שיחת ש"פ האזינו, שבת שובה, ח' תשרי, ה'תשל"ג

49

בס"ד. שיחת ש"פ האזינו, שבת שובה, ח' תשרי, ה'תשל"ג.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

א. יום הש"ק זה נקרא "שבת שובה" או כפי שנקרא "שבת ת שובה" ³⁷⁸ :

"שבת שובה" – ע"ש התחלת ההפטרה: "שובה ישראל" ³⁷⁹ , כמו "שבת חזון", ע"ש התחלת ההפטרה "חזון ישעי'" ³⁸⁰ , ועד"ז "שבת שירה", ע"ש השירה שקורין בתורה ובהפטרה.

אבל, הא גופא שקורין ההפטרה ד"שובה ישראל" ביום הש"ק זה דוקא הוא בגלל שייכותו לענין התשובה, להיותו בעשרת ימי תשובה שבין ר"ה ליוהכ"פ. ועפ"ז נמצא שהשם "שבת שובה" הוא מסובב ממסובב (בסיבת ההפטרה שסיבתה הוא הזמן דעשרת ימי תשובה); ולכן יש שקורין אותו "שבת ת שובה", בגלל ששייך בעצם לענין התשובה, להיותו בעשרת ימי תשובה.

ולעולם שניהם אמת – שנקרא "שבת שובה" ע"ש התחלת ההפטרה, ונקרא "שבת תשובה" בגלל היותו בעשרת ימי תשובה.

ב. ובהקדמה – שכללות ענין השבת שייך לענין התשובה:

רבינו הזקן מבאר באגרת התשובה ³⁸¹ ששבת שייך לענין התשובה, כי, "שב"ת אותיות תש"ב" ³⁸² . – יש אמנם חילוק באופן צירוף האותיות, וכידוע ³⁸³ שכל אות הקודמת בצירוף היא הגוברת כו', אבל בכללות ענינם אחד.

וכיון שענין התשובה מודגש באותיות השם "שבת", ובפרט ע"פ תורת הבעש"ט ³⁸⁴ שבאותיות השם אשר יקראו לו בלשון הקודש מתלבש החיות שמהוה ומחי' את הדבר שנקרא בשם זה – הרי מובן, שהשייכות של שבת לענין התשובה היא באופן גלוי ביותר (עוד יותר מהשייכות של

50

"זמן חרותנו" לחג הפסח, שהרי בשם "פסח" לא מודגש ענין החירות, ועד"ז בנוגע ל"זמן מתן תורתנו" בחג השבועות, ו"זמן שמחתנו" בחג הסוכות).

וענין זה מודגש ביותר בשבת שובה שבעשרת ימי תשובה – שהרי ידוע ³⁸⁵ בנוגע לשבעת הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, שבעה ימים דוקא, לא פחות ולא יותר, שהם כל שבעת ימי השבוע, שמתקנים את ימי השבוע של כל השנה: יום ראשון של עשי"ת מתקן את היום הראשון שבכל השבועות של כל השנה, וכן יום שני וכו', עד ליום השבת, שבת שובה, שמתקן ומשלים את כל השבתות של כל השנה, ומזה מובן שכללות ענין התשובה שבשבת (שבת אותיות תשב) הוא בעילוי מיוחד בשבת שובה.

ג. ועילוי נוסף – מצד קביעות שנה זו שיו"ט של ר"ה חל להיות בשבת:

ובהקדמה ³⁸⁶ – שהקביעות של ר"ה (וכן יוהכ"פ) קשורה אמנם עם ימי החודש ("בחודש השביעי באחד לחודש" ³⁸⁷ , ולאח"ז יוהכ"פ "בעשור לחודש" ³⁸⁸ ), ולא עם ימי השבוע, שהם ב' ענינים שונים, וכדמוכח מהשיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש, שישנו השיר שהיו אומרים בימי השבוע, וישנו השיר שהיו אומרים בימים טובים כו' ³⁸⁹ , אבל אעפ"כ, כיון שכל ענין הוא בהשגחה פרטית, ולא במקרה (כתורת הבעש"ט ³⁹⁰ ), בהכרח לומר שגם הקביעות בשבת שייכת לר"ה, וכדמוכח מזה גופא שביו"ט של ר"ה שחל בשבת אין תוקעים בשופר ³⁹¹ , וכמבואר בזה ³⁹² שענין השבת עצמו פועל את הענין דתק"ש.

וכיון ש"ראש השנה" חל בשבת, ו"בתר רישא גופא אזיל" ³⁹³ , נמצא, שכל השנה כולה שייכת במיוחד לענין השבת, שענינו תשובה, ועאכו"כ השבתות שבמשך השנה, ועאכו"כ שבת שובה שבעשרת ימי תשובה, ובפרט בשנה זו שמודגשת יותר השייכות דשבת שובה לר"ה, בגלל שגם ר"ה חל בשבת.

51

ועוד עילוי בשנה זו בשייכות לענין השבת – שהיא שנת השמיטה, שענינה כלשון הכתוב ³⁹⁴ : "שבת לה'", ומפרש רש"י: "לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית".

ד. והענין בזה:

ענין התשובה צריך להיות במשך כל השנה כולה, בכל יום ויום – כדאיתא בגמרא ³⁹⁵ : "רבי אליעזר אומר, שוב יום אחד לפני מיתתך, שאלו תלמידיו .. וכי אדם יודע איזהו יום ימות, אמר להן .. ישוב היום שמא כו', ונמצא כל ימיו בתשובה"; אלא שהתשובה שבכל יום היא בחי' תשובה תתאה, שענינה לתקן ענינים בלתי-רצויים כו', ואילו התשובה דשבת (שאז לא שייכים לעניני חול ועאכו"כ ענינים בלתי-רצויים) היא תשובה עילאה4, שענינה – "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" ³⁹⁶ , כמבואר בלקו"ת דפרשת השבוע ³⁹⁷ .

ומהחילוקים שביניהם – שבתשובה תתאה העלי' היא באופן של הגבלה, שהו"ע היציאה מן הרע בלבד, ואילו בתשובה עילאה שענינה עלי' בקדושה גופא הרי זה באופן של בלי גבול, כמארז"ל ³⁹⁸ "צדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, שנאמר ³⁹⁹ ילכו מחיל אל חיל", שעולים בעילוי אחר עילוי עד אין סוף, כיון שהקב"ה הוא אין סוף, ועד"ז בנוגע לכל אחד מישראל שהוא "חלק אלקה ממעל ממש" ⁴⁰⁰ .

