30
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שה"זמן", שמהותו היא "שינוי" – הוא עצמו נעשה נצחי ובלתי מוגבל35.
[כפי הידוע36 בענין אחדות ה', שהאחדות האמיתית של הוי' אחד, ובמיוחד כפי שהיא מצד עצמותו יתברך, היא כאשר האחדות אינה רק מצד אלקות, אלא גם מצד הבריאה עצמה].
ולכן, כאשר מראים ליהודי את המקדש שלעתיד, שהוא נצחי גם מצד ה"מטה", "מתלבש" אצל היהודי העדר השינוי גם מצד האדם, ואף מצד גופו ונפשו הבהמית, שגם מצדם נעשית ההליכה בדרך הישרה אצלו כמו טבע, ולא ייתכן כלל שיחזור לסורו ח"ו.
י. חב"ד – אחדות ה' חודרת ב"מטה"
זהו ההסבר בפנימיות לכך שענין זה של שבת חזון, שבה "מראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד", נתגלה על ידי רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שהיה לו קשר מיוחד אל אדמו"ר הזקן ואל חסידות חב"ד37, ולאחר מכן נתגלה בפועל על ידי רבי הלל מפאריטש, שהיה מגדולי חסידי חב"ד38
- כי החידוש של חסידות חב"ד הוא36, שאחדות ה' תחדור ותורגש בעולם לא רק מצד "למעלה" (ובאדם עצמו – בדרך אמונה), אלא גם מצד ה"מטה" (ובאדם עצמו – "וידעת"). וזוהי מהותה של שבת חזון, שהענין של "מראין", המגיע מלמעלה, ישפיע ב"מטה", עד אשר הנהגתו בדרך הישרה תיעשה "כמו טבע", כדלעיל.
יא. שבת חזון בהמשך לפסח ולשבועות
כשם שהבית השלישי, שהוא כנגד יעקב, בא אחרי ההקדמה של הבית הראשון והשני39, שהם כנגד אברהם ויצחק (ולכן הוא נקרא "שלישי") – למרות שהוא נעלה מהבית הראשון והשני40,
כך גם שבת חזון, אשר בה מראים את הבית השלישי, באה בהמשך לחג הפסח, שהוא כנגד41 אברהם
- שהרי שבת חזון היא השבת שלפני42 תשעה באב (או תשעה באב עצמו, כשחל בשבת) – ותשעה באב חל תמיד באותו יום שבו חל היום הראשון של פסח, על פי הסימן "א"ת"43 –
הערות
- 35. עט"ר ז, א. ע"ש באריכות.
- 36. ראה לקמן ע' 162 ואילך.
- 37. ראה מכתביו וכו' – נדפסו בספר התולדות אדה"ז (קה"ת, תשכ"ז) ע' רנז (בהוצאת תשמ"ו – ח"ד ע' 1020).
- 38. להעיר ג"כ שהיאצ"ט של ר' הלל הוא בחדש מנחם אב (בי"א בו) ש"ק פ' נחמו.
- 39. וגם, בו עצמו יהיו בית הראשון והשני (זח"ג רכא, א) – בדוגמת מה שבת"ת ישנם ב' הקוין דחו"ג.
- 40. להעיר מהמבואר בלקו"ת תזריע כג, רע"ג (בענין המדות חג"ת).
- 41. לקו"ת במדבר יד, ג. פנחס עו, ב. ועוד. וש"נ.
- 42. ע"ד שבת הגדול – שלפני פסח.
- 43. טור ושו"ע או"ח סתכ"ח ס"ג – והרי גם "סימן" בתורה שייך להענין (להעיר מסימני טהרה דבהמה וכו', שהם גורמים הטהרה ולא רק מודיעים – ראה צפע"נ (להגאון הרגצובי) על הרמב"ם הל' מאכלות אסורות רפ"א. לקו"ש ח"א פ' שמיני ובהנסמן שם).
