12

ו. הקרבה "מן היפה..." – פרט בקדושת הקרבן עצמו

וזהו ההבדל בין ההלכה של הידור מצוה, שלומדת הגמרא מן הפסוק "זה א־לי ואנוהו", לבין ההלכה שברמב"ם "יביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר":

ההלכה לגבי הידור מצוה, כמצוה עצמה, אינה כל כך לצורך ה"חפצא", אלא לצורך קיום המצוה על ידי ה"גברא", כלשון הגמרא "התנאה לפניו במצוות", שהמצוה שמקיים האדם היא "ואנוהו", ולכן "עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה וכו'". על ידי כך שהמצוה מתבצעת בחפץ נאה יותר, הרי קיום המצוה על ידי הגברא הוא באופן של "התנאה לפניו" – לפני הקדוש־ברוך־הוא.

לעומת זאת, בענין הקרבנות, הרי הבאת קרבנות "מן היפה המשובח ביותר" אינה רק לצורך "התנאה לפניו" של האדם, אלא להיפך, זהו פרט במהות של הקרבן לה', שהקדושה וההקרבה לה' (הנתינה להשם), היא מושלמת ומהודרת יותר³⁷.

ז. שלמות הקרבן – דוקא ב"מזבח"

זוהי הסיבה לכך שהרמב"ם מציין הלכה זו דוקא בהלכות איסורי מזבח, כי הענין קשור לעצם ה"מזבח". יותר מכך: הוא קשור להלכות "איסורי מזבח", אף יותר מאשר להלכות "מעשה הקרבנות":

עיקרו של הקרבן הוא היותו קרבן לה'. אמנם, פעולת האדם בכך מתחילה בהקדשתו את הקרבן, אך העיקר והשלמות של הקרבן היא בהקרבתו על גבי המזבח, שאז, כאשר הוא נעשה לחמו של מזבח³⁸, ויש אכילת מזבח³⁹, נעשה הקרבן חלק מ"שולחן גבוה".

ולכן הענין של "ירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר" המבטא את שלמות הנתינה לה' בקרבן, אינו קשור כל כך לעצם הגדרת ה"מוקדשים", או ל"מעשה הקרבנות" – שבכך נכללים כל פרטי עשיית הקרבן, ולא רק הפרט של הקרבתו על גבי המזבח – אלא דוקא להלכות "איסורי מזבח", המבטאות את סיום ושלמות קדושת הקרבן, שנעשית דוקא בהבאתו על גבי המזבח⁴⁰.