ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן שולחן ערוך קו"א יורה דעה הלכות ת"ת פרק שלישי

(א)

חיפוש חדש

הלכות ת"ת פרק שלישי

(א) לא ישא כו'. מ"ש הרא"ש^א דקצבה לאותו לימוד לא ידענא, הנה^ב לפירש"י והרע"ב סוף פ"ה דאבות בפירוש הראשון ובן כ' לרדוף אחרי מזונותיו, הרי הקצבה מפורשת במשנה ה' שנים משנה וה' שנים תלמוד^ג. וכן כתב הרמב"ם בהדיא^ד דיש קצבה לתורה שבע"פ^ה כמ"ש ושליש בתורה שבע"פ כו' ולא לעסוק תמיד בתורה שבע"פ כו' ויפנה כל ימיו לגמרא כו'. ולפי שהגמרא (דבר שאין לו גבול וקץ כדכתיב ארוכה מארץ וגו'^ו) לפי דעת הרמב"ם אין לה קץ [ו]תכלית דסבירא ליה^ז שהיא להבין דבר מתוך דבר ע"י עיון ופלפול בעמקי ההלכות שזהו ודאי דבר שאין לו גבול וקץ כדכתיב^ח ארוכה מארץ וגו' הילכך אין לו ליבטל ממצות עשה^ט דפרו ורבו בשבילה אלא יש לו לקיים מצוה זו (ג"כ לחזור על תלמודו לעתים^י) תחלה ואח"כ יעסוק כל ימיו בעיון הגמרא כפי הפנאי שלו^יא. ואף שיהיו רחיים בצוארו ולא יוכל לעסוק בזה הרבה כל כך, כי צריך לו ג"כ לחזור על תלמודו לעתים^יב, הרי בלאו הכי גם כן לא יוכל לירד לתכלית וסוף העיון ופלפול, ועל כן אין לו ליבטל ממצות עשה המוטלת עליו בשביל לימוד שאין לו קץ וסוף^יג.

ומכל מקום אין זו^יד אלא עצת חכמים המורים לאדם דרך ישרה שיבור לו^טו אבל ליכא איסורא^טז כלל במילתא אם חפץ ללמוד תורה כל ימיו ולא לישא אשה כלל כבן עזאי^יז. ואפילו שלא בעיון הגמרא (והפוסקים) ופלפול משום דלאו בר הכי הוא, רק לחזור על תלמודו תמיד^יח, כדמשמע מסתימת לשון הרמב"ם הלכות אישות פרק ט"ו^יט שכל אדם שחפץ לעשות כבן עזאי אין בידו עון. והטעם פירש שם הרמב"ם תחלה^כ שהעוסק במצוה פטור כו'^כא. ואף שמבטלין תלמוד תורה למצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים, כדאיתא במ"ק דף ט'^כב ובירושלמי דברכות פ"ק^כג ולית ליה לרשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולולב כו' הלמד שלא לעשות כו', היינו להפסיק לפי שעה וזמן מה ואח"כ חוזר לתלמודו^כד, אבל לא להיות רחיים בצוארו שהוא ביטול תמידי עולמית, ויוכל לבא לידי שכחה לשכוח דברי תורה הרבה כשלא יהיה לו פנאי לחזור על תלמודו כראוי. ואין ידיעת התורה נדחית מפני מצוה זו דפרו ורבו אף שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים^כה, כמו שאינה נדחית בתחלת לימודו של אדם שאמרו^כו ילמוד תורה ואח"כ ישא, ובטל ממצוה זו שנים רבות מאד אחר כ"ף, כל זמן שלומד תורה ע"ש ברמב"ם^כז, וע"כ הטעם משום דידיעת התורה עדיפא ממעשה^כח, דאי משום שיוכל לקיימה אח"כ^כט אטו מי ידע כמה חיי^ל, וא"כ הוא הדין אחר שלמד, אם ישכח תלמודו, דדומה לאשה שיולדת וקוברת^לא. והיינו טעמא דבן עזאי להרמב"ם שלא נשא לעולם משום דלעולם יש לחוש לשכחה כל זמן שאינו עוסק בתלמוד תורה, כמ"ש בהלכות תלמוד תורה^לב עד יום מותו שכל זמן שאינו לומד שוכח ע"ש.

ואפילו בשוכח דבר אחד מתחייב בנפשו^לג ועובר בלאו^לד. והא דלא מנה הרמב"ם לאו זה במנין (המצות) תרי"ג^לה (וגם בחיבורו לא הביא איסור לאו זה כלל השנוי בברייתא וגמ' פרק י"א דמנחות^לו), י"ל משום דס"ל דאזהרה זו דהשמר לך פן תשכח וגו' אינו לאו בפני עצמו אלא השמר דעשה נמי לאו הוא^לז לפ"ד הרמב"ם פ"ד^לח מהלכות תפילין, וה"נ השמר דעשה הוא לפי דעת הרמב"ם, כמ"ש בהדיא^לט עד אימתי חייב ללמוד עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכל זמן שאינו עוסק בלימוד הוא שוכח, וא"כ מצות עשה דתלמוד תורה כהלכתה ולאו דשכחה הם דבר אחד לפי דעת הרמב"ם^מ. והשוכח מחמת שאינו חוזר לימודו כראוי^מא אפשר דהוי בכלל תקפה עליו משנתו לפי דעת הרמב"ם, וכדתנן^מב שאינו מתחייב עד שישב ויסירם מלבו, וגם אינו עובר כדתניא במנחות שם, והיינו השמר דעשה^מג. אלא דזה דוחק שהרמב"ם יפרש פירוש תקפה שלא כפשוטו כדפרש"י^מד ורע"ב ושאר המפרשים שבמדרש שמואל. ועוד אמאי לטיוה רבנן לצייד הרמאי לא יחיה כו'^מה. ואין לומר דאף שאינו עובר בלאו בכהאי גוונא^מו אעפ"כ יש חיוב לזכור ולא לשכוח מקרא^מז דושננתם או מדכתיב^מח ותשכח תורת אלהיך וגו', א"כ סוף סוף הוה ליה להרמב"ם להביא איסור זה בחיבורו. אלא ודאי דסמיך על מ"ש^מט וחייב לשלש זמן כו' כדי שלא ישכח דבר כו', דממילא משמע דגם בתחילת לימודו צריך לחזור כל כך שלא ישכח כו', שאל"כ לא יועילו לו אח"כ עתים מזומנים כו' ע"ש^נ, וחיוב זה הוא מפי השמועה, ככל דיני תורה שבע"פ. וכמו חיוב לשלש זמן כו', שכך קבלו חכמים ביאור מצות והנהגת הלימוד איש מפי איש (וכמ"ש בהקדמתו בחיבורו שכל המצות שניתנו למשה בסיני בפירושן ניתנו שנאמר וכו' והמצוה זו פירושה כו' ע"ש), שצריך ללמוד תורה שבכתב ושבעל פה בכל יום בתחלת לימודו, אע"ג דאל תקרי ושננתם כו'^נא היא אסמכתא בעלמא, וה"נ לאו דהשמר ופן בשוכח מחמת שאינו חוזר לימודו כראוי הוא אסמכתא, לקבלת חכמים איש מפי איש שצריך לזכור כל התורה, וכדכתיב ותשכח תורת וגו', ועיקר הכתוב השמר דעשה הוא כדמסיים ופן יסורו וגו' במסירם מלבו. ומשום הכי לא מנאו במנין תרי"ג, כמו שלא מנה לאו דהשמר דעשה גבי תפילין ע"ש^נב. וסמ"ק [סוף סי' ק"ה. ובסי' ט"ו נמשך אחר הסמ"ג^נג] שמנאו ללאו בפני עצמו ס"ל דלאו אסמכתא היא. ומי שאינו חוזר לימודו הרי זה כמסיר מלבו מדאורייתא לסמ"ק, אבל לרמב"ם הוא מקבלת חכמים בע"פ.

