שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מר-חשון, ה'תשל"א

158

בס"ד. שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מר-חשון, ה'תשל"א.

– התוועדות א –

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

א. ידוע בנוגע למעלת חודש תשרי, שנוסף לכך שהוא "מרובה במועדות" ¹¹⁷⁵ , הרי הוא גם חודש כללי, היינו, שכל המועדים שבו הם ענינים כלליים שמהם נמשך על כל השנה כולה ¹¹⁷⁶ .

וכידוע המשל על זה ¹¹⁷⁷ – לאדם שנוסע למקום מרכזי שיש בו "שוק" שאליו מתאספים כולם כדי לקנות דברים הכי טובים, אלא שכל זמן היותו טרוד ברכישת כל הדברים, אין לו פנאי לעיין ולבחון את טיב הסחורה כו', ורק לאחרי שחוזר לביתו, אזי מתחיל לפרק ולפתוח את החבילות ("פאַנאַנדער-פּאַקן די פּעקלאַך") שרכש במשך זמן הנסיעה;

ודוגמתו בנמשל, שבימי המועדים של חודש תשרי רוכשים ריבוי ענינים עבור כל השנה כולה, אבל עדיין אין זמן לבחון אותם כו', ורק למחרת שמח"ת, סיום המועדים, שאז מתחיל הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" ¹¹⁷⁸ , אזי מתחילים לעיין ולבחון את כל הענינים שרכשו במשך חודש תשרי, על מנת לנצלם ולהשתמש בהם במשך כל השנה כולה.

ב. ובענין זה יש עילוי מיוחד בקביעות שנה זו – שנוגע לאופן עבודת האדם:

ובהקדים – שכללות הענין דקביעות השנה קשור עם עבודת האדם למטה דוקא, שהרי זהו ענין שתלוי בב"ד של מטה שהם אלו שקובעים אימתי ראש חודש, כמ"ש ¹¹⁷⁹ "אשר תקראו אותם", אתם (חסר) כתיב, "אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין" ¹¹⁸⁰ , וכדאיתא במדרש ¹¹⁸¹ שהקב"ה אומר למלאכי השרת "אני ואתם נלך אצל ב"ד של מטה כו'".

159

אך לכאורה אינו מובן: איך שייך לומר שלמעלה לא יודעים אימתי ר"ח – הרי למעלה הכל גלוי וידוע, וא"כ, גם קידוש החודש, הן כשנעשה ע"פ הראי', והן כשנעשה ע"פ החשבון, צ"ל גלוי וידוע למעלה, ומהו הצורך לשאול אצל ב"ד של מטה דוקא?

והביאור בזה – שזהו ע"ד הענין ד"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" ¹¹⁸² , שזהו ענין שתלוי בבחירת האדם למטה, וכיון שגם קביעות החודש הו"ע הקשור עם יראת שמים, לכן אינו "בידי שמים", אלא תלוי בב"ד של מטה דוקא.

אמנם, גם בנוגע ליראת שמים כתיב ¹¹⁸³ "מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה גו'", וידוע הפירוש הפנימי בזה ¹¹⁸⁴ , ש"בחי' מי הוא א"ס ב"ה הסוכ"ע שאינו מושג כלל", "בחי' סתימו דכל סתימין, ששם יש כח זה להמשיך בהם היראה, אע"פ שבידי שמים אין בחינה זו" ("כי שמים נקראו המדות עליונות שבהן ועל ידן התנהגות העולמות .. אבל יראת שמים אינו תולה בבחינות אלו, כ"א בבחי' שלמעלה מהמדות עליונות דלאו מכל אילין מדות איהו כלל").

[ועפ"ז יש לבאר גם מה ששולחים לאדמו"ר "פדיונות" גם בנוגע לעניני יראת שמים ¹¹⁸⁵ – דלכאורה אינו מובן: איך שייך לבקש שיתנו לו יראת שמים, בה בשעה ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" – דכיון ש"הנשיא הוא הכל" ¹¹⁸⁶ , יש ביכלתו להגיע לדרגא שלמעלה גם מבחי' "שמים", ולהמשיך משם היראה שאינה "בידי שמים"].

