167

י. לפי הרמב"ם שכר ועונש של הגויים - כצל, לפי הראב"ד – תוצאה

טבעית

הדברים יובהרו יותר על־פי פנימיות הענינים?:

המשמעות של "צלו של המקום" היא, שפעולות האדם מעוררות למעלה ענין הדומה לפעולה. בדומה לפירוש הבעל־שם־טוב³⁶ על הפסוק³⁷ "ה' צלך", שפעולות האדם למטה, מעוררות למעלה ענינים כדוגמתם, כמו צל האדם, המשתנה בהתאם לפעולות האדם. מעין זה הוא גם "צלו של המקום" אצל הגויים: הרי הקדוש־ברוך־הוא אינו מקפח שכר כל בריה³⁸, ופעולותיהם מעוררות, כביכול, "המשכת צל" – השראה מלמעלה היורדת אליהם³⁹. כלומר, כאשר הם מבצעים פעולה טובה (מקיימים את שבע מצוות בני־נח וכדומה), ניתן להם שכר. וכאשר הם עוברים עבירה – יורד מלמעלה צל כפעולתם, עונש.

כל זה הוא רק לפי שיטת הרמב"ם, שאומות העולם הם "מציאות" בפני עצמה, ואז אפשר לומר שההשראה מלמעלה היא כצל, (התייחסות פרטית) כי "גם הם הוה גדר השגחה פרטית". לעומת זאת, לפי שיטת הראב"ד, שהגויים הם "העדר", לא ייתכן לומר שפעולתם מעוררת פעולה בדומה לה מלמעלה, שהרי לשיטתו אין הם "בגדר השגחה פרטית".

לפי שיטת הראב"ד יוצא, שהשכר והעונש אצל הגויים הם תוצאה ישירה (וטפלה) של מטרת בריאתם, שהם נבראו בשביל ישראל.

בדומה לכך מוצאים לגבי שכר ועונש אצל בעלי־חיים, שהתורה אומרת⁴⁰ "ואת הבהמה תהרוגו". אמנם, הבהמה אינה חוטאת – "בהמה מה חטאה"⁴¹, אבל היא נענשת "מפני שבאה לאדם תקלה על ידה". אין זה עונש, אלא, כיוון שתכלית בריאתה היה לשמש את האדם, הרי כאשר אין הבהמה משמשת את האדם, כי אם