31
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ובהמשך לחג השבועות, שהוא כנגד41 יצחק. כי כל הגילויים העליונים של הרגל "נמשכים" עד לרגל שלאחריו44, והרגל שלפני שבת חזון הוא חג השבועות.
ההסבר לכך הוא:
ההבדל בין פסח, זמן יציאת מצרים, לבין שבועות, זמן מתן תורה, הוא, שיציאת מצרים הוא גילוי מלמעלה, באופן של אתערותא דלעילא שאינה תלויה ב"מטה", והוא כנגד אברהם, אשר מדתו היא חסד והמשכה מלמעלה למטה. חג השבועות, שלאחר עבודת ספירת העומר ונקרא על שם כך "שבועות", על שם "שבעה שבועות תספר לך", קשור אל ה"מטה"45 (וכן בהיותו "זמן מתן תורתנו", הרי החידוש העיקרי של מתן תורה הוא "התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים"46), והוא כנגד יצחק, אשר מדתו היא גבורה והעלאה ממטה למעלה47.
וכיון שבשבת חזון מראים את הבית השלישי, הכולל "המשכה" ו"העלאה" גם יחד – לכן היא בהמשך ולאחרי פסח ושבועות.
יב. שבת חזון – שילוב שני הקווים בתורה
שני קווים אלו – "העלאה" ו"המשכה" – קיימים, ככל הענינים, גם
הערות
- 41.
- 44. ראה לקו"ת ברכה צח, ב.
- 45. אלא שכלול בו גם ענין דיום הבכורים (ברכת ה' מלמעלה למטה). ויום השבועות עצמו ה"ה איחוד המטה ומעלה: (יש בו הענין ד)תספרו (ויש בו הענין שבא ממילא יום ה)חמשים יום. וע"ד שבחג המצות (לושי ועשי עוגות דאברהם – ב"ר פמ"ח, יב) יש בו ענין הפסח (גדי עזים* דיצחק – תיב"ע. פדר"א פל"ב. פרש"י תולדות כז, ט) והמרור (דקו האמצעי, יעקב – לקו"ת שה"ש טו, א). וע"ד שבחה"ס (ויעקב נסע סוכותה – זח"ג ק, ב) יש בו חג האסיף (ועלי' מגרנך כו' לבית) ואסיפה בברכת ה' רבה (שלכן נאמר בחה"ס ג"פ שמחה – יל"ש אמור רמז תרנד).
- 46. שמו"ר פי"ב, ג. וראה גם תנחומא וארא טו.
- 47. ואף שבמ"ת נתחדש גם "העליונים ירדו לתחתונים" (וראה לעיל הערה 18, שלכן הי' מ"ת בירחא תליתאי) – הרי (א) גם ב"העליונים ירדו לתחתונים" עיקר החידוש הוא (לא ההמשכה מלמעלה – שהרי זה הי' גם לפני מ"ת – כ"א) ירידת העליונים לתחתונים, שהגילוי במ"ת נקלט בגשמיות העולם (ראה לקו"ש ח"ח ע' 4־23). (ב) עיקר הכוונה של ביטול הגזירה היא [הנתינת כח על] ה"תחתונים יעלו לעליונים" (שהותחלה מיד לאחרי מ"ת), אלא שזה הי' אפשר רק ע"י "וירד הוי' על הר סיני – ואני המתחיל" (ראה לקו"ש שם ע' 23). בסגנון אחר קצת: במ"ת ישנו הענין דוידבר אלקים (דוקא) את כל הדברים האלה כו' ובצירוף קול שופר (דעי"ז "עם יחרדו" וכמש"נ) וירא העם וינועו גו'* ויש בו תכלית הענין מתן התורה ולאח"ז – ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד. ולהעיר מתניא פד"ה שההתחלה היא "התורה ירדה ממקום כבודה כו'" ואח"כ צ"ל יגיעת האדם להבין ולהשיג כו' ואח"כ נעשה "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות כו'".
- . והתכלית בזה ובא באותו יום בפועל – קבלת יעקב את הברכות.
- . שפתותיו נוטפות מר דהתלמיד בעת שיושב לפני הרב (שבת ל, ב).
בראשית רבה מ״ח:י״ב - הטקסט מספריא
וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי (בראשית יח, ו), רַבִּי אֶבְיָתָר אָמַר תֵּשַׁע סְאִין אָפְתָה, שָׁלשׁ לְעֻגוֹת, שָׁלשׁ לְחָבִיץ, וְשָׁלשׁ לְמִינֵי מִילוֹטָמְיָה. וְרַבָּנָן אָמְרִין שָׁלשׁ, אֶחָד לְעֻגוֹת, וְאֶחָד לְחָבִיץ, וְאֶחָד לְמִילוֹטָמְיָה. (בראשית יח, ו): לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת, הֲדָא אָמְרָת פְּרוֹס הַפֶּסַח הֲוָה. רַבִּי יוֹנָה בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא הִיא מִדְבַּר סִין הִיא מִדְבַּר אָלוּשׁ, מֵאֵיזוֹ זְכוּת זָכוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּתַּן לָהֶם מַן בַּמִדְבָּר, בִּזְכוּת שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁאָמַר: לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת.
