וזאת הברכה מאמר המזמור שיר חנוכת הבית כו׳ ולא שמחת אויבי לי

מזמור שיר חנוכת הבית כו׳ ולא שמחת אויבי לי. הנה בשעת בריאת האדם קטרגו מלאכי השרת לפני הקב״ה ואמרו מה אנוש כי תזכרנו כמ״ש ברבות בראשית פרשה ח׳ ואח״כ בשעת מתן תורה כשהקדימו ישראל נעשה לנשמע הודו ואח״כ בשעת חטא העגל שמחו שנמצא כדבריהם שבעוד מ׳ יום אחר מ״ת שהיה פב״פ כו׳ הפך לבם כ״כ. אך בשעת מעשה המשכן ערבה שחחתם לפי שמלאכת  המשכן מכפר על מעשה העגל שלכן היה זהב במשכן לכפר על הזהב שבעגל ולכן אמר דוד על בנין בהמ״ק מזמור שיר חנוכת הבית כו ולא שמחת אויבי לי הם המלאכים שקטרגו והיינו שבנין בהמ״ק הוא ענין אחד עם מעשה המשכן (וכה״ג הביא בספר ערכי הכינויים שחיבר בעה״מ סדר הדורות בערך אויב ועיין בגמרא בקדושין) (דף ע״ב) מאי את אויבים בשער כו׳ ועיין בבראשית רבה פנ״ד. ולהבין ענין קטרוג הזה של המלאכים שאמרו מה אנוש כו׳ שאמרו המלאכים שהמה במדרגה עליונה יותר מן האדם. והתשובה היתה שהאדם הוא יותר נעלה.

ולביאור זה צריך להבין ענין מלאכים ונשמות כי הנה מצינו שהמלאכים אומרים שירה ולא מצינו כן בנשמות ובאמת גם הנשמות אומרים שירה תמיד שהרי יש להם עליות וירידות תמיד מחיל אל חיל וכמ״ש והיה מדי חודש בחדשו כו׳ ואח״כ חוזרים לג״ע התחתון וחוזרים ומתעלים לג״ע העליון כו׳ וידוע דכל הילוך ועלייה היינו ע״י שיר דוקא כענין כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר כמבואר בלק״א הגדול. אלא שלא מצינו מפורש כן במקרא.

והטעם מפני ששירת המלאכים נשמעת באזני הנביא וכמ״ש ואשמע אחרי קול רעש גדול כו׳ בבחי׳ קול ממש וכמ״ש ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים כו׳ ומשמיעים ביראה יחד בקול כו׳ והאופנים ברעש גדול כו׳ והיינו לפי שיש להם גופים כמ״ש עושה מלאכיו רוחות. משרתיו אש לוהט דלא קאי על הנשמות שלהם שהנשמות הם בעלי שכל והשגות וכמו נשמת האדם שהיא המשכלת ומשגת ולא שייך לקרוא אותם בשם רוחות ואש לוהט אלא דקאי על הגופים שלהם וכמ״ש הרמב״ן שהמלאכים יש להם גוף מיסוד הרוח הפשוט ומיסוד האש הפשוט ולכן המלאכים תופסים מקום שיש מלאך גדול מלך ת״ק שנ ויש מלאך בשליש העולם כו׳ והיינו הגוף שלהם גדול כ״כ שהוא בחי׳ מקום.

ולכן השירה שלהם מתלבשת בחי׳ קול עד שנשמעת לאזני הנביא. משא״כ שירת המלאכים אינן נשמעות לפי שאינן בבחי׳ התלבשות הגוף כלל. ולכן אין השירה מתלבשת בבחי׳ קול רק היא בבחי׳ שכל והשגה ולכן לא דיברו הנביאים ממנה.

