139

ויש לומר שבירור זה תלוי באופן ה"הסתכלות" על הבריאה:

כאשר חשים וסוברים שהבריאה היא מציאות בפני עצמה, אשר מטרתה היא להוות אמצעי והכנה "בשביל התורה ובשביל ישראל", הרי אז אין לבריאה עצמה שום קשר למעלת התורה וישראל, בדומה למכשירי המצוה שהוזכרו לעיל בסעיף ד', אשר אינם דוחים שבת, משום שהם אינם חלק מפעולת המצוה עצמה.

אך כאשר "רואים" וחשים בבריאה שכל מציאותה היא קיומה "בשביל התורה ובשביל ישראל", עד כדי כך שהבריאה נראית כ"פרט" של התורה וישראל, ובלשון חז"ל, שמציאותה היא "לשמשני" – כדי שיהודי ישמש את קונו¹³, והיא מסייעת ליהודים בעבודת התורה והמצוות – אז ניכרת בבריאה עצמה מעלת התורה וישראל.

בדומה לסברה שהוזכרה לעיל, שלאשה יש חלק במצות פריה ורביה, משום שהיא "מסייעת" לפעולת המצוה.

ז. "שחיטת עכו"ם..."

בכך ניתן גם להסביר את המחלוקת בין הרמב"ם לבין הראב"ד²³ לגבי דינה של שחיטת עכו"ם:

הרמב"ם פוסק "שחיטת עכו"ם נבילה ומטמאה במשא... מדברי סופרים, שהרי טומאת עבודת זרה וטומאת תקרובתה מדבריהם". הראב"ד משיג על כך, ואומר: "עכו"ם הם כבהמות, ואין מטמאין ואין מיטמאין, עם הדומה לחמור, הן גוים כמר מדלי ואת כולם ישא רוח והחושב אותם לכלום אסף רוח בחפניו".

הגאון הרוגוטשובי²⁴ מבאר את השגת הראב"ד: השחיטה יכולה לקלקל ולהפוך את הבשר לנבילה רק כאשר השוחט הוא מציאות על פי ההלכה, ואילו הגויים הם "רוח" – העדר מציאות, ולכן אין שחיטתם יכולה ליצור פעולה שיש לה ערך לפי התורה, ולכן אין הם יכולים להפוך את הבשר לנבילה על ידי שחיטתם. בשר שנשחט על ידי עכו"ם הוא נבילה, לפי זה, משום ששחיטת עכו"ם אינה שחיטה, וממילא זוהי נבילה כבהמה ש"מתה מאליה".

לעומת זאת אומר הרמב"ם ש"שחיטת עכו"ם נבילה ומטמאה... מדברי סופרים", כי²⁴ הוא סובר שהגויים הם מציאות לפי ההלכה.

ולפי האמור לעיל ניתן להסביר את המחלוקת: לדעת הראב"ד, אמנם מציאותם של בני נח היא "בשביל ישראל...", אך בכל זאת הם נשארים פרט טפל ואין להם שום חשיבות לפי התורה, ולכן אין הם נחשבים למציאות על פי ההלכה. לעומת זאת, הרמב"ם סובר, שקיומם בשביל ישראל וכו' הוא באופן שהם נעשים קשורים לתורה ולישראל, עד שהם נחשבים למציאות על פי ההלכה.