תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך יט ואתחנן

שיחה א

רשימת העמודים (9) מצוטט ב־8 עמודים חיפוש חדש

38שיחה א

ואתחנן

א. התמיהה על הסדר בין שני הציוויים שבתלמוד־תורה

במצות תלמוד־תורה ישנם, באופן כללי, שני ציוויים:

א) "ללמוד"¹ – החובה ללמוד תורה² (כשיכיר³).

ב) "ללמדה"¹ – ללמד את התורה לאחרים⁴, ובמיוחד – חובת האב ללמד את בניו⁵.

בענין זה מוצאים דבר מפליא: הן הרמב"ם והן⁶ אדמו"ר הזקן⁷ אינם פותחים את "הלכות תלמוד תורה"⁸ בחובה ללמוד תורה, אלא בהלכה הקובעת שחובה על האב ללמד תורה את בנו הקטן⁹, וזוהי מצות־עשה מן התורה.

לכאורה, לא מובן: בראש ובראשונה צריכה היתה להיזכר החובה ללמוד תורה בכלל, לעצמו, ורק אחר כך¹⁰ צריך היה להיאמר, שאין די ב"ללמוד", ויש צורך גם ב"ללמדה" לבנו הקטן?

כפי שמובן בפשטות, שהחובה ללמדה לבנו הקטן נובעת מן החובה 39ללמוד תורה, וזהו ציווי נוסף במצות תלמוד תורה, לעומת שאר מצוות התורה, שלגביהם חלה חובת חינוך הקטנים מדרבנן בלבד¹¹.

כן, לא ייתכן שיתקיים הענין של "ללמדה" בלי "ללמוד"¹², עד אשר דברי התורה "חדורים בפיך"¹³.

בפשטות ניתן להסביר, שיש לכך שתי סיבות:

א) כיוון שקיימת מצות עשה מן התורה ללמוד תורה לקטן, שלא כבשאר המצוות שלא חלה לגביהם חובה מן התורה לחנך קטנים¹¹. יוצא, שלימוד התורה חייב מן התורה להתחיל אצל כל יהודי עוד בהיותו קטן. לכן פותחים את "הלכות תלמוד תורה" בדינים אודות לימוד התורה של היהודי מהתחלתם – בקטנותו של כל יהודי¹⁴.

ב) הציווי על תלמוד תורה "נכפל פעמים רבות"¹⁵ – הן הציווי "ללמוד"¹⁶ והן הציווי "ללמדה"¹⁷ – אך הציווי העיקרי, הנמנה במנין המצוות של רמב"ם¹⁸ הוא "ושננתם לבניך"¹⁹, הכולל, כדברי רמב"ם, ציווי "ללמוד²⁰ תורה²¹ וללמדה". כלומר, המקור העיקרי לחובת לימוד התורה הוא מן הפסוק "ושננתם לבניך", שמובנו הפשוט²² הוא – ל"בנו 40הקטן²³", ולפיכך²⁴ פותחים את הלכות תלמוד תורה בחובת האב ללמד את בנו הקטן.

אך טעמים אלו עצמם דורשים הסבר: מדוע אכן שונה מצוה תלמוד־תורה משאר המצוות בשני פרטים אלו: א) שלימוד תורה חל כחובה מן התורה גם לקטן. ב) ויותר, החובה ללמוד תורה נכללת בציווי "ושננתם לבניך"?

ב. התורה הנלמדת עתה היא "הבל" לעומת התורה שילמדו לעתיד

לבוא

לכאורה, ניתן היה לומר (אם כי בדוחק) שהסיבה לכך היא כדי להראות את ההבדל בין לימוד התורה בעולם הזה לבין הלימוד שלעתיד לבוא:

מובן, שכאשר ישראל "יהיו פנויין בתורה וחכמתה" ו"יהיו ישראל חכמים גדולים", ו"מלאה הארץ דעה" ו"תרבה הדעה והחכמה והאמת"²⁵, יהיו לימוד התורה והבנתה בדרגה הגבוהה באין־ערוך מאשר עתה. כדברי חז"ל²⁶, שהתורה הנלמדת עתה היא "הבל" לעומת התורה שילמדו לעתיד לבוא על־ידי המשיח. לפיכך לימוד התורה בזמן הזה, גם על־ידי גדולים, אינו, באופן כללי, יותר מאשר לימוד של "קטן",

ועוד: כשם שלימוד התורה של קטן הוא ענין של חינוך, הכנה לחיוב העיקרי כאשר יגדל, כך הוא גם לגבי לימוד התורה בעולם הזה בכלל, שהוא חינוך והכנה ללימוד התורה לעתיד לבוא, רק לאחר ש"תלמודו בידו"²⁷ יוכל "לקלוט" את לימוד התורה בשלימות על־ידי משיח²⁸.

