166
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שהם "העדר", ולא חשוב שזה מתבטא דוקא בענין של טומאה וכו'?
על כך אפשר לומר: לכל הדעות – גם לדעת הראב"ד – יש מספר ענינים בהלכה שלגביהם הגויים הם "מציאות". כגון: עבודה זרה של גוי, האסורה בהנאה גם ליהודים31, ועוד. לכן אין הראב"ד יכול לומר באופן סתמי ש"עכו"ם הם כבהמות" תמיד. לפיכך הוא מסביר שבקשר לטומאה הם כבהמות32, כהעדר – "אין מטמאין ואין מיטמאין" – ולכן אינם יכולים להשפיע על כך שבהמה ששחטו תטמא במשא.
המחלוקת בין רמב"ם לראב"ד אם הגויים הם "מציאות" או "העדר", מביאה מחלוקת ביניהם לשיטתם לגבי השאלה אם יש לגויים "גדר השגחה פרטית": לדעת הרמב"ם הגויים הם "מציאות" ו"גם הם הוה גדר השגחה פרטית", ואילו לדעת הראב"ד הם "העדר", ואין אצלם "גדר השגחה פרטית"33.
ט. שני פירושי רש"י קשורים למחלוקת זו
ויש לומר ששני פירושי רש"י – אם ב"צלם" הכוונה ל"מגינם וחזקם" או ל"צלו של המקום" – קשורים לדעות של הרמב"ם והראב"ד:
לפי הפירוש הראשון בני נח הם "בגדר העדר", כשיטת הראב"ד, ולכן אי־אפשר לפרש שב"צלם" הכוונה היא ל"צלו של המקום", אשר היה תחילה "צלם" ועתה "סר מעליהם", כי אם אומרים כך, יוצא, שהם היו מציאות אמיתית, וההוכחה לכך היא, ש"צלו של המקום" קשור אליהם ונמדד לפי מציאותם, בדומה לצל כפשוטו אשר נוצר בגלל האדם, בעוד אשר לפי שיטה זו הם "העדר" ואין אצלם "גדר השגחה פרטית" (כפי שמסביר ה"רוגוטשובי"). לכן מוכרחים לפרש שהכוונה היא ל"מגינם וחזקם, כשרים שבהם מתו...", ולא ל"צלו של המקום".
ואילו לפי הפירוש השני, בני נח הם "מציאות" קיימת, כשיטת הרמב"ם, ויש עליהם השגחה פרטית, ולכן ייתכן לומר ש"צלו של המקום (מתייחס) עליהם"34 – הוא קשור למציאותם, כדלעיל35.
הערות
- 31. ובמשנה ע"ז (נא, ב): ע"א של עכו"ם אסורה מיד כו'.
- 32. אבל להעיר מל' הרמב"ם (הל' טו"מ פ"א הי"ג): עכו"ם שנגע במת .. הרי הוא כמי שלא נגע הא למה זה דומה לבהמה שנגעה כו'.
- 33. ואף שגם לשיטת הראב"ד הם בגדר "מציאות" בנוגע לכו"כ דינים – י"ל בדא"פ דהענין דהשגחה פרטית נוגע אם הם בגדר מציאות לענין טומאה וטהרה – מפני שענין הטומאה וטהרה נתחדש במ"ת ביחד עם ביטול הגזירה דעליונים לא ירדו כו' (שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו) שאז השגחת העליון (אשר חד הוא עם העליון – כמבואר בתניא (שעהיוה"א פ"ז (פג, א ואילך). וראה תניא פמ"ח) – ) תוכל לרדת למטה. וראה לקמן הערה 35.
- 34. ומכיון שסר מעליהם "נמשל כבהמות נדמו ומפני זה הי' קל להרגם" (מו"נ ח"ג פי"ח. וראה מפרשים שם).
- 35. ביאור הנ"ל (וכן דלקמן בפנימיות הענינים) יתכן גם לפי שיטת הבעש"ט בהשגחה שיש השגחה פרטית על כל פרט דדצח"מ (ראה בהמובא בהוספות לכתר שם טוב סי' קיט ואילך), כי לכ"ע (גם לשיטת הבעש"ט) ישנם דרגות ואופנים בהשגח"פ (ראה בהמובא בקונטרס השגח"פ (לקו"ש כרך ח' ע' 278 הערה ב). לקמן הערות 50.
