שיחת ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תשכ"ז

386

בלתי מוגה

א. ידוע מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם אדמו"ר הזקן, ששמע ממורו ורבו הרב המגיד בשם מורו ורבו הבעש"ט נ"ע ¹⁷¹³ :

"החודש השביעי שהוא החודש הראשון לחדשי השנה, הקב"ה בעצמו מברכו בשבת מברכים, שהוא השבת האחרון דחודש אלול, ובכח זה, ישראל מברכים את החדשים יא פעמים בשנה".

וממשיך לבאר השייכות לפרשת נצבים:

"כתיב ¹⁷¹⁴ אתם נצבים היום, דהיום קאי על ראש השנה שהוא יום הדין, וכמ"ש ¹⁷¹⁵ ויהי היום גו', ותרגם, והוה יום דינא רבא, ואתם נצבים, קיימים ועומדים, והיינו שזוכים בדין.

ובשבת שלפני ר"ה, שהוא שבת האחרון דחודש אלול, קוראין אז פרשת אתם נצבים, דזהו ברכתו של הקב"ה, בשבת מברכים חודש השביעי, שהוא המשובע והמשביע ברוב טוב לכל ישראל על כל השנה".

ב. והענין בזה:

ידוע שפרשת נצבים קורין לעולם קודם ר"ה ¹⁷¹⁶ , בתור הכנה לר"ה (אלא שלפעמים מוסיפין וקוראים גם פרשת וילך לפני ר"ה), כמרומז בתיבת "היום", בה"א הידיעה, דקאי על ר"ה, שהוא "יום דינא רבא".

ויש לבאר דיוק הלשון "יום דינא רבא " – שהרי אמרו רז"ל ¹⁷¹⁷ "אדם נידון בכל יום", אלא שזהו רק דין פרטי, ואילו הדין שבר"ה הוא "דינא רבא".

ועל זה באה ברכתו של הקב"ה – "אתם נצבים", "קיימים ועומדים",

– כי, הלשון "נצבים" מורה על עמידה בתוקף ללא שינוי, וכפי שמצינו הלשון "נצב" בנוגע למלך, כמ"ש ¹⁷¹⁸ "נצב מלך", והרי אצל המלך

387

אין שינויים, והיינו, שכל השינויים שישנם במדינה, אינם פועלים שינוי במלך, אע"פ שהשינויים הם מצד המלך, ואדרבה, בגלל שהשינויים הם מצד המלך עצמו, לכן אין זה נחשב לשינוי לגביו, וע"ד המבואר בכ"מ בדרושי חסידות ¹⁷¹⁹ בנוגע למדידה והגבלה, שמדידה והגבלה עצמית (שהוא מודד ומגביל את עצמו) אינה נחשבת למדידה והגבלה –

וממשיך לבאר הענין ד"נצבים", "קיימים ועומדים" – "והיינו שזוכים בדין".

ויש להוסיף, שברכתו של הקב"ה מתבטאת לא רק בענין ד"נצבים", אלא גם בענין ד"היום" – כפירוש רש"י ¹⁷²⁰ "כיום הזה שהוא קיים .. ומאיר כו'".

ויתירה מזה: כיון שבתיבת "היום" יש שני פירושים, פי' הא', שקאי על ר"ה שהוא יום הדין, ופי' הב', "כיום הזה שהוא קיים .. ומאיר .. כך עתיד להאיר לכם", וידוע שב' הפירושים שבתיבה אחת קשורים זב"ז ¹⁷²¹ , הרי מובן, שביום הדין גופא פועלים הענין ד"היום", "שהוא קיים .. ומאיר", והיינו, שה"דינא רבא" אינו לשם דין ח"ו, אלא כדי ש"תוציא כאור משפטינו" ¹⁷²² , כיום שהוא מאיר, ועד ל"אור חדש", כדברי רבינו הזקן באגה"ק ¹⁷²³ , ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר .. אור חדש ומחודש .. עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה".

ו"זהו ברכתו של הקב"ה, בשבת מברכים חודש השביעי, שהוא המשובע (כדברי המדרש ¹⁷²⁴ ) והמשביע ברוב טוב לכל ישראל על כל השנה", והיינו, שזוכים לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בענינים גשמיים.

וכיון שאצל בנ"י משתלשלים כל הענינים מהתורה – נמשכת תחילה כתיבה וחתימה טובה בנוגע ללימוד התורה, שתהי' הצלחה בלימוד התורה, נגלה וחסידות, ביתר חיות, והצלחה בקיום המצוות בהידור, ובעבודת התפלה, ועי"ז ש"בחוקותי תלכו", אזי "ונתתי גשמיכם בעתם" ¹⁷²⁵ , בבני חיי ומזוני רויחי, ועד לקיום היעוד "ואולך אתכם קוממיות" ¹⁷²⁶ , למטה מעשרה טפחים.

