שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תשט"ו.

בס"ד. שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תשט"ו.

בלתי מוגה

א. בהפטרת¹ פרשתנו² מסופר אודות העברת ארון האלקים ע"י דוד המלך מבית עובד אדום הגתי לעיר דוד. בדרכם – מסופר בכתוב³ – "ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' ודוד חגור אפוד בד". ובהגיעם לעיר דוד – נאמר⁴ הלשון "המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'".

וצריך להבין הרמז בהשינויים בלשון הכתוב בין חוץ לעיר לבין עיר דוד: א) תחילה נזכר "ודוד חגור אפוד בד", ובעיר דוד לא נזכר. ב) תחילה נאמר רק "מכרכר", ובעיר דוד – " מפזז ומכרכר".

גם צריך להבין המסופר לאח"ז, שכשראתה מיכל בת שאול ש"המלך דוד מפזז ומכרכר" – לעגה לו על כך, וענה לה דוד: "לפני ה' אשר בחר בי מאביך גו' ונקלותי עוד מזאת גו'"⁵ – לשם מה הקדים "אשר בחר בי מאביך"? הלא הי' לו רק לבאר את הסיבה לשמחתו.

ב. בענין "אפוד בד" כתב הרמב"ם⁶ שאין זה א' משמונה בגדי כהונה, שהרי האפוד של בגדי כהונה לא נעשה מבד – פשתן – בלבד, אלא גם מ"תכלת⁷ וארגמן גו'"⁸. ומביא ראי' לזה – "שהרי שמואל הנביא⁹ לוי הי' ונאמר בו¹⁰ נער חגור אפוד בד".

ומסיים הרמב"ם: "אלא אפוד זה היו חוגרים אותו בני הנביאיםומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקודש, להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר על פי האפוד והחשן ברוח הקודש".

כלומר: מכיון שנבואה היא מדריגה נעלית ביותר, שהרי "אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה"¹¹ ושאר המעלות שמנו בו, ונוסף לזה נוגע אז ענינם של הלבושים ובאיזה אופן הם, עד שאומרים על כך "ויפשט גו' את בגדיו"¹² – לכן, כסימן לכך שמוכנים וראויים לכך "שתשרה עליו רוח הקודש", הי' הענין דחגירת אפוד בד.

ענין זה שכתב הרמב"ם – יש לו מקור בירושלמי¹³: בנוב עיר הכהנים היו שמונים וחמשה כהנים "נושאי אפוד בד"¹⁴. שואל הירושלמי: והרי אין כהן גדול אלא אחד? ומתרץ "מלמד שהיו כולם ראוין להיות כהנים גדולים". והן הם דברי הרמב"ם.

ג. א' מההכנות לנבואה היא – התבודדות¹⁵, שבדרך כלל נעשית מחוץ לעיר. בשעה שהי' דוד בדרך, מחוץ לעיר – שם הוא עיקר המקום שהכין עצמו לנבואה, ולכן שם נזכר שהי' גם "חגור אפוד בד".

וזהו גם הטעם שהי' "מכרכר בכל עוז לפני ה'", כיון ש"אין שכינה שורה . . אלא מתוך שמחה"¹⁶. ונוסף לזה, "מכרכר" פירושו גם משבח, אומר שירים ותשבחות לפני הקב"ה, כדי לעורר את גילוי הנבואה, שהרי תשבחות והילולים מעוררים את הכחות הנעלמים, כידוע¹⁷.

בהשמחה דעיר דוד – נזכר גם "מפזז", המורה על ריבוי הריקוד¹⁸. מחוץ לעיר לא הי' כך, ואולי לא הי' שם ריקוד כלל. ריקוד – מבואר בחסידות¹⁹ – נובע מכך שהשמחה חודרת את כל כולו של האדם ("די שמחה נעמט אים דורך, דורך און דורך"), עד שמגיעה גם לרגלים.