משנה תורה, הלכות טוען ונטען א׳:י״ג - הטקסט מספריא
מי שנתחייב שבועה אפילו היסת והתחיל התובע לגלגל עליו דברים אחרים שלא טען אותם, וראה הנתבע כך ואמר איני רוצה להשבע אלא הריני משלם הטענה הראשונה שנתחייבתי על כפירתה שבועה, אין שומעין לו אלא אומרים לנתבע או תן לו כל מה שגלגל עליך מטענות הודאיות או השבע והפטר.
שמות רבה י״ב:ג׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קלה, ו): כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה וגו', אָמַר דָּוִד אַף עַל פִּי שֶׁגָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (תהלים קטו, טז): הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר בְּנֵי רוֹמִי לֹא יֵרְדוּ לְסוּרְיָא וּבְנֵי סוּרְיָא לֹא יַעֲלוּ לְרוֹמִי, כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם גָּזַר וְאָמַר: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִתֵּן הַתּוֹרָה בִּטֵּל גְּזֵרָה רִאשׁוֹנָה וְאָמַר הַתַּחְתּוֹנִים יַעֲלוּ לָעֶלְיוֹנִים וְהָעֶלְיוֹנִים יֵרְדוּ לַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲנִי הַמַּתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי, וּכְתִיב (שמות כד, ט): וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה', הֲרֵי כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וגו'. כְּמוֹ כֵן כְּשֶׁבִּקֵּשׁ אָמַר (בראשית א, ט): יִקָּווּ הַמַּיִם, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ עָשָׂה אֶת הַיַּבָּשָׁה יַם וּתְהוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ה, ח, ט, ו): הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם, וְאוֹמֵר (בראשית ז, יא): בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ עָשָׂה אֶת הַיָּם וּתְהוֹמוֹת יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, כט): וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם, וְאוֹמֵר (תהלים קו, ט): וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר. וְכֵן בְּמִצְרַיִם, בְּמשֶׁה שֶׁהָיָה בָּאָרֶץ, נָתַן לוֹ רְשׁוּת לִשְׁלֹט בְּמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וגו'. לָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּרָד, לְפִי שֶׁשָֹּׂמוּ יִשְׂרָאֵל נוֹטְעֵי כְּרָמִים וְגַנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְאִילָנוֹת, לְפִיכָךְ הֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּרָד וְשִׁבַּר אֶת הַכֹּל. עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא שָׁמְעוּ לִדְבָרָיו מַה שֶּׁאָמַר לָהֶם (שמות ט, יט): שְׁלַח הָעֵז, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדַי שֶׁיָּבוֹא הַבָּרָד עַל הַכֹּל.
מדרש תנחומא, וארא ט״ו - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד (שמות ט, כב). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ (תהלים קלה, ו). הַשָּׁמַיִם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם (תהלים קטו, טז). מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר: בְּנֵי רוֹמִי לֹא יֵרְדוּ לְסוּרִיָּא, וּבְנֵי סוּרִיָּא לֹא יַעֲלוּ לְרוֹמִי. כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, גָּזַר וְאָמַר: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִתֵּן אֶת הַתּוֹרָה, בִּטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאָמַר: הַתַּחְתּוֹנִים יַעֲלוּ לָעֶלְיוֹנִים, וְהָעֶלְיוֹנִים יֵרְדוּ לַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲנִי הַמַּתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי וְגוֹ' (שמות יט, כ). וּכְתִיב: וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' (שמות כד, א). הֱוֵי, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ וְגוֹ'.
כְּשֶׁבִּקֵּשׁ אָמַר יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם (בראשית א, ט). וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ, עָשָׂה אֶת הַיָּם יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה (שמות יד, כט). הֱוֵי כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה. בַּשָּׁמַיִם, נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד (שמות ט, כב). וּבָאָרֶץ, נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מֵהָעִנְיָן, כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי, וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ (שמות ח, יב), שֶׁלֹּא תָּמוּת בְּמַכּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ.
