א
הלכות ת"תא פרק ראשון
א אףב על פי שהקטן פטור מכל המצותג וגם אביו אינו חייב לחנכו במצות מן התורה אלא מדברי סופריםד אבל תלמוד תורה מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורהה אף על פי שהקטן אינו חייבו שנאמרז ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם.
ומאימתי אביו חייב ללמדוח משיתחיל לדברט מלמדו תורה צוה לנו משה וגו'י ופסוק ראשון מפרשת שמע ישראליא ואח"כ מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקיםיב בעל פהיג עד שיהא בן חמש שניםיד דהיינו בשנה חמישיתטו שאז מלמדו לקרות תורה שבכתב מעט מעט בביתוטז עד שיהיה בן שש או בן שבעיז וקודם לכן בשנה הרביעית מלמדו אותיות התורהיח כדי שירגיל עצמו לקרות בתורהיט בשנה חמישית. וכשיהיה בן שש או בן שבעכ שלימותכא הכל לפי בוריו וכחוכב מוליכו אצל מלמד התינוקותכג לקרות בתורה כל היום כולוכד עד שיקרא תורה שבכתב כולהכה עם נביאים וכתובים כולם פעמים רבותכו עד שיהיה בן עשר שניםכז.
ובימיהם שהיו מספרים הרוב בלשון הקודשכח וגם התינוק כשמתחיל לדבר היה אביו מספר עמו בלשון הקודשכט ועל כן לא היו צריכין ללמד התינוקות פירוש המלותל רק הקריאהלא בנקודות וטעמיםלב וקרי ולא כתיב כי לא היו הנקודות והטעמים כתובים בימיהם אלא כספר תורה שלנולג והיו לומדים הנקודות והטעמים בכל המקרא בעל פהלד והיו אז עוסקים ה' שנים בלימוד כל המקראלה עם התינוקות פעמים רבות מאד.
ואחר כך ה' שנים בלימוד המשניותלו בעל פהלז שהן הלכות פסוקות בלי טעמיםלח.
ואחר כך ה' שניםלט בתלמוד שהוא לידע בדרך קצרה הטעמים של ההלכות והדיניםמ ומקורםמא מתורה שבכתב בי"ג מדות שהתורה נדרשתמב ושאר כל דרשות חכמים או בקבלה הלכה למשה מסיני או מסברא או מתקנות חכמים שעשו סייג וגדר לדברי תורהמג.
ואחר כךמד כל ימיו של אדם איש לפי שכלו ויכלתו בפלפול התלמוד בקושיות ופירוקיםמה לירד לעמקי הטעמיםמו ודרשותמז ולהבין דבר מתוך דברמח לחדש הלכות רבותמט ודרשות פסוקיםנ אשר על זה אמרונא בן ארבעים לבינה. וכן כל דברי חכמים וחידותםנב שהסמיכום ודרשום על פסוקי תנ"ך הנקראים הגדותנג:
הערות
- א. לשון השער בדפוס ראשון (שקלאוו תקנ"ד): חיב[ו]ר קטון הכמות ורב האיכות על הלכות תלמוד תורה מחובר ומלוקט מגמרא מן הירושלמי ומכל גדולי הפוסקים ראשונים ואחרונים ומנופה בשלש עשרה נפה באר היטב דבר דבר על אופניו בכדי שכל אחד ירווה צמאונו וידע כל הדינים על בורי' ועל מכונו ומסודר בלשון צח ונקל לכל מעיין . לכללות הלכות תלמוד תורה, ביאורים לכל פרט בפנים ובקונטרס אחרון, ראה סדרת ספרי הערות וציונים על הל' ת"ת משו"ע אדה"ז.
- ב. ראה תורת מנחם התוועדויות תשמ"ג ח"ב ע' 296-7 (טעם שפתח באף).
- ג. ראה משנה אבות סופ"ה. משנה נדה נב, א. חגיגה ב, ב. רמב"ם הל' חגיגה פ"ב ה"ד. לעיל או"ח מהדו"ב סוס"י ד (טעם הדבר). לקו"ש חי"ט ע' 38-39 (טעם שפתח בפטור). חכ"א ע' 380 (טעם שפתח בחיובי הקטן).
- ד. נזיר כט , ב. חגיגה ד, א. וראה לעיל שם. סי' רסו ס"י. סי' שמג ס"ב. שו"ת אדה"ז סי' מא בסופו (שחיובו מהפסוק (משלי כב, ו) חנוך לנער גו'. וראה להלן ה"ו). ולענין אמו – ראה לעיל סי' שמג ס"ד וש"נ. הערות וציונים ח"א 3/א. משא מאיר ע' קח.
- ה. ברייתא קידושין כט , א. רמב"ם פ"א ה"א. טור ושו"ע סי' רמה ס"א (בנו). וראה לקמן הי"ד (בנוגע לאם). לקו"ש חי"ט ע' 38 הערה 9. שלחן המלך ח"ג ע' קפד הערה 1. קובץ דברי תורה ה ע' א.
- ו. רמב"ם פ"א שם (פטור. וראה הערות וציונים שם 9/א). ב"ח ריש סי' רמה. וראה לקמן פ"ב ריש ה"א. פס"ד צמח צדק ח"ג (שלט, א). לקו"ש חי"א ע' 44 ואילך. חי"ז ע' 233 וע' 238. תורת מנחם התוועדויות תשמ"ג ח"ב ע' 795. שלחן המלך שם ע' קפח וע' רט.
- ז. דברים יא, יט. קידושין כט, ב. רמב"ם שם. טור שם. וראה לקמן ה"ו (שהכתוב מדבר בקטנים). קו"א ריש סק"א (דעיקר הכתוב קאי על תורה שבע"פ).
- ח. רמב"ם שם ה"ו (לגירסת רוב הדפוסים).
- ט. סוכה מב , א (יודע לדבר). רמב"ם שם. טור ושו"ע סי' רמה ס"ה. וראה גם ספרי עקב פיסקא מו. רש"י דברים יא, יט (על הפסוק לדבר בם). פס"ד צמח צדק (שנ, ג). לקו"ש חכ"א ע' 343 הערה 40.
- י. דברים לג, ד.
- יא. סוכה שם. רמב"ם שם. טור ושו"ע שם. וראה לעיל או"ח סי' ע ס"ב. פס"ד צמח צדק שם. אג"ק אדמו"ר מוהרש"ב ח"ב ע' תפג. שלחן המלך שם ע' כח בציונים ד"ה ופסוק.