ולכן נזכרת תיבת "מפזז" רק בהפסוק הב': השמחה מחוץ לעיר הי' בה מבוקש – נבואה והשראת השכינה, וממילא – היתה בהגבלה, ולא חדרה לגמרי את כולו ("עס איז ניט אין גאַנצן דורך און דורך"). השמחה דעיר דוד דוקא – שמחה ללא מבוקש²⁰, ובמילא בלי גבול – הי' בה גם הענין ד"מפזז". ד. ובזה יובן ג"כ הטעם שלא נתקבל בדעתה של מיכל בת שאול זה שדוד הי' "מפזז ומכרכר לפני ה'" בעיר דוד²¹:

בנוגע לשמחה שיש בה חשבון – הרי אף שאין רואין את המלך²² כשהוא עוסק בענינים שפועלים חלישות בהענין ד"שום תשים עליך מלך"²³, "שתהא אימתו עליך"²² – אעפ"כ, מכיון שיש בה מבוקש, יש לזה מקום בטעם ודעת, על-פי שכל.

אבל הענין ד" מפזז ומכרכר", ב עיר דוד , שהי' למעלה מהגבלה, למעלה מטעם ודעת – אינו מתקבל בשכל.

ה. ובזה יובן ג"כ מה שדוד ענה לה "אשר בחר בי מאביך" – שבכך הצביע על החילוק בסדר העבודה:

עבודתו של שאול היתה על-פי טעם ודעת²⁴, ולכן לא רצה שאול להחרים לגמרי את עמלק, כיון שעל-פי שכל הסתבר לו שיש צורך ב"מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה' אלקיך"²⁵, כפי שאמר לשמואל²⁶.

וזהו שאמר דוד "אשר בחר בי מאביך": שאול, שהלך אחרי הטעם – ניטלה ממנו המלוכה, וניתנה דוקא לו, "לצוות אותי נגיד"²⁷, דוד דוקא, שעבודתו בקבלת-עול, כמ"ש²⁸ "ודוד עבדי ". ולכן, אם רוצים שמלכותו תהי' מלוכה קיימת – צ"ל קבלת-עול, "ונקלותי גו' והייתי שפל גו'", ללא הגבלה של שכל.

ו. ענין זה הוא גם סיוע להנהוג אצל חסידים, וכן ראו גם אצל רבותינו נשיאינו, שבשבת ויום-טוב רוקדים, מוחאים כפיים וכו', אף שע"פ המשנה דורש הדבר ביאור מיוחד על-פי נגלה²⁹ – אעפ"כ עושים זאת בפשטות. ויש צורך לומר טעם פנימי, כנ"ל:

מכיון שמתקרבים יותר ויותר לביאת המשיח ("עס ווערט דאָך אַלץ נענטער צו משיח'ן"),– מיד לאחר החורבן התחילו כבר ללכת לקראת משיח³⁰, כסיפור המדרש³¹ שמרגע החורבן נמשך רק כגעי' של פרה ונולד מושיען של ישראל. ומרגע לרגע מתקרבים יותר ויותר לזמן שבו "ועבדי דוד מלך עליהם", על כל ישראל, "נשיא להם לעולם"³² –

לכן נוהגים³³ – וכפסק הרמב"ם³⁴ – בהסדר ד"ודוד עבדי", "מפזז ומכרכר לפני ה'".

***

ז. איתא בחסידות³⁶, שבחדשי הקיץ נקל לעבוד את הקב"ה יותר מאשר בחדשי החורף.

הטעם על זה כפשוטו הוא:

כל יו"ט פועל ענין מסויים. וכפי שראו בזמן הבית, ש"שלש פעמים בשנה יראה גו'"³⁷, ו"כדרך שבא ליראות כך בא לראות"³⁸, היינו שהיו רואים אלקות, ובכח זה חיו עד היו"ט שלאחריו³⁹. ועד"ז הוא הענין גם בזמן הגלות.

וכיון שבימי הקיץ הימים-טובים הם סמוכים יותר זה לזה, ובמילא ההארה חזקה יותר – אזי נקל יותר לעבוד את הקב"ה.