* * *

388

ג. לאחרי הברכה וההבטחה ד"אתם נצבים היום", וכהמשך הכתוב ¹⁷²⁷ "לעברך בברית ה' אלקיך וגו'", שזוהי הברכה בכללות – ישנה גם הברכה כפי שבאה בפרטיות , שזהו מ"ש בהמשך הכתובים ¹⁷²⁸ "אם יהי' נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך".

ובהקדמה – שכיון שהתורה ניתנה בעולם העשי', שהוא כנגד חלק הפשט שבתורה (כמבואר בכ"מ ¹⁷²⁹ ), הרי מובן, שהעיקר הוא קיום הענין כפשוטו , היינו, שהקב"ה יקבץ את כל בנ"י, אפילו אלו שהם במעמד ומצב של "נדחים", ועד ל"נדחך בקצה השמים", ויביא אותם מ"קצה השמים" התחתון ביותר ל"קצה השמים" העליון ביותר.

וכיון שצריכים לפעול זאת למטה, בעוה"ז הגשמי והחומרי שאין תחתון למטה ממנו, הרי זה צריך להיעשות ע"י הקב"ה בעצמו, וכפי שמפרש רש"י על הפסוק ¹⁷³⁰ "ושב ה' אלקיך את שבותך", "כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר ¹⁷³¹ ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל".

כלומר: גאולה זו לא תהי' כמו הגאולות שלפני', כולל גם גאולת מצרים, שהיא השרש לכל הגאולות, שאף שנחשבת גאולה שלימה לגבי שאר הגאולות, לא היתה גאולה שלימה באמיתיות, שהרי עדיין נשארה אפשרות שלאחרי' תהי' גלות נוספת, ועד שבשעת הגאולה עצמה הי' כבר ניכר שאינה גאולה שלימה, שלכן הוצרכה להיות "בחפזון" ¹⁷³² , והטעם שלא היתה גאולה שלימה – לפי שלא היתה ע"י הקב"ה לבדו, אלא כמ"ש ¹⁷³³ "והוי' גו'" (בתוספת וא"ו), "הוא ובית דינו" ¹⁷³⁴ ; אבל הגאולה העתידה תהי' ע"י הקב"ה לבדו ¹⁷³⁵ , ולכן תהי' גאולה שלימה שאין אחרי' גלות ¹⁷³⁶ , והגאולה עצמה תהי' באופן ש"לא בחפזון תצאו" ¹⁷³⁷ , אלא "בשובה ונחת תושעון" ¹⁷³⁸ .

ד. וכיון שבשבת שלפני ראש השנה (שמתברך ממנו, שהרי מיום

389

השבת "מתברכין כולהו יומין" ¹⁷³⁹ ) קוראים ענין זה בתורה, ובברכה לפני' ולאחרי' – הרי בודאי שהקב"ה מקיים מ"ש בתורה, כפי שדרשו רז"ל ¹⁷⁴⁰ על הפסוק ¹⁷⁴¹ "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות", ובאופן ש"נזכרים ונעשים" ¹⁷⁴² , שעי"ז ש"נזכרים" כדבעי, אזי "נעשים" בפועל ממש בגשמיות.

ובפרט ששנה זו היא שנת הקהל – "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך" ¹⁷⁴³ , שמתאספים כולם לביהמ"ק לשמוע פרשיות התורה מפי המלך, "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו גו'"31.

וכן תהי' לנו – שיקויים היעוד "אם יהי' נדחך בקצה השמים משם יקבצך וגו'", וכל בנ"י יבואו לביהמ"ק וישמעו קריאת פרשיות התורה מפי המלך האמיתי – כדברי הרמב"ם ¹⁷⁴⁴ : "מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו .. וילחם מלחמות ה' וינצח .. ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל".

ויקויים היעוד ¹⁷⁴⁵ "ופדויי ה' ישובון", וכאמור, "בשובה ונחת תוושעון", ע"י משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו כו' בקרוב ממש.

* * *

ה. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה אם יהי' נדחך וגו' משם יקבצך גו'.

* * *

ו. כאמור לעיל (ס"ג) שכיון שהתורה ניתנה בעולם העשי', הנה העיקר הוא הלימוד ע"ד הפשט, שכנגד עולם העשי'.

וכפי שרואים בסדר הלימוד, שבתחילה לומדים ע"ד הפשט, ורק לאח"ז באים להלימוד ע"ד הרמז, הדרוש והסוד. וכמודגש בפירוש רש"י על התורה, כידוע פתגם רבותינו נשיאינו שיש בו "יינה של תורה" ¹⁷⁴⁶ , פנימיות התורה – הרי בגלוי מפרש רש"י ע"ד הפשט, אלא שבהעלם יש בו גם "יינה של תורה" (ולא להיפך, שפנימיות התורה היא בגלוי, והפשט הוא בהעלם).

