165
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
מובן פירוש זה יותר. כי הפסוקים מדברים על האומות, ולכן סביר לומר, שהמילה "צלם" מכוונת ל"צל" שלהם, כשרים שבהם, ולא "צלו של המקום", ובמיוחד כאשר אילו כן, צריך היה לכתוב "סר הצל". לפיכך הפירוש "מגינם וחזקם..." הוא הראשון והעיקרי27.
ח. המחלוקת בין רמב"ם לראב"ד בענין שחיטת־ גוי
מן הענינים המופלאים שבפירוש רש"י: שני פירושי רש"י קשורים למחלוקת בין רמב"ם לראב"ד:
הרמב"ם28 פוסק ש"שחיטת עכו"ם נבילה, ומטמאה במשא .. אחד העכו"ם ואחד הכותי או גר תושב – שחיטתן נבילה. וקרוב בעיני שאף זה מדברי סופרים, שהרי טומאת עבודה־זרה וטומאת תקרובת מדבריהם". הראב"ד "משיג" על דברי הרמב"ם, ואומר: "עכו"ם הם כבהמות, ואין מטמאין ואין מיטמאין, עם הדומה לחמור, הן גויים כמר מדלי, ואת כולם ישא הרוח, והחושב אותם לכלום אסף רוח בחפניו".
בעל ה"כסף משנה" שואל על דברי הראב"ד: מה קשורה הקביעה שעכו"ם "אין מטמאין ואין מיטמאין" לכאן? הרי כאן אין מדובר על עכו"ם, אלא על שחיטתן?
הגאון הרוגוטשובי מסביר29 את דברי הראב"ד: האפשרות שהשחיטה תקלקל ותהפוך את הבהמה לנבילה קיימת רק אם השוחט הוא מציאות לפי ההלכה. אם הוא כ"העדר", לא ייתכן שיקלקל. וזאת אומר הראב"ד: "עכו"ם הם כבהמות ואין מטמאין ואין מיטמאין" – הם "רוח", "העדר מציאות", ולא ייתכן ששחיטתם תקלקל ותיצור נבילה. לכן סובר הראב"ד ששחיטת־גוי אינה נבילה מפני שהגוי מקלקל, אלא מפני שאין זו שחיטה, וממילא זוהי נבילה – כבהמה שמתה מעצמה30.
בכל זאת, מדוע אומר הראב"ד "אין מטמאין ואין מיטמאין"? הן, לכאורה, לפי הסבר ה"רוגוטשובי" חשוב לומר
הערות
- 27. וראה משכיל לדוד בפרש"י.
- 28. הלכות אבות הטומאה פ"ב ה"י.
- 29. צפע"נ עה"ת הפטרה פ' בהר. ובהמובא במפע"צ פ"ו ס"ח. וראה גם לקו"ש ח"כ ע' 139 ואילך.
- 30. וע"ד דעת התוס' (חולין ג, ב. ד"ה קסבר) והרא"ש (שם סי' ה') דלמדין מוזבחת ואכלת (ראה יב, כא) אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו, לאפוקי עכו"ם "כיון דלאו בתורת שחיטה כששחטה הויא לי' כמתה מאלי'" (ר"ן שם). וכתוספתא (ריש חולין) שהובא בכס"מ דם דכייל "לא שזבח עכו"ם ולא שזבח הקוף ולא שנזבחה מאלי'". משא"כ לדעת הרמב"ם דלמד ממ"ש (תשא לד, טו) "וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהיר .. אתה למד שזבחו אסור כו'" (הל' שחיטה פ"ד הי"א), הרי נמצא שבעצם בר זביחה הוא* (גם לפי גי' הש"ך יו"ד הל' שחיטה ס"ב סק"ב), ראה ביאור הרי"פ פערלא לרס"ג ל"ת יא בתחלתו. ועפ"ז מובן ביאור הצפע"נ במחלוקת הרמב"ם והראב"ד גם בפשוטו.
- . וראה כ"מ כאן. טושו"ע יו"ד ר"ס ב. ובנו"כ שם.
משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות ב׳:י׳ - הטקסט מספריא
שחיטת עכו"ם נבילה ומטמאה במשא ואפילו ישראל עומד על גביו ואם שחט בסכין יפה שחיטה כראוי אחד העכו"ם ואחד הכותי או גר תושב שחיטתן נבילה וקרוב בעיני שאף זה מדברי סופרים שהרי טומאת ע"ז וטומאת תקרובתה מדבריהם כמו שיתבאר ובגלל ע"ז נתרחקו הכותים ונאסרה שחיטתן וא"ת והלא היא אסורה באכילה דין תורה לא כל האסור באכילה מטמא שהרי הטריפה אסורה וטהורה וא"א לחייב כרת על טומאה זו על ביאת מקדש ואכילת קדשיו אלא בראיה ברורה:
משנה תורה, הלכות שחיטה ד׳:י״א - הטקסט מספריא
עכו"ם ששחט אע"פ ששחט בפני ישראל בסכין יפה ואפילו היה קטן שחיטתו נבלה ולוקה על אכילתה מן התורה, שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו, מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור ואינו דומה לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה.
שולחן ערוך, יורה דעה ב׳ - הטקסט מספריא
שְׁחִיטַת נָכְרִי, נְבֵלָה, אֲפִלּוּ הוּא קָטָן, וְאֲפִלּוּ אֵינוֹ עוֹבֵד אֱלִילִים הַגָּה: כְּגוֹן גֵּר תּוֹשָׁב (טוּר), וַאֲפִלּוּ אֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתוֹ.
מוּמָר אוֹכֵל נְבֵלוֹת לְתֵאָבוֹן, יִשְׂרָאֵל בּוֹדֵק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ, וּמֻתָּר לֶאֱכֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ אֲפִלּוּ יִשְׁחֹט בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, וְהוּא שֶׁיּוֹדְעִין בּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה. וְאִם לֹא בָּדַק לוֹ סַכִּין תְּחִלָּה, אָסוּר לֶאֱכֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ עַד שֶׁיִּבְדְּקֶנּוּ בַּסוֹף. וְאֵין לִתֵּן לוֹ לְכַתְּחִלָּה לִשְׁחֹט, אֲפִלּוּ כָּשֵׁר עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, בְּלִּי שֶׁיִּבְדֹק לוֹ כָּשֵׁר אֶת הַסַכִּין תְּחִלָּה, עַל סְמַךְ שֶׁיִּבְדְּקֶנּוּ בַּסוֹף. הַגָּה: מִי שֶׁשָּׁחַט וְהוֹצִיא טְרֵפָה, פַּעַם אַחַת, מִתַּחַת יָדוֹ, אִם לֹא הֻחְזַק בְּכָךְ, מֻתָּר לֶאֱכֹל אַחַר כָּךְ מִשְּׁחִיטָתוֹ. מִכָּל מָקוֹם דָּנִין בָּזֶה לְפִי רְאוּת עֵינֵי הַדַּיָּן בָּאָדָם הַשּׁוֹחֵט, אִם כְּבַר נִכְשַׁל וְרַגְלַיִם לַדָּבָר, מַעֲבִירִין אוֹתוֹ, (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ל"ג).
מוּמָר לְתֵאָבוֹן שֶׁשָּׁחַט, אֲפִלּוּ נִשְׁבַּע, שֶׁשָּׁחַט בְּסַכִּין יָפָה, אֵינוֹ נֶאֱמָן.
מוּמָר לְתֵאָבוֹן שֶׁשָּׁחַט בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, וְיֵשׁ עִמּוֹ סַכִּין יָפָה וְשֶׁאֵינוֹ יָפָה, וְאוֹמֵר שֶׁבְּיָפָה שָׁחַט, נֶאֱמָן. וַאֲפִלּוּ אִם נִמְצָא בָּשָׂר בְּיָדוֹ, אִם יֵשׁ מֻמְחִין בָּעִיר, נֶאֱמָן לוֹמַר: מֻמְחֶה שָׁחַט לִי.