ח. ופנימיות הטעם הוא:

חדשי הקיץ הם לפי הסדר של חודש ניסן, שענינו המשכה מלמעלהלמטה – שזהו החילוק בין תשרי לניסן, שתשרי הוא חודש התשובה, חודש השופר, כדאיתא במדרש "שפרו מעשיכם"⁴⁰, ועי"ז "תשרי ותשבוק לכל חוביהון"⁴¹, ואילו ניסן ענינו – "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה"⁴², מלמעלה למטה⁴³.

ואף שיש מעלה בהסדר דמלמטה למעלה, שעי"ז הרי הוא יותר כלי להאור, והאור הוא יותר בהתיישבות – מ"מ, בדרך מלמעלה למטה הוא בכל זאת אור גדול יותר, וגילוי האור פועל שיהי' נקל יותר, כי, הקשיים באים מהעלמות והסתרים, אבל בשעה שמאיר ה"אמת הוי' לעולם"⁴⁴, מתבטלים כל ההעלמות והסתרים.

ט. והנה, אף שחודש ניסן מורה על גילוי מלמעלה למטה (כנ"ל) – הרי ע"י מתן-תורה נפעל שגם הגילויים שמלמעלה למטה באים ע"י עבודה דוקא.

ומ"מ נקראים גילויים אלו " מלמעלה למטה " – כי, אף שגם גילויים אלו באים ע"י עבודה, מ"מ, אינם נמשכים בהתאם לכוחה של העבודה ("מ'נעמט דאָס ניט בדרך ווי עבודה קאָן נעמען"), אלא נמשך אור עליון ביותר שאין בכוחה של העבודה להמשיכו; אבל אעפ"כ מוכרח להיות גם ענין העבודה.

דוגמא לדבר:

אדמו"ר הזקן רצה פעם להעניק להצמח-צדק תורה – חלק מסויים בתורה – במתנה. וסירב הצ"צ לקבל את המתנה, באמרו שרצונו להשיג את התורה ביגיעה . אך לאחר כמה שנים הצטער הצ"צ על כך, דמכיון שהתורה היא אין-סוף ("ארוכה מארץ מדה"⁴⁵), הרי מה שרצה אדה"ז ליתן לו במתנה, הי' לו לקחת, ואז הי' ממשיך להתייגע על הענינים הבאים, היינו ענינים עמוקים יותר שבתורה⁴⁶.

וכן הוא בנדו"ד:

לאחרי שישנו ענין היגיעה – נותנים בדרך מלמעלה למטה גילוייםכאלו שאי אפשר להשיגם ע"י יגיעה; אבל מתי נותנים ענינים אלו – בשעה שתחילה ישנו ענין היגיעה כפי היכולת.

י. זאת ועוד:

ככל שעובר הזמן – צריך להתייגע יותר ויותר ("וואָס ווייטער דאַרף מען אַלץ מער האָרעווען"), שהרי מבואר באגה"ק⁴⁷ ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר . . אור חדש ומחודש שלא הי' מאיר עדיין מעולם" ועד"ז "בכל יום ויום נמשכין מוחין עליונים יותר", וממילא, כדי שיתנו מלמעלה גילויים אלו – צריכה גם העבודה להיות יותר ויותר.

ונמצא, שבקיץ זה יש להתמסר לעבודה ("זיך נעמען צו עבודה") – לא רק יותר מאשר בחורף (דכיון שבקיץ הגילויים נעלים יותר מבחורף, הרי גם העבודה בקיץ צ"ל ביתר שאת), אלא גם יותר מאשר בקיץ הקודם , שגם בו היתה העבודה יותר מאשר בחורף שלפניו .

וכך יש להוסיף תמיד בעבודה יותר ויותר, "הולך ואור עד נכון היום"⁴⁸, עד להענין ד"ולילה כיום יאיר"⁴⁹, שיתקיים לעתיד, כאשר "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר"⁵⁰.

***

יא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ויהי ביום השמיני.

***

יב. עדיין נשאר לי חוב – בהמדובר לעיל (ס"ב⁵¹) בדברי הרמב"ם שה"אפוד בד" שחגרו בני הנביאים לא הי' מבגדי כהונה – לתרץ מדוע מביא הרמב"ם ראי' משמואל ולא מדוד.

