120

וההסבר לכך הוא:

בשבחו וקילוסו של הקדוש־ברוך־הוא יש בכללות שני אופנים³⁸:

השבח של הקדוש־ברוך־הוא, שכל הנבראים אינם משנים תפקידם ומתנהגים תמיד באופן שקבע הקדוש־ברוך־הוא – "לא ישבותו"³⁹. ובענין זה עצמו, הרי על ידי כל נברא מובע שבח אחר,

והשבח של הקדוש־ברוך־הוא, אשר משבחים אותו ישראל – שירת הנשמות⁴⁰ – בענינים הנעלים מהבריאה.

שני סוגי שבח אלו מקבילים לשני אופני העבודה הרוחנית – בעלי עסק ויושבי אהל:

עבודתם של בעלי עסק, שתכליתם להמשיך אלקות בעניני העולם (אך האור המגיע על ידי עבודה זו של "בירור" דברי הרשות, הוא אור מצומצם בהתאם לבריאה⁴¹ דומה לקילוסו של הקדוש־ברוך־הוא המתבטא על ידי ההנהגה הטבעית. ועבודתם של יושבי אהל, המנותקים מהעולם ועסוקים בלימוד התורה שקדמה לעולם⁴² – בדומה לשירת הנשמות.

וכשם שבעבודתם של בעלי עסק יש מעלה לעומת עבודתם של יושבי אהל, שבכך הם "ממשיכים" אלקות בעולם עצמו, אך בכל זאת הם זקוקים לעבודה של "יעלו לעליונים", שלפעמים עליהם להפסיק בעבודת הבירורים ולעסוק בתורה, ודוקא על ידי כך מגיעים לתכלית ולשלמות של עבודת בעלי העסקים עצמם,

כך גם לגבי ההנהגה הטבעית, שאמנם, ב"קילוסו של הקדוש־ברוך־הוא" המתבטא בהנהגה הטבעית יש מעלה לעומת שירת הנשמות, בכך שהנהגה זו מראה כיצד גם הנבראים ("תחתונים") אינם משנים תפקידם, אך למרות זאת, נדרש לפעמים ביטול הנהגת הטבע. ועל ידי כך שהטבע מתבטל למען בני ישראל, והם משבחים את הקדוש־ברוך־הוא על הנסים⁴³ שהוא עושה עמם ("שמש בגבעון דום") – על ידי כך מתגלית הפנימיות והתכלית של הנהגת הטבע עצמה, וקילוס שירת השמש מגיע לשלמותו⁴⁴.