- יב. רמב"ם שם. טור שם. שו"ע שם (מעט מעט).
- יג. כדלקמן בהמשך, שרק בשנה הרביעית מלמדו אותיות. וראה קו"א סק"א (ד"ה ומה). אג"ק חי"ב ע' רפח. חי"ד ע' מ. לקו"ש ח"ט ע' 135 הערה 8. שלחן המלך שם ע' קפט-קצא. הערות וציונים שם 17/ב.
- יד. אבות פרק ה בסופו. וראה קו"א שם (אם היא משנה. והטעם שאין לדחותה מהלכה).
- טו. מדרש תנחומא קדושים יד. רש"י אבות שם . וראה קו"א סק"א (ד"ה והנה לפירוש). רשימות חו' נה ע' 8.
- טז. סמ"ג עשין יב. והגהות מיימוניות פ"ב אות ב. וראה קו"א סק"א (בתחילתו ובד"ה והנה, דהיינו מקרא לבד, שע"פ רוב יוכל לגומרה בבית אביו, בשתי שנים).
- יז. ב"ב כא , א. רמב"ם שם. טור ושו"ע שם.
- יח. רש"י אבות פ"ה שם. נחלת אבות לפרקי אבות שם. רמ"א שם ס"ח (מיד שיהי' בן ג' שלימות). וראה אג"ק חי"ב ע' רפח. חי"ד ע' מ.
- יט. רמ"א שם. וראה משא מאיר ע' קיב.
- כ. ב"ב שם. רמב"ם פ"ב ה"ב. טור שם. וראה לקו"ש חט"ו ע' 131 הערה 20. העו"ב כד ע' ט. כה ע' יט.
- כא. תוס' כתובות נ, א ד"ה בר. וראה קו"א (ד"ה והנה), שכ"ה גם לדעת הרמב"ם והסמ"ג.
- כב. תוס' ב"ב שם ד"ה כבן. רמב"ם פ"א ה"ו. פ"ב ה"ב. טור שם. וראה קו"א סק"א (שם, עד סוף ז' בכחוש).
- כג. ראה קו"א סק"א (ד"ה ועד), ולקמן בפנים ה"ט בחצע"ג (דהיינו אפילו בעל כרחו). קו"א שם בתחילתו (ליכא שום מצוה ללמוד עמו בעצמו דוקא). לקמן הי"ד (שאמותיהן מביאות את בניהם לבית הספר).
- כד. ראה לקמן ה"י (ומקצת מן הלילה), וש"נ. מ"מ והערות (כאן). שלחן המלך ע' קצא-ב.
- כה. רמב"ם פ"א ה"ז. טור ושו"ע שם ס"ו.
- כו. ט"ז סק"ב. ש"ך סק"ה. ונתבאר בקו"א ריש ס"ק א. וראה לקמן סוף ה"ג וה"ו (סדר הלימוד בזמנינו)
- כז. אבות שם. כתובות נ, א ובתוס' שם ד"ה בר. וראה לקמן בסמוך (דהיינו ה' שנים מקרא). רשימות חו' נה ע' 8 (דהיינו בשנה העשירית).
- כח. אבות דר"ן פל"ז, ב. חגיגה טז, א. וראה קו"א סק"ב (בזמן בית ראשון - העם, ובזמן בית שני וחכמי התלמוד – תלמידי חכמים).
- כט. ספרי עקב פיסקא מו. רש"י דברים יא, יט. וראה גם תוספתא חגיגה פ"א ה"ג. ירושלמי סוכה סופ"ג.
- ל. משא"כ בזמנינו שלומרים המקרא עם פירוש המילות (לקמן הלכה יא. קו"א סק"ב-ג).
- לא. ב"ב כא , סע"א ורע"ב. וראה קו"א סק"ב.
- לב. נדרים לז , א ורש"י שם ד"ה ורבי.
- לג. ראה גיטין ס, א. חגיגה ו, סע"ב. נדרים לז, ב (קו"א סק"ב).
- לד. ראה הערות וציונים 50/ב.
- לה. אבות שם. רע"ב שם. וראה גם רש"י שם. קו"א סק"ג (סדר הלימוד עכשיו לערך שתי שנים תורה ואח"כ עיקר הלימוד משנה וגמרא). הערות וציונים 51/ב.
- לו. אבות שם. רש"י ורע"ב שם.
- לז. ראה תמורה יד, ב. רש"י ב"מ לג, א ד"ה ואינה. שם פה, ב ד"ה מתניתא. תוס' מגילה לב, א ד"ה והשונה. מדרש שמואל אבות שם. הערות וציונים 55/א ו55/ב.
- לח. רש"י ב"מ לג, א ד"ה משנה. וראה גם סוטה כ, סוע"א ד"ה אתא. שם כב, א ד"ה ולא שימש וד"ה ששונין וד"ה שמורין. לקמן פ"ב ה"א.
- לט. רש"י אבות שם סוד"ה בן עשר, ורוב המפרשים במשנה . וראה גם לקמן פ"ג בתחלת הקו"א (שלפירש"י ורע"ב שם הקצבה הזאת מפורשת במשנה). והיינו מתחלת שנת טו עד תחלת שנת כ. וראה לקמן פ"ג ה"א. רשימות חו' נה ע' 8. אג"ק ח"א ע' ריב. ח"ב ע' קס. העו"ב תתע ע' 46.
- מ. רש"י ברכות ה, א ד"ה זה גמרא. יא, ב ד"ה אף לגמרא. מז, ב ד"ה שלא שמש. חגיגה י, א ד"ה שיוצא. סוטה שם ושם. קידושין ל, א ד"ה גמרא. ב"מ שם ד"ה שלמדו חכמה. ב"ב קמה, ב ד"ה רבא אמר. וראה גם לקמן פ"ב ה"א. פ"ג ה"א. תניא פנ"ב עג, ב.
- מא. רש"י יומא פו, א ד"ה ומשמש. סוטה כ, סע"א ד"ה והדר. וכ"ה לקמן ה"ד (לענין חיוב האב).
- מב. רמב"ם פ"א הי"א. ראה לקמן קו"א פ"ב ריש ס"ק א. הערות וציונים 60.
- מג. ראה הקדמת הרמב"ם לפי' המשניות (החלק הראשון כו' החלק השני כו' החלק השלישי כו' והחלק הרביעי כו'). שו"ת אדה"ז סי' כח ד"ה ובר מן דין. לקו"ש חל"ה ע' 64 הערה 26. הערות וציונים 63-65. וכ"ה לקמן ה"ד.