וכיוצא בזה מצינו לענין ראיה שהמלאכים נראים ונגלים לעיני בשר זכי הראות כמו באברהם ו ירא והנה שלשה כו׳ לפי שיש להם גופים ויכולים להתלבש עד שיתגלו ויתראו משא״כ הנשמות וזהו ענין שאומרים בש״ע וקדושים בכל יום יהללוך סלה שמתחלה אומרים סדר קדושה של המלאכים איך שאומרים קדוש וברוך וימלוך ואח״כ אומרים עוד וקדושים בכל יום כו׳ על הנשמות ואומרים כסדר ממטה למעלה תחלה קדושת המלאכים שהם בבחי׳ מקום וזמן שמאחר שהם בבחי׳ מקום מהלך ת״ק שנ ושליש העולם כו׳ הרי הם ג״כ בבחי׳ זמן שהמקום והזמן שניהם הם נבראים בבחינה אחד. ולכן יש להם עת קבוע לומר שיר כידוע משא״כ הנשמות אין להם בחי׳ זמן ומקום אלא בכל יום תמיד יהללוך וגם סלה בלי הפסק:

ב אך המלאכים שאמרו מה אנוש כו׳ עם היות שידעו שמעלת ומדרגת הנשמות היא מאד נעלה ממעלתם ומדרגתם כנ״ל עכ״ז הרי הנשמה כמות שהיא היא בלי התלבשות גוף כלל. אך על ירידתה להתלבש בגוף בעוה״ז אמרו מה אנוש כי מצד הגוף מוכן האדם לחטא וע״כ אמרו שתנתן להם התורה שיש להם ג״כ גוף ונפש והגוף רוחני. ותשובת הקב״ה היה שנצרך להיות הנשמה שמפנימית העולמות שהיא מצד עצמה מופשטת מחומר גופני לגמרי ושתרד דוקא בגוף גשמי ממש שעי״ז יהיה דירה בתחתונים משא״כ במלאכים. (ועמ״ש מזה בד״ה וייצר ה׳ אלקים את האדם עפר כו׳ והבהמ״ק נעשה ג״כ מדברים גשמיים והיה בו גילוי מבחינה שלמעלה מהשתלשלות  ועמ״ש בדבור השני שע״פ מזמור שיר חנוכת) והנה כאשר נבנה בהמ״ק אז נאמר ולא שמחת כו׳ כי הנה כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם שהשראת השכינה היתה בתוך ישראל עצמם אלא שאעפ״כ היה צריך לבנות בית מעצים ואבנים כדי שעי״ז יהיה גילוי השכינה בישראל וכן עכשיו משחרב בהמ״ק נתפשטה הקדושה בכל בהכ״נ ובהמ״ד וכמ״ש ואהי להם למקדש מעט כו׳.

ולהבין זה צריך להבין ענין השראת השכינה מה היא והנה אנו אומרים ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך. וצריך להבין מהו ולהשתחוות. ולמה אין אנו יכולים בשלמא לעלות ולראות א״א מפני היד כו׳ אבל ההשתחואה אפשר להיות בכל מקום לפניו ית׳ כמו ואנחנו כורעים ומשתחוים כו׳. ולמה צריך לזה בהמ״ק דוקא. אך הנה יש שני בחינות בהשתחוואה כי הנה ענין ההשתחוואה הוא שמבטל ומכניע א״ע לפניו ית׳ כמו שמבטל א״ע לפני המלך ומקבל עליו לעבדו ולשמועו בקולו.