רש"י על בראשית כ״ז:ט׳ - הטקסט מספריא
וקח לי. מִשֶּׁלִּי הֵם וְאֵינָם גֶּזֶל, שֶׁכָּךְ כָּתַב לָהּ יִצְחָק בִּכְתֻבָּתָהּ לִטֹּל שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים בְּכָל יוֹם (בראשית רבה):
שני גדיי עזים. וְכִי שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים הָיָה מַאֲכָל שֶׁל יִצְחָק? אֶלָּא הָאֶחָד הִקְרִיב לְפִסְחוֹ וְהָאֶחָד עָשָׂה מַטְעַמִּים; בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
כאשר אהב. כִּי טַעַם הַגְּדִי כְּטַעַם הַצְּבִי:
וקח לי AND TAKE FOR ME — (The words may mean “Take that which belongs to me”) — these are mine and not the proceeds of theft. Isaac had made provision in her marriage contract that she should receive daily two kids of the goats (Genesis Rabbah 65:14).
שני גדיי עזים TWO KIDS OF THE GOATS — Did then two kids of the goats form a meal for Isaac? But the explanation is: it being Passover he offered one as his Paschal sacrifice and of the other he prepared the savoury food. So is it stated in Pirkei DeRabbi Eliezer 32).
כאשר אהב SUCH AS HE LOVETH (Genesis 27:5) — For the taste of a kid is similar to the taste of a deer.
שמות רבה י״ב:ג׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קלה, ו): כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה וגו', אָמַר דָּוִד אַף עַל פִּי שֶׁגָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (תהלים קטו, טז): הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר בְּנֵי רוֹמִי לֹא יֵרְדוּ לְסוּרְיָא וּבְנֵי סוּרְיָא לֹא יַעֲלוּ לְרוֹמִי, כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם גָּזַר וְאָמַר: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִתֵּן הַתּוֹרָה בִּטֵּל גְּזֵרָה רִאשׁוֹנָה וְאָמַר הַתַּחְתּוֹנִים יַעֲלוּ לָעֶלְיוֹנִים וְהָעֶלְיוֹנִים יֵרְדוּ לַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲנִי הַמַּתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי, וּכְתִיב (שמות כד, ט): וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה', הֲרֵי כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וגו'. כְּמוֹ כֵן כְּשֶׁבִּקֵּשׁ אָמַר (בראשית א, ט): יִקָּווּ הַמַּיִם, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ עָשָׂה אֶת הַיַּבָּשָׁה יַם וּתְהוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ה, ח, ט, ו): הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם, וְאוֹמֵר (בראשית ז, יא): בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ עָשָׂה אֶת הַיָּם וּתְהוֹמוֹת יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, כט): וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם, וְאוֹמֵר (תהלים קו, ט): וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר. וְכֵן בְּמִצְרַיִם, בְּמשֶׁה שֶׁהָיָה בָּאָרֶץ, נָתַן לוֹ רְשׁוּת לִשְׁלֹט בְּמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וגו'. לָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּרָד, לְפִי שֶׁשָֹּׂמוּ יִשְׂרָאֵל נוֹטְעֵי כְּרָמִים וְגַנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְאִילָנוֹת, לְפִיכָךְ הֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּרָד וְשִׁבַּר אֶת הַכֹּל. עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא שָׁמְעוּ לִדְבָרָיו מַה שֶּׁאָמַר לָהֶם (שמות ט, יט): שְׁלַח הָעֵז, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדַי שֶׁיָּבוֹא הַבָּרָד עַל הַכֹּל.
מדרש תנחומא, וארא ט״ו - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד (שמות ט, כב). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ (תהלים קלה, ו). הַשָּׁמַיִם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם (תהלים קטו, טז). מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר: בְּנֵי רוֹמִי לֹא יֵרְדוּ לְסוּרִיָּא, וּבְנֵי סוּרִיָּא לֹא יַעֲלוּ לְרוֹמִי. כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, גָּזַר וְאָמַר: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִתֵּן אֶת הַתּוֹרָה, בִּטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאָמַר: הַתַּחְתּוֹנִים יַעֲלוּ לָעֶלְיוֹנִים, וְהָעֶלְיוֹנִים יֵרְדוּ לַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲנִי הַמַּתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי וְגוֹ' (שמות יט, כ). וּכְתִיב: וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' (שמות כד, א). הֱוֵי, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ וְגוֹ'.
כְּשֶׁבִּקֵּשׁ אָמַר יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם (בראשית א, ט). וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ, עָשָׂה אֶת הַיָּם יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה (שמות יד, כט). הֱוֵי כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה. בַּשָּׁמַיִם, נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד (שמות ט, כב). וּבָאָרֶץ, נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מֵהָעִנְיָן, כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי, וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ (שמות ח, יב), שֶׁלֹּא תָּמוּת בְּמַכּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.