אך אין די בהסבר זה, כי בדומה לכך אנו מוצאים גם לגבי קיום מצוות אחרות, כנאמר על כך²⁹, שהמצוות שאנו מקיימים בעולם הזה הן "ציונים" למצוות שנקיים לעתיד לבוא, כי אז יהא קיום המצוות – "כמצות רצונך" בשיא השלימות³⁰.

כלומר, גם קיום המצוות בעולם הזה הוא בדרגה של "קטנות" ("ציונים") לעומת קיום המצוות לעתיד לבוא, וזהו 41(משום כך) חינוך והכנה לקיום המצוות בשלימות³¹.

אך מכך שדוקא מצוות תלמוד תורה קשורה גם לקטן, והציווי הכללי עליה נכלל בציווי "ושננתם לבניך" – מובן, שבמצוות תלמוד תורה יש ענין מיוחד, השייך דוקא לה. ג. ההבדל בין תורה

למצוות

הדברים יובנו על־ידי ההסבר להבדל בין תורה למצוות:

הענין העיקרי במצוות, המתבצעות בדברים גשמיים³², הוא להשפיע עליהם, על העולם. (בדומה לביטוי: גברא משפיע על החפצא), לזכך את הגשמיות ואת כוחות הנפש הבהמית של האדם, שבאמצעותם מתבצעת המצוה³³; לפיכך, למרות שיש לקיים את המצוות מתוך התבטלות³⁴, לא מתוך הבנה, אלא מפני שזהו רצון ה' ("אשר קדשנו במצוותיו וציוונו"³⁵), בכל זאת, העיקר בקיום המצוות היא העשיה³⁶. ההתבטלות שצריכה המצוה לגרום לאדם (כלשון חז"ל³⁷ – "מצרף את הבריות") איננה מעכבת, בדיעבד, את קיום המצוה, והיא כדבר הנוסף לעצם קיום המצוה.

ענינו של לימוד התורה הוא. שהאדם יבין בשכלו ויתאחד עם המושכל³⁸, הרעיון הנלמד, לא לרצות שזה יתאים לנטיית לבו, אלא לחפש את האמת שבשכל, ולבטל את רצונו בהתאם לכך, שמשמעות הדבר לגבי התורה היא להשיג את חכמת ה' ית'³⁹. לפיכך ענין ההתבטלות הוא עיקרי⁴⁰ במיוחד בלימוד התורה, כי חכמת ה' נעלית לגמרי מן הנבראים, והיא איננה יכולה להיקלט על־ידי הנברא, אלא כאשר הוא לומד תורה מתוך התבטלות⁴¹. כאשר הוא לומד רק בכח השכל, הוא עלול להגיע ל"מגלה פנים בתורה שלא כהלכה⁴² – אמנם הוא מגיע ל"חכמה"⁴³. לרעיונות הגיוניים, אך אין זאת ההלכה של התורה – חכמת ה'⁴⁴.

לפיכך אומרים חז"ל⁴⁵, שצריך להיות "ברכו בתורה תחילה" כהכנה 42ללימוד התורה יש צורך בברכות התורה, שבהן מודגש "ונתן לנו את תורתו" – והן מביאות את הלומד לידי התבטלות כלפי נותן התורה, שבאמצעותה הוא נעשה לכלי הראוי לתורת ה'.

ד. ההכרח בהתבטלות בעת לימוד התורה

כשם שיש הכרח בהתבטלות כיסוד וכהכנה ללימוד התורה, ובאמצעותה נעשים כלי לתורת ה', כך נדרשת הזהירות שתהיה התבטלות על־ידי לומד התורה, בעת הלימוד עצמו, יותר מאשר בקיום המצוות:

כאשר אדם מקיים את המצוות כראוי, משום שכך ציוה ה', אין "מתערבת" בקיום המצוה "מציאותו" של האדם. הוא שרוי בהלך רוח של ציות וכניעה, ונשמע להוראות ה', ואין לו צורך לדאוג להתבטלות.

שונה מכך לימוד התורה, שהוא איחוד שכל האדם עם חכמת ה'. כלומר, כאשר האדם מכוון לאמיתתה של תורה, הרי זה באופן, שהסברה המעובדת על־ידי שכלו היא חכמת ה', כביכול. לפיכך צריך לדאוג ולהבטיח שלא יתערבו כאן "פניות" ושיקולים של מציאותו העצמית.