[לא אמרתי תירוץ זה קודם לכן, כיון שהתירוץ אינו נוגע להענין שדובר לעיל].

וביאור הענין:

כתיב⁵² "אל המנוחה ואל הנחלה", ודרשו רז"ל⁵³ "אל המנוחה זו שילה, הנחלה זו ירושלים". ונמצא, שבזמנו של שמואל, שאז הי' המשכן בשילה, הי' הסדר כמו בביהמ"ק ("נחלה"). משא"כ בזמנו של דוד, שעז"נ "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה גו'".וע"פ הכלל שבזמן כזה (ש"לא באתם עד עתה אל המנוחה גו'") אין מקפידין כ"כ, וגם זר יכול ללבוש בגדי כהונה – אתי שפיר שהרמב"ם לא הביא ראי' מדוד, כיון שמדוד אין זו ראי' כ"כ, כי בזמנו הי' אפשר גם לזר ללבוש בגדי כהונה, כנ"ל.

יג. מענין זה – ישנה הוראה גם לזמננו:

אפילו בזמן החורבן, משנגנזו⁵⁴ כל הענינים כו', ובאופן שאי-אפשר למוצאם – אין פירושו של דבר שעתה לא שייכים כל ענינים אלו, ואדרבה, כפי שמצינו שדוקא בזמן דוד הי' אפשרי הענין דלבישת אפוד בד בנקל יותר (שלכן לא הביא הרמב"ם ראי' מדוד, כנ"ל).

וכשם שהוא בנוגע לכללות הענינים – כן הוא בענין הנבואה בפרט, שמצינו⁵⁵ שענין זה ישנו גם בזמן הזה, אלא שאין הדור ראוי לכך, ובפרט עתה, כשהולכים ומתקרבים יותר להגאולה.

יד. איתא⁵⁶ בגמרא⁵⁷: "דבי רבי שילא אמרי שילה שמו . . דבי רבי ינאי אמרי ינון שמו . . דבי רבי חנינה אמרי חנינה שמו . . ויש אומרים מנחם בן חזקי' שמו". ומבואר בזה⁵⁸, שלכן נקרא בשם "משיח" – ר"ת מ נחם ש ילה י נון ח נינה, ככל הדעות בגמרא.

ותוכן הענין – ש"כל אחד הי' דורש אחר שמו"⁵⁹, כיון שכל אחד שואף להכניס את ענינו ושמו במשיח ("יעדער איינער זוכט אַריינשטעלן זיין ענין און נאָמען אין משיח'ן")⁶⁰.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) שיהי' זה מנחם, שילה, ינון, חנינה – ובלבד שכבר יבוא!

***

טו. בנוגע להענין דלקמן⁶¹ – חיכיתי שמישהו יעוררני על זה, אבל משראיתי שאין על מה לחכות... – מוכרח אני לעורר על זה בעצמי:בארץ-ישראל ישנו ארגון "צעירי אגודת חב"ד". – אינני יודע מדוע נוסד ארגון זה בא"י תחילה, וכאן עדיין איננו; אבל עכ"פ, יש לעשות זאת עתה.

אין כוונתי שיתוסף סתם שם של ארגון עם "נייר מכתבים" כו' ("נאָך אַ נאָמען, נאָך אַ בלאַנק, אַ סטיישאָנערי")... אלא שיהיו פעולות , דהיינו שיתחילו לפעול בהענינים ש"צעירי אגודת חב"ד" צריכים לפעול בהם.

בארץ-ישראל ישנו כבר ארגון זה, ויש בו, כבכל ענין שבעולם הזה, מעלות וחסרונות. ובמילא, אפשר לקחת מהם דוגמא – ללמוד מהמעלות כדי לעשות כמעשיהם, וללמוד מהחסרונות כיצד למנוע אותם⁶².