- מד. רש"י אבות ספ"ה (שחילק בין לימוד הגמרא של בן חמש עשרה, לבין הלימוד של בן ארבעים לבינה, שהוא להבין דבר מתוך דבר). וכ"ה לקמן פ"ב ה"א-ב (שאחר סיום לימוד ההלכות עם הטעמים בקצרה יתחיל לימוד הפלפול). קו"א שם סוף ס"ק א, ופ"ג ס"ק א (ד"ה ולזה), שלדעת רש"י נחלק התלמוד לשני חלקים (ואפשר כ"ה אף לדעת הרא"ש, בימיהם).
- מה. רש"י ברכות סג, ב ד"ה הס. חגיגה שם. קידושין שם. ב"מ שם. ב"ב שם ד"ה גמרא. ע"ז יט, א ד"ה ואח"כ. חולין מד, ב ד"ה ושימש. וכ"ה לקמן פ"ב ה"א-ב. ונתבאר לקמן פ"ג קו"א ס"ק א (ד"ה ולזה). וראה תניא אגה"ק סי' כו (קמד, ב).
- מו. רש"י שבת סג, א ד"ה ליגמר וד"ה והדר. ונתבאר לקמן פ"ב קו"א סוף ס"ק א. וכ"ה לקמן ה"ה. פ"ב ה"א-ב. פ"ג קו"א ד"ה ולזה. וראה לקו"ש חי"ב ע' 125 הע' 24. חל"ו ע' 21 הערה 37. קובץ דברי תורה ה ע' כא.
- מז. ראה רש"י סוטה מט, ב ד"ה זרועי. הערות וציונים 68/ב.
- מח. שבת לא, א (פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר). רש"י סוטה כ, סע"א (אלא ששם אינו מחלק בין ב' חלקי התלמוד). אבות ספ"ה ד"ה בן ארבעים. הובא לקמן פ"ב קו"א סוף ס"ק א. וכ"ה לקמן שם ה"א-ב. פ"ג ה"ג.
- מט. ראה זהר ח"א יב, ב. ט"ז או"ח סי' תקמה סקי"ג. לקמן ה"ה (חידושי הלכות לאין קץ). פ"ב ה"ב (חידושי הלכות רבות). תניא אגה"ק סי' כו קמה, א (הן בהלכות הן באגדות הן בנגלה הן בנסתר ומחוייב בדבר).
- נ. ראה יומא ה, ב (למיסבר קראי).
- נא. משנה אבות שם, ורש"י שם ד"ה בן ארבעים (להבין דבר מתוך דבר). הובא לקמן פ"ב קו"א סוף סק"א.
- נב. ראה משלי א, ו. הערות וציונים 72.
- נג. רא"ש נדרים לו , סוע"ב ד"ה ואגדות. וכ"ה לקמן סוף ה"ד (שלימוד ההגדות הוא אחר סיום לימוד ההלכות). וראה גם לקמן פ"ב ה"א-ב. פ"ג קו"א (ד"ה אלא). לעיל או"ח סי' נד סוס"ד.
חגיגה ב׳ ב - הטקסט מספריא
תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִּקַּנְתֶּם. לִישָּׂא שִׁפְחָה אֵינוֹ יָכוֹל, בַּת חוֹרִין אֵינוֹ יָכוֹל.
לִיבְטֵּיל — וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״. אֶלָּא מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב לוֹ שְׁטָר עַל חֲצִי דָּמָיו. וְחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.
חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן כּוּ׳. קָתָנֵי חֵרֵשׁ דּוּמְיָא דְּשׁוֹטֶה וְקָטָן: מָה שׁוֹטֶה וְקָטָן — דְּלָאו בְּנֵי דֵעָה, אַף חֵרֵשׁ — דְּלָאו בַּר דֵּעָה הוּא. וְקָא מַשְׁמַע לַן כְּדִתְנַן: חֵרֵשׁ שֶׁדִּיבְּרוּ חֲכָמִים בְּכׇל מָקוֹם, שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר. הָא מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר — חַיָּיב.
תְּנֵינָא לְהָא, דְּתָנוּ רַבָּנַן: הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ — זֶהוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר — זֶהוּ אִלֵּם, זֶה וָזֶה — הֲרֵי הֵן כְּפִקְחִין לְכׇל דִּבְרֵיהֶם.
וּמִמַּאי דִּמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ זֶהוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר זֶהוּ אִלֵּם? דִּכְתִיב: ״וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: אִישְׁתְּקִיל מִילּוּלֵיהּ.
מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר — חַיָּיב. וְהָתַנְיָא: מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר — פָּטוּר!
אָמַר רָבִינָא, וְאִיתֵּימָא רָבָא: חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: הַכֹּל חַיָּיבִין בִּרְאִיָּיה וּבְשִׂמְחָה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, שֶׁפָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה. וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, חַיָּיב בְּשִׂמְחָה. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר, וְשׁוֹטֶה וְקָטָן — פָּטוּר אַף מִן הַשִּׂמְחָה, הוֹאִיל וּפְטוּרִים מִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַכֹּל חַיָּיבִין בִּרְאִיָּיה וּבְשִׂמְחָה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, שֶׁפְּטוּרִין מִן הָרְאִיָּיה. וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה —
You have remedied the situation of his master, who benefits fully from all his rights to the slave, but his own situation you have not remedied. How so? He is unable to marry a maidservant, as half of him is already free, and a free Jew may not marry a Canaanite maidservant. He is likewise unable to marry a free woman, as half of him is still a slave.
And if you say he should be idle and not marry, but isn’t it true that the world was created only for procreation, as it is stated: “He did not create it to be a waste; He formed it to be inhabited” (Isaiah 45:18)? Rather, for the betterment of the world we force his master to make him a freeman, and the slave writes a bill to his master accepting his responsibility to pay half his value to him. And Beit Hillel ultimately retracted their opinion, to rule in accordance with the statement of Beit Shammai that a half-slave must be set free.