לומד התורה עלול לטעות, ולחשוב שהוא כבר בדרגה, שנוגעת לו רק אמיתתה של תורה, ולכן, כאשר מישהו אומר אחרת מדעתו, הוא חושב שהאחר אומר את ההיפך מן התורה [כלשון חז"ל⁴⁶ : "אורייתא הוא דקא מרתחא ליה" (=התורה היא שרותחת אצלו")], בעוד אשר הוא עדיין בדרגה, שאכפת לו שאומרים את ההיפך מדעתו שלו.

לפיכך צריך גם בשעת לימוד התורה להיות חדור התבטלות, ולהיזהר מלערב את המציאות והישות העצמית בלימוד באופן שתשחד אותו ותטה את יגיעת שכלו מהבנת וגילוי חכמת ה', יתברך.

ה. ההתבטלות שלפני ובזמן הלימוד – "קטן"

יש לומר, שזהו ההסבר לשני הענינים שבסעיף א': (א) שלימוד התורה שייך גם לקטן (ב) שהציווי על לימוד התורה לגדול נכלל בציויי "ושננתם לבניך" – כי בהם מתבטאים שני עניני ההתבטלות הנדרשים במצות תלמוד־תורה:

לימוד התורה מתחיל כבר אצל קטן, ואפילו לפני גיל־קטנות שיש לו קשר להבנה, אלא מיד כאשר "יודע לדבר"⁴⁷, וזה מדגיש, שההתחלה והיסוד ללימוד התורה איננו השכל שבתורה, אלא הקטנת והמעטת^* עצמו, ההתבטלות לנותן התורה, מעל לשכל, שענין זה איננו כרוך ב"גדלות" ובשכל, אלא קיים אצל כל אחד, 43ואפילו אצל תינוק מש"יודע לדבר", מצד נשמתו⁴⁸.

הפרט השני, שהציווי על לימוד התורה נכלל ב"ושננתם לבניך", מלמד, שגם בעת הלימוד עצמו, כאשר שקועים בו בכח השכל, בהבנה ובהשגה, צריך להיות ביטול, כשל "קטן".

ו. הקשר בין פ' ואתחנן לפרק ד' ב"אבות"

כאמור פעמים רבות⁴⁹, הרי כיוון שכל ענין, במיוחד בתורה, הוא בהשגחה פרטית, מובן, שיש קשר תוכני בין פרשת השבוע לבין הפרק בפרקי אבות הנאמר ונלמד⁵⁰ באותו שבת [שבשבתות שבין פסח לשבועות⁵¹, וכן בכל שבתות הקיץ – לפי המנהג⁵² לומר פרקי אבות "כל שבתות הקיץ"].

בעניננו: כיוון שקיימות דעות שונות בדברי הפוסקים⁵³ אם אומרים פרקי אבות בשבת תשעה באב – ו"אלו ואלו דברי אלקים חיים" – יוסבר ענין זה כאן לפי אחת הדעות, לפי הדעה שכן אומרים פרקי אבות,

במיוחד מפני ש"אחכה לו (בתשוקה גדולה) בכל יום שיבוא" משיח, ויהפכו ימים אלו לימים־טובים, הרי עד לסמוך ממש לשבת תשעה באב מחכים בתשוקה גדולה שלכל הדעות יאמרו אז פרקי אבות:

בנוסף לקשר הכללי בין פרשת ואתחנן לבין פרק רביעי שב"אבות" (הנאמר, לפי הנ"ל, גם בשנה שת"ב חל בש"ק, בשבת פרשת ואתחנן), שבשניהם נמצאים ענינים רבים על תלמוד תורה: כמה ציוויים על תלמוד תורה כתובים בפרשת ואתחנן⁵⁴, וגם כמה וכמה משניות בפרק זה מכילות הוראות הקשורות ללימוד התורה – מוצאים גם בשתי משניות בפרק זה הדגשה מיוחדת לגבי שני עניני ההתבטלות שלעיל, הנדרשים בלימוד 44התורה, כדלהלן:

ז. "הלומד תורה ילד"

במשנה כ' נאמר: "הלומד תורה⁵⁵ ילד למה הוא דומה? – לדיו כתובה על נייר חדש, והלומד תורה⁵⁵ זקן – למה הוא דומה? – לדיו כתובה על נייר מחוק". לכאורה, לא ברור:

ההוראה שבחלק הראשון – "הלומד תורה ילד..." – מובנת היא באה לעורר את היהודי לגבי החשיבות של לימוד התורה בצעירות, ולא לדחות זאת לזקנה.