ועוד ענין במעלת התשובה דשבת – מצד הענין ש"שבת מקדשא וקיימא" ⁴⁰¹ , שזוהי המעלה של שבת לגבי יו"ט, שביו"ט אומרים "מקדש ישראל והזמנים", כיון ש"ישראל דקדשינהו לזמנים" ⁴⁰² (וכדאיתא במדרש ⁴⁰³ "כשמתכנסין מלאכי השרת לפני הקב"ה לומר אימתי ר"ה .. הקב"ה אומר להם .. אני ואתם נלך אצל ב"ד של מטה כו'"), משא"כ "שבת מקדשא וקיימא", כך, שכל הענינים נעשים מצד עצמם.

וכל זה – בנוגע לכל שבת; ועאכו"כ בשבת שובה – לאחרי הקדמת העבודה במשך כל ימי חודש אלול, בארבעים יום האחרונים שהיו "ברצון" ⁴⁰⁴ , לאחרי ארבעים יום האמצעיים שבהם נתבטלו כבר הענינים הבלתי-רצויים, כך, שעומדים כבר בדרגת תשובה עילאה, שבה

52

היא העבודה (ד"אדם לעמל יולד" ⁴⁰⁵ ) במשך כל ימי חודש אלול, עד שבאים לר"ה, ואח"כ לעשי"ת, שבהם "התשובה .. היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר ⁴⁰⁶ דרשו ה' בהמצאו" (כמ"ש הרמב"ם ⁴⁰⁷ ), ועד לשבת שובה, שאז מגיעים לדרגא הכי נעלית שבתשובה.

ו"מיני' מתברכין כולהו יומין" ⁴⁰⁸ – לא רק ימי שבוע זה, שביניהם יוהכ"פ (נוסף על פעולת השבת בנוגע לימי השבוע שלפניו, שביניהם ר"ה), אלא גם כל ימי השנה כולה, שגם בהם תהי' העבודה דתשובה עילאה, כפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ת ⁴⁰⁹ שהו"ע "אתדבקות רוחא ברוחא" בנוגע ל"כל חלקי הנפש, שכל ומדות, ולבושיהם מחשבה דיבור ומעשה, לדבקה כולן בו ית', דהיינו המדות במדותיו ית' [שבזה נכללת גם עבודת התפלה – "איזוהי עבודה שבלב זו תפלה" ⁴¹⁰ ], והשכל בשכלו וחכמתו ית' הוא ענין התורה .. וכן המחשבה במחשבתו ית', והדיבור בדבר ה' זו הלכה .. והמעשה הוא מעשה הצדקה וכו'" ⁴¹¹ .

* * *

ה. בהמשך להאמור לעיל (ס"ג) אודות השייכות דשבת שובה לר"ה שגם הוא חל בשבת, יש עוד ענין בזה – שכאשר ר"ה חל בשבת, אזי חל שבת שובה בח' תשרי ⁴¹² .

וענינו של ח' תשרי – כמובא בספרים שעוסקים בענין ד"דבר יום ביומו" – שבו התחילה חנוכת ביהמ"ק הראשון שבנה שלמה המלך (מיוסד על התכנית של דוד המלך ⁴¹³ ), כמסופר בארוכה בתנ"ך (במלכים ובדברי הימים ⁴¹⁴ ) שחנוכת הבית היתה "שבעת ימים ושבעת ימים": שבעת ימי הסוכות, ושבעת הימים שלפניהם, החל משמיני בתשרי שחל בשבת (כבקביעות שנה זו).

ובענין זה מודגשת השייכות לשבת שובה – כיון שתכלית ענינו של ביהמ"ק הו"ע התשובה והכפרה, כפי שאומרים בנוסח ההגדה: "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו".

ו. והענין בזה:

53

מבואר בכ"מ ⁴¹⁵ הענין דחנוכת הבית – אפילו בנוגע לבית פרטי – ש"חנוכה" הוא מלשון חינוך, כמשל התינוק שמחנכין אותו ללמוד ע"י איזו תוספת כמו איזו התקרבות או איזו מתנה יתירה כו'; ועאכו"כ כשמדובר אודות "בית גדול", כמו ביהמ"ק, שאז המתנה היא בריבוי גדול ביותר.

וכפי שמצינו בפ' נשא ⁴¹⁶ שבחנוכת המשכן הקריבו הנשיאים ריבוי קרבנות, ועד שהי' אז ענין נפלא – קטורת ליחיד על מזבח החיצון ⁴¹⁷ .

וכל זה – אפילו במשכן, שהי' דירת עראי, כמ"ש ⁴¹⁸ "ואהי' מתהלך באוהל"; ועאכו"כ בנוגע לביהמ"ק, דירת קבע, "אל המנוחה ואל הנחלה" ⁴¹⁹ , שבו היתה השראת השכינה באופן נעלה יותר, וכמ"ש ⁴²⁰ "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה" (בניחותא), ובביהמ"ק גופא – בית ראשון, שבו היו גם החמשה דברים שחסרו בבית שני ⁴²¹ (וכמבואר בלקו"ת ⁴²² שמצד זה הוא החילוק בין בית ראשון לבית שני בנוגע לתק"ש בר"ה שחל בשבת).

ולכן היתה חנוכת הבית ע"י ריבוי עצום של קרבנות – "בקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף" ⁴²³ , ועד ש"ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר אשר לפני בית ה' כי עשה שם את העולה ואת המנחה ואת חלבי השלמים כי מזבח הנחושת אשר לפני ה' קטון מהכיל גו'" ⁴²⁴ .

ובזה גופא יש עילוי מיוחד בח' תשרי – להיותו היום הראשון שבו נעשית הפתיחה וההתחלה של חנוכת ביהמ"ק, כידוע ⁴²⁵ שהפתיחה ("פתח") של כל ענין היא באופן נעלה יותר, ביתר שאת וביתר עוז, ובתכלית התוקף (ואילו היום השני אינו באופן של רעש ("שטורעם") כ"כ כמו ביום הראשון).

ז. והנה, ידוע בתורת האריז"ל ⁴²⁶ (שהשנה מלאו ארבע מאות שנה

54

להסתלקותו) על הפסוק ⁴²⁷ "והימים האלה נזכרים ונעשים", שעי"ז ש"נזכרים" כדבעי, אזי חוזרים "ונעשים" אותם ענינים שהיו בפעם הראשונה, ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז, כמובן מדברי רבינו הזקן באגה"ק ⁴²⁸ ש"בכל שנה ושנה .. יורד אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם כו'".

ומזה מובן, שישנו הענין דחנוכת ביהמ"ק בכל שנה בח' תשרי; וכמו בכל ענין צריך להיות גם בענין זה הוראה ו"בכן" בנוגע לפועל.