390

ויתירה מזה: גם לאחרי שמגיעים ללימוד ע"ד השקו"ט והפלפול בכמה סברות כו', הנה הבחינה לאמיתות הדברים היא – כשרואים שסוכ"ס הרי זה מתאים עם ההלכה למעשה בפועל.

וכן הוא גם בתורת החסידות – כידוע הפתגם (שכבר נזכר ריבוי פעמים) ¹⁷⁴⁷ שגם ההשכלה היותר עמוקה צריכה לבוא לידי ביטוי בענין של "בכן", ואז יודעים שההשכלה היא אמיתית, משא"כ אם אין מזה "בכן", יש להסתפק אם ההשכלה היא אמיתית.

וכן הוא בכללות ענין המצוות – ש"המעשה הוא העיקר" ¹⁷⁴⁸ , והיינו, שאע"פ שמצוה בלא כוונה היא כגוף בלא נשמה ¹⁷⁴⁹ (כמבואר בתניא ¹⁷⁵⁰ ), מ"מ, העיקר הוא המעשה הגשמי, שלכן, מי שעושה מצוה ללא כוונה (מצד איזו סיבה, או ללא סיבה), מברך ויוצא י"ח קיום המצוה, משא"כ מי שמכוין את כל הכוונות ואינו עושה את המצוה בפועל, אינו יכול לברך ואינו יוצא י"ח קיום המצוה.

ומזה מובן גם בנוגע למ"ש "אם יהי' נדחך גו' משם יקבצך גו'" – שענין זה צריך להיות בפועל בגשמיות.

וכידוע הסיפור ¹⁷⁵¹ בנוגע לענין של "קץ" אודות שנה מסויימת, שכאשר הצמח-צדק אמר שאכן באותה שנה נדפס ה"לקוטי תורה", השיב אדמו"ר מהר"ש – ותשובתו נתקבלה אצל הצ"צ – שצריכים את הגאולה בפועל בגשמיות.

וכמו"כ בנוגע לבקשה "גלה כבוד מלכותך עלינו" – שאע"פ שגם עכשיו לא שייך ענין של גלות מצד עצמותו ית', שנמצא בכל מקום ומקום, וכלשון הידוע ¹⁷⁵² : "שם שמים שגור בפי כל", מ"מ, אין זה מספיק, אלא מבקשים " גלה כבוד מלכותך עלינו", שיהי' זה בפועל ובגלוי, באופן הנראה לעיני בשר, כפי שיהי' לעתיד לבוא.

*

ז. ענינה של התורה – "תורה אור" ¹⁷⁵³ – הוא להאיר, ועד שהתורה מאירה גם ענינים שלמעלה ממנה, וכמו ענין התשובה, שעם

391

היותה למעלה מהתורה, כדמוכח מזה שתשובה מכפרת גם על החסרון בענין התורה, הרי גם ענין התשובה מקורו בתורה, שזהו מ"ש בפרשתנו ¹⁷⁵⁴ "כי המצוה הזאת גו'", דקאי על מצות התשובה ¹⁷⁵⁵ , והיינו, לפי שהתורה ענינה אור, שאינו פועל מציאות חדשה, אלא מאיר ומגלה את כל פרטי הענין, וכן הוא בנוגע לתשובה, שהתורה מגלה את כל פרטי ענין התשובה ¹⁷⁵⁶ .

ובהמשך לזה, הנה כאן המקום לעורר אודות ההוספה בקביעות עתים לתורה, כולל ובמיוחד בנוגע להאורחים שהגיעו לכאן ¹⁷⁵⁷ .

ובהקדמה – שאע"פ שהאורחים שהגיעו לכאן קיימו את ההוראה "הוי גולה כו'" ¹⁷⁵⁸ , שענין זה כשלעצמו הוא כבר שינוי ווסת ¹⁷⁵⁹ לטובה, ועד שזהו ענין של מסירות-נפש, כמובן מזה שענין הגלות "שקול כמעט כצער מיתה" ¹⁷⁶⁰ , מ"מ, צריך להיות אצלם גם ענין ההוספה בלימוד התורה (ודוקא עי"ז יוכלו לקבל את כל הענינים כדבעי), ולכן יש לקבוע עבור האורחים שיעורים הן בנגלה והן בחסידות, ובאופן שכולם ישתתפו בשיעורים אלו (נוסף על שאר השיעורים שיש לכל אחד), כדי שתהי' גם המעלה דתלמוד תורה דרבים, שזוהי המעלה הכי גדולה בתורה גופא ¹⁷⁶¹ . ומה טוב – אם גם תושבי המקום יצטרפו וישתתפו בשיעורים אלו.