תניא, ליקוטי אמרים מ״ח - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כַּאֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן הַמַּשְׂכִּיל בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, כִּי כִּשְׁמוֹ כֵּן הוּא – אֵין־סוֹף וְאֵין קֵץ וְתַכְלִית כְּלָל, לְאוֹר וְחַיּוּת הַמִּתְפַּשֵּׁט מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ בִּרְצוֹנוֹ הַפָּשׁוּט וּמְיוּחָד בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד. וְאִילּוּ הָיְתָה הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת מֵאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּלִי צִמְצוּמִים, רַק כְּסֵדֶר הַמַּדְרֵגוֹת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה בְּדֶרֶךְ עִלָּה וְעָלוּל – לֹא הָיָה הָעוֹלָם הַזֶּה נִבְרָא כְּלָל כְּמוֹ שֶׁהוּא עַתָּה בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, ״מֵהָאָרֶץ לָרָקִיעַ מַהֲלַךְ תּ״ק שָׁנָה״, וְכֵן בֵּין כָּל רָקִיעַ לְרָקִיעַ, וְכֵן עוֹבִי כָּל רָקִיעַ וְרָקִיעַ.
וַאֲפִילוּ עוֹלָם הַבָּא וְגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, מְדוֹר נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים וְהַנְּשָׁמוֹת עַצְמָן, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הַמַּלְאָכִים – הֵן בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, כִּי יֵשׁ גְּבוּל לְהַשָּׂגָתָן בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמֵּאִיר עֲלֵיהֶן בְּהִתְלַבְּשׁוּת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת כוּ׳. וְלָכֵן יֵשׁ גְּבוּל לַהֲנָאָתָן שֶׁנֶּהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה וּמִתְעַנְּגִין בְּאוֹר ה׳, כִּי אֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל הֲנָאָה וְתַעֲנוּג בִּבְחִינַת אֵין־סוֹף מַמָּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ מִמְּצִיאוּתָן וְיַחְזְרוּ לִמְקוֹרָן.
וְהִנֵּה, פְּרָטִיּוּת הַצִּמְצוּמִים, אֵיךְ וּמָה – אֵין כָּאן מְקוֹם בֵּיאוּרָם. אַךְ דֶּרֶךְ כְּלָל, הֵן הֵם בְּחִינַת הֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם הַמְשָׁכַת הָאוֹר וְהַחַיּוּת, שֶׁלֹּא יָאִיר וְיוּמְשַׁךְ לַתַּחְתּוֹנִים בִּבְחִינַת גִּילּוּי, לְהִתְלַבֵּשׁ וּלְהַשְׁפִּיעַ בָּהֶן וּלְהַחֲיוֹתָם לִהְיוֹת יֵשׁ מֵאַיִן – כִּי אִם, מְעַט מִזְּעֵר אוֹר וְחַיּוּת, בִּכְדֵי שֶׁיִּהְיוּ בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, שֶׁהִיא הֶאָרָה מוּעֶטֶת מְאֹד וּמַמָּשׁ כְּלָא חֲשִׁיבֵי לְגַבֵּי בְּחִינַת הֶאָרָה בְּלִי גְבוּל וְתַכְלִית, וְאֵין בֵּינֵיהֶם עֵרֶךְ וְיַחַס כְּלָל, כַּנּוֹדָע פֵּירוּשׁ מִלַּת ‘עֵרֶךְ׳ בְּמִסְפָּרִים, שֶׁאֶחָד בְּמִסְפָּר, יֵשׁ לוֹ עֵרֶךְ לְגַבֵּי מִסְפָּר אֶלֶף אֲלָפִים, שֶׁהוּא חֵלֶק אֶחָד מִנִּי אֶלֶף אֲלָפִים, אֲבָל לְגַבֵּי דָּבָר שֶׁהוּא בִּבְחִינַת בְּלִי גְבוּל וּמִסְפָּר כְּלָל – אֵין כְּנֶגְדּוֹ שׁוּם עֵרֶךְ בְּמִסְפָּרִים, שֶׁאֲפִילוּ אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִיבּוֹא רְבָבוֹת, אֵינָן אֲפִילוּ כְּעֵרֶךְ מִסְפָּר אֶחָד לְגַבֵּי אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבּוֹא רְבָבוֹת, אֶלָּא כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיבֵי.
וְכָכָה מַמָּשׁ הִיא בְּחִינַת הַהֶאָרָה מוּעֶטֶת זוֹ, הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים לְהַשְׁפִּיעַ בָּהֶם לְהַחֲיוֹתָם, לְגַבֵּי עֵרֶךְ אוֹר הַגָּנוּז וְנֶעְלָם, שֶׁהוּא בִּבְחִינַת ״אֵין־סוֹף״, וְאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ וּמַשְׁפִּיעַ בָּעוֹלָמוֹת בִּבְחִינַת גִּילּוּי לְהַחֲיוֹתָם, אֶלָּא מַקִּיף עֲלֵיהֶם מִלְמַעְלָה, וְנִקְרָא – ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״.