ח. ובהקדמה:

אע"פ שביהמ"ק אינו קיים עכשיו, הרי זה רק ביהמ"ק של עצים ואבנים, אבל עדיין ישנו ביהמ"ק ברוחניות הענינים אצל כל אחד מישראל, כמ"ש ⁴²⁹ "ושכנתי בתוכם", "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד" ⁴³⁰ , שבו שורה השכינה באופן של קבע, כמו בביהמ"ק, ועל ביהמ"ק זה אין שליטה לאוה"ע, אלא נשאר קיים תמיד לעד ולנצח נצחים ⁴³¹ .

זאת ועוד:

ענינו של ביהמ"ק הרוחני שבכל אחד מישראל נוגע לא רק ליהודי עצמו, אלא הוא פועל גם בעולם – כמו ביהמ"ק כפשוטו, שלקחו עצים ואבנים שבעולם ועשו מהם בית לה', ולא עוד אלא שממנו היתה אורה יוצאה לעולם ע"י "חלוני שקופים אטומים" ⁴³² (לא כמו חלונות שבבית שעשויים באופן שעל ידם יכנס האור מבחוץ לבפנים, אלא להיפך, באופן שעל ידם יצא האור מבפנים לבחוץ),

– ויש להעיר על דבר פלא ⁴³³ , שענין זה הי' רק בביהמ"ק, משא"כ המשכן, אף שגם בו היתה המנורה ש"עדות היא לכל באי עולם כו'" ⁴³⁴ , מ"מ לא היו בו חלונות שעל ידם יצא האור לעולם, ולא עוד אלא שהוצרכו לכסות את הקרשים ביריעות שהסתירו את המשכן מהעולם –

ועד"ז בנוגע לביהמ"ק שבכל אחד מישראל, שנותנים לו כחות

55

להאיר את העולם ולעשות ממנו כלי לאלקות (אף שאי אפשר לפעול זאת מתוך "שטורעם" תיכף ומיד, כי אם לאט לאט כו').

ט. וענין זה שהחידוש של ביהמ"ק הוא לפעול ולשנות את העולם – מודגש ביותר בחנוכת הבית:

מסופר בגמרא ⁴³⁵ אודות גודל השמחה שהיתה בחנוכת הבית, עד כדי כך, שאכלו ושתו ביוהכ"פ, ו"יצתה בת קול ואמרה כו'", שלא זו בלבד שלא הי' זה ענין בלתי-רצוי, אלא אדרבה, שנתקבל הדבר לרצון אצל הקב"ה יותר מאשר ענין התענית.

וכאן רואים דבר נפלא:

יוהכ"פ הוא יום שיש בו חיוב של חמשה עינויים ⁴³⁶ , ועד כדי כך, שגם כשיוהכ"פ חל בשבת, אין השבת דוחה את התענית, שמזה מובן גודל מעלת ופעולת התענית דיוהכ"פ, שאינה רק ענין של מיעוט חלבו ודמו, כמו כל תענית ⁴³⁷ , אלא כפי שמבאר רבינו הזקן ⁴³⁸ שעז"נ ⁴³⁹ "ולחיותם ברעב", שהרעב עצמו ממשיך חיות כו'.

ולמרות גודל מעלת התענית דיוהכ"פ, וגם בביהמ"ק (כפי שהי' במשך כל השנים שלאח"ז) – גדלה יותר מעלת חנוכת הבית, שלכן, כשאכלו ושתו מצד השמחה הגדולה של חנוכת הבית, פעלו את כל ההמשכות והענינים הכי נעלים שפועלים בדרך כלל ע"י התענית.

ומזה למדים הוראה בעבודה בנוגע לביהמ"ק שבכל אחד מישראל – גודל הענין ד"בכל דרכיך דעהו" ⁴⁴⁰ :

כאשר יהודי יושב בביתו ועוסק באכילה ושתי' – לא סעודת מצוה, אלא אכילה ושתי' סתם, ועד"ז בנוגע לשאר עניניו, "כל דרכיך", עליו לדעת שענינים אלו אינם סתם ענינים,

– אצל יהודי אין סתם ענינים, שהרי הבעש"ט אומר ⁴⁴¹ שכל דבר שיהודי שומע או רואה, עליו ללמוד מזה הוראה בעבודת ה' –

אלא ענינים שבהם ממשיך אלקות, ועד שעל ידם נעשה גם אצלו עילוי גדול ביותר – "דעהו" – התקשרות עם עצמות ומהות!

56

וזוהי כללות ההוראה מהקביעות דשבת שובה בח' תשרי – שענין התשובה, "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", הוא לא רק בנוגע לאדם ששב לאלקות, אלא גם בנוגע לפעולתו בעולם – שהרי "את העולם נתן בלבם" ⁴⁴² – להשיב את עניני העולם לאלקות, שגם בעניני העולם יאיר אלקות, שזהו תוכן ענינו של ביהמ"ק, שחנוכתו התחילה בח' תשרי.

ועד שזוכים לשלימות הענין דגילוי אלקות בעולם, עד שהעולם עצמו יראה אלקות – כאשר "בשובה ונחת תושעון" ⁴⁴³ , "כי הולך לפניכם ה'" ⁴⁴⁴ , בגאולה האמיתית והשלימה בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

י. (ואח"כ אמר:)

חיים עתה בעולם כזה שבו צריך להבהיר ("באַוואָרענען") כל דבר, אפילו אם זה נוגע ליהודי אחד בלבד:

מובן וגם פשוט שהמכוון בכל אריכות הדברים דלעיל בנוגע לחנוכת ביהמ"ק שאכלו ושתו ביוהכ"פ – אינו בנוגע להנהגה בפועל, שבודאי צריכה להיות ע"פ פס"ד השו"ע בכל פרטי הענינים דחמשת העינויים, וכאמור ומודגש לעיל שבביהמ"ק גופא היתה זו פעם אחת ויחידה – בעת חנוכת ביהמ"ק, ומיד בשנה שלאחרי' התענו ביוהכ"פ, וכן בכל השנים שלאח"ז במשך כל הדורות.

המדובר הוא רק בנוגע ללימוד הוראה בעבודת ה' ברוחניות הענינים – ע"פ מארז"ל ⁴⁴⁵ "איזהו חכם הלומד מכל אדם", וכן מכל דבר, ועאכו"כ בנוגע לענין שקשור עם ביהמ"ק שמשם תצא הוראה לכל הדורות, הרי בודאי שיש ללמוד ממנו הוראה בעבודה הרוחנית.

וע"ד שמצינו שהרה"צ ר' משולם זוסיא מאַניפּאָלי למד כמה דרכים בדרכי העבודה מגנב ⁴⁴⁶ – שבודאי אין הכוונה ללימוד בנוגע לפועל... היפך לאו מפורש בעשה"ד, אלא הכוונה היא רק ללימוד הוראה בעבודה הרוחנית.

