ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א ערב יום הכיפורים אחרי תפלת מנחה, ה'תשל"ג
70
בס"ד. ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א
ערב יום הכיפורים אחרי תפלת מנחה, ה'תשל"ג.
השי"ת 541 יתן לכל אחד ואחת, בתוככי כלל ישראל, חתימה וגמר חתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים,
והרי זה כולל התעוררות תשובה אמיתית, עד לתשובה עילאה, שענינה – מתוך שמחה וטוב לבב 542 – אתדבקות רוחא ברוחא, מחשבה במחשבה, דיבור בדיבור ומעשה במעשה 543 .
וכיון ששנה זו התחילה ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת, והשנה כולה היא "שבת להוי'" 544 – יהי' "בשובה ונחת תושעון" 545 במשך כל השנה כולה, היינו, שלימוד התורה וקיום המצוות, וכן כל עניני האדם, עניני הרשות, "כל מעשיך לשם שמים" 546 ו"בכל דרכיך דעהו" 547 , יהיו באופן דשובה ונחת.
ובקרוב ממש נזכה ל"בשובה ונחת תושעון", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שיבנה ביהמ"ק במקומו ויקבץ נדחי ישראל 548 , ויקויים היעוד 549 "והי' הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו אחד".
______ l ______
הערות
- 541. הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בהוספות ללקו"ש חי"ד ע' 387. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.
- 542. תניא אגה"ת ספי"א.
- 543. שם פ"ט.
- 544. בהר כה, ב-ד.
- 545. ישעי' ל, טו.
- 546. אבות פ"ב מי"ב.
- 547. משלי ג, ו.
- 548. רמב"ם הל' מלכים ספי"א.
- 549. זכרי' יד, ט.
תניא, אגרת התשובה י״א - הטקסט מספריא
וְאָמְנָם, לִהְיוֹת בְּלִבּוֹ הַהַכְנָעָה, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְגַם הַשִּׂמְחָה בַּה׳, שְׁתֵּיהֶן בְּיַחַד – כְּבָר מִילְּתָא אֲמוּרָה בְּלִקּוּטֵי־אֲמָרִים סוֹף פֶּרֶק ל״ד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ ״חֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבַּאי מִסִּטְרָא דָא וְכוּ׳״. וּבְצֵירוּף עוֹד הָאֱמוּנָה וְהַבִּטָּחוֹן, לִהְיוֹת נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּה׳, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא, וְחַנּוּן וְרַחוּם וְרַב לִסְלוֹחַ, תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקֵּשׁ מְחִילָה וּסְלִיחָה מֵאִתּוֹ יִתְבָּרֵךְ (״כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי״ ״כַּבְּסֵנִי טַהֲרֵנִי״, וְכָל עֲווֹנוֹתַי מְחֵה״ וְכוּ׳), בְּלִי שׁוּם סָפֵק וּסְפֵק סְפֵיקָא בָּעוֹלָם.
וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין בְּכָל תְּפִלַּת י״ח תֵּיכֶף שֶׁמְּבַקְשִׁים ״סְלַח לָנוּ כוּ׳״ – ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״, וַהֲרֵי ״סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל״, מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ בְּרָכָה לְבַטָּלָה? אֶלָּא, אֵין כָּאן שׁוּם סָפֵק כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁבִּקַּשְׁנוּ ״סְלַח לָנוּ״ ״מְחָל לָנוּ״, וְאִילּוּ לֹא הָיִינוּ חוֹזְרִים וְחוֹטְאִים – הָיִינוּ נִגְאָלִין מִיָּד, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל״.
וַהֲרֵי אֲפִילוּ בְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם כֵּן, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִמְחוֹל תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ מְחִילָה, וְלֹא יְהֵא אַכְזָרִי מִלִּמְחוֹל, וַאֲפִילוּ בְּקוֹטֵעַ יַד חֲבֵירוֹ, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא בְּסוֹף פֶּרֶק ח׳ דְּבָבָא קַמָּא:
וְאִם בִּיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ ג׳ פְּעָמִים וְלֹא מָחַל לוֹ – שׁוּב אֵין צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, וְהַגִּבְעוֹנִים שֶׁבִּיקֵּשׁ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם מֵהֶם מְחִילָה בְּעַד שָׁאוּל שֶׁהֵמִית אֶת הַגִּבְעוֹנִים, וְלֹא רָצוּ לִמְחוֹל – גָּזַר דָּוִד עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יָבֹאוּ בִּקְהַל ה׳, שֶׁהֵם רַחֲמָנִים וְכוּ׳, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ח׳ דִּיבָמוֹת.
וּבְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לְאֵין קֵץ.
וּמַה שֶּׁמְּשַׁבְּחִים וּמְבָרְכִים אֶת ה׳ ״חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״ – ״הַמַּרְבֶּה״ דַּיְיקָא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֶזְרָא ״וְרַב לִסְלוֹחַ״, דְהַיְינוּ, שֶׁבְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּבִיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה וּמָחַל לוֹ וְאַחַר כָּךְ חָזַר לְסוּרוֹ – קָשֶׁה מְאֹד שֶׁיִּמְחוֹל לוֹ שֵׁנִית, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בִּשְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית.