ומזה מובן שגם הענין דקביעת החודש (שקשור עם יראת שמים) ישנו למעלה (ונמשך משם), אלא ששם הוא במקום ודרגא שלמעלה מגילוי , והיינו, שמה שענין זה אינו למעלה (שלכן צריך לשאול אצל ב"ד של מטה), הרי זה רק בנוגע לענין הגילוי [וכמו בנוגע לענין דיראת שמים שאינו "בידי שמים", שזהו רק בנוגע לענין הגילוי, כדיוק לשון חז"ל ¹¹⁸⁷ "צדיק ורשע לא קאמר ", היינו, שאין זה בא באופן של אמירה בגלוי ¹¹⁸⁸ ], אבל בודאי ישנו ענין זה למעלה, אלא שהוא בהעלם, למעלה מגילוי.

ונמצא, שע"י קביעות החודש מתגלית דרגא נעלית יותר שהיא

160

בבחי' סתים, כמו בחי' "מי" (כנ"ל), שזהו הגילוי שיהי' בביאת המשיח, שיגלה הבחי' דסתים כו'; ולאידך גיסא, הרי זה ענין שנמשך למטה באופן שנוגע לכל אחד ואחת מישראל, הן בנוגע לר"ח עצמו, ששייך גם לנשים, כפי שמצינו שר"ח הוא יו"ט לנשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה בר"ח ¹¹⁸⁹ , והן בנוגע לשאר ימי החודש, שנוגע לכל אחד ואחת לידע הקביעות של בר-מצוה ובת-מצוה, וכן בנוגע ליום ההולדת בכל שנה.

ג. ובכן, המעלה המיוחדת בקביעות שנה זו לגבי שאר השנים היא – שמיד לאחרי שמח"ת באה שבת בראשית:

העבודה של פירוק החבילות שמתחילה לאחרי שמח"ת היא בדרך כלל בימות החול, ואילו בקביעות שנה זו מתחילה עבודה זו ביום הש"ק.

וכיון שביום השבת "כל מלאכתך עשוי'" ¹¹⁹⁰ , וכל ענינו הו"ע המנוחה – הרי גם העבודה של פירוק החבילות היא מתוך מנוחה, ובאופן כזה ממשיכים זאת בכל השנה כולה עד לעשי' בפועל (שזהו הדיוק ד"כל מלאכתך עשוי' ").

ועי"ז זוכים לימות המשיח, שאז תהי' כללות העבודה באופן של מנוחה, כמ"ש הרמב"ם ¹¹⁹¹ : "מפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח, כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כו'".

* * *

ד. יש כאלו שקשה להם הענין של מחיאת כפים בשבת ויו"ט, ולכן, עד לפני כמה שנים היו נוהגים לעשות זאת באופן של שינוי ¹¹⁹² , ומובן איזה "פנים" יש לשמחה כזו...

אבל, כבר ידועה התשובה של ה"מנחת אלעזר" ממונקאַטש ¹¹⁹³ שמותר הדבר ע"פ הלכה. והיינו, שנוסף לכך שכן הוא "מנהג ישראל" ש"תורה היא" ¹¹⁹⁴ , ועד שמנהג מבטל הלכה (כדאיתא בירושלמי ¹¹⁹⁵ ), הרי זה מתאים גם ע"פ הלכה.

161

וענין זה נוגע גם לשבת, שגם בו צ"ל ענין השמחה, כי, אע"פ ששבת הו"ע העונג ¹¹⁹⁶ , הרי אין הכוונה בזה לשלול את ענין השמחה, אלא שהשמחה כלולה בענין העונג ¹¹⁹⁷ .

עד כאן – מאמר המוסגר.

*

ה. יש ענין נוסף בשבת בראשית – שהוא שבת מברכים חודש מרחשון.

וע"פ הפתגם הידוע ¹¹⁹⁸ ששמע רבינו הזקן מרבו המגיד בשם הבעש"ט, שהחודש השביעי שהוא החודש הראשון לחדשי השנה, הקב"ה בעצמו מברכו בשבת מברכים שהוא השבת האחרון דחודש אלול, ובכח זה ישראל מברכים את החדשים י"א פעמים בשנה – נמצא, שהתחלת עבודת בנ"י למטה לברך את חדשי השנה היא בשבת מברכים חודש מרחשון, שבת בראשית.