שולחן ערוך, אורח חיים תכ״ח:ג׳ - הטקסט מספריא
סִימָן לִקְבִיעַת הַמּוֹעֲדִים; א"ת ב"ש, ג"ר ד"ק, ה "ץ ו"ף, פֵּרוּשׁ: בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח יִהְיֶה לְעוֹלָם תִּשְׁעָה בְּאָב וְסִימָן: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (בַּמִּדְבָּר ט, יא). בְּיוֹם ב' בּוֹ שָׁבוּעוֹת, וּבְיוֹם ג' בּוֹ רֹאשׁ הַשָּׁנָה, בְּיוֹם ד' בּוֹ קְרִיאַת הַתּוֹרָה שֶׁהוּא שִׂמְחַת תּוֹרָה, בְּיוֹם ה' בּוֹ צוֹם כִּפּוּר, בְּיוֹם ו' בּוֹ פּוּרִים שֶׁעָבַר.
משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות א׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ונאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל.
סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה והם שני סימנין מפרסת פרסה ומעלת גרה עד שיהיו שניהם וכל בהמה וחיה שהיא מעלת גרה אין לה שינים בלחי העליון וכל בהמה שהיא מעלת גרה הרי היא מפרסת פרסה חוץ מן הגמל וכל בהמה שהיא מפרסת פרסה היא מעלת גרה חוץ מן החזיר.
לפיכך המוצא בהמה במדבר ואינו מכירה ומצאה חתוכת הפרסות בודק בפיה אם אין לה שינים למעלה בידוע שהיא טהורה והוא שיכיר גמל מצא בהמה שפיה חתוך בודק בפרסותיה אם היא שסועה טהורה והוא שיכיר חזיר מצא פיה חתוך ורגליה חתוכות בודק בה אחר ששחטה בכנפי העוקץ אם מצא בשרה שם מהלך שתי וערב טהורה והוא שיכיר ערוד שכן הוא בשרו שתי וערב.
בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה אע"פ שאינו מפריס פרסה ולא מעלה גרה אלא כמין סוס או חמור לכל דבר הרי זה מותר באכילה בד"א בשילדה לפניו אבל אם הניח פרה מעוברת בעדרו ובא ומצא כמין חזיר כרוך אחריה אף על פי שהוא יונק ממנה הרי זה ספק ואסור באכילה שמא מן הטמאה נולד ונכרך אחר הטהורה.
בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה אע"פ שהוא מפריס פרסה ומעלה גרה והרי הוא כמין שור לכל דבר או כמין שה הרי זה אסור באכילה שהגדל מן הטמאה טמא ומן הטהורה טהור (לפיכך) דג טמא שנמצא במעי דג טהור אסור ודג טהור הנמצא במעי דג טמא מותר לפי שאין גדוליו אלא בלעו.
בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה בריה שיש לה שתי גבין ושתי שדרות אסורה באכילה וזו היא השסועה שנאסרה בתורה שנאמר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה כלומר בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות.
וכן בהמה שנמצא בה דמות עוף אע"פשהוא עוף טהור הרי זה אסור באכילה לא הותר מן הנמצא בבהמה אלא מה שיש לו פרסה.
אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה שלשה מיני בהמה והם:שור שה ועז ושבעה מיני חיה:איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר הם ומיניהן כגון שור הבר והמריא שהן ממין השור וכל העשרה מינין ומיניהם מעלה גרה ומפריס פרסה לפיכך מי שהוא מכירן אינו צריך לבדוק לא בפה ולא ברגלים.
אף על פי שכולן מותרין באכילה צריכין אנו להבדיל בין בהמה טהורה וחיה טהורה שהחיה חלבה מותר ודמה טעון כסוי והבהמה הטהורה חלבה בכרת ואין דמה טעון כסוי.
וסימני חיה מפי השמועה הן כל מין שהוא מפריס פרסה ומעלה גרה ויש לו קרנים מפוצלות כגון האיל הרי זה חיה טהורה בודאי וכל שאין קרניו מפוצלות אם היו קרניו כרוכות כקרני השור וחרוקות כקרני העז ויהיה החרק מובלע בהן והדורות כקרני הצבי הרי זו חיה טהורה ובלבד שיהיה בקרנים שלשה סימנין אלו כרוכות חרוקות והדורות.
בד"א במין שאינו מכירו אבל שבעה מיני חיה האמורין בתורה אם היה מכיר אותן אפילו לא מצא לו קרנים הרי זה אוכל חלבו וחייב לכסות דמו.
שור הבר מין בהמה הוא והקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת הרי הוא חיה וכל שיסתפק לך אם הוא מין חיה או מין בהמה חלבו אסור ואין לוקין עליו ומכסין את דמו.
כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו ומכסין את דמו ואין מין טמא מתעבר ממין טהור כלל.
סימני עוף טהור לא נתפרש מן התורה אלא מנה מנין טמאים בלבד ושאר מיני העוף מותרין והמינין האסורין ארבעה ועשרים הן ואלו הן:(א) נשר (ב) פרס (ג) עזניה (ד) דאה והיא הראה האמורה במשנה תורה (ה) איה והיא הדיה האמורה במשנה תורה (ו) מין האיה שכן כתוב בה למינה מכלל שהוא שני מינין (ז) עורב (ח) זרזיר שכן נאמר בעורב למינו להביא את הזרזיר (ט) יענה (י) תחמס (יא) שחף (יב) נץ (יג) ושרנקא והוא מין הנץ שכן כתוב בו למינהו (יד) כוס (טו) שלך (טז) ינשוף (יז) תנשמת (יח) קאת (יט) רחמה (כ) חסידה (כא) האנפה (כב) מין האנפה שכן נאמר בה למינה (כג) הדוכיפת (כד) העטלף.
כל מי שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן הרי זה אוכל עוף שאינו מהם ואינו צריך בדיקה ועוף טהור נאכל במסורת והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור ונאמן צייד לומר עוף זה התיר לי רבי הצייד והוא שיוחזק אותו צייד שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן.
מי שאינו מכירן ואינו יודע שמותיהן בודק בסימנין אלו שנתנו חכמים כל עוף שהוא דורס ואוכל בידוע שהוא מאלו המינין וטמא ושאינו דורס ואוכל אם יש בו אחד משלשה סימנין אלו הרי זה עוף טהור ואלו הן:אצבע יתירה או זפק והיא המוראה או שהיה קרקבנו נקלף ביד.
לפי שאין בכל אלו המינין האסורין מין שאינו דורס ויש בו אחד משלשה סימנין אלו חוץ מפרס ועזניה ופרס ועזניה אינן מצויין בישוב אלא במדברות איי הים הרחוקות עד מאד שהן סוף הישוב.
היה הקרקבן נקלף בסכין ואינו נקלף ביד ואין בו סימן אחר אף על פי שאינו דורס הרי זה ספק היה חזק ודבק והניחו בשמש ונתרפה ונקלף ביד הרי זה מותר.
אמרו הגאונים שמסורת היא בידיהם שיאן מורין להתיר עוף הבא בסימן אחד אלא אם היה אותו סימן שיקלף קרקבנו ביד אבל אם אינו נקלף ביד אע"פ שיש לו זפק או אצבע יתירה מעולם לא התירוהו.
כל עוף שחולק את רגליו כשמותחין לו חוט שתים לכאן ושתים לכאן או שקולט מן האויר ואוכל באויר הרי זה דורס וטמא וכל השוכן עם הטמאים ונדמה להם הרי זה טמא.
ומיני חגבים שהתירה תורה שמונה ואלו הן:(א) חגב (ב) מין חגב והוא הרזבנית (ג) חרגול (ד) ומין חרגול והוא ערצוביא (ה) ארבה (ו) ומין ארבה והיא צפורת כרמים (ז) סלעם (ח) ומין סלעם והיא יוחנא ירושלמית.
מי שהוא בקי בהן ובשמותיהן אוכל והצייד נאמן עליהן כעוף ומי שאינו בקי בהן בודק בסימנין ושלשה סימנין יש בהן:כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים שחופות רוב אורך גופו ורוב הקף גופו ויש לו שני כרעים לנתר בהם הרי זה מין טהור ואף על פי שראשו ארוך ויש לו זנב אם היה שמו חגב טהור.
מי שאין לו עכשיו כנפים או כרעים או שאין לו כנפים החופין את רובו ועתיד לגדל אותן אחר זמן כשיגדיל הרי זה מותר מעתה.
ובדגים שני סימנין:סנפיר וקשקשת וסנפיר הוא שפורח בו וקשקשת היא הדבוקה בכל גופו וכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אין לו עכשיו וכשיגדיל יהיה לו או שיש לו קשקשת כשהוא בים וכשיעלה ישיר קשקשיו הרי זה מותר ומי שאין לו קשקשים החופין את כולו מותר אפילו אין בו אלא סנפיר אחת וקשקשת אחת הרי זה מותר.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.