ועד"ז בנוגע להמדובר אודות האכילה ושתי' ביוהכ"פ בחנוכת ביהמ"ק – שהכוונה היא רק ללימוד הוראה בנוגע ל"מצב הרוח" (כפי שנקרא בימינו) בעבודת התשובה, שצריך להיות באופן של שמחה, שזהו

57

אופן העבודה דתשובה עילאה שהיא בשמחה רבה ⁴⁴⁷ , ואופן העבודה דיום השבת, ש"אין עצב בה" ⁴⁴⁸ , וכל הענינים נעשים מתוך שמחה.

* * *

יא. מאמר ד"ה שובה ישראל גו'.

* * *

יב. כרגיל לאחרונה בהתוועדויות להתעכב על ענינים שרש"י אינו מבארם, אף שלכאורה יש צורך לבארם, והראי', שכמה מפשטני המקרא מתעכבים על זה, ומה גם שאין צורך לחפש ראי' מפשטני המקרא, כיון שזהו דבר המוקשה לבן חמש למקרא, ואעפ"כ, לא מבאר רש"י ענין זה – אם בגלל שכבר הבהיר זאת לפנ"ז, או שסומך על הבן חמש למקרא שיבין זאת מעצמו.

ובנוגע לפרשתנו – יש צורך בביאור בפרק ל"ב פסוק ל' "איכה ירדוף אחד אלף" (כפירוש רש"י: "איכה ירדוף אחד ממנו (מן האומות) אלף מישראל"), שבהמשך לזה נאמר "ושנים יניסו רבבה" – דלכאורה אין החשבון מתאים, שהרי אם אחד ירדוף אלף, צ"ל ששנים יניסו ב' אלפים, ולא רבבה?!

ואין לתרץ שרש"י הבהיר זאת כבר בפ' בחוקותי, בפסוק ⁴⁴⁹ "ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו", ומפרש רש"י: "וכי כך הוא החשבון, והלא לא הי' צריך לומר אלא ומאה מכם שני אלפים ירדופו, אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושין את התורה" – כי, בפ' בחוקותי מדובר במדה טובה, ולכן אין מזה ראי' בנוגע להמדובר בפרשתנו במדת פורענות.

ואדרבה – ע"פ מ"ש בפ' בחוקותי, מתעוררת שאלה נוספת:

מצינו ⁴⁵⁰ ש"מדה טובה יתירה על מדת פורענות אחת על חמש מאות". ואפילו אם בן חמש למקרא אינו זוכר זאת, הרי גם לולי זאת, מובן בשכל, שלא יתכן שמדה טובה תהי' פחותה ממדת פורענות.

ועפ"ז: אם בנוגע למדה טובה נאמר בפ' בחוקותי "ורדפו מכם חמשה מאה " (היינו שאחד רודף עשרים), איך יתכן – שואל הבן חמש

58

למקרא – שבמדת פורענות נאמר בפרשתנו ש"ירדוף אחד (לא עשרים, אלא) אלף ", חמישים פעמים ככה?!

ואכן, על דברי הגמרא במסכת סוטה ⁴⁵¹ "לעולם מדה טובה מרובה ממדת פורענות" – איתא בתוס' ⁴⁵² : "וא"ת הא מצינו מדת פורענות גדולה ממדת טובה, דכתיב איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה גבי מדת פורענות, וגבי מדה טובה כתיב ורדפו מכם חמשה מאה? וי"ל, דעדיין גבי מדת פורענות מיירי רדיפה ולא הריגה, אבל הכא דכתיב ורדפו מכם חמשה, סיפא דקרא ונפלו אויביכם לפניכם לחרב".

אבל, נוסף לכך שרש"י בפירושו על התורה לבן חמש למקרא, אינו יכול לסמוך על כך שהבן חמש למקרא יתפוס בעצמו את תירוץ התוס' בגמרא שלומד בן חמש עשרה לגמרא – הנה בנוגע לתירוץ התוס' גופא נשאלת השאלה: האם אמנם עדיפה הריגת ("ונפלו גו' לחרב") מועטים ("חמשה מאה", שאחד הורג עשרים בלבד) מאשר רדיפת רבים ("ירדוף אחד אלף"); וממה-נפשך: אם הריגה עדיפה – הוצרך לומר בשני המקומות "ונפלו גו' לחרב", ואם רדיפה עדיפה – הוצרך לומר בשני המקומות רק "ורדפו".

וכן אין לתרץ שבפ' בחוקותי מדובר אודות חלשים, כפירוש רש"י: "ורדפו מכם", "מן החלשים שבכם, ולא מן הגבורים שבכם", ולכן נאמר רק "חמשה מאה", ואילו בפרשתנו מדובר אודות גיבורים, ולכן נאמר "ירדוף אחד אלף" – כי, גם כאן נשאלת השאלה הנ"ל: האם רדיפת מעטים ע"י חלשים עדיפה מרדיפת רבים ע"י גיבורים; וממה נפשך: או שגם בפרשתנו ידובר אודות חלשים, או שגם בפ' בחוקותי ידובר אודות גיבורים.

וכיון שכן, הי' רש"י צריך לבאר טעם השינוי בין מ"ש בפ' בחוקותי "ורדפו גו' חמשה מאה" למ"ש בפרשתנו "ירדוף אחד אלף"?

אמנם בפ' בחוקותי לא צריך רש"י לבאר השינוי מפרשתנו, כיון ששם לא מתעוררת שאלה אצל בן חמש למקרא, שלא למד עדיין הפסוק בפרשתנו; אבל בפרשתנו הוצרך רש"י לבאר טעם השינוי ממ"ש בפ' בחוקותי.

וכמדובר כמ"פ ⁴⁵³ אודות הכלל בפירוש רש"י (שאף שלא קבע כללים בפירושו, ניתן ללמוד זאת מפירושי רש"י עצמם), שכאשר יש

59

קושיא משני פסוקים, מבהיר זאת רש"י (לא בפסוק הראשון, שבו אין קושיא עדיין, אלא) בפסוק השני שבו מתעוררת הקושיא – כפי שרואים זאת בפרשתנו:

בהתחלת הפרשה נאמר "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". ובמפרשי המקרא ⁴⁵⁴ מתעכבים על כך שבישעי' ⁴⁵⁵ נאמר "שמעו שמים והאזיני ארץ", ואילו רש"י בפרשתנו לא מתעכב על זה; ורק בפסוק "שמעו שמים והאזיני ארץ" שבספר ישעי' – מפרש רש"י: "משה אמר האזינו השמים ותשמע הארץ, למה שינה ישעי' את הלשון, שנו רבותינו בדבר זה, ומדרשות רבים בפ' האזינו בספרי, ונחלקו חכמים עליהם ואמרו וכו'".

וטעם הדבר – כיון שבפ' האזינו אין שום קושי הדורש ביאור ע"ד הפשט, ורק בספר ישעי' מתעוררת קושיא על השינוי מפ' האזינו.