אבל אין לומר דהיינו טעמא דבן עזאי דסבירא ליה שהיא מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים, כדקאמר^נד אפשר לעולם שיתקיים כו', דלא קאמר הכי אלא לשואלים שאינו מקיים מה שדורש נאה שהוא ממעט הדמות כו', ולזה אמר שאפשר לעולם כו', לעולם דייקא, שהעולם יוכל להתקיים, אבל המצוה אינה מתקיימת ע"י אחרים כי המצוה היא על כל אחד ואחד בפרט, והיא חובת הגוף כסוכה ולולב שצריך להפסיק מתלמוד תורה^נה ולא סגי במה שכל ישראל יושבים בסוכות.

ורבנן לא פליגי על בן עזאי (לפ"ד הרמב"ם^נו). ומשום הכי הרשות נתונה לכל אדם החפץ לעשות כבן עזאי לפ"ד הרמב"ם^נז. וכן פסק בש"ע אה"ע סי' א'^נח. וגם הרא"ש שכתב^נט כי לא יתכן כו' מודה להרמב"ם דגם עכשיו יכול אדם לעשות כבן עזאי, ומשום הכי פסק כן בש"ע בלי שום חולק, וכוונת הרא"ש היא כדסיים בלשונו שלא מצינו כו' שנפשו חשקה כו', חשקה דייקא, ור"ל מדלא מצינו כן רק בבן עזאי מכלל שאין נכון לעשות כן לכל אדם, אף שאין איסור בדבר, והיינו טעמא משום דכיון שאין נפשו חשקה בתורה כל כך טוב לו יותר לקיים המצוה רבה^ס דפרו ורבו, ואולי יתקיימו שתיהן בידו, ואף אם יהיו רחיים בצוארו ואפשר שלא יוכל לעסוק כראוי ויבא לידי שכחה אין לו לחוש מאחר דאינו עובר בשוכח לאנסו^סא, אלא אם נפשו חשקה ואינו רוצה לשכוח, אע"פ שלא יעבור, הרי ידיעת התורה עדיפא מפריה ורביה, ויכול לעשות כבן עזאי אע"פ שאין חיוב בדבר, אבל מי שאין נפשו חשקה כל כך רק שרוצה לצאת ידי חובתו לקיים המצות כהלכתן נכון הדבר שיקיים מצות פרו ורבו שהיא חובת הגוף, ולא לבטלה בידים בודאי משום חשש וספק ביטול מצות ידיעת התורה, שהותרה מכללה במ"ש^סב ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ כו', ולא חייבה תורה להיות הכל כבן עזאי.

ולזה^סג אמר דלא ידענא קצבה כו' משום דלא ס"ל כמ"ש בפ"ב^סד בשם רש"י באבות פ"ה דהתלמוד נחלק לב' חלקים, אלא ס"ל שהטעמים והפלפול הכל אחד שאי אפשר לעמוד על עומק הטעם כי אם ע"י הפלפול כמ"ש בפ"א^סה ובפ"ב^סו. ואפשר דהרא"ש לא כתב כן אלא להלכה למעשה האידנא שהטעמים כתובים וחתומים בתלמוד, ואי אפשר לעמוד עליהם אלא ע"י פלפול ההלכה, אבל מודה הרא"ש דבימיהם שהיתה התורה בעל פה היו סדורים להם טעמים בדרך קצרה ג"כ, וכמ"ש לעיל בשם רש"י, וכדמוכח להדיא בעירובין דף נ"ד ע"ב שחייב להראות לו פנים כו', וכדפרש"י שם לתת לו טעם כו'^סז, וא"כ כמו שקבלו המשניות וברייתות איש מפי איש כך קבלו הטעמים על כל הלכה והלכה. והיינו בלי פלפול כדמוכח מדאמרינן בנדרים דף ל"ח דהפלפול^סח לא ניתן רק למשה ולזרעו. ומשום הכי נמי גם בימיהם לא היו זהירים לזכור בעל פה רק ההלכות בטעמיהן ולא הפלפול, שלא היו חוזרים עליו כל כך, כדאשכחן ברב ששת^סט ורב יהודה^ע דכל תלתין יומין מהדרי תלמודייהו, ואילו רב אשי גמר תלמודו פעם אחת לשלשים שנה במהדורא קמא וכן במהדורא בתרא, כדפירש רשב"ם בב"ב דף קנ"ז^עא, והיינו משום רוב עיון ופלפול. ומשום הכי נמי נשכח^עב כל פלפול התנאים והאמוראים הראשונים, ולא הובא ממנו בתלמוד כי אם מעט מזעיר, כדאשכחן בפ"ב דשבת^עג ברשב"י דעל כל קושיא דרבי פנחס בן יאיר מהדר ליה כ"ד פירוקי, ולא נמצא כזה בכולי תלמוד[א], וריש לקיש הוה פריך כ"ד קושיות על כל מימרא דר' יוחנן^עד ולא אשכחן בכל התלמוד כ"ד קושיות אמימרא דר' יוחנן כי אם ז' וח'^עה לכל היותר, והשאר נשכחו, משום שאין חיוב לחזור עליהן מאחר שלא ניתן הפלפול רק למשה. ומשום הכי נמי לא יתאחר מלישא אשה בשבילו לפ"ד רש"י שהתלמוד נחלק לב' חלקים^עו ולפ"ד הרמב"ם^עז הטעם משום שהוא דבר שאין לו קץ כמ"ש ויפנה כל ימיו לתלמוד כו' וכמ"ש לעיל^עח.

אבל מ"ש הבית שמואל סק"ה^עט להרמב"ם^פ, דבאמת אין קצבה כו', אשתמיטתיה מ"ש הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"א^פא ואח"כ ישא אשה כו', והכי תניא בהדיא בברייתא^פב, וצע"ג. וגם מ"ש הבית שמואל דבן עזאי הוה אפשר לו לישא ולא יהיה לו טרחא בשביל מזונות כו', זה אינו במשמע לשונו^פג דקאמר ומה אעשה כו', דמשמע שאי אפשר לו לקיים שתיהן. וגם ע"כ צ"ל כן, דאל"כ במה יפטר ממצות עשה דאורייתא, אם לא כמ"ש הרמב"ם^פד שהעוסק במצוה פטור כו', והיינו דוקא כשאי אפשר לקיים שתיהן, כמ"ש התוס' ורא"ש בפ"ב דסוכה^פה. ואף האור זרוע^פו ור"ן שם^פז מודים בתלמוד תורה^פח שצריך להפסיק למצוה שאי אפשר לעשות ע"י אחרים ולא מיפטר משום עוסק במצוה, כדאיתא בירושלמי^פט ולית ליה לרשב"י שמפסיקים לעשות סוכה כו', וכדאמרינן בגמרא דילן במ"ק דף ט'^צ, וכמ"ש הרמב"ם^צא וטור וש"ע סי' רמ"ו^צב. אם לא דיש לחוש ג"כ לשכחה ע"י רחיים בצוארו^צג, וידיעת התורה קודמת למעשה^צד, וכמ"ש התוס' סוף פ"ק דקידושין^צה בשם יש מפרשים. עיין שם דמיירי על כרחך באי אפשר לעשות ע"י אחרים, דבאפשר ע"י אחרים גם אחר שלמד אין לו להפסיק, כדאמרינן סתמא במ"ק דף ט' כאן במצוה כו', ובירושלמי פ"ג דפסחים^צו ובפ"ק דחגיגה^צז ע"ש. ואתי שפיר הא דאמר רבי אבהו התם^צח המבלי אין קברים כו', גם אי לא היו מלווין ועוסקים כדי צרכו^צט, משום שהיה תחלת לימודו והיה מתבטל תמיד עי"ז^ק. ודאמרי התם רבנן דקסרין הדא דתימא כו'^קא, לא קאי ארבי אבהו אלא אהא^קב דנמנו וגמרו סתמא שהתלמוד קודם כו' (ואת"ל דקאי נמי אדרבי אבהו^קג, יש לומר שלא היה מתבטל הרבה כל כך עד שלא יוכל לבא כלל לידי ידיעת התורה (וגם אם אינו מתאחר כ"כ) עי"ז^קד, אלא מקפיד היה על מה שהיה מתבטל גם כשהיו מלווין ועוסקין כדי צרכו ועי"ז מתאחר לבא לידי ידיעת התורה, וגם אם אינו מתאחר אין לו לבטל. גם אם אינו מפסיק מתלמוד תורה אלא הוא מופסק ועומד בלאו הכי^קה, מאחר דהברירה בידו להתחיל מיד בתלמוד תורה וליפטר מקיום המצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים המלווין כדי צרכו. ומ"ש הרמב"ם^קו וטור וש"ע^קז סעיף י"ח לא יפסיק דוקא, היינו לאיסורא^קח, אבל הברירה היא גם כשמופסק בלאו הכי^קט. ותדע דגדולה מזו אשכחן^קי במי שתורתו אומנתו, דתניא^קיא אין מפסיקין לתפלה, ואפ"ה ס"ל להתוס' שם^קיב דהוא הדין במופסק ועומד בלאו הכי, דאל"כ לא קשה מידי מפ"ב דשבת^קיג. ונימוקם עמם, משום דס"ל דוחק לאוקמי מתני' וברייתא^קיד בתפלת שחרית דוקא, וכגון שקרא ק"ש לפני נץ החמה שלא הגיע זמן תפלה עדיין^קטו, דלאחר נץ החמה, וכן בתפלת ערבית, משהפסיק לק"ש וברכותיה^קטז ה"ל לסמוך גאולה לתפלה ולהתפלל^קיז. אלא ודאי דאפילו בכהאי גוונא מקרי מפסיק מתלמוד תורה, מאחר שאפשר לו לעסוק בה. אלא דשאני תפלה שהיא חיי שעה^קיח ולא דמי לעשיית מצוה שברמב"ם וטור וש"ע סעיף י"ח^קיט). ועיין של"ה^קכ שכן דעת רש"י^קכא כיש מפרשים שבתוספות.