אֲבָל בְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין פַּעַם אַחַת לְאֶלֶף פְּעָמִים, כִּי הַמְּחִילָה הִיא מִמִּדַּת הָרַחֲמִים, וּמִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת אֵינָן בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, אֶלָּא בִּבְחִינַת אֵין־סוֹף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו״, וּלְגַבֵּי בְּחִינַת אֵין־סוֹף אֵין הֶפְרֵשׁ כְּלָל בֵּין מִסְפָּר קָטָן לְגָדוֹל, דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא – מַמָּשׁ – חֲשִׁיב״, וּ״מַשְׁוֶה קָטָן וְגָדוֹל וְכוּ׳״.
וְלָכֵן ״מַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״, וְכָל הַחֲטָאִים שֶׁמִּתְוַודִּים בְּ״עַל חֵטְא״ מִדֵּי שָׁנָה, אַף שֶׁחָזַר וְעָבַר עֲלֵיהֶם – חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשָׁנָה הַבָּאָה, וְכֵן לְעוֹלָם. וּ״בְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״ לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא כְּמוֹ כֵן בְּכָל יוֹם וָיוֹם ג׳ פְּעָמִים מְבָרְכִים: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״.
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״תְּפִלָּה כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּהָ״, וְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת הַלַּיְלָה, וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּייִם עַל שֶׁל יוֹם, וְכֵן מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם לְעוֹלָם: אֶלָּא שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת, וְהַתָּמִיד, שֶׁהוּא קָרְבַּן עוֹלָה, מְכַפֵּר עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה בִּלְבַד, וְכֵן הַתְּפִלָּה בִּזְמַן הַזֶּה עִם הַתְּשׁוּבָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְאֵין זֶה ״אֶחֱטָא וְאָשׁוּב״, כִּי הַיְינוּ דַוְקָא שֶׁבִּשְׁעַת הַחֵטְא הָיָה יָכוֹל לִכְבּוֹשׁ יִצְרוֹ, אֶלָּא שֶׁסּוֹמֵךְ בְּלִבּוֹ עַל הַתְּשׁוּבָה, וְלָכֵן, הוֹאִיל וְהַתְּשׁוּבָה גּוֹרֶמֶת לוֹ לַחֲטוֹא – ״אֵין מַסְפִּיקִין וְכוּ׳״. וְאַף גַּם זֹאת ״אֵין מַסְפִּיקִין״ דַּיְיקָא, אֲבָל אִם דָּחַק וְנִתְחַזֵּק וְנִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה – מְקַבְּלִין תְּשׁוּבָתוֹ.
אֲבָל אָנוּ שֶׁמְּבַקְשִׁים בְּכָל יוֹם: ״סְלַח לָנוּ״ – אָנוּ מַקְדִּימִין לְבַקֵּשׁ: ״וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה לְפָנֶיךָ״, דְּהַיְינוּ שֶׁלֹּא נָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה, וְכֵן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְבַקְשִׁים: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד״ – מַסְפִּיקִין וּמַסְפִּיקִין, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַבָּא לִטַּהֵר מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ״ – ״הַבָּא״ דַיְיקָא, מִיָּד שֶׁבָּא. וְאֵי לָזֹאת, גַּם הַסְּלִיחָה וְהַמְּחִילָה הִיא מִיָּד.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״ – אֵין הַמְכֻוָּון לִהְיוֹת תָּמִיד עָצֵב נִבְזֶה חַס וְשָׁלוֹם, דְּהָא כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי וְגוֹ׳״, וּמִשּׁוּם שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה, שֶׁהִיא בְּשִׂמְחָה רַבָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אֶלָּא ״נֶגְדִּי״ דַיְיקָא, כְּמוֹ: ״וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד״, ״מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ״, וּפֵירֵשׁ רַשִׁ״י ״מֵרָחוֹק״. וְהַמְכֻוָּון, רַק לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ, וְלִהְיוֹת שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל הָאָדָם, כְּשֶׁיִּהְיֶה לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינָיו שֶׁחָטָא נֶגֶד ה׳.
וְאַדְּרַבָּה, לְעִנְיַן הַשִּׂמְחָה יוֹעִיל זִכְרוֹן הַחֵטְא בְּיֶתֶר שְׂאֵת, בִּכְדֵי לְקַבֵּל בְּשִׂמְחָה כָּל הַמְּאוֹרָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת, בֵּין מִן הַשָּׁמַיִם, בֵּין עַל־יְדֵי הַבְּרִיּוֹת, בְּדִיבּוּר אוֹ בְּמַעֲשֶׂה (וְזוֹ עֵצָה טוֹבָה לְהִנָּצֵל מִכַּעַס וְכָל מִינֵי קְפֵידָא וְכוּ׳). וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵין מְשִׁיבִין, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים וְכוּ׳״, וְ״כָל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו – מַעֲבִירִים לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו״:
משנה אבות ב׳:י״ב - הטקסט מספריא
רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. וכל מעשיך יהיו לשם שמים:
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.