172

אינני מסתפק בתורתך, בתפלתך, בכל המצוות. אני דורש ממך שגם מן הגשמיות שלך תעשה לי בית מקדש.

בעצמך לא תוכל לעשות זאת – אומר הקב"ה – אני אעשה זאת. עליך רק להשליך את הזהב לאש שבלבבך, שהרי בלב כל איש ישראל יוקדת אש להבה אל הקב"ה, וכשתשליך את הזהב לאש – אעשה ממנו בית־מקדש, ויתר על כן, הוא יעניק אור לעולם, ויהווה עדות שהשכינה שורה בך.

(משיחת חנוכה, תשט"ז)

יד. בשלחן־ערוך אורח־חיים¹³ מביא הרמ"א שתי דעות אם יש בפורים־קטן להרבות במשתה ושמחה, והרמ"א מכריע להרבות קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים, ומסיים: "וטוב לב משתה תמיד".

לגבי הכרעה זו עצמה קיימות שתי דעות, אם הדבר מוסב רק על י"ד אדר ראשון, פורים־קטן, או גם על ט"ו בו, שושן־פורים־קטן.

מלשון הרמ"א יש להוכיח כדעה השניה, שהרי הרמ"א מסיים: "וטוב לב משתה תמיד". מן המלה "תמיד" יש להוכיח שבכל מקרה שיש איזה סברה להיות בשמחה, צריך הדבר להיות כך.

כשתהיה התנהגות כזו, להדר בכל הזדמנות שישנה דעה על הצורך בשמחה, יגיע האדם לאמור בכתוב: "וטוב לב משתה תמיד".

טו. לפסוק¹⁴: "וטוב לב משתה תמיד" – אומרת הגמרא¹⁵: "זה שדעתו רחבה". רש"י מסביר¹⁶ בפסוק זה: "וטוב לב – שמח בחלקו".

יש לומר ששני פירושים אלו קשורים זה בזה, כלומר: מי שדעתו רחבה – שמח בחלקו.

לכאורה קשור הדבר באופן ההנהגה עם האדם מלמעלה. כשההנהגה אתו היא במדת החסד וניתן לו כל הדרוש לו – אינו דואג, וכשההנהגה אתו היא אחרת – יש מקום לדאגות.

ברם, מזה שהגמרא אומרת: "וטוב לב משתה תמיד – זה שדעתו רחבה" – משמע שמי שדעתו רחבה שמח בחלקו בכל האופנים.

טז. הדבר יובן לאחר הקדמת פירושו של כ"ק אדמו"ר מהר"ש בשם אדמו"ר הזקן למאמר הפיוט: "מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה" – מדוע "מרובים צרכי עמך"? – לפי שדעתם קצרה¹⁷. אך אילו היתה דעת רחבה לא היו "מרובים צרכי עמך".

לפי זה יובן גם הנאמר בגמרא שמי שדעתו רחבה הוא טוב לב, לפי שלא חסר לו דבר. כל הדרוש לו – יש לו.

יז. שני פרטים בהסברת דבר זה שמ"דעתם קצרה" נובע מרובים צרכים עמך":