22
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
בכל זאת, לדעת כמה מפרשים7, אין כאן מחלוקת בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי, כי כאשר קבעו את החודש על־פי הראיה, יכול היה פסח לחול ביום ששי, ולכן יכולה עצרת לחול בשבת.
בימינו קיימת האפשרות של עצרת בשבת רק בחו"ל, ביום־טוב שני של
בדורות המאוחרים יותר, בתקופה של "ערב שבת לאחר חצות היום"9, בששת ה"ימים" (האלפים) של קיום העולם, נוסף לחג השבועות עוד ענין – הסתלקותו של רבי ישראל בעל־שם־טוב, ביום הראשון של שבועות10, בששי בסיון.
ב. יש קשר בין שלשת הענינים הללו
כל המתרחש בעולם הוא בהשגחה פרטית11. ובודאי מאורעות וענינים כה נעלים כמתן תורה, וכהסתלקותם של דוד המלך ושל הבעל־שם־טוב – ענינים שהשפיעו על כלל ישראל במשך כל הדורות. מכך מובן,
הערות
- 7. ראה סה"ד ב"א תתקכד בשם הרש"ל, שלפי "גמרא דידן דס"ל דמת בשבת י"ל דס"ל המת ג"כ בעצרת". וראה גם בכור שור (לב"ב יג, א) ברכי יוסף (או"ח סתצ"ד סקי"א) שמטעם זה קוראין רות בעצרת.
- 9. שאז מתחיל "טועמי'" מעין דלעתיד – ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"א ע' 51.
- 10. לקו"ד ח"א לב, א. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 12 שזמן הקבורה – "ואל עפר תשוב", שזה הי' נוגע (אצל הבעש"ט) יותר מענין ההסתלקות (תו"ש ע' 46) – הי' ביום ב' דחגה"ש, ז' בסיון. וראה לקמן הערה 42.
- 11. שמזה גם מובן, שזה מה שהענין דמ"ת בעצרת – מקורו בתורה שבכתב (ראה לעיל הערה
- 8. ואפ"ל שזהו הטעם שקוראין רות ביום שני דחגה"ש (מנהגי מהרי"ל. וראה פמ"ג באשל אברהם או"ח סת"צ סק"ח), אף שאין שייך יו"ט שני אז! ואואפ"ל ליישב כ"ז בפשטות – שזה שהקביעות ע"פ הראי' ביטלה אז החשבון והכלל שא"א לפסח (ור"ח ניסן) ביום וא"ו – היינו שע"פ החשבון הי' צ"ל ר"ח ניסן ביום ה' ונדחה* ליום וא"ו. אבל בהר"ח שלאח"ז – לא הייתה סתירה בין החשבון והראי' (דמהיכא תיתא?!) וקבעום בזמנם. ובמילא חל עצרת (יום החמשים ואחד מפסח) בשבת, בשבעה דסיון. וק"ל. ולהעיר שהכתוב (תהלים לט, ה) "הודיעני ה' קצי גו'", השייך להסתלקותו של דוד – ראה שבת ל, סע"א – אומרים (לפי חלוקת התהילים לימי החודש) בז' בסיון.
- . ולא שע"פ החשבון הי' צ"ל ר"ח בש"ק והקדימוהו ליום וא"ו. ולהעיר שבכלל דחי' בהנ"ל – מצוי' הייתה הרבה יותר מאשר קדימה, שהרי הטעם לשינוי – בזמן הקביעות ע"פ הראי' – מהקביעות שצ"ל ע"פ החשבון, הוא מפני: א) שיהי' יום שקובעין בו בחשבון קודם ליום הראי' או אחריו (אבל) זה שיהי' לאחר הראי' (שאז צריך להקדים) פלא הוא (שלא יארע זה אלא מעט כו') [רמב"ם הל' קדה"ח פ"ה ה"ב ובפי' שם], ב) אם מאיזה סיבה שתהי' לא קבלו ב"ד עדות החודש – דוחין ר"ח למחרתו (רמב"ם שם פ"א ה"ו).
- 4. ; הסתלקות דוד המלך – ב(ירושלמי) תורה שבעל פה; והסתלקות הבעש"ט – ע"פ סיפור ומנהגי תלמידיו וכו' (באותו היום ו)בהשנים שמאז [וכן גם חילוק הזמנים: מ"ת – בו' בסיון, זכרון* להסתלקות דוד המלך – בז' בסיון, הסתלקות הבעש"ט – ו' בסיון אבל זמן הקבורה בז' בסיון], מתאים להחילוק שבתוכן ג' ענינים אלו.
- . או ההסתלקות עצמה – ראה הערה 8.
בבא בתרא י״ג א - הטקסט מספריא
חַד גִּיסָא נִגְרָא וְחַד גִּיסָא נַהֲרָא – פָּלְגִין לַהּ בְּקַרְנָא זוֹל.
וְלֹא אֶת הַטְּרַקְלִין כּוּ׳. אֵין בָּהֶן כְּדַי לָזֶה וּכְדֵי לָזֶה, מַהוּ? רַב יְהוּדָה אָמַר: אִית דִּינָא דְּ״גוּד, אוֹ אֶגּוּד״. רַב נַחְמָן אָמַר: לֵית דִּינָא דְּ״גוּד, אוֹ אֶגּוּד״.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ לֵית דִּינָא דְּ״גוּד אוֹ אֶגּוּד״, בְּכוֹר וּפָשׁוּט שֶׁהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן עֶבֶד וּבְהֵמָה טְמֵאָה, כֵּיצַד עוֹשִׂין? אֲמַר לֵיהּ, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: עוֹבֵד לָזֶה יוֹם אֶחָד, וְלָזֶה שְׁנֵי יָמִים.