ולהעיר: אצל יושבי אוהל, שתורתם אומנתם, הנה בימי חודש אלול – שהם ימי רצון ורחמים, שהמלך בשדה, ומאירים י"ג מדות הרחמים ¹⁷⁶² – צריכה להיות עיקר ההוספה בענין התפלה ¹⁷⁶³ ; אבל אצל בעלי עסק, צריכה להיות עיקר ההוספה בחודש אלול בלימוד התורה (וע"ד המבואר בתניא ¹⁷⁶⁴ בנוגע לשבתות וימים טובים, ש"גם כל בעלי עסקים יש להם פנאי ושעת הכושר להאריך בתפלתם", הנה "עליהם מוטל ביתר שאת ויתר עז", יותר מאשר יושבי אוהל שיכולים להאריך בתפלתם גם בימות החול).

392

וכדי שיהי' כל זה מתוך שמחה וטוב לבב – הנה כמנהג החסידים יש להתחיל באמירת "לחיים".

ואף שידוע מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות שתיית משקה, שזהו דבר המאוס וכו' ¹⁷⁶⁵ – הרי מצינו גם שכותב שלצורך תומ"צ ועבודה יש ענין בזה ("עס מאַכט ניט אויס"), ופועל להסיר הסירכא, ושיהי' נקל יותר להפשיט העור כו' ¹⁷⁶⁶ .

* * *

ח. ע"פ הסדר – יש ללמוד עתה פסוק עם פירוש רש"י בפרשת השבוע, אבל, מקודם לכן יש לסיים ענין מהשבועות שלפנ"ז:

דובר לאחרונה ¹⁷⁶⁷ שענינו של חודש אלול הוא – תפלה, כפי שמצינו כבר אצל משה רבינו, שבמשך ארבעים ימים האחרונים שהי' בהר (החל מר"ח אלול), כמ"ש ¹⁷⁶⁸ "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים", "מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון" ¹⁷⁶⁹ , עסק בתפלה.

ושאלו על זה: הרי מפורש בפירוש רש"י על הפסוק "ואנכי עמדתי בהר", "לקבל הלוחות האחרונות", שזהו ענין התורה; ואילו ענין התפלה הי' אצל משה בארבעים יום האמצעיים, כמ"ש ¹⁷⁷⁰ "ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום", ובפרש"י: "שנאמר ¹⁷⁷¹ ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה, באותה עלי' נתעכבתי ארבעים יום, נמצאו כלים בכ"ט באב", וכתיב ¹⁷⁷² "ואתנפל וגו'", ובפרש"י: "אלו הן עצמם האמורים למעלה, וכפלן כאן לפי שכתוב כאן סדר תפלתו, שנאמר ¹⁷⁷³ ה' אלקים אל תשחת עמך וגו'".

ט. והמענה על זה ¹⁷⁷⁴ :

ובהקדמה – שלכאורה הי' אפשר לתרץ מה שנאמר שבארבעים יום האחרונים עסק משה בתפלה – ע"פ מ"ש בפרקי דר"א ¹⁷⁷⁵ , שבארבעים יום האמצעיים לא הי' משה בהר, אלא במחנה, וכדאיתא

393

בתנא דבי אליהו זוטא ¹⁷⁷⁶ , ש"ארבעים יום האמצעיים .. נטל משה את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה", וכפי שמבאר הגאון מווילנא בספרו אדרת אליהו ¹⁷⁷⁷ , ש"כן מוכיחין פשטי המקראות", ו"מ"ש בפ' עקב ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום .. זו היתה במ' יום האחרונים".

אלא שאין כן דעת רש"י בפירושו עה"ת, כנ"ל.

אבל, גם אליבי' ד[רש"י ו] פשוטו של מקרא – מפורש בקרא56 (בנוגע לארבעים יום האחרונים) " וישמע ה' אלי (ובתרגום אונקלוס: "וקביל ה' צלותי ") גם בפעם ההיא (ולכן) לא אבה ה' השחיתך", והיינו, שגם בארבעים יום אחרונים הי' ענין התפלה ¹⁷⁷⁸ .

י. והחילוק בין התפלה שבארבעים יום האמצעיים לתפלה שבארבעים יום האחרונים – מבהיר רש"י בעצמו:

לאחרי "סדר תפלתו .. אל תשחת עמך וגו'" בארבעים יום האמצעיים – אמר הקב"ה למשה (כפי שמביא רש"י בפירושו על הפסוק ¹⁷⁷⁹ "אני אעביר כל טובי על פניך גו'") "אני רוצה וצריך ללמדך סדר תפלה, שכשנצרכת לבקש רחמים על ישראל, הזכרת לי זכות אבות, כסבור אתה שאם תמה זכות אבות, אין עוד תקוה, אני אעביר כל מדת טובי לפניך .. וקראתי בשם ה' לפניך, ללמדך סדר בקשת רחמים, אף אם תכלה זכות אבות, וכסדר זה שאתה רואה אותי מעוטף וקורא י"ג מדות, הוי מלמד את ישראל לעשות כן, וע"י שיזכירו לפני רחום וחנון, יהיו נענין, כי רחמי לא כלים".