ובכל אופן – יש להתחיל לפעול, שהרי אם לא יעשו דבר – בודאי לא תהי' מזה שום תוצאה... ומה שחוששים שיהי' חסרון – הרי "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן"⁶³, כיון שמכשלונות אלה לומדים שלא להכשל שוב⁶⁴.

ועכ"פ – יש להתחיל לעסוק בזה. יש להתאסף עוד הלילה, או עכ"פ מחר, ולגשת לפעולות ממשיות.

אמרו רז"ל⁶⁵ "כל התחלות קשות". יעזור השי"ת שייצאו ידי חובת ה"התחלות קשות" בהדברים שאמרתי עתה, ומכאן ואילך יתנהל הענין מיד בהצלחה⁶⁶.

***

טז. בנוגע להחקירה אודות כתיבת שם החודש "אייר"⁶⁷ – ידוע⁶⁸ הסימן ש"אייר" ר"ת א ברהם י צחק י עקב ר חל, שעי"ז זוכרים שתיבת "אייר" נכתבת בשני יודי"ן.

ותוכן הענין בעבודה:ידוע ש"האבות הן הן המרכבה"⁶⁹. והרמז בכך ששמות האבות רמוזים בחודש אייר, הוא – שהעבודה בחדשי הקיץ, מיד לאחר הפסח (זמנו של חודש אייר), צ"ל בקבלת-עול וביטול , בדוגמת מרכבה⁷⁰.

ובפרטיות יותר:

לאחרי הגילויים דחג הפסח – יש מקום לחשוב שיש להתעסק בענינים נעלים דוקא, בעניני הבנה והשגה; ועל כך באה ההוראה, שלאחרי כל הגילויים – צ"ל עבודה פשוטה דוקא, מתוך ביטול, בדוגמת מרכבה.

וזהו הרמז בכך ש"אייר" ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל – שגם אצל האבות מצינו דוגמת זה:

אע"פ ש"אחד הי' אברהם"⁷¹, והי' בעל השגה גדול, עד שהגיע לאלקות ע"י השגה (כמוזכר לעיל⁷² המשל⁷³ מ"אחד שהי' עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה") – הרי לאחרי כל מעלות אלו, הנה "האבות הן הן המרכבה", היינו שהי' בביטול .

וזהו ג"כ הטעם שמיד בשבת הראשונה שלאחרי חה"פ מתחילים לומר פרקי אבות, שהתחלתם "משה קבל תורה מסיני"⁷⁴ – להורות, שאף שמשה רבינו הי' זה ש"קבל תורה מסיני ומסרה" לכל ישראל, אעפ"כ הי' בביטול, כמרומז בתיבת " קבל ", דהיינו שהי' צינור ומרכבה בלבד כדי לקבל את התורה.

ודוקא ע"י ביטול והתעסקות עם ענינים פשוטים – מתעוררים גם המדריגות הנעלות. וכמשל כח הצומח המתלבש בגרעין⁷⁵, שדוקא ע"י ההגשמה (ההתלבשות בגרעין הגשמי) – מתעורר כח הצומח⁷⁶.

***

יז. בשבת זו מתחילים ללמוד מסכת אבות, שענינה מדות ודרך ארץ⁷⁷, ש"דרך ארץ קדמה לתורה "⁷⁸, ולכן לומדים מסכת זו קודם חג השבועות, כהקדמה למתן-תורה שבחג השבועות.יתן השי"ת שתהי' ההקדמה כדבעי, ונזכה לקבלת התורה – כפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר נהג לומר – בשמחה ובפנימיות.

יח. (בסיום ההתוועדות אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

אלו שעדיין לא קיבלו כוס של ברכה (ביו"ט) – יתנו להם עתה.

אבל, רק אלו שעדיין לא קיבלו – יקחו עתה, וכל אלו שכבר קיבלו – אין שום ענין שיקחו שוב.

אין זה באופן שאם יקחו פעמיים יפעלו את ההמשכות פעמיים, כיון שענין הכמות אינו נוגע כאן, וכל אחד – בהתאם לשייכותו ויכלתו לקבל – כבר קיבל הכל בפעם הראשונה.

**********