אלא דליש מפרשים היינו טעמא משום שמביא לידי מעשה, וא"כ בקדשים וטהרות לכאורה לית לן הכי^קכב. אבל מהא דתניא^קכג סתמא ילמוד תורה ואח"כ ישא כו', וכן כתב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"א^קכד (והיינו אפילו אחר כ', כמ"ש באה"ע סי' א'^קכה), משמע אפילו זרעים קדשים וטהרות^קכו יכול ללמוד כל כך עד שיזכור בע"פ המשניות והברייתות וליבטל מפריה ורביה. ומי שנפשו חשקה כבן עזאי יכול ליבטל כל ימיו גם בשביל ידיעת זרעים קדשים וטהרות שלא ישכח דבר מהם כמ"ש לעיל^קכז. ותדע עוד דאל"כ גם רוב סדר נשים ונזיקין^קכח לא הוה ליה ללמוד קודם שישא במקום שיש דיינים הרבה זולתו, ולמיתה דבי תרי לא חיישינן^קכט, ועוד דמצוה דגופא עדיפא כדאיתא בגמרא שם^קל, אלא ודאי דמצות ושננתם וכן לאו ופן יסורו^קלא קאי אכל התורה כולה שבעל פה, שהיא פירוש כל התרי"ג מצות שבכתב גם שאינן נוהגות עכשיו, וגם המסורות לכהנים ולמלך, וגם כל דרשות הפסוקים שאינן פירוש התרי"ג מצות והן ההגדות^קלב. ותדע עוד מדחייב אפילו ללמדם לתלמידים בחנם ואסור ליטול שכר משום מה אני בחנם כו'^קלג מכלל דחיובא דאורייתא הוא, ומדתנן התם סתמא בנדרים דף ל"ה ומלמדו מדרש הלכות כו', משמע אפילו קדשים וטהרות לא דמי לפיסוק טעמים, דשרי בשכר למ"ד לאו דאורייתא ע"ש דף ל"ז^קלד (וברא"ש שם^קלה, דמדרש היינו ספרא דרובו ככולו הוא בקדשים וטהרות). וכן מוכח בהדיא ג"כ מדתנן^קלו סתמא כל השוכח דבר אחד ממשנתו כו' משמע אפילו בקדשים וטהרות, ואילו לא הוה חיובא דאורייתא ללמוד ולידע כל פרטי ההלכות לא היה מתחייב בנפשו כשלמד ושכח דבר אחד ממשנתו, אף שיודע כללות ההלכות רק ששכח פרט אחד מהן.

והנה חילוק זה שבין מצות ידיעת התורה כולה למצות והגית בו יומם ולילה^קלז (שזו נדחית מפני מצות עשה שאי אפשר לעשות[ה] ע"י אחרים ולא מצות ידיעת התורה דעדיפא מינה^קלח), הוזכר ג"כ בתוספות דמנחות דף ס"ד ע"ב ד"ה ארור כו' לענין לימוד חכמת יונית, דמי שלמד כבר כל התורה כולה כבן דמא^קלט שרי ליה דוקא [ולא למי שלא למד עדיין], למ"ד דבק"ש שחרית וערבית קיים לא ימ[ו]ש^קמ, והיינו רשב"י במנחות דף צ"ט^קמא. והשתא אתי שפיר^קמב דלא קשה מידי קושיית יפה מראה^קמג דברי רשב"י אהדדי, דבריש פ"ו דברכות^קמד פליג רשב"י אר' ישמעאל דאמר יכול דברים ככתבם כו'^קמה, ע"ש בפ"ק דפאה שהניח בצ"ע. ולפי מ"[ש] בשם התוספות^קמו אתי שפיר, דבברכות מיירי בתחלת לימודו שלא למד עדיין כל התורה כולה, כדקאמר התם תורה מה תהא עליה, פירוש שלא יוכל לבא לעולם לידי ידיעת התורה כולה כשיחרוש בשעת חרישה וזורע כו', ע"ש דבהכי מיירי כל הסוגיא עלתה בידם כו' זה וזה נתקיים כו' זה וזה לא נתקיים כו', דהיינו ידיעת התורה כולה, כמו תלמודו מתקיים בידו דפרק ה' דעירובין^קמז. ובמנחות מיירי דומיא דבן דמא (שסמכו ענין לו בגמ' שם) שלמד כבר כל התורה כולה ויודעה היטב, רק שצריך לקיים מצות לא ימ[ו]ש^קמח, בפרק אחד לרבי אמי ובק"ש שחרית וערבית לרשב"י, ואח"כ יכול לעסוק בחכמת יונית אם יש לו צורך בה לצרכיו (עי' יפה מראה פ"ק דפאה), מפני שקרוב למלכות, אלא שאינו צורך צבור כמ"ש התוספות שם^קמט. והוא הדין שיכול לעסוק בשאר צרכיו ומשא ומתן אחר שלמד כבר כל התורה. ואתי שפיר דלא פליג ר' שמעון אברייתא דפ"ק דקדושין^קנ דחייב ללמד את בנו אומנות, אחר שלימדו תורה, ומשמע התם דליכא מאן דפליג עלה ע"ש, ובר"ש ריש פ"ק דפאה^קנא בשם ירושלמי דר' שמעון תני ובחרת בחיים כו' (והא דמוקי ר' שמעון קרא דואספת דגנך באין עושין רצונו^קנב, היינו משום דבתחלת לימודו ע"כ מלאכתו נעשית ע"י אחרים בעושי רצונו, וא"כ אחר שלמד כל התורה בודאי ג"כ א"צ לעבוד בעצמו מאחר שיש לו כבר מי שיעשה מלאכתו). ור' ישמעאל דאסר^קנג לבן דמא ללמוד חכמת יונית, אע"ג דס"ל^קנד אפילו בתחלת לימודו הנהג בהן מנהג דרך ארץ, היינו משום דגזרו על חכמת יונית^קנה, ע"ש בתוספות במנחות ס"ד ע"ב, וביפה מראה פ"ק דפאה שנדחק מאד, ולא קשה מידי^קנו, דבאמת יש לומר דבן דמא לא רצה ללמוד יונית לצרכיו כמ"ש היפה מראה, אלא לתשובת המינים שיוכל להתוכח עמהם^קנז, שהיה דבר מצוה, או לדבר מצוה אחרת שיוכל להציל איזה ישראל כשיהיה קרוב למלכות^קנח, אלא שהיא מצוה שאפשר לעשות ע"י אחרים, כמ"ש התוס'^קנט שלא היה בו צורך צבור כל כך, ומשום הכי אסר ליה ר' ישמעאל משום לא ימוש, [ד]לא דמי כלל לאומנות^קס שאם אין קמח כו'^קסא. ולר' שמעון דלא ימ[ו]ש יוכל לקיים בק"ש, אלא דמשום מצות ידיעת התורה אין מפסיקין למצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים, א"כ בן דמא שכבר למד כל התורה שרי ליה. וכן לר' שמואל בר נחמני במנחות^קסב. ומשום הכי קאמר ופליגא דרשב"נ כו', ע"ש דלא כיפה מראה. והשתא אתי שפיר דלא קשה מידי הא דהלל מחייב את העניים^קסג לרשב"י דבק"ש קיים לא ימוש. וגם א"כ איפה איה עונש המר והחמור על ביטול תורה שבכל הש"ס ומדרשים ומדרשי רשב"י על כולן^קסד, ובמקדש ראשון ויתר הקב"ה כו' ולא ויתר כו'^קסה. וגם השוכח דבר אחד למה מתחייב יותר מאלו לא למד כלל^קסו.