כלומר: הצורך "ללמדך סדר תפלה" הוא – לפי שהתפלה דמ' יום האמצעיים היתה באופן ש"הזכרת כו' כסבור כו'", ובאמת צ"ל התפלה באופן נעלה יותר – כפי ש"אתה רואה אותי מעוטף כו'".

ולאחרי שלימדו הקב"ה "סדר תפלה" שע"י אמירת י"ג מדה"ר, "שאינן חוזרות ריקם" ¹⁷⁸⁰ – עסק משה בסדר תפלה זה (לא רק יום אחד, אלא) במשך ארבעים יום האחרונים, כדי לתקן ולהשלים "סדר תפלתו" בארבעים יום האמצעיים:

גם תפלת משה קודם שלימדו הקב"ה סדר תפלה ע"י אמירת י"ג מדה"ר – בודאי לא היתה בחנם ח"ו, שכן, כללות ענין התפלה הוא מלמטה למעלה, "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" ¹⁷⁸¹ , והרי הסדר

394

הוא שאי אפשר להגיע לשליבה העליונה לפני שמגיעים לשליבה שלמטה ממנה, כך, שלכל לראש הוצרך להיות ענין התפלה סתם, ורק לאח"ז היתה יכולה להיות התפלה ע"י אמירת י"ג מדה"ר, שעי"ז תיקן והשלים משה את התפלה שהתפלל בארבעים יום האמצעיים.

וכיון שתפלת משה בארבעים יום האמצעיים היתה באופן שבכל יום פעל ענין בפני עצמו כו', מובן, שגם התיקון על זה (לאחרי שלימדו הקב"ה סדר תפלה ע"י אמירת י"ג מדה"ר) הוצרך להיות במשך ארבעים יום.

יא. ורק עפ"ז מובן בפשטות הטעם שיוהכ"פ – ולא כ"ט אב – נקבע לסליחה כו', ובו נאמר "סלחתי כדברך":

מצינו בפירוש רש"י שבסוף ארבעים יום האחרונים, בי' בתשרי, יום הכיפורים, "נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם" ¹⁷⁸² , "בשמחה .. ברצון שלם" ¹⁷⁸³ [וע"ד המבואר באגה"ת ¹⁷⁸⁴ שנוסף על ענין התשובה באופן ש"אין מזכירין לו דבר וחצי דבר כו'", יש אופן נעלה יותר, שנעשה " לרצון לפני ה' ומרוצה וחביב לפניו ית' כקודם החטא"], "ואמר לו למשה סלחתי כדברך" ¹⁷⁸⁵ , "לכך הוקבע למחילה ולסליחה"71.

[דרך אגב: יש להתעכב גם על מ"ש רש"י ש"אמר לו למשה סלחתי כדברך" – דלכאורה, הלשון "סלחתי כדברך" לא מצינו בנוגע לחטא העגל, אלא בנוגע לחטא המרגלים ¹⁷⁸⁶ . ואכ"מ ¹⁷⁸⁷ ].

ואם נאמר שתפלת משה היתה רק בארבעים יום האמצעיים – הי' צריך להקבע "למחילה ולסליחה" כ"ט אב, סוף ארבעים יום האמצעיים; וכיון שהוקבע למחילה ולסליחה" דוקא יוהכ"פ בי' בתשרי, בסוף ארבעים יום האחרונים, עכצ"ל, שעיקר ושלימות ענין התפלה הי' ב"סדר תפלה" דארבעים יום האחרונים (משא"כ סדר תפלתו בארבעים יום האמצעיים, שלא פעל בשמחה, ברצון, כדברך).

[ואין לומר שבמשך כל ארבעים יום האחרונים הי' רק ענין התורה, "לקבל לוחות אחרונות", ורק ביום האחרון, יוהכ"פ, הי' ענין הסליחה – כיון שיוהכ"פ אינו ענין בפני עצמו, אלא הוא בא בהמשך לימים

395

שלפניו, ועכצ"ל, שבכל משך ארבעים יום האחרונים הי' גם ענין התפלה].

ונמצא, שבארבעים יום האחרונים הי' לא רק ענין התורה, קבלת לוחות אחרונות, אלא גם ענין התפלה. ומובן שאין סתירה בדבר, ואדרבה: ענין התפלה (והתשובה) הי' בתור הקדמה שעי"ז יהי' ענין התורה (קבלת לוחות האחרונות) באופן נעלה יותר.

יב. ויש להוסיף ולבאר החילוק בענין התפלה בין ארבעים יום האמצעיים לארבעים יום האחרונים:

בארבעים יום האמצעיים הי' ענין התפלה כפי שהוא מצד משה עצמו, אשר, עם היותו בחיר הנבראים ¹⁷⁸⁸ , ועד לשרש הנאצלים, ותפלתו היתה בתכלית השלימות, עד כדי כך, שאמר "ואם אין מחני נא גו'" ¹⁷⁸⁹ , שזהו ענין המס"נ שאין למעלה הימנה – הרי זה רק עד כמה ש"נברא" יכול להגיע, ואין זה בערך לענין התפלה כפי שלימדו הקב"ה , שלמעלה לגמרי מגדר הנבראים.