מֵיתִיבִי: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין – עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד, וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד; דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ; אֶת עַצְמוֹ לֹא תִּקַּנְתֶּם! לִישָּׂא שִׁפְחָה – אֵינוֹ יָכוֹל, לִישָּׂא בַּת חוֹרִין – אֵינוֹ יָכוֹל; יִבָּטֵל?! וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״!
אֶלָּא כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ – וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתְבִין שְׁטָר עַל חֲצִי דָּמָיו. וְחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי!
שָׁאנֵי הָכָא, דְּ״אֶגּוּד״ אִיכָּא, ״גּוּד״ לֵיכָּא.
תָּא שְׁמַע: שְׁנֵי אַחִין – אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, וְהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד; עֲשָׂאָן לְשָׂכָר – הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע; עֲשָׂאָן לְעַצְמוֹ – הֲרֵי עָשִׁיר אוֹמֵר לֶעָנִי:
If there is a water channel on one side of the field and a river on the other side, the field is divided diagonally [bekarna zol] between the two brothers, so that they each receive land adjoining both the river and the water channel.
§ The mishna teaches that a hall, a drawing room, and the like should not be divided unless the two parties will be able to use their respective portions in the same manner that they had previously used them. The Gemara asks: What is the halakha if there is not enough for this one and that one? What is to be done if one of the parties wishes to dissolve the partnership? Rav Yehuda said: There is a halakha of: Either you set a price or I will set a price. That is to say, one party can say to the other: Set a price you are willing to pay for my share, and I will sell my share to you or purchase your share from you at that price. Rav Naḥman said: There is no halakha of: Either you set a price or I will set a price; rather, the partnership continues.
Rava said to Rav Naḥman: According to you who say that there is no halakha of: Either you set a price or I will set a price, what should they do if there was a firstborn son and an ordinary brother whose father left them a slave and a non-kosher animal as an inheritance? How are they to be divided? Rav Naḥman said to him: I say that they work for this one, the ordinary brother, one day, and for the other one, the firstborn, two days.
The Gemara raises an objection to Rav Yehuda’s approach from what is taught in a mishna (Gittin 41a): One who is half-slave half-freeman, e.g., a slave who had been jointly owned by two people, one of whom emancipated him, serves his master one day and himself one day; this is the statement of Beit Hillel. Beit Shammai say: You have remedied the situation of his master, who benefits fully from all his rights to the slave, but you have not remedied his own situation. He cannot marry a maidservant, since half of him is free, and a free Jew may not marry a Canaanite maidservant. He is also not able to marry a free woman, since half of him is a slave, and a Jewish woman may not marry a Canaanite slave. And if you say he should be idle and not marry, but is it not true that the world was created only for procreation, as it is stated: “He did not create it to be a waste; He formed it to be inhabited” (Isaiah 45:18)?
Rather, the court forces his master to make him a freeman by emancipating the half that he owns, and the court writes a bill in which the slave accepts responsibility to pay half his value to his master. This was the original version of the mishna. The ultimate version of the mishna records the retraction of Beit Hillel: And Beit Hillel retracted its opinion and ruled in accordance with the statement of Beit Shammai. This indicates that it is only in this case, where there is the particular consideration of procreation, that the court compels one of the parties to forfeit his portion and dissolve the partnership. But in other cases there is no halakha of: Either you set a price or I will set a price.
The Gemara answers: It is different here, because the slave can say: I will set a price, but he is not able to say: You set a price. In other words, the slave cannot offer to sell himself, because his Jewish side precludes him from selling himself as a Canaanite slave. Therefore, the court would not be able force the master to sell his share, were it not for the consideration of procreation. By contrast, in a situation where either side can buy or sell, one partner can compel the other to either buy his portion or sell his portion to him.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from what is taught in a mishna (172a): In a case where there are two brothers, one poor and one rich, and their father left them a bathhouse or an olive press as an inheritance, if the father had built these facilities for profit, i.e., to charge others for using them, the profit that accrues after the father’s death is shared equally by the two brothers. If the father had built them for himself and for the members of his household to use, the poor brother, who has little use for these amenities, cannot force the rich brother to convert the facilities to commercial use; rather, the rich brother can say to the poor brother:
משנה תורה, הלכות קידוש החודש ה׳:ב׳ - הטקסט מספריא
ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא. שבזמן שיש סנהדרין קובעין על פי הראיה ובזמן שאין שם סנהדרין קובעין על פי החשבון הזה שאנו מחשבין בו היום ואין נזקקין לראיה. אלא פעמים שיהיה יום שקובעין בו בחשבון זה הוא יום הראייה או קודם לו ביום או אחריו ביום. וזה שיהיה לאחר הראייה ביום פלא הוא ובארצות שהן למערב ארץ ישראל.
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך יג ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה ב ‹ 144 לקו"ש ח"ח ע' 22
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 8 עמודים.
- תורת מנחם שיחת ש"פ וישב, מבה"ח טבת ה'תשי"א ב"ב יג, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ פקודי, ב' אדר-שני, ה'תשכ"ה ב"ב יג, סע"ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ דברים, תשעה באב (נדחה), ה'תשכ"ה ב"ב יג, סע"ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ נח, ב' דר"ח מרחשון, ה'תשכ"ד ב"ב יג, סע"ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות תפילין: לב דין כתיבת התפילין נא ב"ב יג, ב
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה הלכות ת"ת פרק שלישי א ב"ב יג, א
- שולחן ערוך קו"א יורה דעה הלכות ת"ת פרק שלישי (א) ב"ב יג, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תפילין הלכות תפילין לב דין כתיבת התפילין ב"ב יג, ב