§ The mishna taught: Except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor. The Gemara notes: By listing these three cases together the mishna is teaching that a deaf-mute is similar to an imbecile and a minor: Just as an imbecile and a minor are among those who are not of sound mind, so too the deaf-mute [ḥeresh] mentioned here is one who is not of sound mind. And this teaches us as we learned in a mishna (Terumot 1:2): The ḥeresh, whom the Sages discussed everywhere, is one who does not hear and does not speak, and therefore his mind is not lucid. It can be inferred from this that one who speaks but does not hear and one who hears but does not speak are obligated in mitzvot like any other person.
The Gemara notes: We already learned this, as the Sages taught in the Tosefta (Terumot 1:2): One who speaks but does not hear, this is a deaf person. One who hears but does not speak, this is a mute. Both this one and that one are in the same legal category as those who can see and hear with regard to all matters. This shows that the ḥeresh exempted by the Sages is one who neither hears nor speaks.
The Gemara asks: And from where is it derived that one who speaks but does not hear is a deaf person, and one who hears but does not speak is a mute? As it is written: “But I am as a deaf man, I hear not; and I am as a dumb man [illem] who does not open his mouth” (Psalms 38:14). If you wish, say instead that this is as people say: His speech has been taken [Ishtakeil Milulei]; the term illem is an acronym for this phrase.
The Tosefta taught that one who speaks but does not hear and one who hears but does not speak are obligated in mitzvot. The Gemara asks: Isn’t it taught in a baraita that one who speaks but does not hear and one who hears but does not speak are exempt?
Ravina said, and some say it was Rava who said: The mishna is incomplete and is teaching the following: All are obligated in the mitzvot of appearance in the Temple and rejoicing during the pilgrim Festival by eating the sacrificial meat, except for a deaf person who speaks but does not hear and a mute person who hears but does not speak, each of whom is exempt from the mitzva of appearance. And even though he is exempt from the mitzva of appearance, he is obligated in the mitzva of rejoicing. But one who does not hear and does not speak, and an imbecile and a minor, each of these is exempt even from rejoicing, since they are exempt from all the mitzvot mentioned in the Torah, as they are not of sound mind.
That opinion is also taught in a baraita: All are obligated in the mitzva of appearance and in rejoicing, except for a deaf person who speaks but does not hear and one who hears but does not speak, as they are exempt from the mitzva of appearance. And even though they are exempt from the mitzva of appearance,
משנה תורה, הלכות חגיגה ב׳:ד׳ - הטקסט מספריא
כל החייב בראייה חייב בחגיגה וכל הפטור מן הראייה פטור מן החגיגה וכולן חייבין בשמחה חוץ מחרש שוטה וקטן וערל וטמא חרש שוטה וקטן מפני שאינן בני חיוב הרי הן פטורין מכל מצות האמורות בתורה וערל וטמא מפני שאינן אוכלים בקדשים ואינן ראויין לביאה כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש ובהלכות מעשה הקרבנות:
רש"י על דברים י״א:י״ט - הטקסט מספריא
לדבר בם. מִשָּׁעָה שֶׁהַבֵּן יוֹדֵעַ לְדַבֵּר, לַמְּדֵהוּ "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה" שֶׁיְּהֵא זֶה לִמּוּד דִּבּוּרוֹ; מִכָּאן אָמְרוּ כְּשֶׁהַתִּינוֹק מַתְחִיל לְדַבֵּר אָבִיו מֵשִׂיחַ עִמּוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּמְלַמְּדוֹ תוֹרָה, וְאִם לֹא עָשָׂה כֵן הֲרֵי הוּא כְאִלּוּ קוֹבְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם וגו'.
לדבר בם [AND YE SHALL TEACH THEM UNTO YOUR CHILDREN,] TO SPEAK OF THEM — From the moment when your son knows how to speak, teach him the text (Deuteronomy 33:4) “Moses commanded us the Torah as a possession of the congregation of Jacob” — so that this should be the means of teaching him to speak (Sukkah 42a). From this they (the Rabbis) derived their teaching: When the babe begins to speak, his father should speak with him in the Holy Tongue, and should instruct him in the Torah. If he does not do this, it is as though he buries him, as it is said here, “And ye shall teach them unto your children to speak of them, etc.”,
משנה אבות ה׳ - הטקסט מספריא
בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות:
עשרה דורות מאדם עד נח. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין. עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם:
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם. להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום:
עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. ועשרה על הים. עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשרה על הים. עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר שנאמר (במדבר יד, כב) וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. ולא הסריח בשר הקדש מעולם. ולא נראה זבוב בבית המטבחים. ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה. ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. ולא נמצא פסול בעומר. ובשתי הלחם. ובלחם הפנים. עומדים צפופים. ומשתחוים רווחים. ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם. ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים:
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן. פי הארץ. ופי הבאר. ופי האתון. והקשת והמן והמטה. והשמיר והכתב והמכתב והלוחות. ויש אומרים אף המזיקין. וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה:
שבעה דברים בגולם. ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה. ואינו נכנס לתוך דברי חבירו. ואינו נבהל להשיב. שואל כענין ומשיב כהלכה. ואומר על ראשון ראשון. ועל אחרון אחרון. ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. ומודה על האמת. וחלופיהן בגולם:
שבעה מיני פורעניות באין לעולם. על שבעה גופי עבירה. מקצתן מעשרין. ומקצתן אינן מעשרין. רעב של בצורת באה. מקצתן רעבים. ומקצתן שבעים. גמרו שלא לעשר. רעב של מהומה ושל בצורת באה. ושלא ליטול את החלה רעב של כליה באה. דבר בא לעולם. על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין. ועל פירות שביעית. חרב בא לעולם. על ענוי הדין ועל עוות הדין. ועל המורים בתורה שלא כהלכה:
חיה רעה באה לעולם. על שבועת שוא. ועל חלול השם. גלות בא לעולם. על עובדי עבודה זרה. ועל גלוי עריות. ועל שפיכת דמים. ועל השמטת הארץ. בארבעה פרקים הדבר מתרבה. ברביעית. ובשביעית. ובמוצאי שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית. בשביעית. מפני מעשר עני שבששית. ובמוצאי שביעית. מפני פירות שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. מפני גזל מתנות עניים:
ארבע מדות באדם. האומר שלי שלי ושלך שלך. זו מדה בינונית. ויש אומרים זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי. עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך. חסיד. שלי שלי ושלך שלי. רשע.