ומיהו זה דוחק קצת לומר דרשב"י דאמר סתם אפילו לא קרא אלא ק"ש כו' מיירי דוקא דומיא דבן דמא שלמד כל התורה, אלא מיירי בסתם כל בני אדם דלאו בר הכי הוא להיות ת"ח. כדאיתא בהדיא במדרש תלים^קסז הובאה בילקוט שם^קסח דמיירי בבעלי בתים שאין להם פנאי. ועיין מגילה דף ו' דלאוקומי גירסא סייעתא דשמיא הוא ויש יגע ואינו מוצא^קסט, ולא עליו תלונות רשב"י תורה מה תהא עליה, אלא על מי שיוכל להצליח בלימודו להתקיים בידו אם היה יגע כראוי ולא ינהוג מנהג דרך ארץ, אבל מי שאין מצליח ואין תלמודו מתקיים בידו לעולם גם אם יקיים לא ימוש דברים ככתבם, מודה רשב"י שיכול לנהוג מנהג דרך ארץ, וכל שכן בבעלי מקרא או אפילו בעלי משנה לבדה שאין דעתם יפה ללמוד התלמוד שהוא טעם המצוות, דודאי לא מיירי בהו רשב"י בפ"ו דברכות, דקאמר תורה מה תהא עליה, מאחר דנקרא בור^קע, אלא במנחות מיירי בהו^קעא. והא דקתני סתמא, משום שהדין דין אמת גם בת"ח שלמד כבר כל התורה לרשב"י^קעב, שיכול לפעמים לעסוק כל היום בדרך ארץ באקראי, אבל לא בקביעות, פן ישכח דבר אחד ממשנתו, ומשום הכי נתיירא בן עזאי מרחיים בצוארו^קעג.

ולרבי ישמעאל גם ת"ח בתחלת לימודו ינהוג מנהג דרך ארץ. רק שיעשה תורתו קבע, ויוכל להיות ת"ח שתלמודו מתקיים בידו^קעד. ומשום הכי הלל מחייב העני שאמר טרוד במזונותי כו'^קעה ועשה מלאכתו קבע. ומדורות אחרונים^קעו אין ראיה דאין עונש בדבר, דיש לומר שטעו בדמיונם שדימו להתקיים בידם זה וזה, כדמשמע מדקאמר זה וזה לא נתקיים בידם מכלל שהם דימו שיתקיים, אלא שלא עלתה בידם משום דעברו אדרבי אחא בסוף פ"ק דיומא^קעז ודברת בם^קעח עשה קבע כו'. וכן הוא בספרי^קעט. ועיין רמב"ם^קפ לקיים מצוה זו כראוי כו' עם עושר וכבוד כו' תורתו קבע כו', מכלל מי שעושה מלאכתו קבע כדי לקנות עושר אינו מקיים המצוה כראוי, משום דס"ל דדרשה גמורה היא ולא אסמכתא בעלמא, דלא קיי"ל כרשב"י ורב[י] אמי דבפרק אחד שחרית כו', דהא גבי לחם הפנים נמי לא קיי"ל כר' יוסי אלא כת"ק^קפא. ומיהו היינו לקנות עושר, אבל לדי מחסורו שרי מדאורייתא^קפב, כדכתיב^קפג ואספת דגנך סתם הנהג מנהג דרך ארץ^קפד, ולא נתנה תורה קצבה ושיעור למלאכה^קפה אלא מסתמא יעשה כדי צרכו לדי מחסורו. ומ"ש הרמב"ם חיי צער תחיה כו', לאו חיובא דאורייתא הוא, אלא שזו דרכה של תורה דייקא, ומי שרוצה להיות מוכתר בכתרה אי אפשר בענין אחר^קפו, אבל מי שאינו רוצה להיות מוכתר, רק לקיים מצות עשה דאורייתא ודרבנן שהן חובה, דלא אשכחן שחייבה תורה לסבול חיי צער^קפז (וכמו דפטור בכהאי גוונא משאר מצות עשה לחיות בצער ולפזר ממונו אפילו למצות שהן חובה כמ"ש התוספות והרא"ש בפ"ק דב"ק^קפח ע"ש), לרבי ישמעאל דואספת דגנך מיירי בעושים רצונו. וגם רשב"י לא פליג בהא כלל, אלא דס"ל דקרא מיירי באין עושין רצונו, דאז אינה נעשית ע"י אחרים והתירה התורה לעשות בעצמו, וע"ז נאמר ואספת דגנך, משום דאז אי אפשר בענין אחר, מאחר שאין זוכים ליעשות ע"י אחרים, וכי ימותו ברעב. ובכהאי גוונא נמי מיירי במנחות. אבל כל אדם ראוי לו להיות עושה רצונו ולקיים והגית יומם ולילה ככתבו, ולבטוח שמלאכתו תיעשה ע"י אחרים. ורבי ישמעאל לא ס"ל הכי שיסמוך אדם על זה. אי נמי משום דס"ל דאפילו בעושים רצונו כתיב ואספת וגו'. אבל לענין קבע ועראי לא פליגי ר' ישמעאל ור' שמעון, דכ"ע ס"ל דמדינא שרי עד שיהיה לו די מחסורו, ומשום הכי לא נתנה תורה שיעור וקצבה למלאכה ולא לתלמוד תורה. ואתי שפיר הא דתנן^קפט דתלמוד תורה היא מדברים שאין להם שיעור אפילו למטה^קצ ע"ש בירושלמי^קצא. ומשום הכי נמי פסק הסמ"ג^קצב כרבי אמי במנחות, והיינו בשעת הדחק שאי אפשר בענין אחר למצוא די מחסורו (ולא משום דכדאי ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק^קצג). ואתי שפיר נמי דדורות האחרונים לא עברו אדאורייתא ח"ו^קצד, אלא אמדת חסידות לחיות חיי צער כדי לזכות בכתר תורה, שאי אפשר אלא בתורתו קבע. ודורות הראשונים מתוך שחסידים הם היתה מלאכתן מתברכת^קצה למלאת די מחסורן במלאכת עראי. אבל ראוי ונכון לכל אדם לקבל עליו אפילו חיי צער, גם אם לא יזכה להיות מלאכתו מתברכת כדי לזכות בכתרה של תורה, שאי אפשר כלל במלאכתו קבע. ודורות האחרונים טעו בדמיונות כמו שנתבאר לעיל. ואתי שפיר נמי מ"ש הטור או"ח סי' קנ"ו^קצו דמדת חסידות לעשות תורתו קבע כו'^קצז. ומשום הכי נמי אמרו דהלל דוקא היה מחייב את העניים^קצח (ואשכחן כהאי גוונא עונש על ביטול מצוה אף שפטור מדינא, גבי ציצית כרב קטינא פרק התכלת^קצט, לפי דעת הטור וש"ע סי' כ"ד^ר, דלא ס"ל כמ"ש המרדכי שם^רא דדוקא במי שמחזר עלילות כו'), על שלא נהגו במדת חסידות כמותו לסבול חיי צער כדי לזכות בכתר תורה [וכהאי גוונא אשכחן בצרפית שאמרה לאליהו^רב להזכיר עוני ולהמית כו', אע"פ שהיתה צדקת].