ועד"ז בנדו"ד, שבפ' בחוקותי אין שום קושי; אבל בפרשתנו צריך לבאר טעם השינוי ד"אחד אלף" לגבי מ"ש בפ' בחוקותי "חמשה מאה" (מלבד הביאור בנוגע להמשך הכתוב: "ושנים גו' רבבה", איך יתאים החשבון, כנ"ל).

וכפי שיתבאר לקמן.

* * *

יג. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר – הנה בפרשת השבוע בזהר (באדרא זוטא ⁴⁵⁶ ) מסופר אודות ההסתלקות של רשב"י: "בההוא יומא דר"ש בעא לאסתלקא מן עלמא והוה מסדר מלוי וכו', וכך אסדרנא לכו, ר' אבא יכתוב ור' אלעזר ברי ילעי וכו'".

ובהערות אאמו"ר ⁴⁵⁷ (לאחרי שמבאר הרמז ד"ההוא יומא" שהוא ל"ג בעומר, ושייכותו לרשב"י שבחינתו הוא דעת): "בחר בר' אבא לכתיבה ובר' אלעזר למלעי בפה, כי, ר' אבא הוא בינה ור' אלעזר חכמה .. הנה כתב הוא בבינה .. ומלעי בפה הוא בחכמה".

וכמדובר כמ"פ שמצד צמצום הנייר והדיו כתב אאמו"ר את הערותיו בקיצור גדול – רק הענינים שיתכן שלא יתפסו לבד, ולא ענינים שיכולים לתפוס לבד.

60

ובנדו"ד ישנו ענין הדורש ביאור: כיון שרשב"י הי' למעלה מר' אבא ור' אלעזר, איך יתכן שרשב"י הוא רק בחי' דעת, ואילו ר' אבא ור' אלעזר הם בחי' בינה וחכמה; איך יתכן שרשב"י שהוא בחי' דעת, ידבר וישפיע לר' אבא ור' אלעזר שהם בחי' בינה וחכמה שלמעלה מדעת?

וכפי שיתבאר לקמן.

יד. וכאן המקום להשלים בנוגע לענינים שדובר אודותם בהתוועדות דו' תשרי:

א) המשך הביאור בנוגע לסיום מסכת שביעית – נכלל בשיחת וא"ו תשרי סי"א ואילך ⁴⁵⁸ .

ב) בנוגע להמדובר ⁴⁵⁹ שאין אומרים וידוי בר"ה, עליו נאמר ⁴⁶⁰ "חדות הוי' היא מעוזכם", כיון שכבר נתכפרו כל העבירות כו' – שאלו על זה ממ"ש רבינו הזקן בשו"ע ⁴⁶¹ : "אין אומרים וידוי בר"ה שלא ליתן פתחון פה למקטרג", שמזה משמע, שיש עדיין מציאות של חטאים ⁴⁶² .

אך באמת אין זו קושיא, כפי שהובהר כבר אז שבנוגע לר"ה נאמר ⁴⁶³ "גילו ברעדה", כיון שיש בו שני קצוות:

מחד גיסא – ר"ה הוא יום הדין, שלכן יש בו ענין ה"רעדה", ומצד ענין זה "אין אומרים וידוי בר"ה שלא ליתן פתחון פה כו'".

אבל ביחד עם זה יש בר"ה גם ענין השמחה – "גילו", אלא שהשמחה היא מכוסה "ברעדה" (ולכן, הורה כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לאמירת "לכה דודי" בר"ה שחל בשבת, שאף שאין אומרים "בשמחה", אומרים "ברנה" ⁴⁶⁴ ), ומצד ענין זה אין מציאות של חטא כלל, כך שאין מקום מלכתחילה לאמירת וידוי.

ולהעיר, שבנוגע לענין הוידוי גופא מצינו ש"נכון הדבר להתוודות בלחש"84 – שזהו מצד ב' קצוות הנ"ל: מצד ענינו של יום הדין, צ"ל הענין של אמירת וידוי; אבל מצד ענין השמחה, אין מקום לאמירת וידוי. ולכן צ"ל ענין הוידוי בלחש.

ויש להעיר גם מהדין שמי שצריך להתענות בר"ה, יתענה ביום, אבל לא בלילה ⁴⁶⁵ – שגם בזה מודגשים שני הקצוות שבר"ה: ביום –

61

ישנו הענין דיום הדין, ואילו בלילה ישנו ענין השמחה (שהרי יום ולילה הם ב' עניני עבודה שונים, כמובן גם מהחילוק ביניהם בנוגע למי ששכח לומר יעלה ויבוא ⁴⁶⁶ ).

וכן בנוגע לעשי"ת ישנם ב' קצוות הנ"ל ⁴⁶⁷ :

מחד גיסא – צ"ל עבודת התשובה בתכלית המרירות דוקא, ועד שאפילו מי שאוחז בתשובה עילאה, צ"ל אצלו ענין של מרירות בגלל שלא הגיע עדיין לדרגא עליונה יותר כו';

וביחד עם זה תובעים שיהי' גם קו השמחה – כי, כשמתבונן בזכותו של יהודי שביכלתו לגרום נח"ר להקב"ה ע"י קיום התומ"צ, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" ⁴⁶⁸ , הנה מזה גופא צ"ל בשמחה גדולה, וכ"ש כשעוסק בעבודת התשובה, שהיא לא סתם דבר רצוי, אלא על ידה מתקנים את הענינים הבלתי-רצויים, ובאופן שלא זו בלבד ש"אין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין" ⁴⁶⁹ , אלא עוד זאת, שאפילו הענינים שהם היפך הזכיות, מהפכים אותם לא רק ל"שגגות", אלא ל"זכיות" ⁴⁷⁰ (שלכן, "במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם" ⁴⁷¹ ) – שענין זה יכול להיות רק מצד הקב"ה שהוא נמנע הנמנעות ⁴⁷² – הרי בודאי שצ"ל בשמחה גדולה ביותר.

ולהעיר, שבכללות ענין התשובה יש שני קצוות: (א) מצות תשובה כפשוטה – על חטאים כו', (ב) "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" (כנ"ל ס"ד), שזהו גדר אחר לגמרי בענין התשובה, שאינו שייך כלל לענין של חטאים כו'.

טו. ויש להוסיף, שכללות הענין של שני קצוות, שזהו דבר פלא – מצינו (לא רק בנוגע לר"ה, אלא) גם במשך כל השנה כולה:

בנוגע לענין השמחה והמרירות – מבאר רבינו הזקן בתניא ⁴⁷³ שישנו הענין ש"בכי' תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" ⁴⁷⁴ . וכמו בקריאת שמע על המטה באמירת "למנצח מזמור

62

לדוד" ⁴⁷⁵ , שבתחילה מדובר אודות תיקון ענינים בלתי-רצויים כו', ומיד לאח"ז אומרים "תשמיעני ששון ושמחה" ⁴⁷⁶ .

