156
שיחה א
א. בסוף הל' "כלי המקדש והעובדים בו"1 (בסיום הפרקים דבגדי כהונה)2 כותב הרמב"ם: זה שאתה מוצא בדברי נביאים שהכהנים היו חוגרין אפוד בד ("שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד"3), לא היו כהנים גדולים, שאין האפוד של כהן גדול אפוד בד. ואף הלוים היו חוגרין אותו, שהרי שמואל הנביא לוי הי' ונאמר בו4 נער חגור אפוד בד. אלא אפוד זה היו חוגרים אותו בני הנביאים ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקודש להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש5.
וצריך להבין:
ספרו של הרמב"ם הוא פסקי דינים "הלכות הלכות"6 — א"כ למה כתב הרמב"ם בסיום הל' כלי המקדש "זה שאתה מוצא בדברי נביאים שהכהנים היו חוגרין אפוד בד לא היו כהנים גדולים וכו'", שלכאורה אין בזה נפקותא להלכה (ואי משום שדרכו לסיים כל ספר מספרי היד בדברי מוסר ומדות טובות7 — הרי סיום זה הוא לא מענינים אלו), כי אם פירוש וביאור ב"דברי נביאים" (שמ"ש "שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד", אין הכוונה לכהנים גדולים וכו'), שלכאורה אין מקומו בספר היד?
בכסף משנה כאן: "כתב כן כי היכי דלא תיקשי לן היאך כתוב8 גבי אחימלך בן אחיטוב פ"ה כהנים חגורים אפוד בד". אבל אינו מובן [נוסף לזה שאין ענינו של הרמב"ם בספרו היד ליישב ולפרש פסוקים בנ"ך9, הרי גם] — את"ל שכוונת הרמב"ם להתאים דבריו עם הכתובים (שאפוד בד הנזכר בדברי הנביאים אינו האפוד של כהן גדול) — הו"ל להביא ענין זה לעיל, בפרק שלפנ"ז10, במקום שהמדובר הוא בפרטי דיני עשיית האפוד11?
הערות
- 1. כ"ה השם המלא דהלכות אלו, כבהתחלת ספר היד. וכן בהכותרת לפני ההלכות.
- 2. פ"י הי"ג.
- 3. ש"א כב, יח (הובא בכס"מ, כדלקמן).
- 4. שם ב, יח.
- 5. ראה ירושלמי סנהדרין (פ"י ה"ב) "מלמד שהיו כולם ראוין להיות כהנים גדולים", וכנראה מפרש הרמב"ם בירושלמי שלפועל חגרו אפוד בד. אבל ראה תרגום ש"א שם "דכשרין למלבש אפוד דבוץ", ומשמע שבפועל לא לבשו אפוד בד, אלא ש"כולם ראויין לכהונה גדולה" (פי' רבינו ישעי' ש"א שם). וראה ראב"ע פרשתנו כח, ו "ומפרשים רבים פי' זה (הכתוב דש"א הנ"ל) שהיו ראוים לשאת אפוד". וראה לקמן הערה 36.
- 6. לשון הרמב"ם בהקדמתו לספרו.
- 7. ראה רמב"ם סוף הל' תמורה ש"רוב דיני התורה אינן אלא. . לתקן הדעות וליישר כל המעשים".
- 8. ש"א כב, יח.
- 9. כי אף את"ל שלדעת הכס"מ מ"ש הרמב"ם בהקדמת חיבורו "אדם קורא בתושב"כ תחלה (ואח"כ קורא בזה כו')" הכוונה לא רק לחמשה חומשי תורה אלא גם לנ"ך, ה"ז לכאורה רק מה שנוגע להלכות ופירוש המצות שבנ"ך, אבל לא לתרץ ולבאר פסוקי נ"ך.
- 10. פ"ט.
- 11. וגם: אז הו"ל להרמב"ם לתרץ השאלה בהפסוק "פ"ה כהנים הא. . אין ממנין שני כהנים גדולים כאחת" (כבירושלמי סנהדרין שם), וכמו שהביא בהל' כלי המקדש לפנ"ז (פ"ד סהט"ו).