ומתאים גם עם האמור לעיל אודות פירוק החבילות לאחרי שמח"ת, סיום מועדי חודש תשרי – כי:

חודש תשרי הוא "חודש השביעי" ¹¹⁹⁹ , ש"משובע בכל" (כפי שמונה במדרש ¹²⁰⁰ פרטי הענינים שבזה), "משובע ומשביע ברוב טוב לכל ישראל על כל השנה"24, שבו נותן הקב"ה את כל הענינים, הן ענינים רוחניים והן ענינים גשמיים, וכיון שזוהי נתינה של הקב"ה, הרי מובן שהנתינה היא ללא הגבלות.

ובסיומו של חודש תשרי, שבת בראשית, מברכים חודש מרחשון – שמכל חדשי השנה הרי זה החודש הראשון שמברכים בנ"י עצמם בכח ברכתו של הקב"ה לחודש השביעי, כיון שאז מתחילה עבודת האדם בפירוק החבילות שקיבל בחודש תשרי על כל השנה כולה.

וגם בענין זה מודגשת המעלה המיוחדת שבקביעות שנה זו, ששבת בראשית באה מיד לאחרי שמח"ת – כי, ענין השבת בא לאחרי ההקדמה דערב שבת, כמארז"ל ¹²⁰¹ "מי שטרח בערב שבת (שבזה נכללים

162

גם כל ששת ימי השבוע) יאכל בשבת", ובדרך כלל נכללת בטירחא ד"ערב שבת בראשית" גם עבודת ימי החול שלאחרי שמח"ת, ואילו בקביעות שנה זו ש"ערב שבת בראשית" הוא שמח"ת, נעשים כל עניני שבת בראשית – כולל גם הענין דשבת מברכים הראשון מכל חדשי השנה שמברכים בנ"י – ע"י הטירחא דשמח"ת ¹²⁰² .

* * *

ו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה בראשית ברא אלקים וגו'.

* * *

ז. בנוגע ללימוד פירוש רש"י – הנה בהמשך להמדובר אתמול ¹²⁰³ אודות השייכות של סוף ספר דברים עם התחלת ספר בראשית (סיום והתחלת התורה), שהרי "נעוץ סופן בתחלתן" ¹²⁰⁴ , נתעכב עתה על פירוש רש"י בסיום והתחלת התורה.

ובהקדמה – שבנוגע לפירוש רש"י בהתחלת ספר בראשית דובר כבר ¹²⁰⁵ , וגם נדפסו הדברים ¹²⁰⁶ , אבל אעפ"כ, נשארו כמה ענינים שלא נתבארו עדיין, ועד לתמיהה על כללות הענין, שעד עתה לא עמד על זה אף אחד, אע"פ שזהו ענין שנוגע לפשוטו של מקרא, שזהו ענינו של פירוש רש"י, כפי שאומר בעצמו "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא" ¹²⁰⁷ .

ישנם אמנם כמה מפרשי רש"י, הרא"ם והמהר"ל ועוד, וח"ו לומר שדבריהם בפירוש רש"י אינם מחוורים, אבל לאידך, יש בדבריהם ענינים שאינם פשוטו של מקרא.

ויובן ע"פ הפתגם הידוע ¹²⁰⁸ שאמר רבינו הזקן שבפירוש רש"י יש "יינה של תורה" – דלכאורה אינו מובן: הרי פירוש רש"י הוא פשוטו של מקרא? – אך הדיוק בזה הוא שבפירוש רש"י יש גם "יינה של תורה", והיינו, שמצד גודל מעלת שרש נשמת רש"י, יש בפירושו לא רק פשוטו של מקרא, אלא גם "יינה של תורה".

163

ועפ"ז יובן מ"ש רש"י ¹²⁰⁹ "יתיישב המקרא על פשוטו .. (ומוסיף) והדרשה תדרש כו'" – דלכאורה: ענינו של רש"י לפרש פשוטו של מקרא, ולמה צריך להוסיף "הדרשה תדרש", בה בשעה שאין זה נוגע לפשוטו של מקרא – כיון שנוסף על פשוטו של מקרא יש בפירושו גם ענינים מכל חלקי התורה (שגם הם שייכים לפירושו), ולכן מצינו במפרשי רש"י ענינים ששייכים לשאר חלקי התורה, וכמו הרא"ם שמפרש חלק ההלכה שבפירוש רש"י, והמהר"ל שמפרש חלק הרמז שבפירוש רש"י.