והנה יש השתחוואה בבחי׳ חיצוניות שמכניע את הגוף שלא ימרוד אבל עיקר רצון ופנימית הנפש אינה מבוטלת שאעפ״כ הוא דבר בפ״ע ויש לו רצון אחר ומחשבה אחרת בפ״ע זולת ענין ההכנעה. משא״כ בחי׳ ההשתחוואה בבחי׳ פנימי׳ הוא בחי׳ בטל רצונך מפני רצונו שאין לו רצון וחפץ אחר כלל וכמו ברא כרעא כו׳ שהרגל היא בטלה ממש כו׳ והוא השתחוואות הנפש והשתחוואה זו היו מקבלים ישראל ע״י ראיה שלש רגלים בשנה בבהמ״ק ששם היה גילוי שכינה פי׳ שכינה מה ששוכן בתחתונים בבחי׳ גילוי (וקב״ה קדוש ומובדל כו׳) שעי״ז כל הנשמות מתבטלים כנר בפני האבוקה פי׳ כשדולקת אבוקה גדולה מאד אזי כל נר יחידי הדולק בסמוך לה הולך אורו ונכלל באור האבוקה והיו לאחדים ממש. וזהו ולא יראו פני ריקם כדרך שבא לראות שהיה ראיה והתגלות פנימית וכתיב פני היינו בחי׳ ממכ״ע וסוכ״ע בחינת יחוד קוב״ה ושכי נתיה ועוד שכל אחד ואחד מישראל לפום שיעורא דיליה היה מקבל גילוי זה כשהיו עולין לרגל שכולן חייבין בראיה לכך נאמר פני הוי׳ לשון רבים שלכל אחד היה הגילוי לפי ערכו ועיקר הראיה היא ההשתחוואה שהיה משתחווה ויוצא (אלא דכתיב ולא יראו פני ריקם) ומשלש רגלים אלו היה מקבל בחי׳ השתחוואה להיות כל השנה בחי׳ ביטול זה כי מכל רגל ויו״ט היה נמשך הביטול עד הרגל הבא אחריו. ומשחרב בהמ״ק הגם שאין אנו יכולים להשתחוות עכ״פ נתפשטה קדושת הארה זו אפס קצהו במקדש מעט בהכ״נ ובהמ״ד והיינו בשעת התפלה שאז האדם מדבק א״ע לקונו ורוצה לבטל א״ע נגד המלך מלכו של עולם כל חד לפום שיעורא דיליה יש בבחי׳ חיצוניות מצד ההכרח שמכריח א״ע כו׳ ואין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבהכ״נ כו׳ שע״י התפשטות השראת השכינה אשר שם (ולכן אכל בי עשרה שכינתא שריא ואומרים דבר שבקדושה כשיש עשרה שע״י קיבוץ עשרה שורה כנס״י דלעילא שהוא בחי׳ כניסות וקיבוץ הנשמות ומקורם) נעשה בחי׳ השתחואה וביטול כנר בפני האבוקה. והנה ביטול זה הוא בנשמות דוקא שהם מיוחדים ממש כנר באבוקה שנפרד מן הפתילה ונכלל שהרי השכינה היא כנס״י מקור נש״י בנים אתם לה׳ אלקיכם ברא כרעא דאבוה כו׳ משא״כ המלאכים הם בחי׳ נפרדים שהרי הם מתלבשים בבחי׳ כלים המגבילים וכ״ש כשיורדים למטה הרי היו הנפילים כו׳:

ג והנה כדי להיות השראת השכינה בבהמ״ק ה׳ אמר לשכון כו׳ הקדים דוד ושלמה ענין חנוכת הבית. וענין חנוכה זו הוא מלשון חינוך כמו חנוך לנער ע״פ דרכו שכשמחנכין אותו ללימוד אין מחנכין אותו בלימוד בלבד שזהו דבר ההוה לו תמיד אלא שמחנכין אותו  באיזה תוספת כמו איזה התקרבות או איזה מתנה וכך הענין בחנוכת בהמ״ק ומשכן היה דבר נוסף על התמידים שני כבשים כהלכתם שבמשכן התנדבו הנשיאים פר בן בקר כו׳ ולזבח השלמים כו׳ ובבהמ״ק ויזבח שלמה מאה ועשרים אלף צאן כו׳ והוא ענין תוספת אורות עליונים שירדו בגילוי השכינה שלא השכינה בלבד ירדה אלא עם תוספת אורות עליונים שירדו עמה ועיין מזה סד״ה זאת חנוכת המזבח ובד״ה בכ״ה בכסלו.