ולכן, בנוגע לתפלת משה מצד עצמו – יכול להיות מעמד ומצב ש"תמה זכות אבות כו'"; משא"כ בנוגע לענין התפלה כפי שנמשך מלמעלה (כשלימד הקב"ה למשה "סדר תפלה" ע"י אמירת י"ג מדה"ר) – הרי זה באופן "שאינן חוזרות ריקם".

וזהו חידוש בענין התפלה – כי, בדרך כלל מבואר החילוק שבין ברכה לתפלה ¹⁷⁹⁰ , שענין הברכה הוא באופן של וודאות, משא"כ ענין התפלה, שיש ספק אם תתקבל כו'; אבל "סדר תפלה" שע"י אמירת י"ג מדה"ר "שאינן חוזרות ריקם" – הרי זה באופן של וודאות, כמו ענין הברכה.

יג. עפ"ז יש לבאר הסיפור ¹⁷⁹¹ אודות המענה של אדמו"ר מהר"ש לא' מבעלי-המוסר, על שאלתו מדוע החסידים מאריכים בתפלתם, שמצינו במדרש ¹⁷⁹² שיש תפלה שעושה הכל, ויש תפלה שעושה מחצה, ולכן מאריכים החסידים בתפלה, כדי שגם המחצה יהי' כולו.

ולכאורה הרי זו המצאה יפה, בבחינת לשון נופל על לשון – אבל מהו תוכן הדברים?

396

והענין בזה:

החילוק בין תפלה קצרה לתפלה ארוכה הוא – שתפלה ארוכה פירושה ללא הגבלות, והיינו, שאינו מביט על השעון, בגשמיות, וגם לא ברוחניות, ואילו תפלה קצרה היינו שהיא במדידה והגבלה.

והחילוק ביניהם: יש חצי העליון וחצי התחתון. וכאשר התפלה היא בהגבלה – מגיעים על ידה רק לחצי התחתון ("תפלה עושה מחצה"); ואילו כאשר התפלה היא למעלה מהגבלות – אזי בחצי התחתון יש גם החצי העליון ¹⁷⁹³ .

* * *

יד. נהוג לאחרונה ללמוד פסוק בפרשת השבוע עם פירוש רש"י, ומסתמא הכריזו ופירסמו כבר שהלימוד יהי' בפירוש רש"י על הפסוק18 "ושב ה' אלקיך את שבותך".

ובהקדמה – שענין זה שייך במיוחד לימים אלו, ימי ההכנה לר"ה (כאמור לעיל שפרשת נצבים קורין לעולם קודם ר"ה), כי, ענינו של ר"ה הוא בנין המלכות ¹⁷⁹⁴ , וכיון ש"אין מלך בלא עם" ¹⁷⁹⁵ , ו"ברוב עם הדרת מלך" ¹⁷⁹⁶ , הרי מובן, שכאשר יקויים היעוד "ושב ה' אלקיך את שבותך", אזי יהי' בנין המלכות באופן נעלה יותר.

טו. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "ושב ה' אלקיך את שבותך", "הי' לו לכתוב והשיב (במקום "ושב") את שבותך (ולא לכפול "ה' אלקיך", ועכצ"ל, שההדגשה ד"ושב ה' אלקיך" הו"ע שנוגע להקב"ה בעצמו, ולכן), רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרוי' עם ישראל בצרת גלותם (כלומר: לא זו בלבד שהקב"ה משתתף בצערם של ישראל, כפי שכבר פרש"י ¹⁷⁹⁷ שהקב"ה נגלה למשה "מתוך הסנה", "משום עמו אנכי בצרה", אבל הוא בעצמו אינו בגלות ¹⁷⁹⁸ , אלא עוד זאת, שהוא

397

בעצמו נמצא וסובל עמהם בצרת גלותם ¹⁷⁹⁹ . ואעפ"כ, יוכל להיות ענין הגאולה, כי), וכשנגאלין, הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם.

(אמנם, החידוש בענין זה שייך בעיקר לגלות , ולמה נאמר בפסוק בנוגע לגאולה ? ולכן מוסיף רש"י) ועוד י"ל (שמ"ש "ושב ה' אלקיך" נוגע גם לקיבוץ גלויות, כי, השבת בנ"י מהגלות נעשית ע"י "ה' אלקיך" בעצמו ¹⁸⁰⁰ , כיון) שגדול יום קבוץ גליות ¹⁸⁰¹ ובקושי כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר19 ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל.