ועפ"ז מובן שבדברי המפרשים הנ"ל יכולים להיות סתירות בין פירושי רש"י ממקום למקום, כי, כאשר הפירוש הוא ע"ד ההלכה, הנה בנוגע להלכה יש כמה דעות, ו"אלו ואלו דברי אלקים חיים" ¹²¹⁰ , וכמארז"ל ¹²¹¹ שהתורה לא ניתנה חתוכה, ואדרבה: יש מ"ט פנים וכו', ולכן יכולים לפרש במקום אחד לפי דעת תנא פלוני, ובמקום אחר זה לפי דעת תנא אחר; משא"כ כאשר הלימוד הוא ע"ד הפשט, שהוא כנגד עולם העשי' ¹²¹² , לא שייך שיהיו ב' דעות ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים", כיון שבנוגע למעשה בפועל חייבים להתנהג לפי דעה אחת.

ולכן משתדלים תמיד לבאר פירוש רש"י באופן המובן ל"בן חמש שנים למקרא" ¹²¹³ , שאי אפשר לומר לו ב' דעות, אלא דעה אחת, כיון שזוהי דרגת התורה כפי שקשורה עם עולם המעשה; אלא שלאחרי שמבארים ע"ד הפשט, יכולים להסיק מזה כיצד מתפרש הענין ע"פ "יינה של תורה" ¹²¹⁴ .

ח. פירוש רש"י האחרון בפ' ברכה הוא על התיבות "לעיני כל ישראל", ומפרש רש"י: "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר ¹²¹⁵ ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר ¹²¹⁶ אשר שברת, יישר כחך ששברת" ¹²¹⁷ .

וצריך להבין:

א) ההכרח של רש"י לפרש שכוונת הכתוב היא לשבירת הלוחות ע"י משה שעל זה אמר לו הקב"ה "יישר כחך ששברת", הוא לכאורה ממ"ש " אשר עשה משה", כמו " אשר שברת", שפירושו " יישר כחך

164

ששברת", וא"כ, הי' רש"י צריך להעתיק מהפסוק גם את התיבות "אשר עשה משה"; ולפועל מעתיק רש"י מהפסוק רק את התיבות "לעיני כל ישראל", שמהם אין ראי' לענין ד"אשר שברת", "יישר כחך ששברת"?

165

ב) אם הכרחו של רש"י הוא מתיבת "אשר" – הרי אין זו הפעם הראשונה שנאמרה תיבה זו, כי כבר נאמרה בסיפור ע"ד שבירת הלוחות בפ' תשא. וא"כ, הי' רש"י צריך לפרש זאת בפ' תשא (כמדובר כמ"פ שדרכו של רש"י לפרש הדבר בפעם הראשונה, ואז אינו צריך לחזור ולפרש זאת בפעם השני'), ולא להמתין עד למ"ש בפ' ברכה "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" כדי לפרש ש"הסכימה דעת הקב"ה לדעתו" ואמר לו "יישר כחך ששברת".

ומזה שרש"י לא פירש זאת בפסוק "אשר שברת", מוכח, שע"פ פשוטו של מקרא הפירוש ד"אשר (שברת)" הוא כמו בכל מקום שנאמר בתורה הלשון "אשר", ולא מלשון "יישר כח", שאין זה פשוטו של מקרא. וא"כ, מהו ההכרח לפרש בפסוק "אשר עשה משה גו'" שבפ' ברכה ש"אשר" הוא מלשון "יישר כח", דלא כפשוטו של מקרא?

ג) היתכן שרש"י מסיים פירושו על התורה בתיבת "שברת" – היפך הכלל שצריך לסיים בדבר טוב, וכפי שמצינו להלכה בנוגע להפטרות שסיומם בענין בלתי טוב, שחוזרים וכופלים הפסוק שלפנ"ז כדי לסיים בדבר טוב ¹²¹⁸ .

ט. כמו"כ יש להתעכב על פירוש רש"י הראשון בפ' בראשית, "אמר רבי יצחק, לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים ¹²¹⁹ , שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" – דלכאורה צריך להבין:

א) מהי האריכות וכפל הלשון בפירוש רש"י "לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם .. ומה טעם פתח בבראשית", דלכאורה הול"ל בקיצור: "התחיל את התורה מבראשית ולא מהחודש הזה לכם משום כו'"?

ב) מהו הדיוק בשינוי הלשון בפירוש רש"י "לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא .. ומה טעם פתח בבראשית"?

