228

שכן האפוד שבבגדי הכהונה לא היה של בד – פשתן – בלבד, כי אם גם של תכלת וארגמן גו', ומביא הוכחה משמואל הנביא²⁵ שהיה מבני לוי ועם זאת נאמר עליו: "נער חגור אפוד בד".

והרמב"ם מסיק: "אפוד זה היו חוגרים אותו בני הנביאים ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקדש – להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר על פי האפוד והחשן ברוח הקדש".

פירוש הדבר כי מאחר שנבואה היא דרגה נעלית [שכן "אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה"²⁶ ובעל שאר המעלות המנויות שם] וכן ישנה אותה שעה חשיבות למלבושים וצורתם – עד שנאמר: "ויפשט את בגדיו" – לכן כסימן לעובדה שאדם מוכן וראוי שתשרה עליו רוח הקדש היתה נהוגה חגירת אפוד בד.

לענין זה שאומר הרמב"ם מצוי מקור בירושלמי²⁷: בנוב עיר הכהנים היו שמונים וחמשה כהנים נושאי אפוד בד, ועל כך שואל הירושלמי: והרי אין כהן גדול אלא אחד? – ומתרץ: "שכולם היו ראויים לכהונה גדולה". והן הם דברי הרמב"ם.

יג. אחת ההכנות לנבואה היא – התבודדות, שהיא, בדרך כלל, מחוץ לעיר. כשהיה, איפוא, דוד בדרך, מחוץ לעיר, המקום העיקרי בו הכין עצמו לנבואה, מוזכר שם כי היה חגור אפוד בד.

לפיכך היה גם מכרכר בכל עוז לפני ה', שכן "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה"²⁸. כן כלולה במושג "מכרכר" משמעות של "משבח", אמירת שירות ותשבחות לפני ה' כדי לעורר את גילוי הנבואה, משום שתשבחות והילולים מעוררים הרי כחות נעלמים, כידוע²⁹.

לגבי השמחה שבעיר דוד מוזכר גם "מפזז", ציון לריבוי הריקוד³⁰. מחוץ לעיר לא היה כך הדבר, או שלא היה כל ריקוד. ריקוד נובע, כפי שמוסבר בתורת החסידות, מכך שהשמחה מקיפה את האדם כל־כולו עד שהיא "חודרת" ומגיעה גם לרגלים.

ומשום כך מוזכר "מפזז" רק בפסוק השני: השמחה שמחוץ לעיר היתה למגמה מסוימת – נבואה והשראת השכינה – ולכן – בהגבלה, לא באופן שכל הגוף חדור בה. אך לגבי השמחה שבעיר דוד – שמחה ללא מגמה ולכן בלי גבול – נאמר שהיה גם "מפזז".

יד. כך תובן העובדה שמיכל בת שאול לא הבינה מדוע "דוד מפזז ומכרכר לפני ה' בעיר דוד".