ולהעיר גם מדברי רבינו הזקן4, ש"עכשיו .. שאין הכל יכולין להפוך לבם כרגע מן הקצה, אזי עצה היעוצה להקדים כו'", היינו, שיש לחלק זאת לזמנים שונים שבהם יעמדו בתנועות הפכיות.

טז. ועד"ז מצינו תנועות הפכיות בנוגע לכו"כ ענינים – ולדוגמא:

בנוגע לתורה ⁴⁷⁷ : מחד גיסא – הרי היא למעלה מהעולם, וביחד עם זה, ירדה התורה למטה לברר בירורים כו' ולצרף את הבריות ⁴⁷⁸ , ולא עוד אלא שגם בהיותה למטה רואים את מעלתה כפי שהיא בשרשה, למעלה מהעולם. ועד"ז בנוגע לפרטי הדרגות דתומ"צ – שישנו הענין ד"תורת הוי'" וישנו הענין ד"תורתי" ⁴⁷⁹ , וכן במצוות יש "מצוות הוי'" ויש "מצוותי" ⁴⁸⁰ .

בנוגע לנש"י: "נשמה שנתת בי טהורה היא" ⁴⁸¹ , "חלק אלקה ממעל ממש"23, ועד למזל הנשמה כו'20, וביחד עם זה, ירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ⁴⁸² . ועוד זאת, שדוקא בה בשעה שנמצאת למטה, בבירא עמיקתא, יכולים להגיע לדרגא הכי נעלית של הנשמה.

ועד"ז בנוגע להקב"ה, עליו נאמר ⁴⁸³ "את השמים ואת הארץ אני מלא" – הנה ידועה השאלה שלפעמים מבואר ש"אני מלא", "מלא" דייקא, קאי על בחי' ממלא כל עלמין ⁴⁸⁴ , ולפעמים מבואר ש"אני מלא", "אני" דייקא, קאי על בחי' סובב כל עלמין שמקיף את השמים והארץ בהשוואה ⁴⁸⁵ , אלא ששניהם אמת, כיון שבעצמות ישנם שני הקצוות כו'.

ויש להביא דוגמא גם מספירת הכתר, שמחד גיסא הרי זה אור נעלה ביותר שלמעלה מסדר השתלשלות, וביחד עם זה, "אוכם הוא קדם עילת העילות" ⁴⁸⁶ , ש"אוכם" מורה על דרגא תחתונה ביותר.

63

יז. וההוראה מזה בעבודה:

כל אחד מישראל, גם מי שנמצא בדרגא תחתונה שאוחז רק בתשובה תתאה – ביכלתו להגיע לתשובה עילאה.

וכמודגש גם בר"ה, שבנ"י מכתירים את הקב"ה למלך, וכיון שהמכתיר את המלך צ"ל למעלה מהמלך ⁴⁸⁷ , נמצא, שבנ"י עומדים למעלה מהקב"ה, כביכול, ולכן בכחם להכתיר אותו למלך. וכל זה – למרות שר"ה הוא יום הדין, ועד ש"מלאכים יחפזון כו'" ⁴⁸⁸ , וכ"ש אלו שלמטה ממלאכים, ואעפ"כ, גם יהודי שנמצא במצב ירוד למטה ביותר, ה"ה מכתיר את הקב"ה למלך!

ולכן, כשפוגשים יהודי ברחוב, צריך לדעת שהוא "חלק אלקה ממעל ממש", ומבלי הבט על כך שהוא רחוק מאלקות, צריך לקרב אותו – מתוך ידיעה שבשביל זה שלחו והורידו אותו למטה בעוה"ז התחתון – ולפעול אצלו מעמד ומצב של אור, ועד להענין דאתכפיא סט"א ואח"כ אתהפכא כו', שעי"ז אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין ⁴⁸⁹ .

ואופן הפעולה עם הזולת צ"ל מתוך שמחה ותענוג, בהתאם להוראה דיום השבת שכל הענינים שבו צריכים להיות מתוך תענוג, ועד שאפילו שינה בשבת ⁴⁹⁰ תענוג ⁴⁹¹ .

וכיון ששנה זו קשורה עם ענין השבת (כנ"ל ס"ג) – הנה יה"ר שיהיו כל הענינים מתוך תענוג34.

* * *

יח. בהמשך להמדובר לעיל אודות ב' התנועות ד"גילו ברעדה" שבר"ה, ועד"ז בכמה ענינים כיו"ב – יש להזכיר עוד ענין השייך לזה (עכ"פ שייכות רחוקה):

בנוגע לשתיית משקה – מצינו ב' קצוות: מחד גיסא – הרי זה דבר המאוס, כהלשון הידוע בשיחות רבותינו נשיאינו ⁴⁹² , שלכן לוקחים משקה רק בזמנים מיוחדים כו'; ולאידך גיסא – יש בו ענין נעלה, כמבואר בשיחות רבותינו נשיאינו ⁴⁹³ בענין משקין את הבהמה כו',

64

שמועיל להסרת הסירכות, ולהפשט העור מן הבשר עד שלא ישאר עור דבוק לבשר וכו', נוסף על הענין ד"גדולה לגימה שמקרבת" ⁴⁹⁴ .

ולכן: מחד גיסא – צריך לקחת משקה, כיון שיש בזה תועלת כו', אבל לאידך גיסא, כיון שיכולים לבוא מזה ענינים בלתי-רצויים, יש להזהר כו', ואדרבה: ככל שלוקחים פחות, פועלים יותר.

ובהתאם לכך ישנו גם הענין של חלוקת משקה מההתוועדות בכדי שיפעל פעולתו, וכאמור, החידוש הוא שלוקחים מה שפחות, ועי"ז פועלים הרבה כו'.

יט. וכאן המקום להזכיר גם אודות הנח"ר המיוחדת מזה שהנהיגו לאחרונה "הכנסת אורחים" באופן של "אשל" ⁴⁹⁵ עבור האורחים שמגיעים לכאן לחודש תשרי (חלקו או כולו) מכל קצוי תבל, כולל ובמיוחד – אלו שיצאו לאחרונה מרוסיא.

ובהקדמה:

הענין שהאורחים באים לכאן לחודש תשרי הוא ע"ד ובדוגמת ההנהגה שהיתה בזמן הבית, שבשלש רגלים היו בנ"י עולים לירושלים, והיו מתאכסנים אצל תושבי ירושלים, ועי"ז זיכו אותם במצוה הגדולה של הכנסת אורחים.