ג) מהו דיוק הלשון " משום כח מעשיו הגיד לעמו", ולא כהלשון הרגיל "שנאמר" וכיו"ב?

ד) הראי' שמביא רש"י מהפסוק "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", אינה מובנת כלל – שהרי רש"י מבאר שהטעם שפתח בבראשית הוא כדי שבנ"י ידעו מה להשיב על טענת אומות העולם "ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים", וא"כ, למה מביא ראי' מהפסוק "כח מעשיו הגיד לעמו גו'", שזהו מה שהקב"ה אומר לישראל , כפי שמפרש רש"י בתהלים45: "כשנתן להם נחלת גוים הודיעם ¹²²⁰ כחו וגבורתו"?

ולהעיר, שישנו אמנם הפירוש של הצמח-צדק בענין זה ¹²²¹ , אבל, פירוש זה הוא ע"פ חסידות, ושייך ל"יינה של תורה", אבל לכל לראש צריך לבאר זאת ע"פ פשוטו של מקרא.

ה) ה"קלאָץ-קשיא": מדוע הזכיר כאן את שמו של בעל המאמר – "אמר רבי יצחק", אף שבדרך כלל לא מזכיר רש"י את שמות בעלי המאמרים שמביא בפירושו?

[ואין לומר שפירוש זה מביא רש"י בשם רבי יצחק אביו, מצד כיבוד אב, ע"ד שמצינו שמביא דברי אביו בפירוש הגמרא ¹²²² – כי, בגמרא כותב רש"י בפירוש "לשון אבא מורי כו'", משא"כ כשכותב "רבי יצחק" סתם, הרי ישנם כו"כ שנקראים בשם זה, ובפרט בנדו"ד, שמפורש להדיא במדרש ¹²²³ "אמר רבי יצחק לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם וכו'" ¹²²⁴ ].

ועכצ"ל, שבענין זה יש שאלה שיכולה להתעורר אצל תלמיד ממולח, שתירוצה מרומז בכך שבעל המאמר הוא רבי יצחק.

וכמדובר כמ"פ שכל הענינים בפירוש רש"י צריכים להיות באופן המוכרח בפשטות הכתובים, וכפי שיתבאר לקמן.

* * *

166

י. כרגיל ללמוד ענין באגרת התשובה, כי, ענין התשובה קשור עם ענין הגאולה, שהרי ישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין ¹²²⁵ , ולכן, בעמדנו בסמיכות לזמן המשיח, צ"ל הדגשה מיוחדת בנוגע לענין התשובה.

הביאור בלקוטי לוי"צ ¹²²⁶ לאגה"ת פ"ד, בענין אות וי"ו דשם הוי', ש"הוי"ו מורה על ההמשכה מלמעלה למטה, וגם המשכה זו היא ע"י מדת חסדו וטובו ושאר מדותיו הקדושות הנכללות .. במספר שש", ש"נקט ב' לשונות, חסד וטוב, הוא ההתחלה והסוף דהששה מדות, שהתחלתן חסד וסופן יסוד הנק' טוב" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ט ע' 51 ואילך.

*

יא. הביאור בפירוש רש"י בס"פ ברכה:

הכרחו של רש"י שהכוונה בפסוק זה היא לשבירת הלוחות הוא – מהתיבות "לעיני כל ישראל" (שאותן מעתיק מהפסוק), כי, הדבר היחיד שמצינו שמשה עשאו "לעיני כל ישראל" הוא שבירת הלוחות, שנאמר "ואשברם לעיניכם ".

וההכרח לכך שהקב"ה אמר לו "יישר כחך ששברת", הוא (לא ממ"ש "אשר עשה משה", אלא) מהמשך הכתובים:

בפסוקים אלו משבח הכתוב את מעלותיו של משה רבינו – "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה גו'", "לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות וגו'". ועכצ"ל, שגם בתיבות "לעיני כל ישראל" – דקאי על שבירת הלוחות, "ואשברם לעיניכם" – כוונת הכתוב לענין של שבח ומעלה , ולכן מפרש רש"י ש"הסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר אשר שברת, יישר כחך ששברת".

