שיחה ה

30שיחה ה

דברים

א. המחלוקת בענין איסור "פליטה" של בישולי נכרים

לגבי האיסור של בישולי נכרים, הנלמד¹ בדרך של "אסמכתא"² מן הפסוק³ "אוכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי" ("מה מים שלא נשתנו... על ידי האור אף אוכל...") – יש מחלוקת בין הפוסקים, אם הכלים אשר בלעו מפליטת בישולי נכרים נאסרים אף הם, אם לאו.

יש סוברים⁴, שכיון שאיסור בישולי נכרים הוא "משום חתנות"⁵, משום שהם עלולים להביא לידי נישואים לנכריה, לא אסרו את ה"פליטה", "בהא ליכא (=בכך אין) ודאי משום חתנות"⁶. אך לפי רוב הפוסקים⁷, נאסרו גם

ה הכלים, "דכל שאסרוהו חכמים, פליטתו כמוהו"⁸.

ויש לומר, שזה בדומה לנסרים שרחבם ארבעה, הפסולים לסכך, וההלכה קובעת⁹ שאף אם "הפכן על ציריהן" – "שאין בהן ארבעה"¹⁰ – הם פסולים, כי "כיון דיש שם פסול עליהן", הם נפסלים "בכל ענין"¹¹. וכפי שמסביר הגאון הראגוטשובי¹² שדבר האסור משום גזירה עקב דבר אחר אסור (תקרה) נעשה אף הוא "כמו עצם האיסור", ואינו אסור רק כאשר ישנו "טעם האיסור". וכך בעניננו, שלמרות שטעם איסור בישולי נכרים הוא "משום חתנות", הרי ענין זה נעשה "כמו עצם האיסור", והוא קיים גם כאשר הטעם, חשש חתנות, אינו קיים.

ב. הסיפור בגמרא אודות אכילה מסכין של נכרי

ויש לומר, שהמקור לדעתם של רוב הפוסקים הוא הסיפור המובא בסיום מסכת עבודה זרה בקשר להלכה על הכשרת סכין של גיעולי נכרים "לאכול 31בה צונן"¹³, ואם נסביר שאיסורו של הסכין היה עקב בישולי נכרים¹⁴, יתורצו מספר שאלות המתעוררות על הסיפור. וכך נאמר בגמרא:

מר יהודה ובאטי בר טובי הוו יתבי קמיה דשבור מלכא (=ישבו לפני המלך שבור, שהיה גוי), אייתו לקמייהו אתרוגא (=הביאו לפניהם אתרוג), פסק (=חתך) אכל, פסק והב ליה לבאטי בר טובי, הדר (=לאחר מכן) דצה עשר זימני בארעא (=נעץ את הסכין עשר פעמים בקרקע) – כפי שנאמר בגמרא שכך יש לעשות כדי להכשיר סכין – פסק הב ליה למר יהודה. אמר ליה באטי בר טובי: וההוא גברא לאו בר ישראל הוא (=וכי אני איני בן ישראל, שאינך מכשיר את הסכין לפני השימוש בו בשבילי)? אמר ליה: מר קים לי בגויה ומר לא קים לי בגויה (רש"י: "רב יהודה – מכיר אני בו שהוא פרוש ולא יאכל דבר איסור, אבל בך איני מוחזק שתהא פרוש כל כך"). איכא דאמרי אמר ליה (=ולפי דעה אחרת אמר לו): אידכר מאי עבדת באורתא (=זכור מה שעשית בלילה שעבר). (רש"י: "דרך פרסיים למסור נשים לאכסנאים וכששיגרן להם בלילה שעבר, קיבל באטי, ורב יהודה לא קיבל").

בפשטות נראה, שההבדל בין שתי הדעות לגבי תשובתו של המלך שבור הוא, שלפי התשובה הראשונה אמר המלך שאין הוא בטוח אם באטי פרוש מדבר איסור – "בך איני מוחזק". ולפי הדעה השניה ידע המלך בודאות שבאטי אינו פרוש מדבר איסור, שהרי "זכור מה שעשית".

לפי זה אין מובן: אם באטי קיבל את הנשים הפרסיות ועבר על איסור ודאי, מדוע אמר המלך, לפי הדעה הראשונה, רק "לא קים לי בגויה"? ודחוק ביותר לומר, שהדעות השונות נחלקות ביניהן לגבי עצם המציאות¹⁵ אם ארע המאורע של "עבדת באורתא" אם לאו.

ג. השאלה המתעוררת לפי פירוש התוספות

בעלי ה"תוספות"¹⁶ אומרים, שבאטי לא חטא בקבלו את הנשים הנכריות, כי הוא היה "עבד קצת שמעוכב גט שחרור", ולעבד מותרת אשה נכרית.

32ויש לומר, שרש"י, שאינו מדגיש שבאטי לא חטא, ובעלי התוספות – נוקטים כל אחד בשיטתו הוא: בהלכה שבמסכת גיטין¹⁷ "נתייאשתי מפלוני עבדי... אין לו תקנה אלא בשטר", מפרש רש"י: "אין לו תקנה – בבת ישראל ולא בשפחה, שהרי משוחרר הוא קצת...", ואילו בעלי התוספות אינם מסבירים שם¹⁸ כרש"י, אלא ש"אין לו תקנה, בבת חורין קאמר, אבל בשפחה שרי (= מותר)". ובדומה לכך גם לגבי באטי, אשר היה "מעוכב גט שחרור"¹⁹, הרי לדעת רש"י אסורה לו שפחה²⁰, ולדעת התוספות מותרת לו, וכן נכרית²¹.