ומיהו היינו דוקא במי שראוי לכך שדעתו יפה להצליח בלימודו^רג ולהיות ת"ח דומיא דהלל, וכן דורות (הראשונים) האחרונים מיירי בכהאי גוונא, מדקאמר לא נתקיים מכלל דראויים להתקיים, אבל בעל הבית דלאו בר הכי הוא לזכות בכתר תורה לעולם, אין עליו שום עונש אם לא ינהוג במדת חסידות זו^רד. ואדרבה מוטב שירבה בסחורה להחזיק תלמידי חכמים^רה. ואתי שפיר הא דאמר ר' יהושע בפ"י דנדה^רו מרבה בסחורה כו', אע"ג דס"ל בירושלמי פ"ק דפאה דוהגית בו יומם ולילה כמשמעו. ואתי שפיר נמי הא דא"ר אמי ורשב"י במנחות^רז גם שלא בשעת הדחק לדי מחסורו בצמצום לבד אלא אפילו בהרוחה, כמשמעות המדרש בתלים א'^רח דאין לנו פנאי סתם, וכדאיתא בהדיא בתנחומא פרשת ויקהל^רט זה רץ לזיתו כו', דהיינו להרוחה ביין ושמן, בבעל הבית דלאו בר הכי הוא. ואין בזו מדת חסידות^רי, דא"כ איך יתקיימו בנו חכמי ישראל, דעם הארץ גמור שונא החכמים^ריא, אלא בסתם בעלי בתים שהם במקרא ובמשנה, כדתניא בריש פ"ק דברכות^ריב אדם בא מן השדה בערב כו' רגיל לשנות שונה כו':