(אבל, אם מצד הקושי שבקיבוץ גלויות – הרי אין זה שייך לבנ"י דוקא, ולמה מדגיש הכתוב שהענין ד"ושב" הוא בגלל ש"ה' אלקיך"? ולכן מוסיף רש"י) "ואף בגליות שאר האומות מצינו כן, ושבתי את שבות בני עמון" (אלא שבאוה"ע ההשגחה על אישים פרטיים היא בהעלם

398

בלבושי הטבע, ומ"ש "ושבתי", שניכר בגלוי שהקב"ה עצמו עושה זאת – הרי זה רק בנוגע לכללות האומה; ואילו אצל בנ"י הרי זה באופן ש"אוחז בידיו ממש איש איש .. תלוקטו לאחד אחד").

ובדרך יינה של תורה: הענין ש"אוחז בידיו ממש איש איש" (אע"פ שיש בנ"י שנמצאים עדיין בגלות) – הוא מצד הארה פרטית שנחלקת ושייכת לכל אחד בפרטיות; אבל הגאולה ד עיקר שכינה, שלמעלה מהתחלקות – היא רק כאשר כל בנ"י יוצאים מהגלות, וזהו "כשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו", שגאולת העצמות היא "כשנגאלין" (לשון רבים); ומצד מדריגה זו, הרי זה באופן ש"נגאלין", כאילו בדרך ממילא. ואעפ"כ מקדים רש"י "כשנגאלין" ל"אוחז .. איש איש", כי, הגאולה של כלל ישראל היא הסיבה שמביאה לכך ש"אוחז .. איש איש" –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ט ע' 175 ואילך.

טז. ויש להוסיף במשנ"ת בפירוש רש"י בנוגע להחילוק בין בנ"י לאוה"ע בענין ההשגחה:

ידוע מ"ש הרגצ'ובי ¹⁸⁰² שהענין של השגחה פרטית ישנו רק אצל בנ"י, ואילו אצל אוה"ע (להבדיל) יש רק השגחה כללית, אבל לא על כל פרט, ומבאר גם הנפק"מ להלכה.

ולכאורה, הן אמת שאפשר לומר שדברי הרגצ'ובי הם לפי שיטת הרמב"ם ¹⁸⁰³ (כידוע שהרגצ'ובי עסק בלהט ("ער האָט זיך געקאָכט") בדברי הרמב"ם ¹⁸⁰⁴ ) שהשגחה פרטית היא רק על מין האדם, והרי "אתם קרויין אדם" ¹⁸⁰⁵ , ולא אומות העולם, אבל עדיין אינו מובן, איך יתאים הדבר עם שיטת הבעש"ט ¹⁸⁰⁶ בענין השגחה פרטית?

ונקודת הביאור בזה:

מבואר ¹⁸⁰⁷ בכ"מ ¹⁸⁰⁸ בדא"ח דכמה חילוקים באופן ההשגחה (אפילו בבנ"י עצמם, וכש"כ בעכו"ם), ואופן ההשגחה בעכו"ם – בנוגע להלכה אין זה השגחה. מעין דוגמא – מבואות המטונפות ¹⁸⁰⁹ . ועפ"ז מובן

399

מש"נ ¹⁸¹⁰ "והסתרתי גו' ומצאוהו גו' מצאוני גו'". אלא שקשה: התינח מציאות הנברא , אבל הרי בכל דבר ותנועה ישנו ניצוץ במציאות בפועל שבו תלוי הקיום (ולכן אי אפשר לומר שאין זה מציאות בהלכה). והביאור בזה, שהניצוץ שבפנימיות – כביכול נעשה נבילה ¹⁸¹¹ , והמקיף – אפשר לומר שהוא כללי ¹⁸¹² . ובזה יומתק הא דלכו"ע יש השגחה בכללות המין (כמבואר במו"נ91 וכו').

אבל אצל בנ"י – הרי זה באופן שחיותו הפנימית של כל אחד מישראל היא ע"י ניצוץ פרטי שמחי' אותו, ולכן ישנה השגחה פרטית על כל אחד ואחד.

ויש להוסיף, שזהו גם הדיוק בפירוש רש"י שהקב"ה "אוחז בידיו כו'" – כי, "יד", שיש בה ה' אצבעות, מורה על ענין ההתחלקות ¹⁸¹³ , והיינו, שאצל בנ"י נמשכת החיות באופן של התחלקות לכל פרט ופרט כו' ¹⁸¹⁴ .

* * *

יז. כיון שעומדים ב"שבת סליחות", השבת שלפני ר"ה – הנה יה"ר שתומשך כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

ויהי' זה באופן ש"לא אבה הוי' אלקיך לשמוע וגו'" ¹⁸¹⁵ , והיינו, שלא זו בלבד שלא ממלאים את רצונו של השטן המקטרג ח"ו, אלא שמלכתחילה לא שומעים כלל את דבריו, וכסיום הכתוב103 "כי אהבך הוי' אלקיך" (ולהעיר שבפסוק זה נאמר "הוי' אלקיך" ג"פ ¹⁸¹⁶ ).