ארבע מדות בדעות. נוח לכעוס ונוח לרצות. יצא שכרו בהפסדו. קשה לכעוס וקשה לרצות. יצא הפסדו בשכרו. קשה לכעוס ונוח לרצות. חסיד. נוח לכעוס וקשה לרצות. רשע:
ארבע מדות בתלמידים. מהר לשמוע ומהר לאבד. יצא שכרו בהפסדו. קשה לשמוע וקשה לאבד. יצא הפסדו בשכרו. מהר לשמוע וקשה לאבד. חכם. קשה לשמוע ומהר לאבד. זה חלק רע:
ארבע מדות בנותני צדקה. הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים. עינו רעה בשל אחרים. יתנו אחרים והוא לא יתן. עינו רעה בשלו. יתן ויתנו אחרים. חסיד. לא יתן ולא יתנו אחרים. רשע:
ארבע מדות בהולכי לבית המדרש. הולך ואינו עושה. שכר הליכה בידו. עושה ואינו הולך. שכר מעשה בידו. הולך ועושה חסיד. לא הולך ולא עושה. רשע:
ארבע מדות ביושבי לפני חכמים ספוג. ומשפך. משמרת. ונפה. ספוג. שהוא סופג את הכל. משפך. שמכניס בזו ומוציא בזו. משמרת. שמוציאה את היין וקולטת את השמרים. ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת:
כל אהבה שהיא תלויה בדבר. בטל דבר. בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר. אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר. זו אהבת דוד ויהונתן:
כל מחלוקת שהיא לשם שמים. סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים. אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים. זו מחלוקת קרח וכל עדתו:
כל המזכה את הרבים. אין חטא בא על ידו. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. שנאמר (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנאמר (מלכים א' טו, ל) על חטאות ירבעם (בן נבט) אשר חטא ואשר החטיא את ישראל:
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו. מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבאין שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. אבל תלמידיו של בלעם הרשע. יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר (תהלים נה, כד) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך:
יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר. וקל כנשר. ורץ כצבי. וגבור כארי. לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר עז פנים לגיהנם. ובשת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.
הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא. בן עשר למשנה. בן שלש עשרה למצות. בן חמש עשרה לתלמוד. בן שמונה עשרה לחופה. בן עשרים לרדוף. בן שלשים לכח. בן ארבעים לבינה. בן חמשים לעצה. בן ששים לזקנה. בן שבעים לשיבה. בן שמונים לגבורה. בן תשעים לשוח. בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.
בן בג בג אומר הפוך בה. והפוך בה. דכולה בה. ובה תחזי. וסיב ובלה בה. ומינה לא תזוע. שאין לך מדה טובה הימנה:
בן הא הא אומר לפום צערא אגרא:
מדרש תנחומא, קדושים י״ד - הטקסט מספריא
וּנְטַעְתֶּם וַעֲרַלְתֶּם. הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּתִינוֹק. שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים, שֶׁאֵינוֹ יָכֹל לֹא לְהָשִׂיחַ וְלֹא לְדַבֵּר. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִית יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ, שֶׁאָבִיו מַקְדִּישׁוֹ לַתּוֹרָה. הִלּוּלִים לַה'. מַהוּ הִלּוּלִים, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְהוֹלָל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ, מִשָּׁעָה שֶׁהוּא מִתְחַיֵּב לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה. מִכָּאן וָאֵילָךְ, לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ. מִכָּאן שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר שָׁנִים לַמִּשְׁנָה. לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל מוֹלִיד בֵּן, מוֹלִיכוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ יָגֵעַ עִמּוֹ וּמְלַמְּדוֹ תּוֹרָה. גָּרְמוּ עֲוֹנוֹת, הוּא מֵת וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ מִמֶּנּוּ. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי שֶׁיֵּצֶר הָרַע מָצוּי בָּכֶם, אַתֶּם חוֹטְאִים וּבְנֵיכֶם מֵתִים. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא, אֲנִי מֵסִיר יֵצֶר הָרַע מִכֶּם וּמִבְּנֵיכֶם וְאַתֶּם מוֹלִידִים וּשְׂמֵחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא יִיגְעוּ לָרִיק וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה (ישעיה סה, כג).
נדרים ל״ז א - הטקסט מספריא
הָא קָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין שָׂכָר, עַל הַמִּקְרָא שְׁרֵי לְמִשְׁקַל, עַל הַמִּדְרָשׁ לָא שְׁרֵי לְמִשְׁקַל.
מַאי שְׁנָא מִדְרָשׁ דְּלָא — דִּכְתִיב: ״וְאֹתִי צִוָּה ה׳ בָּעֵת הַהִיא לְלַמֵּד אֶתְכֶם״, וּכְתִיב: ״רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה׳״, מָה אֲנִי בְּחִנָּם — אַף אַתֶּם נָמֵי בְּחִנָּם. מִקְרָא נָמֵי בְּחִנָּם!
רַב אָמַר: שְׂכַר שִׁימּוּר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: שְׂכַר פִּיסּוּק טְעָמִים.
תְּנַן: לֹא יְלַמְּדֶנּוּ מִקְרָא. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר שְׂכַר פִּיסּוּק טְעָמִים — הַיְינוּ דְּלָא יְלַמְּדֶנּוּ, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר שְׂכַר שִׁימּוּר — גָּדוֹל בַּר שִׁימּוּר הוּא? בְּקָטָן קָתָנֵי.
אִי בְּקָטָן, אֵימָא סֵיפָא: אֲבָל מְלַמֵּד אֶת בָּנָיו מִקְרָא, קָטָן בַּר בָּנִים הוּא?! חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: לֹא יְלַמְּדֶנּוּ מִקְרָא — בְּקָטָן, אִם הָיָה גָּדוֹל — מְלַמְּדוֹ לוֹ וּלְבָנָיו מִקְרָא.
מֵיתִיבִי: תִּינוֹקוֹת לֹא קוֹרִין בַּתְּחִילָּה בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא שׁוֹנִין בָּרִאשׁוֹן. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר שְׂכַר פִּיסּוּק טְעָמִים — הַיְינוּ דְּאֵין קוֹרִין בַּתְּחִילָּה בַּשַּׁבָּת. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר שְׂכַר שִׁימּוּר, אַמַּאי אֵין קוֹרִין בַּתְּחִילָּה בַּשַּׁבָּת, וְאַמַּאי שׁוֹנִין בָּרִאשׁוֹן? הָא אִיכָּא שְׂכַר שִׁימּוּר דְּשַׁבָּת!