הערות

א. קידושין פ"א סי' מב. הובא בטור אבהע"ז סי' א.
ב. מתחיל לבאר דעת רש"י והרמב"ם, ואילו דעת הרא"ש בזה מבוארת לקמן (ד"ה ולזה).
ג. וכן נפסק לעיל פ"א ה"א, וכאן בפנים. וראה לעיל פ"ב קו"א סוף ס"ק א, ולקמן (ד"ה ולזה), שלדעה זו נחלק התלמוד לב' חלקים, ואחר שסיים החלק הא' (לידע הטעמים בדרך קצרה) ישא אשה וילמד פלפול התלמוד.
ד. פ"א הי"א-ב, שמחלק בהדיא בין תורה שבע"פ לבין גמרא (וכ"ה לעיל פ"ב ה"ב). ומסתבר שמה שפסק (פ"א ה"ה, ובהל' אישות פט"ו ה"ב) לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אשה, הכוונה היא שיסיים תורה שבע"פ (ולא גמרא).
ה. וכדלעיל פ"א ה"ה.
ו. אולי נכפלה שורה זו מלקמן בסמוך.
ז. פ"א הי"א-ב.
ח. איוב יא, ט. וכדלעיל שם וש"נ.
ט. בראשית א, כה. יבמות סה, ב. רמב"ם הל' אישות פט"ו ה"א.
י. אולי נכפלה שורה זו מלקמן בסמוך.
יא. וכ"ה לקמן בפנים סוף ה"ג.
יב. כמבואר ברמב"ם פ"א הי"ב. וכ"ה לקמן שם. ויתבאר חיוב זה לקמן (ד"ה ואפילו).
יג. וכ"ה לקמן (סד"ה ולזה) בדעת הרמב"ם.
יד. זה שנתבאר לעיל, שיש לו לקיים מצוה זו ולישא אשה. וכ"ה כאן בפנים, שילמוד תורה ואח"כ ישא אשה.
טו. עפ"י אבות רפ"ב.
טז. רמב"ם הל' אישות פט"ו ה"ב. שו"ע אהע"ז סי' א ס"ד. ודעת הרא"ש בזה מבוארת לקמן (ד"ה ורבנן). ובפנים לא הובאה הלכה זו.
יז. ביבמות סג, סע"ב.
יח. שדוקא זה דוחה את מצוות פרו ורבו (משא"כ עיון הגמרא והפלפול שאין לו קץ, כדלעיל בתחלת הקו"א. ואין חיוב לחזור עליו, כדלקמן ד"ה ולזה). וראה לקמן (רד"ה והנה חילוק), שגם אחר שלמד כל התורה נשארה מצות והגית בו יומם ולילה, אלא שהיא נדחית מפני מצות עשה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים.
יט. הלכה ג: מי שחשקה נפשו בתורה (משמע אפילו אינו לומד בפלפול התלמוד כו'). ודעת הרא"ש בזה מבוארת לקמן (ד"ה ורבנן).
כ. בהלכה ב.
כא. מן המצוה, וכל שכן בתלמוד תורה. וכדלעיל סי' לח ס"ז (לענין מצות) וש"נ. וראה העו"ב תתע ע' 50.
כב. רע"ב. וכדלקמן פ"ד ה"ג. וראה גם לעיל או"ח סי' לח ס"ט וש"נ. וטעם החילוק בזה בין תורה למצוות ראה לקמן שם ולעיל או"ח סי' תמד סי"ח.
כג. סוף ה"ב. וכדלקמן שם.
כד. וכ"ה כאן בפנים, ולעיל או"ח סי' תמד סי"ח. ומקור חילוק זה יתבאר לקמן (ד"ה אבל מ"ש וד"ה והנה חילוק).
כה. כדלקמן (ד"ה אבל אין).
כו. קידושין כט, ב. וכנפסק כאן בפנים וש"נ.
כז. בהל' אישות פט"ו ה"ב: הרי זה מותר להתאחר (אחר עשרים שנה).
כח. וכ"ה כאן בפנים, שנדחית מפני מצות תלמוד תורה השקולה כנגד כל המצות.
כט. כמבואר לקמן בפנים ה"ב (יגמור בעשרים שנה או יותר), ונאמר שדוחה מטעם אפשר לקיים שניהם.
ל. עפ"י קידושין ל, א. וכדלעיל פ"ב ה"א.
לא. סנהדרין צט, סע"א. וכדלעיל בפנים פ"ב סוף ה"ד.
לב. פ"א ה"י.
לג. רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר באבות פ"ג מ"ח. וכדלעיל פ"ב ה"ד.
לד. מנחות צט, רע"ב. וכדלקמן בדעת הסמ"ק. וכן נפסק לעיל שם. וראה לקו"ש חל"ד ע' 24 ואילך.
לה. כקושיית דרך מצותיך ח"ב אזהרה ט. דינא דחיי על הסמ"ג ל"ת יג. חקרי לב יו"ד ח"ג סי' קא.
לו. במנחות שם היא מימרא דריש לקיש (לענין לאו). ומובא שם גם מרבי דוסתאי ברבי ינאי (שהובאו דבריו במשנה אבות שם, לענין מתחייב בנפשו).
לז. כרבי יוחנן מנחות לו, ב.
לח. הלכה י, שהמניח תפילין אחר שקיעה עובר בלאו (ומ"מ אינו מונה אותו ללאו בפני עצמו, כיון שהוא השמר דעשה). וראה רמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש פי"א ה"ד. לקמן הל' שמירת גוף ונפש ה"ג.
לט. פ"א ה"י.
מ. וכיון שמנה העשה של לימוד התורה לא מנה הלאו של השמר.
מא. כמבואר ברמב"ם שם סוף הי"ב (שזה אינו השמר דעשה של לימוד התורה אלא ענין בפני עצמו).
מב. אבות פ"ג מ"ח.
מג. וכיון שאינו עובר אלא כששוכח מחמת שלא לומד (משא"כ כששוכח מחמת שאינו חוזר), לכן מובן שהוא השמר דעשה, ואינו לאו בפני עצמו.
מד. ששכחה בעל כרחו. וכדלעיל פ"ב ה"ז: מפני שהיא חמורה עליו ולכך נשכחה ממנו ולא הועיל לו מה שחזר עליה כראוי.
מה. עירובין נד, ב (שמרבה בגירסא ואינו מחזר עליה, רש"י. וכדלעיל שם). הרי שאם אינו חוזר הוא עובר ומתחייב כו'.
מו. שלא בזה מיירי השמר כו'.
מז. דברים ו, ז (וכדלעיל פ"ב ה"ג, שמכאן לומדים שתהיה סדורה ושגורה בפיו).
מח. הושע ד, ו. יומא לח, ב.
מט. פ"א הי"א-ב.
נ. וכן נפסק לעיל פ"ב סוף ה"ז.
נא. אלא ושלשתם (קידושין ל, א).
נב. כיון שאינו לאו בפני עצמו, וכדלעיל.
נג. ל"ת יג (שהוא חיוב שלא לפרוש מהתורה).
נד. בן עזאי ביבמות סג, סע"ב. וראה והגית בו ע' מד-ה.
נה. ירושלמי ברכות פ"ק סוף ה"ב (הובא לעיל ד"ה ומכל מקום, ולקמן ד"ה אבל מ"ש).
נו. הל' אישות פט"ו ה"ג. וראה מגיד משנה שם (שקיבלו חכמים תשובתו).
נז. כדלעיל ד"ה ומכל מקום.
נח. סעיף ד.
נט. קידושין פ"א סי' מב: שלא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו שלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה.
ס. תוס' שבת ד, א ד"ה וכי. גיטין לח, סע"א. מא, ב ד"ה לא. ב"ב יג, א ד"ה כופין. וכמבואר כאן בפנים.
סא. כדלעיל (ד"ה ואפילו בשוכח). ונתפרש לעיל בפנים פ"ב ה"ו: כגון שטרוד הרבה בפרנסתו כו'.
סב. דברים יא, יד. ברכות לה, ב. וכדלקמן (ד"ה ולרבי ישמעאל), שגם בתחלת לימודו לא נתנה תורה קצבה ושיעור למלאכה כו' לדי מחסורו כו' דלא אשכחן שחייבה תורה לסבול חיי צער רק מדת חסידות היא. אמנם ראה לקמן בפנים פ"ד ה"ו (שרק מצות והגית הותר מכללה כו', ולא מצות ידיעת התורה). מאמר חסידים הראשונים (שגם לרבי ישמעאל שסובר בברכות לה, ב הנהג בהם מנהג דרך ארץ, יש חילוק בין מצות ידיעת התורה לבין והגית).
סג. חוזר לתחלת הקו"א, לבאר מ"ש הרא"ש שם: ילמוד ואחר כך ישא אשה, וקצבה לאותו לימוד לא ידענא (אם מפרש כרש"י ורמב"ם בזה או לאו).
סד. קו"א סוף ס"ק א. וראה לעיל שם, שהרא"ש גם לא ס"ל כשיטת הרמב"ם, שנתבארה לעיל בתחלת הקו"א (ולכן כותב דלא ידענא קצבה כו').
סה. סוף ה"א.
סו. הלכות א-ב.
סז. כדלקמן פ"ד הי"ח.
סח. להבין דבר מתוך דבר, הוא דניתן למשה, ונהג בה טובת עין ונתנה לישראל (רש"י).
סט. פסחים סח, ב.
ע. ר"ה לה, א. רש"י שם ד"ה מתלתין. וראה תניא אגה"ק סי' כו (קמב, ב).
עא. ע"ב ד"ה מהדורא בתרא.
עב. רש"י סוכה כח, א ד"ה הויות.
עג. לג, סע"ב. וראה תניא שם.
עד. ב"מ פד, סע"א.
עה. ראה ב"ב קנד, ב. תורת מנחם ש"פ נשא תשמ"ה ע' 2282. הערות וציונים להל' ת"ת ע' 476.
עו. כדלעיל בתחלת הקו"א, ולעיל פ"ב קו"א סוף ס"ק א.
עז. פ"א הי"א-ב (שלא נחלק לב' חלקים, וכדלעיל שם).