אך מדוע מדגישה המשנה הוראה זו על־ידי החלק השני "והלומד תורה זקן למה הוא דומה..." – האם כוונתה לומר שמי שלא למד תורה, מסיבה כלשהיא, עד להיותו זקן, צריך, ח"ו, להתייאש מהצלחה בלימוד התורה⁵⁶?!

אך ההסבר לכך הוא: לפי האמור לעיל, כוונת המילים "הלומד תורה ילד" היא למי שלומד תורה מתוך התבטלות כילד, שרק כך נקלטת אצלו התורה כ"דיו כתובה על נייר חדש". ואילו כאשר לימוד התורה הוא רק מתוך חכמתו ושכלו (זקן... זה שקנה חכמה⁵⁷) ללא התבטלות, אין תורת ה' נקלטה כראוי.

ח. "בנפול אויבך אל תשמח"

במשנה י"ט נאמר: "שמואל הקטן אומר: בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו". וידועה השאלה: מהו חידושו של שמואל הקטן? הרי "בנפול אויבך..." הוא פסוק במשלי⁵⁸?

ב"מחזור ויטרי"⁵⁹ מוסבר, שהפסוק אמור על מלחמה "בעסק העולם", ושמואל הקטן מחדש, שגם במלחמתה של תורה⁶⁰ בין שני תלמידי חכמים ש"נתרוצצו זה עם זה בדבר הלכה", ואחד מהם ניצח, עליו לדעת, ש"בנפול אויבך⁶¹ אל תשמח...", כתפילת רבי נחוניא בן הקנה⁶² "ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם".

מדוע שונה מלחמתה של תורה, שבה ניתן היה לחשוב שמותרת שמחת 45"בנפול אויבך", ואשר משום כך מדבר על כך שמואל הקטן?

אלא הענין הוא, כיוון שהוא ניצח את האחר בדבר הלכה, אין זה נצחון שלו, אלא "נצחון" של התורה – נתברר ענין בתורה – וזה צריך להביאו לשמחה גדולה⁶³.

אך על כך אומר שמואל הקטן – "בנפול אויבך אל תשמח": לו היה אכפת לו על אמיתות התורה בלבד, לא היה מורגש ששמחתו היא "בנפול אויבך", על נצחו את האחר, אלא רק הענין החיובי, שהתברר ענין בתורה⁶⁴.

ועוד: לו הוא היה עסוק בגילוי חכמת ה' באמת, הוא כלל לא היה רואה בזאת מקרה של "נפול אויבך", כי "אלו ואלו דברי אלקים חיים"⁶⁵ [ההלכה למעשה אינה יכולה להיות כשתי הדיעות יחד, כי למעשה יש לנהוג רק כאחת מהן, אך שתי הדיעות הן דברי אלקים חיים],

וכיוון שגם לאחר פסק ההלכה נשארת הדעה האחרת ענין של תורה, לא ייתכן לומר עליה "בנפול", וגם לא "אויבך".

וכיוון שבשמחתו מורגש שהיא "בנפול אויבך", הרי זאת הוכחה שמעורבת כאן הרגשה של "דידן נצח" (=שלנו ניצח) – הוא ניצח את האחר. לפיכך אומר "שמואל הקטן", הנקרא כך "לפי שהוא מקטין עצמו"⁶⁶, שלימוד התורה מוכרח להיות מתוך התבטלות⁶⁷, כך ש"בנפול אויבך אל תשמח" – איכפת לו רק להגיע לאמיתות התורה⁶⁸.

ט. ההסבר להמשך דבר שמואל הקטן

אך יכולה להתעורר הטענה: אמנם, גם דעת "אויבך" יכולה להתבסס על דברי אלקים חיים, והיא ענין בתורה, אך האחר רצה להביא את דעתו כפסק להלכה למעשה, וזוהי טעותו, כי בפירוש אין הדבר כך, וזהו אכן ענין של "בנפול אויבך⁶⁹.

46מדוע, אפוא, דורשים ממנו שהוא יביא את עצמו לידי "אל תשמח", ולא יחוש בכך ענין של נפול אויבך? הן הוא בכל זאת ביטל ענין לא־אמיתי, וזה צריך להביאו לידי שמחה.

על כך ממשיך שמואל הקטן ואומר "פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו": ייתכן, שחבירו לא כיוון להלכה, לא מפני פגם בשכלו וכדומה, אלא כעונש, מפני "אפו" של ה', הוא לא זכה לכוון להלכה. לכן אסור לשמוח "בנפול אויבך" – מכך שנגרם באמצעותו עונש מאת הקב"ה על זולתו. יש לשמוח רק על כך שנתבררה ההלכה לאמיתתה.