וכהסיפור המובא במאמר של הצ"צ* (אף שבדרך כלל לא הובאו סיפורים במאמרים): "וכזה הי' מעשה בימי הבעש"ט ז"ל ¹⁸¹⁷ , שרדפו ¹⁸¹⁸ הב"ד שלמעלה לשטן המקטרג לחוב, ולא רצו לשמוע ממנו הקטרוגים כו'".

*) אוה"ת תצא ע' תתקפה.

400

ולהעיר, ש"מעשה" הוא מלשון עשי', והיינו, שנמשך בעולם העשי', בפועל ממש, ואירע "בימי הבעש"ט", שענינו הי' הפצת המעיינות, שזהו"ע של גילוי, והיינו, שענין זה נמשך בגילוי.

וכיון שהצ"צ כתב ענין זה, ועתה נדפסו הדברים, וכפתגם הצ"צ ¹⁸¹⁹ שדבר שבדפוס הוא לדורות – הרי נקבע לדורות שאין קטרוגים כלל, כיון שלא שומעים אותם, ולא רק באופן שקו הימין מתגבר על קו השמאל (ועד שהשמאל נהפך לימין), אלא באופן שמלכתחילה אין צד שמאל, אלא כולא ימין, כפי שמביא הצ"צ ש"לית שמאלא בהאי עתיקא" ¹⁸²⁰ .

וכיון שכן, הרי אין צורך בבית-דין כלל, כי, הצורך בב"ד הוא רק כשיש ב' צדדים שיש להם טענה זה על זה, כמ"ש ¹⁸²¹ "עד האלקים (דיינים) יבוא דבר שניהם", משא"כ כאשר מלכתחילה יש רק צד אחד, אזי אין צורך בב"ד, אלא הכל נקבע ע"י הקב"ה לבדו.

ואף שהשטן טוען: לכך נבראתי – הרי הא גופא לא שומעים, כיון שמגרשים אותו, כך, שאין קטיגור, אלא רק סניגור.

וכן תהי' לנו – שהקב"ה בעצמו יתן לבנ"י כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה כו'.

* * *

יח. (לאחרי ברכה אחרונה אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

שבת – לא זו בלבד ש"אין עצב בה" ¹⁸²² , אלא עוד זאת, שענינה שמחה (כדאיתא בבה"ג ¹⁸²³ ). ואף ששבת ענינו עונג, כמ"ש ¹⁸²⁴ "וקראת לשבת עונג", הנה בעונג דשבת נכלל גם ענין השמחה ¹⁸²⁵ , ולא עוד אלא שהשמחה שבשבת היא במדריגה נעלית יותר מהשמחה שביו"ט.

וכיון שמיום השבת "מתברכין כולהו יומין"27, כל ימי השבוע הבא, כולל גם ראש השנה – צריכה להיות ההכנה לר"ה מתוך שמחה, וכאשר

401

ישנו ענין השמחה למטה, אזי נעשה גם ענין השמחה למעלה, והיינו, ש"כמים הפנים לפנים גו'" ¹⁸²⁶ , נעשה גם "יאר ה' פניו אליך" ¹⁸²⁷ .

ובהתאם לכך, יש לערוך התוועדויות בימים שנשארו עד ר"ה, החל ממוצאי שבת, סעודתא דדוד מלכא משיחא ¹⁸²⁸ , שבודאי תהי' באופן נעלה כו', כיון שזהו השבת האחרון בשנה, וכן באור ליום ב', אור ליום ג' ואור ליום ד' (ערב ר"ה) – כך שתהי' ההמשכה בכל ד' העולמות (אלא שההתוועדויות תהיינה באופן שכל הענינים, כמו אמירת הסליחות וכו', יהיו בזמנם), וכך נרקוד ("אַריינטאַנצן") אל השנה החדשה בשמחה וטוב לבב.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה להכריז אודות זמני הלימוד ¹⁸²⁹ . ואח"כ התחיל לנגן ניגון הקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל, ואח"כ התחיל לנגן הניגון "הושיעה את עמך". ואח"כ אמר:]

בנוגע לשנה הבאה, שנת תשכ"ח (שעומדים ליכנס אלי' לאחרי שמסיימים שנת תשכ"ז) – כתב לי א' שהר"ת דתשכ"ח הוא: ת ורה ש בת כ שרות ח ינוך.

ובודאי יש להוסיף עוד כמה ראשי-תיבות, ובאופן שיהיו כלולים בזה כל תרי"ג מצוות. ואלו שעוסקים בענינים כגון-דא – בודאי יעשו זאת מתוך שמחה וטוב לבב.

וכאמור לעיל – שיערכו התוועדויות בכל יום, החל ממלוה- מלכה, סעודתא דדוד מלכא משיחא, ועי"ז יומשך קיום היעוד "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" ¹⁸³⁰ , בביאת משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו כו', בקרוב ממש.

[טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].

______ ● ______