וְאֵין הַפֵּירוּשׁ סוֹבֵב וּמַקִּיף מִלְמַעְלָה בִּבְחִינַת מָקוֹם חַס וְשָׁלוֹם, כִּי לֹא שַׁיָּיךְ כְּלָל בְּחִינַת מָקוֹם בְּרוּחָנִיּוּת. אֶלָּא רוֹצֶה לוֹמַר, סוֹבֵב וּמַקִּיף מִלְמַעְלָה לְעִנְיַן בְּחִינַת גִּילּוּי הַשְׁפָּעָה, כִּי הַהַשְׁפָּעָה שֶׁהוּא בִּבְחִינַת גִּילּוּי בָּעוֹלָמוֹת – נִקְרֵאת בְּשֵׁם ״הַלְבָּשָׁה״, שֶׁמִּתְלַבֶּשֶׁת בָּעוֹלָמוֹת, כִּי הֵם מַלְבִּישִׁים וּמַשִּׂיגִים הַהַשְׁפָּעָה שֶׁמְּקַבְּלִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַהַשְׁפָּעָה שֶׁאֵינָהּ בִּבְחִינַת גִּילּוּי אֶלָּא בְּהֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם, וְאֵין הָעוֹלָמוֹת מַשִּׂיגִים אוֹתָהּ – אֵינָהּ נִקְרֵאת ״מִתְלַבֶּשֶׁת״ אֶלָּא מַקֶּפֶת וְסוֹבֶבֶת. הִלְכָּךְ, מֵאַחַר שֶׁהָעוֹלָמוֹת הֵם בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית – נִמְצָא שֶׁאֵין הַשְׁפָּעַת אוֹר־אֵין־סוֹף מִתְלַבֵּשׁ וּמִתְגַּלָּה בָּהֶם בִּבְחִינַת גִּילּוּי, רַק מְעַט מִזְּעֵר, הֶאָרָה מוּעֶטֶת מְצוּמְצֶמֶת מְאֹד מְאֹד, וְהִיא רַק כְּדֵי לְהַחֲיוֹתָם בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית.
אֲבָל עִיקַּר הָאוֹר בְּלִי צִמְצוּם כָּל כָּךְ נִקְרָא ״מַקִּיף״ וְ״סוֹבֵב״, מֵאַחַר שֶׁאֵין הַשְׁפָּעָתוֹ מִתְגַּלֵּית בְּתוֹכָם, מֵאַחַר שֶׁהֵם בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית.
וְהַמָּשָׁל בָּזֶה, הִנֵּה הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַגַּשְׁמִיּוּת, אַף שֶׁ״מְּלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״, וְהַיְינוּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא, נְאֻם ה׳״. אַף־עַל־פִּי־כֵן, אֵין מִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָהּ בִּבְחִינַת גִּילּוּי הַהַשְׁפָּעָה, רַק חַיּוּת מְעַט מִזְּעֵר, בְּחִינוֹת דּוֹמֵם וְצוֹמֵחַ לְבַד. וְכָל אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא נִקְרָא סוֹבֵב עָלֶיהָ, אַף שֶׁהוּא בְּתוֹכָהּ מַמָּשׁ. מֵאַחַר שֶׁאֵין הַשְׁפָּעָתוֹ מִתְגַּלֵּית בָּהּ יוֹתֵר, רַק מַשְׁפִּיעַ בָּהּ בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם, וְכָל הַשְׁפָּעָה שֶׁבִּבְחִינַת הֶסְתֵּר, נִקְרָא מַקִּיף מִלְמַעְלָה, כִּי, ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ הוּא לְמַעְלָה בְּמַדְרֵגָה מֵ״עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָא״.
וּלְקָרֵב אֶל הַשֵּׂכֶל יוֹתֵר, הוּא בְּדֶרֶךְ מָשָׁל: כְּמוֹ הָאָדָם שֶׁמְּצַיֵּיר בְּדַעְתּוֹ אֵיזֶה דָבָר שֶׁרָאָה אוֹ שֶׁרוֹאֶה, הִנֵּה אַף שֶׁכָּל גּוּף עֶצֶם הַדָּבָר הַהוּא וְגַבּוֹ וְתוֹכוֹ וְתוֹךְ תּוֹכוֹ, כּוּלּוֹ מְצוּיָּיר בְּדַעְתּוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁרָאָהוּ כוּלּוֹ אוֹ שֶׁרוֹאֵהוּ, הִנֵּה נִקְרֵאת דַּעְתּוֹ מַקֶּפֶת הַדָּבָר הַהוּא כּוּלּוֹ. וְהַדָּבָר הַהוּא מוּקָּף בְּדַעְתּוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, רַק, שֶׁאֵינוֹ מוּקָּף בְּפוֹעַל מַמָּשׁ – רַק בְּדִמְיוֹן מַחֲשֶׁבֶת הָאָדָם וְדַעְתּוֹ.
אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם כוּ׳״, הֲרֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ וְדַעְתּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ כָּל הַנִּבְרָאִים, מַקֶּפֶת כָּל נִבְרָא וְנִבְרָא מֵרֹאשׁוֹ וְעַד תַּחְתִּיתוֹ, וְתוֹכוֹ וְתוֹךְ תּוֹכוֹ, הַכֹּל בְּפוֹעַל מַמָּשׁ.
לְמָשָׁל, כַּדּוּר הָאָרֶץ הַלֵּזוּ, הֲרֵי יְדִיעָתוֹ יִתְבָּרֵךְ מַקֶּפֶת כָּל עוֹבִי כַּדּוּר הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ וְתוֹךְ תּוֹכוֹ עַד תַּחְתִּיתוֹ, הַכֹּל בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, שֶׁהֲרֵי, יְדִיעָה זוֹ, הִיא חַיּוּת כָּל עוֹבִי כַּדּוּר הָאָרֶץ כּוּלּוֹ, וְהִתְהַוּוּתוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ. רַק שֶׁלֹּא הָיָה מִתְהַוֶּה כְּמוֹת שֶׁהוּא עַתָּה, בַּעַל גְּבוּל וְתַכְלִית וְחַיּוּת מוּעֶטֶת מְאֹד, כְּדֵי בְּחִינוֹת דּוֹמֵם וְצוֹמֵחַ. אִם לֹא, עַל יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים, שֶׁצִּמְצְמוּ הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁנִּתְלַבֵּשׁ בְּכַדּוּר הָאָרֶץ לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּימוֹ בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, וּבִבְחִינוֹת דּוֹמֵם וְצוֹמֵחַ בִּלְבָד.
אַךְ יְדִיעָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְיוּחֶדֶת בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ – כִּי ״הוּא הַמַּדָּע וְהוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַיָּדוּעַ, וּבִידִיעַת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל יוֹדֵעַ כָּל הַנִּבְרָאִים, וְלֹא בִּידִיעָה שֶׁחוּץ מִמֶּנּוּ כִּידִיעַת הָאָדָם, כִּי כּוּלָּם נִמְצָאִים מֵאֲמִיתָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְדָבָר זֶה אֵין בִּיכוֹלֶת הָאָדָם לְהַשִּׂיגוֹ עַל בּוּרְיוֹ וְכוּ׳״
הגהה
כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְהִסְכִּימוּ ﬠִמּוֹ חַכְמֵי הַקַּבָּלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּפַּרְדֵּ״ס מֵהָרְמַ״ק זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. וְכֵן הוּא לְפִי קַבָּלַת הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, בְּסוֹד הַצִּמְצוּמִים וְהִתְלַבְּשׁוּת אוֹרוֹת בַּכֵּלִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְﬠֵיל פֶּרֶק ב׳:
– הֲרֵי יְדִיעָה זוֹ, מֵאַחַר שֶׁהִיא בִּבְחִינַת אֵין־סוֹף, אֵינָהּ נִקְרֵאת בְּשֵׁם מִתְלַבֶּשֶׁת בְּכַדּוּר הָאָרֶץ שֶׁהוּא בַּעַל גְּבוּל וְתַכְלִית, אֶלָּא מַקֶּפֶת וְסוֹבֶבֶת. אַף שֶׁיְּדִיעָה זוֹ כּוֹלֶלֶת כָּל עָבְיוֹ וְתוֹכוֹ בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, וּמְהַוָּוה אוֹתוֹ עַל יְדֵי זֶה מֵאַיִן לְיֵשׁ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 2
- כרך ל ‹ וישלח ‹ שיחה ב ‹ 157 לקו"ש חי"ח ע' 166
- כרך ל ‹ חנוכה ‹ שיחה ב ‹ 212 לקו"ש חי"ח ע' 166
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.