והנה פרשת הנשיאים מפורש בתורה קרבן של כל נשיא ונשיא זה קרבן נחשון זה קרבן נתנאל כו׳ ובכולם כתיב מה היו קרבנותיו עם היות שכולם הקריבו בענין אחד והל״ל כן עשה נתנאל כו׳ וכן עשה כו׳ ולמה צריך לכפול י״ב פעמים את הקרבנות שהיו שוים אלא הענין שנכתב לדורות שגלוי וידוע היה לפניו שעתיד בהמ״ק ליחרב וצריך להיות ונשלמה פרים שפתינו וכמארז״ל כל העוסק בתורת עולה כו׳ וכמו שקורין בחנוכה ענין קרבנות הנשיאים לפי שבחנוכה היתה ג״כ חנוכת המזבח שהעובדי כוכבים פרצו י״ג פרצות וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום הוצרכו לחינוך לחזור הקדושה ליושנה שבשעת פרצות העובדי כוכבים נסתלקה וע״י קריאת התורה פרשת הנשיאים ממשיכים להיות השראת השכינה כנודע מענין קורא בתורה ולכן נכפלו הקרבנות י״ב פעמים לכל הי״ב שבטים להמשיך הביטול כנר בפני האבוקה שיש י״ב אבוקות כנגד י״ב שבטים שכל שבט הוא ענין אבוקה בפ״ע (ועד״ז בקי״ס נקרע הים לי״ב גזרים בכדי שכל שבט ושבט במסילתו יכוון כל חד לפום שיעורא דיליה כמ״ש בבמ״א וע״ש ברבות פ׳ נשא אמרו בקרבנות הנשיאים על קרבן של כל נשיא ענין וכוונה בפני עצמה ע״ש באריכות גדול). והנה פי׳ מזמור שיר דהוא כפל לשון. אך הנה יש הפרש בין מזמור לשיר שהזמר והנגון שמזמר בכלי זמר בנבל וכנור כו׳ נקרא הניגון ההוא קול זמרה מצד שהוא הקול זמרה היוצא מן הכלי זמר.

ושיר הוא בפה הקול היוצא מהפה שאינו מלובש בכלי. וזהו מזמור שיר פי׳ מזמור הוא שירת המלאכים העומדים ברומו של עולם שהם מחיצוניות העולמות שהם בבחי׳ חומר וצורה אור וכלי שהשיר שלהן שמזמרים ומשבחים ומפארים את שם כבוד מלכותו ית׳ בתודה וקול זמרה נקרא בחי׳ מזמור מצד שהוא הזמר המלובש בהכלי שהם בבחי׳ חומר וצורה ולכך לא ימצא בהם ב חי׳ הביטול האמיתי להכלל במקורו כנר בפני האבוקה שהכלי שלהם מעכב ולזאת גם הביטול שלהם נרגש בקול ורעש גדול הכל מסיבת הכלי ובשיר הוא בחי׳ השיר של הנשמות שבג״ע שיוצאין בשיר ונמשכין בשיר בביטול האמיתי כביטול הנר בפני אבוקה מצד שאינם מלובשים בחומר וכלי כנ״ל ולכך נק׳ השיר שלהם בחי׳ שיר מצד שאינו מלובש בכלי כי אין להם חומריות וכלים כנ״ל (ועמ״ש ע״פ שיר השירים וע״פ ובלילה שירה עמי בד״ה ויהי מקץ. ועיין בזח״א ויצא) (קמ״ח ב׳) בענין ההפרש בין שיר הלוים לבחי׳ וחסידיך ירננו דכהנים שהיא בחי׳ עליונה יותר. ועד״ז יובן מעלת בחי׳ שיר על בחי׳ מזמור. גם בפרדס בעה״כ ערך שיר פי׳ כי שיר הוא בחכמה אך הנה במקדש היה גילוי שכינה מקור הנשמות והמלאכים כמ״ש מלכותך מלכות כל עולמים וגו׳. לכך נאמר בחנוכת הבית מזמור שיר שהיה מתגלה שם שניהם בחינת המזמור של המלאכים והשיר של הנשמות מצד שמקור כולם הוא גילוי שכינה ב״ה שנתגלה במקדש כנ״ל וכן היה למטה במקדש בשיר של הלוים שנתחלקו לב׳ חלקים מהם היו המשוררים בפה ומהם המזמרים בכלי וכדאיתא פלוגתא בגמרא אם עיקר שירה בפה או כלי כו׳ יעו״ש.