וְלִיטַעְמָיךְ שְׂכַר פִּיסּוּק בְּשַׁבָּת מִי אָסוּר? הַבְלָעָה הִיא, וְהַבְלָעָה מִישְׁרֵא שְׁרֵי. דְּתַנְיָא: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִשְׁמוֹר אֶת הַתִּינוֹק, לִשְׁמוֹר אֶת הַפָּרָה, לִשְׁמוֹר אֶת הַזְּרָעִים — אֵין נוֹתְנִין לוֹ שְׂכַר שַׁבָּת. לְפִיכָךְ
The Gemara answers: This teaches us that even in a place where one takes payment for teaching, for teaching Bible it is permitted to take payment, but for teaching midrash it is not permitted to take payment.
The Gemara asks: In what way is midrash different from Bible, that one may not take payment for teaching it? Based on that which is written, which Moses said to the people: “And the Lord commanded me at that time to teach you statutes and laws” (Deuteronomy 4:14), and also that which is written: “Behold, I have taught you statutes and laws, as the Lord my God commanded me, that you should do so in the midst of the land where you go in to possess it” (Deuteronomy 4:5), God said: Just as I teach you for free, without payment, so too you also shall teach for free. There should be no difference between Bible and midrash, and Bible too, like midrash, should be taught for free.
Rav said: As Bible is typically taught to children, one who teaches Bible takes payment for watching the children. And Rabbi Yoḥanan said: He takes payment for teaching punctuation of the text with cantillation notes.
We learned in the mishna that one for whom benefit from another is forbidden by a vow, that other person may not teach him Bible. Granted, according to the one who says that the payment is for teaching punctuation of the text with cantillation notes, this is the reason that he shall not teach him Bible, as teaching punctuation is a component of teaching the biblical text. However, according to the one who says it is payment for watching the students, is an adult one who requires watching, and would payment be taken for doing so? Since the teacher typically does not receive payment for teaching adults, there is no benefit when he teaches for free the one for whom benefit is forbidden; why, then, is it prohibited? The Gemara answers: The mishna is teaching about the case of a minor who requires watching and who is prohibited by a vow from deriving benefit from the teacher.
The Gemara asks: If it is the case of a minor, say the latter clause of the mishna: However, he may teach his sons Bible. Is a minor one who is capable of bearing sons? The Gemara answers: The mishna is incomplete, and this is what it is teaching: He may not teach him Bible, in the case of a minor. If the student is an adult, he may teach him and his sons Bible. He may teach him because he does not require watching, and he may teach his son because the payment is for watching his son.
The Gemara raises an objection from a baraita: Children may not read a passage in the Bible for the first time on Shabbat; however, they may review a passage that they already learned once. Granted, according to the one who says that payment for teaching Bible is for teaching punctuation of the text with cantillation notes, this is the reason that children may not read a passage in the Bible for the first time on Shabbat, as it would be necessary to pay the teacher. However, according to the one who says it is payment for watching the children, why may children not read a passage in the Bible for the first time on Shabbat? And why may children review a passage that they already learned once? Isn’t there payment for watching the children on Shabbat in both cases?
The Gemara responds: And according to your reasoning, is receiving payment for teaching punctuation prohibited on Shabbat? It is a case of incorporation of the payment for teaching on Shabbat into the teacher’s weekly salary, and incorporation is permitted, as it is taught in a baraita: One who hires a day laborer to watch a child, to watch a cow, or to guard seeds does not give him payment for Shabbat. Therefore,
תניא, ליקוטי אמרים נ״ב - הטקסט מספריא
וּכְמוֹ שֶׁבְּנִשְׁמַת הָאָדָם עִיקַּר גִּילּוּי כְּלָלוּת הַחַיּוּת – הוּא בַּמּוֹחִין, וְכָל הָאֵבָרִים, מְקַבְּלִים אוֹר וְכֹחַ לְבַד, הַמֵּאִיר לָהֶם מִמְּקוֹר גִּילּוּי הַחַיּוּת שֶׁבַּמּוֹחִין – כָּכָה מַמָּשׁ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, עִיקַּר גִּילּוּי כְּלָלוּת הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת, לְהַחֲיוֹת הָעוֹלָמוֹת וְהַבְּרוּאִים שֶׁבָּהֶם – הוּא מְלוּבָּשׁ וְנִכְלָל בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, הַנִּקְרָאִין בְּשֵׁם ״מוֹחִין״, וְהֵן הֵן הַמְלוּבָּשִׁים בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ.
וְגִילּוּי כְּלָלוּת הַמְשָׁכָה זוֹ – הוּא מְקוֹר הַחַיּוּת, אֲשֶׁר הָעוֹלָמוֹת מְקַבְּלִים כָּל אֶחָד בִּפְרָטוּת. רַק הֶאָרָה מִתְפַּשֶּׁטֶת וּמְאִירָה מִמָּקוֹר זֶה, כְּדִמְיוֹן אוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט מֵהַשֶּׁמֶשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, וְכֹחוֹת אֵבְרֵי הַגּוּף מֵהַמּוֹחַ הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
וּמָקוֹר זֶה, הוּא הַנִּקְרָא ״עָלְמָא דְאִתְגַלְּיָא״, וּ״מַטְרוֹנִיתָא״, וְ״אִימָּא תַּתָּאָה״, וּ״שְׁכִינָה״ מִלְּשׁוֹן ״וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״, עַל שֵׁם, שֶׁמָּקוֹר זֶה הוּא רֵאשִׁית הִתְגַּלּוּת אוֹר־אֵין־סוֹף, אֲשֶׁר מַמְשִׁיךְ וּמֵאִיר לָעוֹלָמוֹת בִּבְחִינַת גִּילּוּי, וּמִמָּקוֹר זֶה, נִמְשָׁךְ לְכָל אֶחָד הָאוֹר וְחַיּוּת פְּרָטִי הָרָאוּי לוֹ וְשׁוֹכֵן וּמִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם לְהַחֲיוֹתָם.
וְלָכֵן נִקְרָא ״אֵם הַבָּנִים״ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, וּ״כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל״, שֶׁמִּמָּקוֹר זֶה, נֶאֶצְלוּ נְשָׁמוֹת דַּאֲצִילוּת וְנִבְרְאוּ נְשָׁמוֹת דִּבְרִיאָה וְכוּ׳. וְכוּלָּן אֵינָן, רַק מֵהִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת וְהָאוֹר מֵהַמָּקוֹר הַזֶּה הַנִּקְרָא ״שְׁכִינָה״, כְּהִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ.