ולכן, קיום מצות הכנסת אורחים כאן, ממהרת את קיום מצות הכנסת אורחים בירושלים הבנוי', שתושבי ירושלים יקבלו ויכניסו את האורחים שיבואו מכאן, כפי שיהי' בגאולה האמיתית והשלימה בביאת משיח צדקנו, שיוציא מהגלות את כל בנ"י, ו"כספם וזהבם אתם" ⁴⁹⁶ , ויביא אותם לארץ ישראל, שעתידה שתתפשט בכל הארצות, ועתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל ⁴⁹⁷ (ועד"ז בנוגע לביהמ"ק שיתפשט בכל ירושלים), בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן קנקן משקה למנהלי ה"הכנסת אורחים" (הרב משה פינחס הכהן כץ, הרב משה ירוסלבסקי והרב דוד רסקין, וכן לכמה מהאורחים). אח"כ נתן עוד קנקן משקה ואת המזונות להרב דוד רסקין עבור אלו הנוסעים ליום הכיפורים למקומות אחרים, ואח"כ אמר]:

מסתמא ישנם כאלו שמהרהרים מדוע לא נתנו להם משקה. אך באמת, במשך הזמן יתנו משקה גם להם, ועד שיתנו משקה לכולם.

65

ועי"ז נזכה לשתות כשיהי' כולה משקה (כמובא בהמשך וככה ⁴⁹⁸ מדברי רבינו הזקן), כשיקויים היעוד ⁴⁹⁹ ש"יצאו מים חיים מירושלים וגו'".

* * *

כ. בנוגע לביאור בפירוש רש"י (עכ"פ קיצור ונקודת הדברים) – הרי זה מובן ממ"ש בפסוק עצמו:

לאחרי " איכה ירדוף אחד אלף" – ממשיך הפסוק ומבאר: "אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם" (מכרם ומסרם בידינו), היינו, שהאפשרות לכך שאחד מאוה"ע ירדוף אלף מישראל היא רק בגלל שהקב"ה מכרם ומסרם.

וכיון שעושים זאת בכחו של הקב"ה – שוב אין מקום להשוות זאת למ"ש במדה טובה "ורדפו מכם חמשה מאה" (ולהקשות איך יתכן שמדת פורענות מרובה ממדה טובה), כיון שיש חילוק בין מלחמה שנעשית ע"י בני-אדם למלחמה שנעשית ע"י הקב"ה:

במלחמה שנעשית ע"י בני אדם – הנה לכל לראש יש צורך להבהיר ליוצאים במלחמה אודות "האיש הירא ורך הלבב" ש"ילך וישוב לביתו וגו'" (ככל פרטי הדברים שנאמרו בפ' שופטים ⁵⁰⁰ ), ובמלחמה גופא מצינו כמה חילוקי אופנים כו', וכמו המלחמה של אברהם אבינו נגד ארבעת המלכים, "שגבורים היו, ואעפ"כ לא נמנע אברהם מלרדוף אחריהם" ⁵⁰¹ , אבל עדיין הי' זה באופן ש"וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות" ⁵⁰² . ומובן, שכאשר מלחמה כזו מתנהלת באופן ש"רדפו מכם חמשה מאה", הרי זה חידוש גדול.

אבל בודאי אין זה בערך לגבי מלחמה שנעשית ע"י הקב"ה – "צורם מכרם וה' הסגירם", שאז לא יפלא כלל ש"ירדוף אחד אלף".

ובנוגע לחילוק בין מדה טובה למדת פורענות במלחמה שנעשית ע"י הקב"ה, אכן מצינו שמרובה מדה טובה ממדת פורענות – כי, במדת פורענות יש צורך לכל-הפחות ש"ירדוף אחד אלף" (ולא סתם אחד, אלא עליו להיות גבור), ואילו במדה טובה נעשית המלחמה כולה ע"י הקב"ה בעצמו, כמ"ש ⁵⁰³ "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", וכפי שפירש רש"י על

66

הפסוק ⁵⁰⁴ "כל סוס פרעה", "וכי סוס אחד הי', אלא מגיד שאין כולם חשובין לפני המקום אלא כסוס אחד".

כא. ובנוגע להמשך הכתוב "ושנים יניסו רבבה" – הנה ⁵⁰⁵ :

כשם שבפ' בחוקותי מוסיף הכתוב (לאחרי "ורדפו מכם חמשה מאה") "ומאה מכם רבבה ירדופו", שזהו חמש פעמים ככה, היינו, שכל אחד רודף לא רק עשרים (כהחשבון ד"חמשה מאה"), אלא כל אחד רודף מאה, ולכן "מאה .. רבבה ירדופו" – כך גם בפרשתנו מוסיף הכתוב (לאחרי "איכה ירדוף אחד אלף") "ושנים יניסו רבבה", שזהו חמש פעמים ככה, שכל אחד רודף לא רק אלף ("אחד אלף"), אלא חמשת אלפים, שלכן "שנים יניסו רבבה".

ואף שמדה טובה צריכה להיות מרובה ממדת פורענות, ולא באופן ששניהם בשוה – הרי מפורש בקרא ⁵⁰⁶ "והי' כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם גו' כן ישיש ה' (את אויביכם) עליכם וגו'", היינו, שתמורת הטובה תבוא פורענות, ולכן הם במדה שוה.

כב. וכאן רואים שגם בפשטות הכתובים ישנם ענינים נפלאים:

במדה טובה נאמר לא רק "ורדפו מכם חמשה מאה", אלא גם "ונפלו אויביכם לפניכם לחרב"; ואילו כאן, במדת פורענות, נאמר רק "ירדוף גו' יניסו גו'", "צורם מכרם וה' הסגירם", שמכירה ("מכרם", ועד"ז "הסגירם", ע"ד "ויסגור ה' בעדו" ⁵⁰⁷ ) אינה אלא שינוי רשות, אבל הדבר עצמו נשאר בשלימותו.

וכאן רואים הוראה נפלאה – שאפילו כאשר בנ"י נמצאים במעמד ומצב בלתי-רצוי, ועד לאופן ש"לא שערום אבותיכם" ⁵⁰⁸ , שאין למטה מזה, הנה גם כאשר הקב"ה מענישם, הרי זה רק באופן ש"צורם מכרם וה' הסגירם", אבל לא באופן של פגיעה בבנ"י עצמם ("אָנרירן דעם אידן") ח"ו, לא בגופם, ואפילו לא בנכסיהם, ועאכו"כ בנוגע לבנים ובנות כו', שנשארים בשלימותם.