ואדרבה: אם הוא ישמח "בנפול אויבך", הרי ייתכן⁷⁰, שבכך יגרום ל"והשיב מעליו אפו" – הקב"ה יסיר את "אפו" מן החבר – אליו⁷¹.

על־ידי התבוננות והתעמקות בכך, הוא יגיע לידי כך, שלא רק לא ישמח "בנפול אויבך", אלא להיפך: יקויים אצלו ההיפך, ש"אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה..."⁷², ואף יותר מכך, כמאמר חז"ל⁷³ לגבי בית הלל ובית שמאי: חבה וריעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר⁷⁴ האמת והשלום אהבו.

הערות

עמוד 38

1. לשון הרס"ג בסהמ"צ מ"ע יד־טו. רמב"ם בסהמ"צ מ"ע יא*. מנין המצות בריש ספר היד (וב"כותרת" להל' ת"ת רק "ללמוד תורה"). חינוך מצוה תיט. וראה רש"י פרשתנו ד, י: ילמדון, ילפון לעצמם. ילמדון, יאלפון לאחרים.
2. רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ג־ד. שם ה"ח. טושו"ע יו"ד ר"ס רמה. שם סרמ"ו. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס קנה. הל' ת"ת לאדה"ז רפ"ב. ועוד.
3. ברמב"ם שבהערה הבאה (ה"ג) "כשיכיר"*. וראה פס"ד להצ"צ לרמב"ם. – בארוכה לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 249. 254. וראה שם הערה 17 – בשיטת אדה"ז.
4. רמב"ם שם ה"א־ג. ה"ו־ז. טושו"ע שם סרמ"ה. הל' ת"ת לאדה"ז פ"א ס"א, ס"ד וס"ח.
5. כי מצוה להקדים בנו – רמב"ם (ה"ב־ג), טושו"ע (ס"ג) והל' ת"ת לאדה"ז (ס"ח) שם. וראה שקו"ט בביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ רס"ג שם (קכו, ג־ד) בכוונת הרס"ג ב"ללמד" (אם לבנים או לתלמידים).
6. ועד"ז בטושו"ע*. ולהעיר שבשו"ע שם (משא"כ בטור) הכותרת ליו"ד סרמ"ה (ע"ד החיוב ללמד בנו כו') היא "הלכות מלמדים" והכותרת "הלכות תלמוד תורה" היא רק לסי' רמו (המתחיל ע"ד החיוב על כל אדם בת"ת). אבל עצ"ע למה מקדים הל' מלמדים להל' תלמוד תורה.
7. ושאני הל' ת"ת שבאו"ח סקנ"ה שהן הלכות בסדר היום ולא החיובים דת"ת כשלעצמם. ופשוט.
8. ובתרגום קאפח (נעתק לעיל בשוה"ג להערה
9. כ"ה ברמב"ם והל' ת"ת לאדה"ז. ובטושו"ע שם – "בנו" סתם (כי קאי גם על גדול. וראה שו"ת צפע"נ דווינסק ח"ב סי' יוד. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"א ה"ד: כל התורה שבכתב ושבע"פ. קו"א שם לסעיף א'. ואכ"מ).
10. ובפרט שהוא קודם לבנו (רמב"ם שם פ"א ה"ד. טושו"ע שם ס"ב. אדה"ז שם פ"א ס"ז).
. ובתרגום קאפח: "ללמד (לאחרים) .. וללמדה (לעצמו)".
1. – כ"ה גם בסהמ"צ להרמב"ם.
. אלא שברמב"ם והל' ת"ת לאדה"ז ההתחלה היא (לא ע"ד החיוב שעל האב ללמד בנו הקטן, כבטושו"ע שם, כ"א) בזה שהקטן עצמו פטור מת"ת – נת' בלקו"ש חי"ד ע' 236. ועוד.