עח. בתחלת הקו"א.
עט. אבה"ע סי' א.
פ. הל' אישות פט"ו ה"ב: מותר להתאחר.
פא. הלכה ה.
פב. קידושין כט, ב.
פג. יבמות סג, ב.
פד. הל' אישות פט"ו ה"ב (לענין כל אדם, שהעוסק בתורה יתאחר מלישא אשה).
פה. כה, א תוס' ד"ה שלוחי, ורא"ש סי' ו.
פו. הל' סוכה סי' רצט. ובהגהות אשרי ברא"ש שם.
פז. סוכה (יא, א) ד"ה ואיכא. וכוותייהו נפסק לעיל או"ח סי' לח ס"ז. סי' רמח קו"א ס"ק א. סי' תרמ סי"ח.
פח. שאם אפשר לקיים שניהם, היינו שאחר קיום המצוה יחזור לתלמודו, צריך כו'.
פט. ברכות פ"א סוף ה"ב. שבת פ"א סוף ה"ב.
צ. רע"ב (שתלוי אם אפשר לעשותה ע"י אחרים).
צא. פ"ג ה"ד.
צב. סי"ח. וכן נפסק כאן בפנים. לקמן פ"ד ה"ג. לעיל או"ח סי' לח ס"ט וש"נ.
צג. שאז הוי אי אפשר לקיים שניהם ומיפטר משום עוסק במצוה.
צד. כדלעיל (ד"ה מכל מקום). משא"כ מצות והגית (היינו אחר שלמד) אינה קודמת, מטעם האמור לקמן בפנים פ"ד סוף ה"ו. וראה והגית בו ע' מז; קד; קיט קצב.
צה. מ, ב סד"ה תלמוד (לחלק בזה בין תחלת לימודו לבין מי שלמד כבר).
צו. הלכה ז.
צז. הלכה ז.
צח. בירושלמי שם, ששלח את בנו ללמוד בטבריה, וכשאמרו לו שבנו עוסק בגמילות חסד (קבורת מתים), שלח לו המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריא.
צט. שמבואר בכתובות יז, סע"א שאז צריך להפסיק לימודו.
ק. כדברי התוס' דלעיל, שידיעת התורה בתחלת לימודו דוחה שאר המצות.
קא. בשיש שם מי שיעשה אבל אם אין שם מי שיעשה המעשה קודם (אף דמיירי בתחלת לימודו).
קב. דאמרו בירושלמי שם (ומיירי באדם שלמד כבר).
קג. שגם בתחלת לימודו אינו דוחה קיום המצות כשאי אפשר לעשותה ע"י אחרים (דהיינו דלא כתוס' הנ"ל שמחלק בזה בין תחלת לימודו למי שלמד כבר).
קד. שבזה הוי כאפשר לקיים שניהם, וגם בתחלת לימודו אינו דוחה שאר המצות (כשאי אפשר לעשותה ע"י אחרים).
קה. גם על זה הקפיד רבי אבהו שלא יתעסק בנו בגמילות חסד.
קו. פ"ג ה"ד. ולקמן פ"ד ה"ג.
קז. יו"ד סי' רמו.
קח. וכ"ה לעיל סי' רנ קו"א ס"ק ב (אסור). ולענין תפילין, ראה לעיל או"ח סי' לח סוף ס"ט.
קט. ולענין העוסק במצוה פטור מן המצוה, במופסק ועומד, ראה לעיל או"ח סי' רמח קו"א ס"ק א.
קי. אפילו במצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים.
קיא. שבת יא, א. וכדלקמן פ"ד ה"ה.
קיב. ד"ה כגון רבי.
קיג. לג, ב: בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו (ומתרץ דמיירי דוקא לענין ק"ש, ולא לענין תפלה, אף שהוא כבר מופסק ועומד כשקורא ק"ש). וראה מ"א סי' קו ס"ק ד.
קיד. משנה שבת ט, ב וברייתא שם יא, א (מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה).
קטו. כדלעיל או"ח סי' נח ס"ד (בדעה הב'), שאז אינו סומך גאולה לתפלה. ולכן חזר ללימודו.
קטז. כדלקמן בפנים פ"ד ה"ה וש"נ.
קיז. כדלעיל או"ח סי' קיא ס"א וש"נ. ולענין ערבית ראה לעיל שם סי' רסז ס"ו וש"נ.
קיח. כדלקמן פ"ד ה"ה וש"נ. ולכן נדחית אף שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים.
קיט. שאינה נדחית אלא כשאפשר לעשותה ע"י אחרים. וראה גם לעיל או"ח סי' קו ס"ד.
קכ. מס' שבועות (קפד, א) ד"ה כבר. וראה דעת רש"י ע' יד.
קכא. ב"ק יז, א ד"ה מביא לידי מעשה, אלמא מעשה עדיף (ולכן בתחלת לימודו התלמוד גדול, משא"כ אחר שלמד כבר). וראה לקמן בפנים פ"ד ה"ב.
קכב. וכדלקמן בפנים פ"ד ה"ג (שלימוד קדשים וטהרות שאינו מביא עכשיו לידי מעשה אינה שקולה כנגד כל המצות).
קכג. קידושין כט, ב.
קכד. ה"ה. וכ"ה בטור ושו"ע יו"ד סי' רמו ס"ב.
קכה. ס"ג. וכ"ה ברמב"ם הל' אישות פט"ו ה"ב.
קכו. וכן נפסק כאן בפנים (כל התרי"ג מצות). ועד"ז לעיל פ"א ה"ד. פ"ב הי"א (שחיוב הלימוד הוא גם במצות שאינן נוהגות עכשיו. וצויין להקדמת סמ"ג למ"ע). ונתבאר הטעם לקמן פ"ד ה"ג (לענין דחיית מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים): מכל מקום מצות עשה של תלמוד תורה מצד עצמה היא ג"כ גדולה משאר מצות.
קכז. ד"ה ומכל מקום.
קכח. ראה גם לעיל בפנים פ"ב ה"ט, שרק מעט מאהע"ז וחו"מ הן הלכות הצריכות לידע לקיום המצות כהלכתן. וראה לקמן בשער חלק חו"מ, שהוא ליקוט הלכות הצריכות מטור חו"מ.
קכט. יומא יג, א. יבמות כו, ב.
קל. קידושין כט, רע"ב (שמטעם זה קודם לבנו. ועד"ז כאן לענין לישא אשה שהיא מצוה שבגופו).
קלא. שהן העשה והלאו של לימוד וחזרה שלא ישכח, וכדלעיל (ד"ה ואפילו בשוכח).
קלב. כדלעיל פ"א ה"ד. וראה גם שם סוף ה"א וש"נ.
קלג. נדרים לז, א. וכדלעיל פ"א ה"ב.
קלד. ע"ב (שלמ"ד פיסוק טעמים אינו חיוב מהתורה מותר ללמדו בשכר).
קלה. בפירוש הרא"ש שם (לו, ב ד"ה מדרש).
קלו. אבות פ"ג מ"ח. וכדלעיל פ"ב ה"ד.
קלז. יהושע א, ח. וכדלקמן בפנים ה"ז ופ"ד ה"ו, שאחר שלמד כל התורה וקיים מצות ידיעת התורה נשארה עליו מצות והגית.
קלח. כמובא לעיל (ד"ה אבל מ"ש) מהתוס' קידושין מ, ב סד"ה תלמוד. וראה לקמן בפנים פ"ד ה"ו, שהביא חילוק זה (לענין הדביקות בתפלה), וטעם נוסף לחלק, שמצות והגית הותרה מכללה כו'.
קלט. בגמרא שם צט, ב מבואר שבן דמא למד כל התורה כולה, ובתוס' מבואר שגם המתירין לא התירו אלא במי שלמד כל התורה.
קמ. יהושע א, ח (תחלתו של פסוק והגית בו יומם ולילה, שהובא לעיל).
קמא. אמנם אנן קיי"ל (לקמן בפנים ה"ז) כדעת רבי ישמעאל שם, שגם מצות והגית הוא כל היום והלילה, ולכן לא יעסוק בחכמות העולם (ורק בשעת הדחק קיי"ל דסגי בק"ש שחרית וערבית, כדלקמן ד"ה ולרבי ישמעאל, ובפנים ה"ד, ופ"ד ה"ו).
קמב. תמצית האמור לקמן, בישוב הסוגיות בברכות ומנחות, כתב רבנו כענין בפני עצמו, במאמר פרק אחד שחרית, ונעתק (חלקו) בחידושי צ"צ (יט, א ד"ה וזה הלשון שמצאתי). והשלמתו במגדל עז (עמ' ג). בשו"ת רבנו (הוצ' תשמח ע' 274). הל' ת"ת עם הערות וציונים כרך ה עמ' 621. ובשלימות יותר והוספות במאמר חסידים הראשונים (שם ע' 645).
קמג. בירושלמי פאה פ"א ה"א.
קמד. לה, ב.
קמה. תלמוד לומר ואספת דגנך, הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל, רשב"י אומר כו' תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים כו'.
קמו. שרק אחר שלמד כל התורה סובר רשב"י במנחות דסגי בק"ש שחרית וערבית.
קמז. נד, א.
קמח. ראה מ"ש רבנו במאמר פרק אחד (ובמאמר חסידים הראשונים): שהיא חובה גם אף על הת"ח גדול הדור היודע כבר כולה, כיהושע בין נון שאמר לו הקב"ה והגית בו כו'.
קמט. מנחות סד, ב. ויתבאר לקמן בסמוך (בדעת רבי ישמעאל).
קנ. כט, א. וכדלעיל או"ח סי' קנו ס"ב, וסי' שו סי"ג.