אֲבָל הַשְּׁכִינָה עַצְמָהּ, שֶׁהִיא רֵאשִׁית הַגִּילּוּי וְעִיקָּרוֹ, מַה שֶּׁאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מֵאִיר לָעוֹלָמוֹת בִּבְחִינַת גִּילּוּי, וְהִיא מְקוֹר כָּל הַמְשָׁכוֹת הַחַיּוּת שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת [שֶׁכָּל הַחַיּוּת שֶׁבָּהֶם, אֵינוֹ רַק אוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט מִמֶּנָּה – כָּאוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט מֵהַשֶּׁמֶשׁ] – אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָמוֹת לִסְבּוֹל וּלְקַבֵּל אוֹר שְׁכִינָתָהּ, שֶׁתִּשְׁכּוֹן וְתִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם מַמָּשׁ, בְּלֹא לְבוּשׁ הַמַּעֲלִים וּמַסְתִּיר אוֹרָהּ מֵהֶם, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי בִּמְקוֹרָם, כְּבִיטּוּל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בִּמְקוֹרוֹ בְּגוּף הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁאֵין נִרְאֶה שָׁם אוֹר זֶה, רַק עֶצֶם גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ בִּלְבָד.
וּמַהוּ הַלְּבוּשׁ שֶׁיּוּכַל לְהַסְתִּירָהּ וּלְהַלְבִּישָׁהּ, וְלֹא יִתְבַּטֵּל בִּמְצִיאוּת בְּאוֹרָהּ? הוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ וְכוּ׳ הַמְלוּבָּשִׁים בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, הַנִּגְלֵית לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, דְּ״אוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה נָפְקַת״, הִיא חָכְמָה עִילָּאָה, דִּלְעֵילָּא לְעֵילָּא מֵעָלְמָא דְאִתְגַּלְיָא, דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְחָכְמָה יְדִיעָה וְכוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, שֶׁאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מְלוּבָּשׁ וּמְיוּחָד בְּחָכְמָה עִילָּאָה, וְהוּא יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד. רַק שֶׁיָּרְדָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגוֹת מִמַּדְרֵיגָה לְמַדְרֵיגָה בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים, שֶׁהֵן תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
וּבִירִידָתָהּ בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת מֵעוֹלָם לְעוֹלָם – גַּם הַשְּׁכִינָה יָרְדָה וְנִתְלַבְּשָׁה בָּהּ בְּכָל עוֹלָם וְעוֹלָם, וְזֶהוּ הֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁבְּכָל עוֹלָם וְעוֹלָם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וְעֵץ חַיִּים, שֶׁהַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת [שֶׁהִיא בְּחִינַת גִּילּוּי אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא וְחַיּוּת שֶׁמֵּאִיר לָעוֹלָמוֹת, וְלָכֵן הִיא נִקְרֵאת ״דְּבַר ה׳״ וְ״רוּחַ פִּיו״, כִּבְיָכוֹל עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ שֶׁבָּאָדָם הַדִּבּוּר הוּא מְגַלֶּה מַחֲשַׁבְתּוֹ הַסְּתוּמָה וְנֶעְלָמָה לְהַשּׁוֹמְעִים] – הִיא מִתְלַבֶּשֶׁת בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דִּבְרִיאָה, שֶׁהִיא חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת דִּבְרִיאָה, וּבְהִתְלַבְּשׁוּתָן בְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה – נִבְרְאוּ הַנְּשָׁמוֹת וְהַמַּלְאָכִים שֶׁבַּבְּרִיאָה.
וְגַם מִשָּׁם נִמְשָׁךְ הַתַּלְמוּד שֶׁלְּפָנֵינוּ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הַתִּיקּוּנִים, שֶׁבְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה, מְאִירוֹת וּמַשְׁפִּיעוֹת שָׁם חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ שֶׁל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּבְחִינַת צִמְצוּם עָצוּם, בִּכְדֵי שֶׁיּוּכְלוּ הַנְּשָׁמוֹת וְהַמַּלְאָכִים, שֶׁהֵם בַּעֲלֵי גְבוּל וְתַכְלִית, לְקַבֵּל הַשְׁפָּעָה מִבְּחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת אֵלּוּ, וְלָכֵן נִמְשָׁךְ מִשָּׁם הַתַּלְמוּד, שֶׁהוּא גַם כֵּן בְּחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת, שֶׁהַתַּלְמוּד הוּא טַעֲמֵי הַהֲלָכוֹת עַל בּוּרְיָין, וְהַטְּעָמִים – הֵם בְּחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת, וְהַהֲלָכוֹת עַצְמָן – הֵן מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהֵן: חֶסֶד דִּין רַחֲמִים כוּ׳, שֶׁמֵּהֶן נִמְשָׁךְ הַהֶיתֵּר וְהָאִיסּוּר, וְהַכָּשֵׁר וְהַפָּסוּל, וְהַחִיּוּב וְהַפְּטוּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים.
וּבְהִתְלַבְּשׁוּת מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת בְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה, מִתְלַבֶּשֶׁת בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דִּיצִירָה שֶׁהוּא חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת דִּיצִירָה. וּבְהִתְלַבְּשׁוּתָן בְּמַלְכוּת דִּיצִירָה – נוֹצְרוּ הָרוּחוֹת וְהַמַּלְאָכִים שֶׁבִּיצִירָה.