עמוד 39

11. הל' ת"ת לאדה"ז בתחילתן. וש"נ.
12. להעיר מהל' ת"ת לאדה"ז פ"א ה"ד: מה"ת .. או למצוא לו מלמד. וראה קו"א שם.
13. קידושין (ל, סע"א) וספרי (ורש"י) עה"פ (פרשתנו ו, ז) ושננתם לבניך. סהמ"צ להרמב"ם שם. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ה"ג.
14. ודוחק קצת, כי אין המדובר בלימוד הקטן, כ"א ע"ד החיוב שעל האב ללמד (כי פשוט, שככל חיובי התורה – לגדולים ניתנה), וא"כ הו"ל להקדים המצוה שבגופו, ורק אח"כ – מה שמחוייב ללמד לאחרים, ובפרט שאא"פ "ללמד" מבלי "ללמוד" תחלה, כנ"ל בפנים.
15. לשון הרמב"ם בסהמ"צ שם*. ועד"ז בחינוך שם.
16. לדוגמא בפרשתנו: ד, ו [כפרש"י שם. ע"פ ספרי ראה יא, לב]. ה, א [הובא בהל' ת"ת להרמב"ם פ"א ה"ג. לאדה"ז רפ"ב. ובסהמ"צ שם: ולמדתם ועשיתם (ע"ד יבמות קט, ב). ואולי הכוונה לפסוק זה (וראה בהוצאת העליר וקאפח שם)]. ו, ז [ע"פ דחז"ל (ספרי ורש"י עה"פ. יומא יט, ב וברש"י שם ד"ה בם (הב'). אדה"ז – שו"ע או"ח סקנ"ו סט"ז. הל' ת"ת פ"ג ה"ב וה"ה) דבדברי תורה הכתוב מדבר]. ועוד.
17. לדוגמא בפרשתנו: ד, ט [הובא בהל' ת"ת להרמב"ם שם ה"ב. לאדה"ז פ"א ס"ח. טושו"ע שם סרמ"ה ס"א]. ו, ז [הובא ברמב"ם ואדה"ז שם]. ועוד.
18. סהמ"צ שם. מנין המצות בריש ספר היד. ועד"ז בחינוך שם. ולהעיר משער המצות להאריז"ל ריש פרשתנו. ובסמ"ג מ"ע יב מנה "ולמדתם אותם את בניכם" [ולהעיר, ששם לא הזכיר כלל בתחילת המצוה החיוב "ללמוד", רק – "מ"ע ללמד בנו תורה ומצות"]. אבל בסהמ"צ לרס"ג שם מנה "ללמוד וללמד" כשתי מצות.
19. פרשתנו ו, ז.
20. ראה לעיל שוה"ג להערה 1.
21. בהוצאת העליר וקאפח: חכמת התורה. וכ"ה בחינוך שם.
22. כי אף שפירשו רז"ל (ספרי ורש"י עה"פ. סהמ"צ שם. הל' ת"ת להרמב"ם ולאדה"ז שם) "אלו תלמידיך" – הרי זהו כשמפרטים הציווים דת"ת, הציווי ללמד בנו תורה הוא ממש"נ (עקב יא, יט) "ולמדתם אותם את בניכם" (הל' ת"ת להרמב"ם ואדה"ז בתחילתן. טור שם רסרמ"ה): אבל פשוטו של כתוב הוא "לבניך" כפשוטם (שלכן ממשיך ומאריך רש"י: מצינו בכ"מ כו'). ולהעיר מביאור הרי"פ פערלא שם (קכו, ד), דהטעם שמנה הרס"ג (באזהרותיו) רק ת"ת לבנים הוא, כי גם זה שצריך ללמוד עם תלמידים הוא מפני שלענין ת"ת גם בן חברו כבנו הוא, עיי"ש.
. בהוצאת העליר תיבת "רבות" ליתא. ובהוצאת קאפח: כמה פעמים.

עמוד 40

23. ראה לעיל הערה 9.
24. ובאו"א קצת, שהוא כסדרם בכתוב: בתחילה "ושננתם לבניך" ואח"כ "ודברת בם" (דבדברי תורה הכתוב מדבר – נסמן לעיל הערה 16).
25. רמב"ם סוף הל' מלכים. שם הל' תשובה פ"ט ה"ב.
26. קה"ר רפ"ב ובמ"כ שם. שם ספי"א.
27. פסחים נ, א. וש"נ.
28. לקו"ת בהר מ, ב ואילך. ועוד – לגבי התורה שלומדים בג"ע. וי"ל שעד"ז (ובמכש"כ) הוא בנוגע לתורתו של משיח (ראה תניא רפל"ז). ולהעיר מתנחומא תבא ד: אם שמעת בעוה"ז תשמע לעוה"ב כו'.
29. ספרי עקב יא, יז (הובא ברש"י שם, יח). וראה אוה"ת בשלח ד"ה כמים הפנים. ובאוה"ת שלח (ע' תמד): ועמ"ש במ"א בד"ה הציבי לך ציונים שהמצות דעכשיו הם רק ציונים ורושם מענין המצות דלע"ל כו'. וראה הנסמן בהערה הבאה.
30. תו"ח ר"פ ויחי. ובארוכה – המשך וככה תרל"ז פי"ז ואילך.