אבן עזרא על שמות כ״ח:ו׳ - הטקסט מספריא
וטעם האפוד כי הוא גדול מהחשן ולא יזח מעל החשב, יש שאלות קשות בדבר האפוד והחשן, כי משה לא עשה רק אפוד אחד, והנה כתוב אפוד ירד בידו (ש"א כג ו) ואיננו אפוד משה, כי אין כתוב האפוד הידוע, כמו הגישה האפוד (שם שם ט) ועוד למה כתב ירד, ולא אמר הוריד, כי יראה כי מקרה היה ושם כתוב שמנים איש נושא אפוד בד (שם כב יח), ומפרשים רבים פי' זה שהיו ראוים לשאת אפוד, ולא שמו לב לדעת האמת, כי האפוד בד הוא מין ממיני פשתן ואפוד משה לא היה בד רק זהב ותכלת וארגמן, ותולעת שני, ושש עם הכל ולא היו שואלים רק בחשן המשפט שהי' עליו עולים האורים והתומים, וככה כתוב במשפט האורים לפני ד' (במד' כז כא), ואין טענה מן הגישה האפוד (ש"א כג ט) כי החשן דבק עמו, והאורים עם החשן וכן כתוב עד עמוד הכהן לאורים ותומים (נחמיה ז סה), וכתוב תמיך ואוריך (דבר' לג ח), והנה ראינו שענה השם את דוד על פי אפוד אביתר, והנה שאול בלכתו למלחמה שאל באורים הם הם שהיו בחשן המשפט עם האפוד והארון, והנה דוד שאל בצקלג באפוד אביתר והנה אינו אפוד משה, וקשה שאלה מזאת, כי האורים אינם אבני חשן כי הנה כתוב, ומלאת בו מלואת אבן (למטה פ' יז), וזהו מעשה החרש הוא, לא מעשה משה, ואחר כן אמר למשה, ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים (למטה פ' ל) ובמעשה האפוד כתוב ארבעה טורי אבן (למטה לט י), והזכיר הטורים ואמר על משה, ויתן עליו את החשן, ויתן אל החשן את האורים ואת התומים (ויקרא ח ח) והנה על דרך הפשט אין האבנים המאירים, ולא המתמימים, כי השאלה היא באורים ותומים והנה לא ידענו מה הם, והנה אין מועילות אותיות שמות השבטים גם שמות האבות, כי לא נקרא חשן משפט רק בעבור האורים שהם עליו, ועוד שאלה אחרת, כי לא נוכל לומר כי האורים הם עצמם התומים, כי כתוב לאורים ותומים (עזרא ו סה), ועוד מלת לאורים גם תומים לשון רבים, והנה דברים רבים הם, ורבינו שלמה אמר, כי האורים והתומים היו כתבי שם המפורש, ואלו ראה תשובת רבינו האי לא אמר ככה, וסוד עמוק הוא דבר האפוד והחשן, רק ארמוז קצת הסוד אולי יבינהו מי שהוא ידע דעת עליון, והפתח שיוכל לבא אל הסוד, שתי העבותות הנתונות על שתי המשבצות, וחשב האפוד הוא המישור על אמצעיתו, על כן הששה על כתף השנית, ואלה הם כפי המחשבה, על כן הם באבן אחת על מספר בני ישראל ועל שמותם כתולדותם, וככה הששה השניים, רק המשפט איננו כפי החלוק בלב, רק כפי החלוק למראה העין, ובעבור הנטיה אמר וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת (פ' כח), והיה החשן כפול, כי שם היו האורים והתומים שמורים עד עת הצורך, אז יתנום מחוץ אל החשן, והנה אבני שהם שוות, ומעין אחד, ואין ככה אבני החשן, כי השהם הם לזכרון, ומשפט בני ישראל על אבני החשן, ומלת אורים מגזרת חמותי ראיתי אור (ישעי' מד), ותומים שהם תמימים והאורים לא התומים זהב וכסף היו והמספר ידוע בראיות גמורות מהעליון והשפל, והמשכיל יבין, והנה אפודים רבים היו עם הכהנים, ויש להם חשב, רק כי אין שם חשן ולא אורים, ואשר היה רגיל בדברי האורים והתומים שהיו על חשן המשפט יוכל להשיב לשואל מדמיון האפוד לבדו רק לא בכל עת, ואלו הואלתי לגלות זה הסוד לא יכולתי לכתבו כפי המכתב שחברתי בפי' הספר כלו, כי לא יביננו מי שלא למד ספר המדות, וסוד מלאכת שמים, ואין צורך להאריך בצורת האפוד והחשן והטבעות:
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- יד - שנת תשט"ו - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תשט"ו. לקו"ש חל"א ע' 156
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.