וְגַם מִשָּׁם הִיא הַמִּשְׁנָה שֶׁלְּפָנֵינוּ, שֶׁהִיא הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, הַנִּמְשָׁכוֹת גַּם כֵּן מֵחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
רַק שֶׁבְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁהֵם טַעֲמֵי הַהֲלָכוֹת, הֵם מְלוּבָּשִׁים וּגְנוּזִים בְּגוּפֵי הַהֲלָכוֹת, וְלֹא בִּבְחִינַת גִּילּוּי. וְגוּפֵי הַהֲלָכוֹת שֶׁהֵן בִּבְחִינַת גִּילּוּי – הֵן הֵן הֶאָרַת מִדּוֹתָיו שֶׁל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּבְחִינַת גִּילּוּי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הַתִּיקּוּנִים דְּ״שִׁית סְפִירָן מְקַנְּנִין בִּיצִירָה״, שֶׁהֵן דֶּרֶךְ כְּלָל שְׁנֵי קַוִּין, יָמִין וּשְׂמֹאל – לְהָקֵל מִסִּטְרָא דְחֶסֶד, דְּהַיְינוּ, לְהַתִּיר – שֶׁיּוּכַל לַעֲלוֹת אֶל ה׳, אוֹ לְהַחֲמִיר כוּ׳; וְהַכֹּל, עַל פִּי חָכְמָה עִילָּאָה דַאֲצִילוּת, וּבִינָה וָדַעַת כְּלוּלוֹת בָּהּ, וּמְיוּחָדוֹת בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, כִּי בְּתוֹךְ כּוּלָּן מְלוּבָּשׁוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת דַּאֲצִילוּת, שֶׁאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מְיוּחָד בָּהֶן בְּתַכְלִית הַיִּחוּד.
וְכֵן בְּדֶרֶךְ זֶה, יָרְדָה הַשְּׁכִינָה וְנִתְלַבְּשָׁה בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דַּעֲשִׂיָּה.
וְכָל עוֹלָם מִג׳ עוֹלָמוֹת אֵלּוּ מִתְחַלֵּק לְרִבְבוֹת מַדְרֵיגוֹת, הַנִּקְרָאוֹת גַּם כֵּן עוֹלָמוֹת פְּרָטִים, וּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת מְלוּבֶּשֶׁת בַּמַּלְכוּת
הגהה
וּבָזֶה יוּבַן לְשׁוֹן הַכָּתוּב: ״מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים״:
שֶׁל כָּל עוֹלָם פְּרָטִי – יוֹרֶדֶת וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁהוּא חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁלְּמַטָה מִמֶּנּוּ בְּמַדְרֵגָה.
וְהִנֵּה, מֵהַשְּׁכִינָה הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁל כָּל עוֹלָם וְעוֹלָם, כְּלָלִי אוֹ פְּרָטִי, נִמְשָׁךְ וּמִתְפַּשֵּׁט מִמֶּנָּה אוֹר וְחַיּוּת לְכָל הָעוֹלָם וְהַבְּרוּאִים שֶׁבּוֹ, נְשָׁמוֹת וּמַלְאָכִים וְכוּ׳, כִּי כּוּלָּם נִבְרְאוּ בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁהֵם ״דְּבַר ה׳״ הַנִּקְרָא בְּשֵׁם ״שְׁכִינָה״:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 92 עמודים.
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות ברכת המזון קצט על מי מזמנין ועל מי אינן מזמנין ט מאותו ספר נדה נב, ב
- שארית יהודה שו"ת אבן העזר סימן מה נדה, נב, א
- תורת מנחם שיחת מוצש"ק פ' בשלח, יו"ד שבט ה'תשי"ז מגילה לב, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ג הלכות פסח: תכט מנהג ימי ניסן ד מאותו ספר מגילה לב, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"א (סי' תכט-תמא) תכט מנהג ימי ניסן מגילה לב, א
- לקוטי שיחות כרך א תצוה שיחה א ב"ב קמה, ב
- לקוטי שיחות כרך א פורים קטן שיחה א ב"ב קמה, ב
- תורת מנחם ש"פ תשא, שושן-פורים קטן, ה'תשי"ז ב"ב קמה, ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ תשא, שושן-פורים קטן, ה'תשי"ז ב"ב קמה, סע"ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ תשא, שושן-פורים קטן, ה'תשכ"ז ב"ב קמה, סע"ב
- שארית יהודה שו"ת אבן העזר סימן ח ב"ב קמה, א
- אגרות קודש כרך יד ד'תתקסב חולין מד, ב
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה הלכות ת"ת פרק שני א מאותו ספר חולין מד, ב
- שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ב סימן רעא (ג) מאותו ספר חולין מד, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ג (סי' תמח-תנב) תנב סדר וזמן הגעלת כלים שם מד, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ב (סי' רנג-רסו) פסקי הסדור - סדר הכנסת שבת חולין מד, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ג (סי' רסז-ש) רעא דיני קידוש שעל היין חולין מד, א
- תורת מנחם שיחת חג הפורים, ה'תשל"א חולין מד, סע"ב ואילך
- לקוטי שיחות כרך לא יתרו שיחה א סוטה כ, א
- לקוטי שיחות כרך לו בשלח שיחה א סוטה כ, ב
- לקוטי שיחות כרך כו בשלח שיחה א סוטה כ, א
- לקוטי שיחות כרך כז בחוקותי שיחה ג סוטה כ, א
- לקוטי שיחות כרך כז הוספות - שיחות בקשר לתקנת לימוד הרמב"ם שיחה א סוטה כ, א
- מאמרי אדה"ז תקס"ו להבין שרש ענין הקללות שבתוכחה סוטה כ, ב
- אגרות קודש אדמו"ר הזקן אגרת טז סוטה כ, א
- תורת מנחם ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשכ"ח סוטה כ, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן, ה'תשל"א סוטה כ, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תפילין הלכות תפילין לו דין דקדוק כתיבתן סוטה כ, א
- אגרות קודש כרך ג תקנא נדרים לז, ב
- לקוטי שיחות כרך כא הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ז נדרים לז, ב
- תורת מנחם שיחת יום ד' פ' עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"ה נדרים לז, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תשכ"ז נדרים לז, א
- תורת שמואל תרל"א ויאמר גו' לך לך (ב) נדרים לז, ב
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות רבית והלכות עיסקא הלכות רבית והלכות עיסקא ט מאותו ספר נדרים לז, א
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה הלכות ת"ת פרק ראשון י מאותו ספר נדרים לז , א
- שולחן ערוך קו"א יורה דעה סימן א (ז) מאותו ספר נדרים לז, א
- שולחן ערוך קו"א יורה דעה הלכות ת"ת פרק ראשון (א) מאותו ספר נדרים דף ל"ז
- שולחן ערוך קו"א יורה דעה הלכות ת"ת פרק ראשון (ב) מאותו ספר נדרים דף ל"ז ע"ב
- שולחן ערוך קו"א יורה דעה הלכות ת"ת פרק ראשון (ג) מאותו ספר נדרים דף ל"ז
- שולחן ערוך קו"א יורה דעה הלכות ת"ת פרק שלישי (א) מאותו ספר נדרים לז, א