מוּמָר לְהַכְעִיס אֲפִלּוּ לְדָבָר אֶחָד, אוֹ שֶׁהוּא מוּמָר לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים אוֹ לְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא, אוֹ שֶׁהוּא מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה אֲפִלּוּ חוּץ מִשְּׁתַּיִם אֵלּוּ, דִּינוֹ כְּכּוּתִי. (ר' יְרוּחָם). הַגָּה: וּמִי שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ בִּשְׁחִיטָה וְאוֹכֵל נְבֵלוֹת בְּלֹא תֵּאָבוֹן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה לְהַכְעִיס, דִּינוֹ כְּמוּמָר לְהַכְעִיס, (כָּךְ הֶעֱלָה הבֵּית יוֹסֵף מִדִּבְרֵי הָרֹא"שׁ).
מוּמָר לְאֶחָד מִשְּׁאָר עֲבֵרוֹת, אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק לוֹ סַכִּין, וּלְהָרַמְבַּ"ם צָרִיךְ. וְדַוְקָא בְּמוּמָר לַעֲבֵרָה, אֲבָל מִי שֶׁהוּא פָּסוּל לְעֵדוּת בַּעֲבֵרָה מֵעֲבֵרוֹת שֶׁל תּוֹרָה, אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק לוֹ סַכִּין, אֲפִלּוּ לְהָרַמְבַּ"ם (ב"י ושכ"כ הרמב"ם). הַגָּה: מִיהוּ אִם הוּא פָּסוּל לְעֵדוּת מִשּׁוּם שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מוּמָר לְכָךְ, כֵּיוָן שֶׁהוּא חָשׁוּד לֶאֱכֹל נְבֵלוֹת, דִּינוֹ כְּמוּמָר לְכָךְ, (סְבָרַת בֵּית יוֹסֵף וְהָרַמְבַּ"ם).
מוּמָר לַעֲרֵלוּת, דִּינוֹ כְּמוּמָר לַעֲבֵרָה אַחַת. וְאִם אֵינוֹ עָרֵל אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁמֵּתוּ אֶחָיו מֵחֲמַת מִילָה, הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל כָּשֵׁר.
כּוּתִי, הָאִדָּנָא, דִּינוֹ כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים.
צְדוֹקִי וּבַיְתּוּסִי, (הֵם הַנִּמְשָׁכִים אַחַר צָדוֹק וּבַיְתּוּס, מִתַּלְמִידֵי אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ, שֶׁיָּצְאוּ לְתַרְבּוּת רָעָה, וְאֵינָם מַאֲמִינִים בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה), שְׁחִיטָתָן אֲסוּרָה, אֶלָּא אִם כֵּן שָׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים עוֹמְדִים עַל גַּבֵּיהֶם וְגַם בָּדְקוּ לָהֶם סַכִּין. הַגָּה: מָסוּר דִּינוֹ כְּמוּמָר, וּשְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי). וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין (בֵּית יוֹסֵף סִימָן קי"ט בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א) וְעַיִּןִ לְקַמַּן סִימָן קי"ח.
הִתְחִיל פָּסוּל לִשְׁחֹט וְגָמַר הַכָּשֵׁר, אוֹ שֶׁהִתְחִיל הַכָּשֵׁר וְגָמַר הַפָּסוּל, פְּסוּלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהִתְחִיל הַפָּסוּל בְּדָבָר שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ נְבֵלָה, כְּגוֹן בַּוֵּשֶט אוֹ בְּרֹב הַקָּנֶה, אֲבָל אִם הִתְחִיל הַפָּסוּל בַּחֲצִי קָנֶה וְגָמַר הַכָּשֵׁר, כְּשֵׁרָה.
הָיוּ יִשְׂרָאֵל וּפָסוּל אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, פְּסוּלָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם כָּל אֶחָד סַכִּינוֹ בְּיָדוֹ. [הַגָּה] שְׁחִיטַת קוֹף, פְּסוּלָה, (אוֹר זָרוּעַ וְהוּא בְּתוֹסֶפְתָּא רֵישׁ חֻלִּין).
מצוטט ב־3 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך יד ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה ט ‹ 285 לקו"ש חי"ח ע' 165
תורת מנחם 1
מאמרים מלוקטים 1
- חלק ב ‹ בס"ד. יום ו' ערב שבת קודש פ' בא, יו"ד שבט, אחרי חצות, תש"ל לקו"ש חי"ח ע' 165
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 2 עמודים.