ועפ"ז מובן מדוע לא פירש רש"י זאת בפ' תשא – כיון ששם אין הכרח לפרש ש"אשר שברת" הו"ע של שבח ומעלה, שהרי שם לא מדובר אודות שבחו ומעלתו של משה רבינו, אלא התיבות "אשר שברת" באים בהמשך ל"פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת" ¹²²⁷ , כפירוש רש"י: "אתה שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות" (אפילו

167

אם נפרש משמעות הדברים לא בסגנון של טענה וחסרון כו', כי אם בתור סיפור דברים).

יב. הביאור בנוגע לסיום בדבר טוב, שבדפוס ראשון ניתוסף לאחרי התיבות "אשר שברת": "אשריך ... " – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א ונדפסה בלקו"ש ח"ט ע' 239 הערה 24.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה להגבאי שי' שעמד למכור את ה"מצוות", לחבוש "שטריימל" ולומר דבר-תורה ¹²²⁸ ].

* * *

יג. הביאור בפירוש רש"י ר"פ בראשית:

אריכות הדברים בלשון רש"י היא בגלל שרש"י בא לבאר שני ענינים: (א) מדוע מסופר בתורה הענין ד"בראשית ברא אלקים וגו'" – דלכאורה, "לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל", ולא לכתוב כלל הענין ד"בראשית ברא אלקים וגו'". (ב) גם אם התורה צריכה לספר הענין ד"בראשית ברא אלקים וגו'" – עדיין אינו מובן "מה טעם פתח בבראשית", היינו, שלא זו בלבד שהתורה מספרת (לא רק אודות המצוות שנצטוו ישראל, אלא) גם הענין ד"בראשית ברא אלקים וגו'", אלא עוד זאת, שענין זה הוא פתיחת התורה ¹²²⁹ .

יד. הביאור במענה ד"כח מעשיו הגיד לעמו", שיש בזה ב' ענינים: (א) הסברה לבנ"י עצמם ("הגיד לעמו ") שלא יקשה בעיניהם איך ניתנה להם נחלת אחרים, (ב) שידעו מה להשיב על טענת אומות העולם ¹²³⁰ – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש ח"י בתחלתו הערה 8.

טו. אך עדיין יכולה להתעורר שאלה אצל תלמיד ממולח: מהו החיוב להשיב לאומות העולם על טענתם?

והמענה לזה מרמז רש"י בהזכרת שמו של בעל המאמר – רבי יצחק:

168

איתא בגמרא ¹²³¹ : "אמר רבי יצחק אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו וכו'".

וכיון ששיטתו של רבי יצחק היא שאין להתגרות ברשע כו' (אף שיש תנאים שסוברים אחרת), הרי מובן שכאשר אומות העולם באים וטוענים "לסטים אתם", אזי צריך להשיב להם על טענתם ¹²³² .

ולהעיר, שביאור הנ"ל בנוגע להזכרת השם רבי יצחק, הוא בהוספה על ביאור הצ"צ ¹²³³ ש"ר' יצחק אמר כן על שם בחינת שרשו שהוא מבחינת צחוק ותענוג העליון אשר צחוק עשה לי אלקים ¹²³⁴ , שהוא נמשך דוקא מביטול היש וכו'" (וענין זה קשור גם עם העילוי דאתהפכא חשוכא לנהורא ¹²³⁵ שנעשה ע"י כיבוש ארץ ישראל מאוה"ע – "נטלה מהם ונתנה לנו"), כפי שיהי' בשלימות לעתיד לבוא.

טז. וההוראה מזה:

ישנם הטוענים שלא צריך להתחשב – ובודאי שלא צריך לעשות "ענין שלם" – מזה ש"רגשו גוים גו'" ¹²³⁶ , שהרי "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו" ¹²³⁷ .

ועל זה באה ההוראה, שאין להתגרות ברשע כו', ולכן, כאשר אומות העולם אומרים לישראל "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים", צריך להתייחס אליהם ולהשיב על טענתם, אבל המענה צריך להיות ע"פ התורה: "בראשית ברא אלקים וגו'", "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו .. וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

וזוהי הוראה שנוגעת לכל הדורות, גם בזמננו, שכאשר "רגשו גוים", צריכים להשיב להם ולומר להם את האמת – ש"בראשית ברא אלקים וגו'", "בשביל ישראל שנקראו ראשית וכו'" ¹²³⁸ , וכאשר אומרים זאת בתוקף המתאים, אזי מתבטלת טענתם וכו' ¹²³⁹ .

______ l ______