קנא. ד"ה ירושלמי (פ"א ה"א) שאלו כו' מעתה אסור אדם ללמד את בנו אומנות כיון דכתיב והגית בו יומם ולילה, והא תני רבי שמעון ובחרת בחיים (דברים ל, יט) זו אומנות (והיינו שגם רשב"י מודה בזה; ודלא כגירסת הירושלמי שלפנינו: רבי ישמעאל).
קנב. ולא במי שכבר למד כל התורה.
קנג. עתה בא לבאר שיטת רבי ישמעאל במנחות צט, ב.
קנד. ברכות לה, ב.
קנה. סוטה מט, א-ב. מנחות סד, ב.
קנו. תוכן המשך הדברים: ביפה מראה נדחק בזה ופירש בדברי התוס' (סד, ב) דהיינו משום דגזרו על חכמת יוונית, דלא כמשמעות דברי הגמרא שם (צט, ב) שאסר משום לא ימוש. אמנם באמת לא קשה מידי כו'.
קנז. כדלקמן בפנים סוף ה"ז וש"נ.
קנח. סוטה מט, ב. וראה ירושלמי שבת פ"ו ה"א, וקרבן העדה שם (ויש בזה הצלת נפשות). ועד"ז בב"י יו"ד סי' קעח ד"ה מי שקרוב.
קנט. מנחות סד, ב.
קס. שנתבאר לעיל שלדברי הכל ילמדו אביו אומנות, אלא שלרשב"י היינו אחר שלמד כל התורה ולרבי ישמעאל אף בתחלת לימודו. וקיי"ל (לקמן בפנים ה"ג וה"ז) כרבי ישמעאל, שאין חילוק בין תחלת לימודו לבין מי שלמד כבר כל התורה, אלא החילוק הוא בין אומנות (שמותר אף בתחלת לימודו) לבין חכמות העולם (שאסור אף אחר שלמד כל התורה).
קסא. אין תורה (אבות פ"ג מי"ז).
קסב. צט, ב (שפסוק זה דלא ימוש גו' אינו חובה ולא מצוה אלא ברכה).
קסג. יומא לה, ב. ונתבאר לקמן בפנים ה"ג. והיינו דהתם מיירי בתחלת לימודו, שבזה מודה רשב"י.
קסד. ראה גם לעיל בפנים פ"ב ה"ה.
קסה. פתיחתא לאיכה רבה ס"ב. וכדלקמן פ"ד ה"ז. וראה גם מ"ש רבנו בזה במאמר פרק אחד (ובמאמר חסידים הראשונים): לא קשה מידי מויתר הקב"ה כו' וכל מי שאפשר לו לעסוק כו' ... והעונש הוא במי שאפשר לו לעסוק בת"ת ולהתפרנס משלו בריוח די מחסורו לו ולטפלא דתלו ביה שלא בחיי צער (וכדלקמן בפנים ה"ה-ו).
קסו. אלא ודאי שגם כשלא למד מתחייב בנפשו (כמו בשוכח שבאבות פ"ג מ"ח. ולעיל בפנים פ"ב ה"ד). והיינו בתחלת לימודו כנ"ל.
קסז. א, ב (רוצים אנו ליגע בתורה יום ולילה אבל אין לנו פנאי כו' ק"ש שחרית וערבית ומעלה עליהם הכתוב כו'). וראה גם לקמן (ד"ה ומיהו היינו).
קסח. ילקוט שמעוני רמז תריד.
קסט. רש"י שם ע"ב ד"ה סיעתא.
קע. סוטה כב, א. וכדלקמן בפנים ה"ד.
קעא. וכן נתבאר במאמר פרק אחד, ובמאמר חסידים הראשונים. ולדעת רבי ישמעאל יתבאר לקמן (ד"ה ומיהו היינו).
קעב. משא"כ לרבי ישמעאל כ"ה גם בתחלת לימודו, כדלקמן. וכ"ה לקמן בפנים ה"ד. וראה לעיל או"ח סי' קנו ס"א (במוסגר).
קעג. כדלעיל (ד"ה ומכל מקום).
קעד. ברכות לה, ב (דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן). וכ"ה לקמן בפנים ה"ב. לעיל סי' קנו ס"א.
קעה. יומא לה, ב. וכ"ה לקמן שם.
קעו. בברכות שם: דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זו וזו לא נתקיימה בידן.
קעז. יט, ב. וכ"ה לקמן שם.
קעח. דברים ו, ז.
קעט. ואתחנן פיסקא לד.
קפ. פ"ג ה"ו-ז: מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה ... ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם עושר וכבוד כאחת ... וחיי צער תחיה ובתורה את עמל ... עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי.
קפא. במשנה מנחות צט, ב: אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה כנגד טפחו של זה שנאמר (שמות כה, ל) לפני תמיד, רבי יוסי אומר אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף זה היתה תמיד. וקיי"ל (רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ה ה"ד) כת"ק. וראה רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ח (לקבוע לו זמן לת"ת ביום ובלילה). לחם משנה שם (שמקשה מלחם הפנים). לקמן בהמשך (שזהו כשצריך לדי מחסורו). חידושי צ"צ פאה פ"א (יט, א ד"ה ועיין בהרמב"ם).
קפב. אפילו לעשות מלאכתן קבע.
קפג. דברים יא, יד.
קפד. רבי ישמעאל בברכות שם.
קפה. ראה גם לעיל סד"ה ורבנן.
קפו. ברמב"ם מבוארים ב' לשונות: מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה ... כך היא דרכה של תורה ... וחיי צער תחיה ובתורה את עמל ... עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. ומבאר כאן שמצוה זו כראוי קאי על תורתך קבע, ודרכה של תורה - על חיי צער תחיה. וראה לקמן בפנים ה"ג (מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי כו' וחיי צער תחיה כו'). תורת מנחם סה"מ מלוקט ח"ג ע' סא הע' 73.
קפז. אמנם ראה לקמן בפנים (ה"ד), שמי שלא הגיע למדה זו אינו חייב לחיות חיי צער ולעשות מלאכתו עראי כדי להרבות בלימוד (משא"כ ת"ח).
קפח. ט, רע"ב תוד"ה אילימא. רא"ש שם סי' ז. וראה גם רמ"א או"ח סי' תרנו.
קפט. פאה פ"א מ"א.
קצ. ראה גם לקמן בפנים פ"ד סוף ה"ו. והיינו כשצריך לעבוד כל היום לדי מחסורו.
קצא. פאה פ"א ה"א (לענין הפאה והבכורים והראיון). וראה חידושי צ"צ פאה רפ"א (יח, א).
קצב. מ"ע יב (צח, א. הובא בהגהות מיימוניות פ"א אות ז. רמ"א וש"ך רס"י רמו): בשעות דחוקות ... אפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצוה לא ימוש. וכ"ה לקמן בפנים ה"ד, ופ"ד סוף ה"ו.
קצג. כדאמרינן בברכות ט, א. אלא שגם רבי ישמעאל מודה בזה, ואפילו בתחלת לימודו.
קצד. שלא עשו מלאכתן קבע כדי לקנות עושר (שזהו חיוב מדאורייתא), אלא לדי מחסורו (שזוהי רק מדת חסידות).
קצה. ברכות לב, ב.
קצו. שהביא הא דחסידים הראשונים כו'.
קצז. דמיירי כשמלאכת עראי אינה מספקת לדי מחסורו.
קצח. כדלקמן בפנים ה"ג וש"נ.
קצט. מנחות מא, א (בזמן דאיכא ריתחא ענשינן).
ר. ס"א וס"ו. לעיל שם ס"א וס"ח.
רא. הלכות קטנות רמז תתקמה (שיש לו טלית בת ארבע כנפות ומחזר עלילות כדי להפטר מן המצות נענש).
רב. מלכים א יז, יח. בראשית רבה נ, יא.
רג. כדלקמן בפנים ה"ד וש"נ.
רד. לעיל (ד"ה ומיהו זה) נתבאר לדעת רשב"י, שמי שאינו בר הכי אינו צריך ללמוד כל היום ומלאכתן נעשית ע"י אחרים, וכאן מבאר אף לרבי ישמעאל, שמי שאינו בר הכי יכול אינו צריך לחיות חיי צער כו'.
רה. טור ושו"ע סי' רמו ס"א. והיינו שיעשה מלאכתו קבע גם כדי לקנות עושר. וכ"ה לקמן שם.
רו. ע, ב.
רז. צט, ב (שסגי בפרק אחד שחרית כו' או בק"ש שחרית כו').
רח. שהובא לעיל (ד"ה ומיהו זה): רוצים אנו ליגע בתורה יום ולילה אבל אין לנו פנאי כו' ק"ש שחרית וערבית ומעלה עליהם הכתוב כו'.
רט. הובא בטור או"ח סי' רצ בשם מדרש. לעיל שם ס"ה.
רי. אמנם ראה לקמן בפנים ה"ד (אבל מי שלא הגיע למדה זו כו' אינו חייב כו' אא"כ עושה במדת חסידות ואהבת התורה).
ריא. פסחים מט, ב. ב"מ לג, ב.
ריב. ד, א (שנזכר רק מקרא ומשנה).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 91 עמודים.