עמוד 41

31. ראה אוה"ת (בשלח ושלח) שם: כמו שלומדים תכסיסי מלחמה כו'.
32. כי גם המצות דחובת הלבבות הן מצות מעשיות – ראה ספר הערכים־חב"ד ע' אהבת ה' (ע' ער־רעא), וש"נ.
33. תניא פל"ז, עיי"ש.
34. בלשון הידוע – הקדמת נעשה לנשמע.
35. נוסח ברכות כל המצות.
36. ראה תניא פל"ח ובכ"מ.
37. ב"ר רפמ"ד.
38. ראה מו"נ ח"א פס"ח.
39. ראה תניא פ"ה.
40. ולהעיר מטבילת עזרא שהי' רק לד"ת ותפלה (ולא – לקיום מצוה) – ראה סידור (סוף כוונת המקוה – קנט, סע"ד): ואותיות ביטול כאותיות טבילה כו'.
41. ראה לקו"ת בהר מ, ג־ד. ובכ"מ. וראה תענית ז, א. נת' בארוכה – בלקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 353 ואילך.
42. אבות פ"ג מי"א.
43. להעיר ממרז"ל (איכ"ר פ"ב, יג) יש חכמה בגוים תאמן כו' יש תורה בגוים אל תאמן.
44. ראה לקו"ת אמור לה, ד. ועוד. וראה סה"ש תש"ב ע' 151, לקו"ש שם ע' 354.
45. נדרים פא, א. ב"מ פה, ריש ע"ב. וראה ב"ח לאו"ח סמ"ז. ובארוכה – לקו"ש שם ע' 1 ואילך.

עמוד 42

46. תענית ד, רע"א.
47. סוכה מב, א. רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ו. טושו"ע יו"ד סרמ"ה ס"ה. הל' ת"ת לאדה"ז פ"א ס"א.
*. להעיר מחולין פט, א.

עמוד 43

48. ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ד (ע' 147 ואילך). ושם, שזהו מה שתחילת הלימוד היא "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (ראה – המצוין בהערה 47), עיי"ש.
49. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 178. לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 325. ועוד.
50. ראה לקו"ש ח"ז שם הערה 1.
51. אדה"ז בסידורו. וראה הנסמן בלקו"ש ח"ז שם (הערות 1, 2).
52. סידור אדה"ז ("ויש נוהגין"). ולהעיר, שכמה מאמרי כ"ק מו"ח אדמו"ר דימי הקיץ התחלתם היא – משנה שבפרקי אבות דשבתות אלו (לדוגמא: ש"פ נשא, בהעלותך, קרח ופינחס – תש"ב).
53. ברמ"א או"ח (סו"ס תקנג) ד"אם חל (ערב ט"ב) בשבת אין אומרים פרק אבות" (וראה מג"א שם. ועוד. וכ"ה המנהג בכ"מ). ועפ"ז, בשנה זו (תשל"ח) שט"ב חל בשבת*, ולומדים בפ' ואתחנן פרק שלישי. – אבל ראה ט"ז (שם), סי' יעב"ץ (דיני בין המצרים. אשנב ג' לערב ט"ב אות יב), מאמר מרדכי (או"ח שם) – דמנהג זה צ"ע ותמוה. ובברכ"י שם דשרי ללמוד כו'. ובפרט למנהגנו ליזהר מכל עניני חשש אבלות בפרהסיא בשבת. וראה שד"ח כרך ח' (ס"ע 3526) ואילך בשם השיורי טהרה. ואולי יש לדייק גם מל' אדה"ז בסידורו "כל שבתות הקיץ".
54. ראה לעיל הערות 16, 17.
. שחמיר טפי מערב ט"ב שחל בשבת – ראה מג"א שם (מכנסת הגדולה).

עמוד 44

55. כ"ה בסידור תורה אור. ועוד [סידור עם דא"ח שראיתי ליתא תיבת: תורה]. וראה שינויי נוסחאות למשניות שם.
56. וראה מדרש שמואל שם בתחילתו ("אי נמי").
57. תו"כ (ורש"י) קדושים יט, לב. קידושין לב, ב.
58. כד, יז־יח.
59. לאבות שם. הובא גם במדרש שמואל שם (בשם מהר"י בר שלמה).
60. ראה גם תנא דבי אליהו רבה ספי"ח.
61. כלשון חז"ל קידושין ל, ריש ע"ב. וראה סנהדרין כד, א: ת"ח שבבבל כו'.
62. ברכות כח, ב. טושו"ע או"ח סו"ס קי ובשו"ע אדה"ז שם. עיי"ש. וצע"ג שלא ראיתי נוהגין כן, ולא נדפס הנוסח בסידורים (גם לא בהסידור עם דא"ח וכיו"ב – שהוא ללומדים וכו')*. וראה תויו"ט בפתיחתו לפיה"מ שלו. – ובערוך השולחן כ' ד"נראה משום דעכשיו הלומדים בביהמ"ד אינם מורים הוראות".
. אף שנמצא בסידור האריז"ל (ר' שבתי) הלכות ד"א "סדר קביעות התורה", ובסי' קול יעקב ("כוונת הלימוד" אות מח). וכן בסידור הרמ"ק (תפלה למשה), של"ה, יעב"ץ, אוצר התפלות.