ומ״ש לפעמי׳ להיפוך שיר מזמור לבני קרח כו׳ היינו בהיות המזמור הוא בחיצוניות המלובש בכלי והשיר בפנימית שבלתי כלי ולכך כשמצטרכים להתחבר  יחד הוא בב׳ פנים או שהעליון יורד למטה או התחתון מתעלה למעלה ולכך כשנאמר מזמור שיר הוא בחי׳ ההעלאה של המזמור ליכלל בהשיר ולהתחבר בו. ושיר מזמור הוא כשהעליון השיר יורד למטה להתחבר אליו (ובזח״ג ר״פ אחרי) (דנ״ח ע״ב) מאי שיר מזמור כו׳ שיר דאיהו כפול כו׳. וכן מזמור שיר ליום השבת. ופי׳ במק״מ שם בשם הרח״ו דפי׳ שיר דאיהו כפול היינו יחוד זו״נ וע״ש ס״פ (דע״ט ב׳) מענין מזמור שיר ליום השבת ובמק״מ שם דהמזמור שיר הוא כמ״ש במשנה סוף תמיד ליום שכולו שבת כו׳ ואליו מזמרים בחי׳ מזמור שיר והבן ועד״ז הוא ענין מזמור שיר דחנוכת הבית כו׳ גם מזמור הוא לשון זמר והתחלקות כמ״ש וכרמך לא תזמור שהוא לשון פירוד והתחלקות של הניגון שנחתך לחלקים קטנים בתוך הכלי זמר משא״כ השיר וכמ״כ הוא למעלה.

ופי׳ כי דליתני שהטעם לכל זה הוא יתרון ומעלות הנשמות על המלאכים ויתרון הזה הוא נרמז במלת דליתני שיש בו ג׳ פירושים. הא׳ מלשון התרוממות והתנשאות בבחי׳ למעלה מעלה. והב׳ מלשון דלות ועניות.

והג׳ מלשון דלה דלה לשון שאיבה וכל הג׳ פירושים הם אמת והם ג׳ מעלות שיש לנשמה על המלאכים. הא׳ מלשון התרוממות והתנשאו ת כי הנשמה היא רמה ונשאה במקורה למעלה שהיא מבחינת פנימית משא״כ המלאכים כו׳ ולזאת השתחוואת הנשמה וביטולה במקורה הוא ביתר שאת כנר בפני האבוקה ממש.

והב׳ מלשון דלות ועניות דהיינו שהנשמה היא ערומה בלי לבוש שאין לה התלבשות גוף וכלי המגביל כלל משא״כ המלאכים שיש להם גופים שהן רוחות ואש לוהט. והג׳ מלשון שאיבה שהנשמות נשאבו ממקור חוצבם מבחינת חכמה ותמלא כדה כד מן ים החכמה כ״ד ספרי דאורייתא והיינו שיסודתה בהררי קדש היא חכמה עילאה מקור התורה שהתורה נשאבה משם כד מן הים וכמ״ש ותורה שם בישראל וכתיב וזאת לפנים בישראל ואין זאת אלא תורה שהיא מושרשת בנש״י במקורם ובפנימיותם ולזאת ראויים הם להשראת השכינה ולקבלת התורה יותר מהמלאכים: