שיחת ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תשכ"ו

338

בלתי מוגה

א. ההפטרה של יום הש"ק זה, "שוש אשיש" ¹⁴⁵⁹ , היא הסיום של ה"שבע דנחמתא" ¹⁴⁶⁰ . וכיון שלעולם קורין הפטרה זו בשבת שלפני ר"ה, הרי מובן, שיש לה שייכות לראש השנה.

ובהקדם החידוש שבהפטרות של "שבע דנחמתא" לגבי שאר ההפטרות – בשתים:

א) בנוגע לכל שאר ההפטרות יכולה להיות קביעות שבה אין אומרים הפטורה מסויימת, ולדוגמא: כשחל ר"ח בשבת, אזי מפטירים "השמים כסאי" ¹⁴⁶¹ , במקום ההפטרה של פרשת השבוע; אבל ההפטרות של "שבע דנחמתא" נאמרות תמיד, כי, גם כאשר ר"ח אלול חל בשבת פרשת ראה, שאז מפטירין "השמים כסאי", במקום ההפטרה "עני' סוערה לא נוחמה" ¹⁴⁶² שקורין בדרך כלל בפרשת ראה, אזי משלימים זאת בשבת שלאח"ז, עי"ז שמוסיפים גם את ההפטרה ד"עני' סוערה לא נוחמה".

ב) כל שאר ההפטרות הם "מענין הפרשיות דומה בדומה" (וכמבואר בספרים השייכות של כל הפטרה לפרשה ¹⁴⁶³ ); אבל ההפטרות של "שבע דנחמתא" (וכן הוא בנוגע לג' ההפטרות שלפני השבע דנחמתא) אינם "מענין הפרשיות", אלא "לפי הזמן ולפי המאורע" ¹⁴⁶⁴ .

ומזה מובן גם בנוגע להפטרה האחרונה ד"שבע דנחמתא", "שוש אשיש", שכיון שזמנה בסדר השנה הוא לעולם בשבת שלפני ראש השנה, בהכרח לומר שהיא הכנה והקדמה לראש השנה.

וזהו הטעם שמפטירין "שוש אשיש" (ההפטרה של פרשת נצבים) גם כאשר הפרשיות נצבים-וילך הם מחוברין, אף שבדרך כלל מפטירין בשתי פרשיות מחוברות ההפטרה של הפרשה השני' ¹⁴⁶⁵ – כיון שהפטרת "שוש אשיש" מוכרחת להיות בשבת שלפני ר"ה, להיותה הכנה והקדמה לר"ה.

339

ב. ויש לבאר תחילה מעלת ההפטרה ד"שוש אשיש", שלהיותה סיום וחותם כל ה"שבע דנחמתא", מובן, שזהו תכלית העילוי בענין הנחמה, והיינו, שתכלית כל ההפטרות דנחמתא היא לבוא להפטרה ד"שוש אשיש".

ויובן ע"פ המוזכר לעיל ¹⁴⁶⁶ דברי הפסיקתא שהובאו בתוס' במסכת מגילה ¹⁴⁶⁷ אודות ההפטרות דנחמתא, וכפי שמבאר באבודרהם ¹⁴⁶⁸ (שהובא כמ"פ בתורת החסידות, ובפרט ע"י הצ"צ, שהשנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו, שמביאו בפירוש המלות ¹⁴⁶⁹ ) בשם המדרש – ע"ד הצחות – סדר ההפטרות ¹⁴⁷⁰ :

ההתחלה היא – "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם" ¹⁴⁷¹ , שזהו פסוק שאמר ישעי' בנבואתו, שהקב"ה אומר לכללות הנביאים (שלכן נאמר בלשון רבים) שינחמו את בנ"י.

אמנם, כיון שנחמה זו באה ע"י הנביאים, ולא ע"י הקב"ה בעצמו, לא מסתפקים בנ"י בה, וכמ"ש בהפטרה השני': "ותאמר ציון עזבני הוי' ואדנ-י שכחני" ¹⁴⁷² .

ובהקדמה – שאע"פ שענין הנבואה הוא באופן ש"רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני" ¹⁴⁷³ , וכמבואר בתניא ¹⁴⁷⁴ שענין הנבואה הוא דבר ה' ממש, ולכן בשעת אמירת הנבואה הוצרך הנביא להיות בביטול עצום, עד כדי כך שנעשה אצלו התפשטות הגשמיות [מלבד משה רבינו, שהי' "עומד על עומדו שלם", כיון שהי' בדרגא נעלית יותר בענין הנבואה (כמ"ש הרמב"ם בספר הי"ד ¹⁴⁷⁵ , וכפי שמבאר בארוכה במורה נבוכים ¹⁴⁷⁶ )], מ"מ, הרי זה באופן שדבר ה' בא בדרך התלבשות כו', שלכן "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" ¹⁴⁷⁷ , דאף שזוהי אותה נבואה, מ"מ, כיון שבאה בדרך התלבשות בנביא זה, הרי זה בסגנון אחר. ולכן לא מסתפקים בנ"י בנחמה שבאה ע"י הנביאים.

340

ועד כדי כך, שלמרות שנמצאים בתוקף הגלות, מיד לאחרי החורבן – לא מספקת אותם הנחמה שע"י הנביאים, כיון שעוברת ע"י כלי כו', ולא ע"י הקב"ה בעצמו, ולכן טוענים שמצד שם הוי' הרי זה באופן ד"עזבני", ואפילו מצד שם אדנ-י הרי זה באופן ד"שכחני" ¹⁴⁷⁸ .

ולאחרי כן באה ההפטרה השלישית: "עני' סוערה לא נוחמה"4 – דכיון שהקב"ה נתן שליחות לנביאים לנחם את בנ"י, ו"חזקה שליח עושה שליחותו" ¹⁴⁷⁹ , הנה כאשר השליחות לא נתמלאה (כיון שבנ"י אינם מתנחמים בכך), צריכים הנביאים לחזור ולהודיע להקב"ה ש"עני' סוערה לא נוחמה ".

וענין זה פועל שהקב"ה מקבל את טענת בנ"י, ואומר – בהפטרה הרביעית – "אנכי אנכי הוא מנחמכם" ¹⁴⁸⁰ .

וכשם שהנחמה שנשלחה ע"י הנביאים היתה "נחמה בכפלים" ¹⁴⁸¹ , כמ"ש "נחמו נחמו" (ב"פ), הנה גם הנחמה שבאה ע"י הקב"ה בעצמו היא בכפלים – שזהו תוכן ב' ההפטרות הבאות: "רני עקרה לא ילדה" ¹⁴⁸² , ו"קומי אורי כי בא אורך" ¹⁴⁸³ .

ועל נחמה זו שבאה מהקב"ה בעצמו – אומרת כנס"י: "שוש אשיש בהוי' תגל נפשי באלקי"1, והיינו, שכיון שבנוגע לנחמה שע"י הנביאים טענה כנס"י ש"עזבני הוי' ואדנ-י שכחני" (הן בנוגע לשם הוי' והן בנוגע לשם אדנ-י, כנ"ל), הנה כשבאה הנחמה מהקב"ה בעצמו, מכריזה כנס"י "שוש אשיש בהוי' תגל נפשי באלקי ".

וזהו שסיום וחותם השבע דנחמתא הוא בהפטרה "שוש אשיש" – כיון שזוהי תכלית הנחמה, ובה נכללים כל פרטי הענינים והמעלות שבנחמות שלפנ"ז.

ועפ"ז נמצא שכללות ענין הגאולה נפעל בהפטרה ד"שוש אשיש":

אע"פ שענין הגאולה התחיל כבר ברגע שלאחרי החורבן, כדאיתא במדרש ¹⁴⁸⁴ שבשעת חורבן ביהמ"ק געתה פרתו כו', וכאשר געתה פעם שני', הי' זה סימן ש"נולד מושיען של ישראל", ובפרט לאחרי שהקב"ה

341

אמר לנביאים "נחמו נחמו עמי", והרי דיבורו של הקב"ה חשיב מעשה ¹⁴⁸⁵ , כך, שענין הגאולה נפעל כבר לפני "שוש אשיש" – הרי זה עדיין רק בכח, ולמטה יותר – בהעלם; ואילו ההמשכה בגילוי לבנ"י היא – כאשר בנ"י אומרים "שוש אשיש גו'".

ג. וזהו גם ענינו של ראש השנה:

פרשת נצבים קורין לעולם קודם ר"ה (משא"כ פרשת וילך, שרק לפעמים קורין קודם ר"ה), וכפי שמבאר רבינו הזקן בלקו"ת ¹⁴⁸⁶ , ש"מרומז במלת היום ("אתם נצבים היום" ¹⁴⁸⁷ ) דקאי על ר"ה כו'", והרי הפירוש ד"היום" הו"ע של אור וגילוי, כפי שמפרש רש"י: "כיום הזה שהוא .. מאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם", וזהו גם ענינו של ר"ה, שהענין דכתיבה וחתימה טובה יאיר בגילוי.

ומזה מובן גם בנוגע להפטרה שקורין קודם ר"ה, "שוש אשיש וגו'", שכל פרטי הענינים שבהפטרה, "כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני"1 וכיו"ב, נמשכים ובאים בגילוי.

ועד להמשך הכתוב "כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כלי'"1 – שזהו ענין הנישואין שיהי' בביהמ"ק השלישי (משא"כ לפנ"ז, גם בזמן הבית, שהי' רק ענין האירוסין) ¹⁴⁸⁸ , בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

* * *

ד. ע"פ האמור לעיל אודות סדר ההפטרות, מובן גם בנוגע לב' ההפטרות "רני עקרה" ו"קומי אורי", שהענין ד"קומי אורי" הוא נעלה יותר מהענין ד"רני עקרה" – שכן הוא סדר המנחמים, שכדי שהדברים יחדרו אצל הזולת (המטה), הרי זה צריך להיות מן הקל אל הכבד, ולכן צריך להתחיל בדרגא תחתונה, ורק אח"כ באים לדרגא נעלית יותר.

וענין זה (המעלה ד"קומי אורי" לגבי "רני עקרה") מובן מפשטות לשון הכתוב: בפסוק "רני עקרה לא ילדה" – אף שנאמר "רני", הרי היא עדיין במעמד ומצב ד"עקרה (ש)לא ילדה"; ורק לאח"ז באים לדרגא ד"קומי אורי", שמבטלת את ענין העקרות כו', ואז יכול להיות הענין ד"שוש אשיש גו'".

342

ה. ויש לומר בדרך אפשר בביאור ב' הדרגות ד"רני עקרה" ו"קומי אורי", שזהו בדוגמת החילוק שבין כ"ה באלול לראש השנה ¹⁴⁸⁹ :

בכ"ה באלול נברא העולם, כדאיתא במדרש ¹⁴⁹⁰ , שהרי ר"ה הוא היום שבו נברא האדם, שהי' יום ששי לבריאת העולם, ונמצא, שיום הראשון לבריאת העולם הוא כ"ה באלול.

והנה, אע"פ שר"ה נקבע ביום ברוא אדה"ר, הרי גם ביום כ"ה באלול יש ענין של שמחה, כיון שהיתה בו התחלת הבריאה באופן ד"יום אחד" ¹⁴⁹¹ , וכדאיתא במדרש ¹⁴⁹² (בנוגע ליום ראשון דברה"ע) ש"עולם על מילואו נברא".

ובפרט ע"פ הידוע שכללות הענין דבריאת העולם הוא מבחי' שלמעלה מהשתלשלות, ועד לפני הצמצום – בחי' "כי חפץ חסד הוא" ¹⁴⁹³ , דטבע הטוב להיטיב ¹⁴⁹⁴ (כפי ששייך לומר "טבע" בעצמותו ית'), ועד לפנימיות הרצון (חפץ דייקא), שהו"ע התענוג, כדרשת חז"ל ¹⁴⁹⁵ על הפסוק ¹⁴⁹⁶ "שוקיו עמודי שש", "זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו", שזהו"ע התענוג שלפני הצמצום, וכפתגם רבינו הזקן ¹⁴⁹⁷ : "אויף אַ תאוה איז קיין קשיא".

וכל כך גדלה מעלת כ"ה באלול, עד שמתעוררת הקושיא בתורת החסידות: למה לא קבעו ר"ה בכ"ה באלול ¹⁴⁹⁸ , והרי ידוע שקושיא בתורה היא גם ענין של תורה ¹⁴⁹⁹ .

אמנם, למרות גודל המעלה דכ"ה באלול, לא נקבע בו ר"ה, אלא נשאר יום חול רגיל (מלבד כשחל בשבת), ואילו ר"ה נקבע ביום ברוא אדה"ר, שגם כשחל בימות החול הרי הוא "יום טוב" עם כל פרטי הדינים כו' ("מיטן גאַנצן פּאַראַד"), ועד שיש בו מעלה לגבי שאר ימים טובים, כי, "המתענה .. אסור לו לבשל או לעשות שאר מלאכות אוכל נפש

343

לצורך אחרים" ¹⁵⁰⁰ , והרי "יש אומרים שמצוה להתענות בר"ה" (משא"כ בשאר ימים טובים שאסור להתענות) ¹⁵⁰¹ , כך, שיכול להיות חומר בעשיית מלאכת אוכל נפש בר"ה לגבי שאר ימים טובים, והיינו, שיש בר"ה ענין מיוחד של שביתה ממלאכה, שבא מצד ענין המנוחה, כשם שהי' בבריאת העולם, שהאדם נברא ביום הששי, כדי שימצא הכל מוכן לפניו ¹⁵⁰² , ויוכל להיות אצלו ענין המנוחה.

וההסברה בזה – לפי שבר"ה (יום ברוא אדה"ר) נפעל המשכת אור חדש בעולם ¹⁵⁰³ , שזהו"ע ד"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" ¹⁵⁰⁴ , שעי"ז נפעל ענין חדש בעולם, ולכן הרי זה עילוי שבאין ערוך לגבי כ"ה באלול.

וכידוע בפירוש הכתוב ¹⁵⁰⁵ "ויפח באפיו נשמת חיים", שזהו לפי שבבריאת האדם נפעל בנשמה שתהי' לה שייכות עם העולם (משא"כ לפנ"ז, כאשר "עם המלך במלאכתו ישבו שם" ¹⁵⁰⁶ , ללא שייכות לעולם) ¹⁵⁰⁷ , ועי"ז ניתוסף עילוי בהנשמות – שנעשים בבחי' "מהלכים", כמ"ש ¹⁵⁰⁸ "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", והיינו, שבתחילה היו הנשמות בבחי' "עומדים", וע"י ירידתן למטה נעשים בבחי' "מהלכים" ¹⁵⁰⁹ , ועד שפועלים וממשיכים ענין הליכה גם בעולם, כשם שאדה"ר פעל בכל הנבראים, כדאיתא במדרש ¹⁵¹⁰ שמיד לאחרי בריאתו אמר אדה"ר לכל הנבראים: "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו" ¹⁵¹¹ .

וזהו העילוי המיוחד שנפעל בר"ה, שזהו עילוי שבאין ערוך לגבי כ"ה באלול, וכפי שיתבאר לקמן (במאמר ¹⁵¹² ).

ו. ולהעיר, שביום הש"ק זה ישנם ב' המעלות:

יום הש"ק זה הוא כ"ה באלול, שבו הי' הגילוי ד"כי חפץ חסד הוא", בחי' פנימיות הרצון, שהו"ע התענוג (כנ"ל ס"ה). וע"פ מ"ש

344

בכתבי האריז"ל ¹⁵¹³ על הפסוק ¹⁵¹⁴ "והימים האלה נזכרים ונעשים", הרי זה חוזר ונמשך גם עתה.

וזהו גם מה שגילה כ"ק מו"ח אדמו"ר ¹⁵¹⁵ אודות המנהג שנהגו (ונוהגים) חסידים, שהחל מכ"ה באלול לומדים בכל יום את הפרשה בתורה אודות הבריאה של יום זה, וטעם הדבר, לפי שגם עתה נמשכים כל הענינים שהיו בכ"ה באלול בפעם הראשונה, וכיון שכל ההמשכות שבעולם הם ע"י התורה דוקא, לכן לומדים פרשת בריאת יום זה בתורה.

אמנם, כיון שיום הש"ק כולל את כל ימי השבוע, נכללת ביום הש"ק זה גם המעלה של ראש השנה, שבו נפעל עילוי שבאין ערוך לגבי כ"ה באלול – המשכת אור חדש כו'.

ז. וע"ד החילוק שבין כ"ה באלול לראש השנה – הוא גם החילוק שבין ב' ההפטרות "רני עקרה" ו"קומי אורי":

ההפטרה ד"רני עקרה" היא בדוגמת כ"ה באלול, שמצד גודל העילוי שבו יש בו ענין של שמחה – "רני", אבל אעפ"כ עדיין אין בו המשכת אור חדש, כך, שהוא בבחי' "עקרה (ש)לא ילדה".

ולאח"ז באה ההפטרה ד"קומי אורי כי בא אורך" – שמתבטל ענין העקרות ונמשך אור חדש, בדוגמת הענין דר"ה שבו נפעל עילוי שבאין ערוך דהמשכת אור חדש.

אמנם, בכדי לבוא לדרגא ד"קומי אורי", שהיא בדוגמת ענינו של ראש השנה – צריכה להיות ההכנה ע"י העבודה ד"רני עקרה", שהיא בדוגמת ענינו של כ"ה באלול, ועי"ז זוכים לכתיבה וחתימה טובה בר"ה.

ולהעיר גם מתורת הבעש"ט על הפסוק "קומי אורי", שאמרה יחד עם שאר שבעת התורות, בהמשך לתורה על הפסוק ¹⁵¹⁶ "והי' כי תבוא אל הארץ גו'" (כפי שכבר נדפסו הדברים ¹⁵¹⁷ ).

וכללות הענין ד"קומי אורי" (שבא לאחרי ההכנה ד"רני עקרה") קשור עם גילוי פנימיות התורה דלעתיד לבוא, כמ"ש ¹⁵¹⁸ "ישקני מנשיקות פיהו", דקאי על טעמי תורה, פנימיות התורה, שילמד משיח את כל ישראל, כולל גם האבות ומשה רבינו (כמבואר במאמרי חג הפסח ובפרט

345

במאמרי אחרון של פסח ¹⁵¹⁹ ), ועד לקיום היעוד "לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי" ¹⁵²⁰ , "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" ¹⁵²¹ , ו"שמחת עולם על ראשם" ¹⁵²² .

* * *

ח. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כי המצוה הזאת וגו'.

* * *

ט. בעמדנו בשבת שקודם אמירת הסליחות, שהתחלתן במוצאי שבת, "במוצאי מנוחה" – יש להזכיר, כנהוג מכמה שנים ¹⁵²³ , ע"ד ההוראה ובקשה להוסיף בלימוד התורה בימים אלו, הן בנוגע לתושבי המקום, והן בנוגע לאורחים שבאו ממקומות אחרים (הן אלו שבאו לזמן ארוך והן אלו שבאו לזמן קצר), אשר, למרות שהי' אצלם טלטול הדרך, והרי "שמעתא בעי צילותא" ¹⁵²⁴ , מ"מ, צריכים גם הם להוסיף בלימוד התורה, ועאכו"כ בנוגע לאורחים שבאו מארץ ישראל, שהרי כל ההיתר שלהם לצאת מארץ ישראל הוא רק בשביל לימוד התורה ¹⁵²⁵ , והיינו, שנוסף לכך שגם שם למדו ביגיעה כו', ובאופן של הקדמת ברכת התורה, עליהם להוסיף עוד יותר בעמקות הלימוד כו', וכל המוסיף מוסיפין לו ¹⁵²⁶ .

וכללות הענין בזה:

בימים אלו מתגלים ומאירים י"ג מדה"ר, שהם למעלה מהשתלשלות, כמ"ש ¹⁵²⁷ "ויעבור הוי' על פניו גו'", למעלה מבחי' פנים כו' ¹⁵²⁸ .

ובפרט שי"ג מדה"ר שמאירים בחודש אלול הם למעלה מי"ג מדה"ר שבכל השנה כולה (כידוע שבי"ג מדה"ר גופא יש חילוקי דרגות: כפי שהם בכל השנה, כפי שהם בחודש אלול, וכפי שהם בעשי"ת, ובפרט ביוהכ"פ) ¹⁵²⁹ , שהמשכת י"ג מדות שבכל השנה הו"ע הרחמים על חיי הגוף, אבל י"ג מדות שמאירים באלול הם הרחמים על חיי הנשמה ¹⁵³⁰ ,

346

וכפי שמבאר הצ"צ ¹⁵³¹ בפירוש מאמר הזהר ¹⁵³² על הפסוק ¹⁵³³ "כשושנה בין החוחים", "מה שושנה אית בה תליסר עלין אוף כנס"י אית בה תליסר מכילין דרחמי", שבי"ג מדה"ר שבכל השנה, הגילוי למטה הוא מבחי' "תליסר עלין" ד"שושנה בין החוחים", שהיא הבחי' החיצונה דמלכות, שנקראת "גופא" לגבי בחי' פנימיות המלכות שהיא בחי' נשמתא ¹⁵³⁴ , אבל באלול שאז מאירים י"ג מדה"ר בנוגע לחיי הנשמה, הגילוי הוא מבחי' פנימיות המלכות, שעז"נ "אוף כנס"י אית בה תליסר מכילין דרחמי", ומוסיף, "שאז באלול מאיר הארת י"ג מכילין הנ"ל גם בשושנה החיצונה".

וכפי שמבאר רבינו הזקן בלקוטי תורה ¹⁵³⁵ ענין התגלות י"ג מדה"ר בחודש אלול, "ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר .. מקבלין פניו בשדה, ואז רשאין (וכפי שמוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר ¹⁵³⁶ : ויכולין) כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם", וממלא את בקשותיהם כו' ¹⁵³⁷ .

וכיון שבימים אלו ישנה הוספה מיוחדת בהמשכות מלמעלה, וכל ההמשכות באים ע"י התורה, לכן יש צורך להוסיף בלימוד התורה בימים אלו.

י. ובנוגע לפועל:

יש להוסיף בלימוד התורה הן בלימוד הנגלה והן בלימוד החסידות, וללמוד גם הלכה למעשה, "ודבר בעתו מה טוב" ¹⁵³⁸ – לימוד הלכות החג בחג (כמ"ש רבינו הזקן בשו"ע הלכות פסח ¹⁵³⁹ ), בתור לימוד עיקרי.

ומה שמצינו שבחודש אלול נוהגים הלומדים למעט בלימוד ולהרבות בתחנונים ¹⁵⁴⁰ , יש לומר, שהכוונה במיעוט בלימוד היא – לא לגבי הלימוד של כל השנה, אלא לגבי התחנונים שבימים אלו, אבל בודאי שהלימוד צריך להיות באופן של הוספה (גם בזמן) לגבי הלימוד של כל השנה.

347

והובטחנו ¹⁵⁴¹ שה"בא לטהר מסייעין אותו", ו"אדם מקדש עצמו מעט (מלמטה ¹⁵⁴² )" – "מעט" לא לגבי האדם, אלא לגבי למעלה, שהרי כל מה שהאדם מקדש את עצמו למטה, הנה לגבי למעלה הרי זה "מעט" – "מקדשין אותו הרבה (מלמעלה84)".

והלימוד יהי' באופן של "דיבוק חברים" ¹⁵⁴³ , כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בקונטרס החלצו ¹⁵⁴⁴ , ובלשון הכתוב29: "אתם נצבים גו' כולכם".

וכיון שבכתוב נזכרו גם חילוקי דרגות מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך" – צריך להיות הלימוד באופן שיהי' גם "ראשיכם", ע"י "משגיח" שישגיח על סדרי הלימוד וכו'.

ועי"ז יהי' – כסיומא דקרא – "לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו" ¹⁵⁴⁵ ,

וכיון שזהו כבר לאחרי "סלח לנו מחל לנו כפר לנו" – הרי זה באופן ד"כי אנו עמך ואתה אלקינו אנו בניך וכו'", ככל פרטי הענינים שבזה, ועד לאריכות ימים ושנים טובות, באופן ד"אתה ושנותיך לא יתמו" ¹⁵⁴⁶ .