והענין בזה:

בעצם לא רוצה הקב"ה בכלל מציאות של רע כו', וכדברי הגמרא ⁵⁰⁹

67

"ארבעה (שלשה ⁵¹⁰ ) מתחרט עליהן הקב"ה שבראם כו' יצר הרע דכתיב ⁵¹¹ ואשר הרעתי", כך, שכל ענין העונש כו' אינו אלא בדרך טפל – כדי לעורר את בנ"י לתשובה, כמ"ש ⁵¹² "והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגו' ושבת עד ה' אלקיך גו'", והוא בטוח שכל אחד מישראל ישוב בתשובה, כמ"ש ⁵¹³ "כי לא ידח ממנו נדח", להיותו "חלק אלקה ממעל ממש"23.

ולכן, העונש הוא רק באופן ש"צורם מכרם וה' הסגירם", אבל לא באופן שגוי יוכל לפגוע ח"ו ביהודי, דכיון שיהודי הוא "חלק אלקה", הנה כשם שאף אחד אינו יכול לפגוע בהקב"ה, כך לא יכול אף אחד לפגוע ביהודי!

כג. אך עדיין יכולים לחשוב, שיש חילוקים בנוגע לדרגת האלקות שבכל אחד מישראל – אם היא בגילוי, כפי שהי' בזמן הבית (שאז האיר אלקות בביהמ"ק, שבו הי' הענין ד"מקום ארון אינו מן המדה" ⁵¹⁴ ), או שהיא בהעלם, באופן ד"השוכן אתם בתוך טומאותם" ⁵¹⁵ .

ועל זה ממשיך הכתוב ⁵¹⁶ : "כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם", וכפירוש רש"י: "בשבועה", והרי ענין השבועה פועל תוקף הדבר בכל מעמד ומצב ללא שינויים.

כד. ומזה באים לסיום הענין: "וכפר (ע"י המזבח) אדמתו עמו" ⁵¹⁷ , שהקב"ה יפייס אדמתו ועמו על הצרות שעברו עליהם – כולל ובמיוחד הצרה של "מיהו יהודי", שזהו ענין של שטות שאין לו מציאות כו', שרוצים לערב זרים בנחלת ה', שאע"פ שהם זרים שאינם שייכים לנחלת ה', בנ"י שהם חלק אלקה ממעל, רוצים להכניסם בין בנ"י ע"י גיור שלא כהלכה, שאינו נחשב לגיור כלל, ואין להאריך בזה בעמדנו בעשי"ת כו', כי אם לפעול שיפטרו מצרה זו כו'.

ובהמשך לזה באים לפרשת "וזאת הברכה אשר ברך משה" ⁵¹⁸ – ברכתו של משה רבינו, רעיא מהימנא, כפי שנמשכת בכל דור ודור ע"י עבדיו הנשיאים,

68

– ובמיוחד הברכה ד"ושב ה' אלקיך את שבותך גו' ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך גו'" ⁵¹⁹ (באופן שרק "מכרם" ו"הסגירם", אבל הם בשלימות), באופן ש"אתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" ⁵²⁰ – כל אחד ואחד מישראל, כולל גם גרים שנתגיירו כהלכה, שעליהם נאמר ⁵²¹ שהם מתייחסים "למי שאמר והי' העולם" –

ועד לסיום הפרשה: "מעונה אלקי קדם" ⁵²² , "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב" ⁵²³ , "עד הים האחרון" ⁵²⁴ – כמובא בפירוש רש"י: "אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון", דקאי על הימים האחרונים ועד ליום האחרון של הגלות, שאז תתחיל "אתחלתא דגאולה" ⁵²⁵ ועד לגאולה בפועל.

* * *

כה. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר:

ובהקדים – שמצינו בכ"מ ⁵²⁶ שרשב"י בדורו הי' בדוגמת משה רבינו בדורו. וכמובן גם מהמבואר בנגלה דתורה בנוגע לרשב"י וחברייא דילי' שתורתם אומנותם ⁵²⁷ – שזהו בדוגמת ענינו של משה רבינו, שהתורה נקראת על שמו, כמ"ש ⁵²⁸ "זכרו תורת משה עבדי". ולכן, מהמבואר בנוגע למשה רבינו, יובן גם בנוגע לרשב"י, כיון שהם באותה דרגא.

ובכן: לגבי משה מצינו שהוא בחי' הדעת ⁵²⁹ . וידועה השאלה בזה: הרי ישנם גם הספירות חכמה ובינה שלמעלה מדעת?

ומבואר בזה, שבחינתו של משה היא בחי' דעת עליון ⁵³⁰ [ולכן לגבי משה רבינו יראה היא מילתא זוטרתי ⁵³¹ , כיון שדעת עליון הוא נעלה הרבה יותר מיראה ⁵³² ], שהוא למעלה מחכמה ובינה (ועד שמחבר אותם) ⁵³³ –

69

להיותו בקו האמצעי שעולה עד פנימיות הכתר ⁵³⁴ , ולכן פועל בכל סדר ההשתלשלות, הן במדריגות שלפניו והן במדריגות שלאחריו, שיורד למטה ביותר עד למלכות (ששייך לענינו של ר"ה).

כו. והנה, ענינו של משה רבינו שייך גם לכל אחד מישראל:

ובהקדים – שבענין "אתפשטותא דמשה שבכל דרא" ⁵³⁵ יש ב' פירושים:

א) ההתפשטות של משה רבינו שבדור בכל אחד מאנשי הדור ⁵³⁶ , כמובא באגה"ק ⁵³⁷ ש"מתפשטת הארתו בכל דרא ודרא לששים רבוא נשמות כמו שמש המאיר מתחת לארץ לששים רבוא כוכבים" (והדיוק בזה: (א) "כמו שמש המאיר כו'", שאינו פועל חסרון כלל בשמש, (ב) שמאיר גם לאלו שנמצאים בדרגא ד"מתחת לארץ").

ב) ההתפשטות של משה רבינו בנשיאי ישראל שבכל דור ודור153 (שלכן נשיאי ישראל הם למעלה מחכמי ישראל).

ושניהם אמת – כיון שההתפשטות של משה רבינו בכל אחד מישראל היא ע"י התפשטותו בנשיאי הדור.

ומזה יש נתינת כח לכל אחד מישראל להתנהג כפי רצונו של משה, ועד שגם אצלו יהי' ענין היראה מילתא זוטרתי, כי, "אף כי מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת כו'" למדרגת משה רבינו, "מ"מ הרי אפס קצהו ושמץ מנהו .. מאיר לכללות ישראל בכל דור ודור"159.

וזהו גם מה שבכחו של כל אחד מישראל לפעול בר"ה הענין ד"תמליכוני עליכם" ⁵³⁸ (שקשור עם יראה עילאה), ובאופן ש"אתם נצבים היום כולכם" ⁵³⁹ , כולם יחד באותה דרגא, ועי"ז נעשה הענין ד"ושב ה' אלקיך את שבותך גו' ושב וקבצך מכל העמים" (כמבואר בשער ⁵⁴⁰ התשובה)34.

[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].

______ l ______