עמוד 45

63. ראה אגה"ק סכ"ו (קמד, ב ואילך). וראה קו"א ד"ה ולהבין פרטי ההלכות.
64. ראה עד"ז מדרש שמואל שם (סד"ה בגמרא) – אבל לא במלחמתה של תורה.
65. עירובין יג, ב. וש"נ. וראה חגיגה ג, ב: נתנו מרועה אחד.
66. ירושלמי סוטה פ"ט הי"ג. הובא במחזור ויטרי שם (וראה שם עוד מחז"ל ע"ד שמואל הקטן). מדרש שמואל שם. ועוד.
67. ועפ"ז יובן ההמשך להמשנה שלאח"ז "הלומד תורה ילד כו'" (ע"פ הנ"ל ס"ז).
68. וי"ל דכיון שקשה מאד להיות בביטול עצום כזה שיהי' נוגע לו אך ורק אמיתתה של תורה מבלי לערב בזה כלל איזה הרגש של מציאות שלו – לכן הוא רק ענין של מילי דחסידותא. ועפ"ז יומתק הא דרנבה"ק הוצרך להתפלל ע"ז בכל פעם.
69. עפ"ז יש לבאר כפל הלשון – "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך": מלחמתה של תורה אפ"ל בב' ענינים: א) בפסקי הלכה – שאז כאשר מנצח חברו הו"ע של "נפול אויבך", שמתבטל לגמרי. ב) בטעמי ההלכה – שאז דעת חברו המנוצחת היא בנדו"ד "כשלון". ובהתאם לזה אומר "אל תשמח" ו"אל יגל לבך" – כי שמחה היא – גילוי' וגילה היא בסתר בלב (לקו"ת נצבים מז, רע"א. וראה מדרש שמואל שם), ולכן: כאשר מנצח חברו בפסק הלכה (נפול אויבך) אפשר שתתעורר אצלו שמחה גלוי', משא"כ בנצחון רק בבירור טעמי ההלכה (בכשלו) צריך רק זהירות ד"אל יגל לבך".

עמוד 46

70. אבל אינו מוכרח. ומתורצת עפ"ז הקושיא (מדרש שמואל שם. ועוד) למה אמר פן יראה ה'. וראה מדרש שמואל דלעיל 64. (משיחות אור לכ"ד טבת תשל"ח, ש"פ ואתחנן תשל"ז)
71. ראב"ע, רלב"ג ומצו"ד – משלי שם. רש"י לאבות שם.
72. קידושין ל, ריש ע"ב.
73. יבמות יד ב. וראה בארוכה שיחת י"ט כסלו וש"פ וישב תשל"ד – הדרן למס' ברכות – בענין שלום בין ת"ח.
74. זכרי' ח יט.

מצוטט ב־8 עמודים

לקוטי שיחות 2

כרך יד ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה ג ‹ 190 לקו"ש חי"ט ע' 39
כרך כא ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה א ‹ 280 לקו"ש חי"ט ע' 38

תורת מנחם 1

נג - שנת תשכ"ח - חלק שלישי ‹ שיחת ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, ט"ז מנחם-אב, ה'תשכ"ח לקו"ש חי"ט ע' 43

מאמרים מלוקטים 1

חלק ד ‹ בס"ד. אור ליום ועש"ק פ' ואתחנן, ט"ו באב ה'תשל"ח לקו"ש חי"ט ע' 40

שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 4

אורח חיים חלק א ‹ הלכות תפלה ‹ קי דין היוצא לדרך ופועלים מה יתפללו וסדר תפלת הדרך ובית המדרש ובו יו"ד סעיפים: ‹ י לקו"ש חי"ט ע' 44
אורח חיים חלק א ‹ הלכות תלמוד תורה ‹ קנה שכל אחד חייב בתלמוד תורה ובו ב' סעיפים: ‹ א לקו"ש חי"ט ע' 38
יורה דעה ‹ הלכות תלמוד תורה ‹ הלכות ת"ת פרק ראשון ‹ א לקו"ש חי"ט ע' 38
יורה דעה ‹ הלכות תלמוד תורה ‹ הלכות ת"ת פרק ראשון ‹ ז לקו"ש חי"ט ע' 38