[ניגנו הניגון "כי אנו עמך" הב', ולאחרי שסיימו, רמז כ"ק אדמו"ר שליט"א שינגנו גם הניגון "כי אנו עמך" הא'].

* * *

יא. הביאור בפירוש רש"י בפ' נצבים, על הפסוק ¹⁵⁴⁷ "הכתובה בספר התורה הזה", "ולמעלה הוא אומר ¹⁵⁴⁸ בספר התורה הזאת וכו'", כי, כאן יש לפרש כפשוטו, "הכתובה בספר (שתוכנו תורה) הזה", "הזה לשון זכר, מוסב על הספר", משא"כ הכתוב למעלה, "הזאת לשון נקבה, מוסב על התורה", דכיון שכוונת הכתוב להגדיל הפחדת בנ"י שלא יעברו על התומ"צ, עי"ז שמוסיפים "גם כל חלי וכל מכה וגו'" ("אשר לא כתוב בספר")90, שגם זה נכלל בהוראת "(ספר) התורה" ¹⁵⁴⁹ , הרי תיבת "התורה"

348

היא עיקר. וה"יינה של תורה", שהיפך הברכה ("פרשת הקללות") היא מצד ההפסק בין תושב"כ ("בספר") לתושבע"פ ("התורה"), כיון שלא נרגש אצלו בחי' המס"נ והקב"ע שלמעלה ממה שנתפרש בתושב"כ ותושבע"פ ("אשר לא כתוב בספר התורה הזאת") ¹⁵⁵⁰ ; והתיקון לזה ¹⁵⁵¹ ע"י עבודת התשובה ¹⁵⁵² – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד ע' 108 ואילך.

*

יב. הביאור בפירוש רש"י בפ' וילך, על הפסוק ¹⁵⁵³ "ויכתוב משה וגו' ויתנה", "כשנגמרה כולה נתנה לבני שבטו" – דכיון שנאמר "ויתנה אל הכהנים בני לוי .. ואל כל זקני ישראל" (מלבד שבט לוי), עכצ"ל, ש"נתנה לבני שבטו" ¹⁵⁵⁴ ע"י הכהנים שהם באי-כח של כל שבט לוי (כמו הנתינה לכל שבטי ישראל ע"י "זקני ישראל"), כיון שהכהנים אינם מובדלים לגמרי משבט לוי, וכפי שמצינו (א) שעי"ז שאהרן הדליק את

349

המנורה בטלה חלישות דעתו "שלא הי' עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו " ¹⁵⁵⁵ , (ב) "את שם אהרן תכתוב על מטה לוי", "שבט אחד הוא" ¹⁵⁵⁶ .

ועפ"ז מתורצת קושיית הרגצ'ובי ¹⁵⁵⁷ מה בא הכתוב לרבות בתיבות "בני לוי" (שהרי אין לומר שבא לרבות בעלי מומים, כמו בעגלה ערופה) – ללמדנו שהנתינה לכהנים היתה מצד היותם "בני לוי", אף שיש בזה ענין של "זרות" לגבי חלק הכהונה, כמו בעלי מומים שנקראים "זרים" לגבי כהנים תמימים.

והטעם (בפנימיות הענינים) שבג' ענינים אלו (נתינת הס"ת, הדלקת המנורה וקיחת המטות) לא הובדלו הכהנים בפני עצמם, כיון שהכוונה והתכלית שבהם היא לתקן ענין בלתי רצוי, שזהו מצד בחי' הלוי, אתכפיא, ועד להתיקון בתכלית השלימות, באופן דאתהפכא, כיון שנעשה ע"י כהנים, שעי"ז ישנם ב' המעלות ¹⁵⁵⁸ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 315 ואילך.

* * *

יג. (בסיום ההתוועדות, לאחרי ברכה אחרונה, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

כיון שיום השבת כולל את כל ימי השבוע שלאחריו, כך, שביום הש"ק זה נכללים הימים האחרונים של השנה החולפת, והימים הראשונים של השנה החדשה – יה"ר ש"בשמחה תצאו ובשלום תובלון ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף" ¹⁵⁵⁹ .

______ ● ______