ולפי פירוש התוספות שלעיל אין מובן: אם באטי לא עבר על איסור, מדוע אמר לו המלך "אידכר מאי עבדת באורתא"?

הריטב"א²² מסביר, ש"שבור מלכא לא היה יודע זה, ולפיכך חשד אותו שכשם שלא נזהר מן הנכרית לא יחוש לגיעולי נכרים, וזה אינו, כי עבד מוזהר הוא בכל האיסורין, וכשם שאסור בחזיר ובנבלה אסור בגיעוליהן".

אך, לכאורה, הסבר זה אינו "חלק" לגמרי: הרי המלך שבור היה "בקי בדינים"²³, כפי שמוכח גם מסוגיא זו עצמה, ואין מסתבר שהוא לא ידע את ההלכה שעבד מותר בנכרית. וכן קשה לומר שהוא לא ידע שבאטי הוא עדיין "עבד קצת", כי רבי יהודה הכריז זאת ברבים²⁴.

ד. שאלות נוספות המתעוררות על הסיפור הנ"ל

כן יש להבין בפרטי הסיפור:

ניתן להבין מדוע לקח באטי את האתרוג מן המלך, וכפי שנראה מן הסיפור, אכל אותו, וזאת – לא משום שהוא לא היה זהיר באיסור גיעולי נכרים, או משום שהוא לא ידע את ההלכה בענין זה (שהרי משאלתו "וההוא גברא לאו בר ישראל" מובן שהוא ידע זאת והדבר חרה לו), אלא משום שאילו לא היה אוכל את מה שנתן לו המלך, הוא היה מורד במלכות²⁵, וזהו חשש של פיקוח 33נפש²⁶, הדוחה כל התורה – "יעבור ואל יהרג"²⁷,

(ושאלתו "וההוא גברא לאו בר ישראל הוא" – מדוע לא מנע המלך את האיסור גם ממנו, מבאטי בר טובי, לאחר שראה שהמלך מנע ממר יהודה דבר איסור, אינה סותרת לכך).

אך עדיין תמוה הדבר מצד המלך שבור:

א) אם המלך לא רצה להכשיל בדבר איסור²⁸, האם די בכך שאין הוא בטוח ("לא קים לי בגויה") שבאטי פרוש מדבר איסור, כדי להכשילו בודאי, לתת לו לאכול דבר אסור?

ב) אף לפי הדעה שבאטי בודאי עבר על האיסור בלילה (או לפי שיטת רש"י, או רק לדעת המלך שבור לפי שיטת התוספות) – אין זו סיבה לכך שהוא יכשילו באיסור נוסף? הרי ייתכן שאכן באטי לא היה יכול להתגבר על הנסיון הגדול²⁹ של יצר העבירה עם הנכרית, אך בכל זאת הוא זהיר במאכלים אסורים. ובמיוחד כאשר איסור זנות עם נכרית, שלא ב"דרך חתנות", בצנעה, הוא איסור דרבנן³⁰, ואילו גיעולי נכרים הוא איסור מן התורה³¹.

ג) התמיהה היא אף גדולה יותר: כיון שהמלך שבור נעץ את הסכין בקרקע בשביל מר יהודה בין כך ובין כך, הרי הוא יכול היה לעשות זאת מספר דקות לפני כן, לפני נתינת האתרוג לבאטי, ועל ידי כך למנוע גם את באטי מן האיסור – ומדוע הוא דחה את נעיצת הסכין בקרקע רק לאחר הנתינה לבאטי, באופן שהוא יאכל דוקא דבר איסור?

ה. איסור הסכין אינו משום מאכלים אסורים

כדי להבין יש להקדים ולהבהיר שהאיסור להשתמש בסכינו של המלך שבור לא היה עקב איסור המאכלים האסורים שנבלעו בו בבית המלך,

שהרי בהיותו מלך, ו"כלום חסר לבית המלך"³², אין לומר שהשתמשו לחיתוך פירות (אתרוג) באותו סכין אשר בו השתמשו לחיתוך תבשילי בשר רותח וכדומה. בודאי היו שם סכינים מיוחדים לפירות, ולא נבלעו בהם מאכלים אסורים,

אלא השימוש בסכין נאסר משום בישולי נכרים³³ – השתמשו בסכין גם 34לחיתוך פירות מבושלים וחריפים³⁴, והוא בלע בישולי נכרים^*.

לפי זה מובנת הדעה של "איכא דאמרי", שהמלך שבור אמר "אידכר מאי עבדת באורתא":

כאמור, הטעם לאיסור בישולי נכרים הוא "משום חתנות" – "בנותיהן". וכיון שבאטי היה מותר ב"בנותיהן", לדעת התוספות, הרי לא חל עליו איסור בישולי נכרים, שנובע מאיסור בנותיהן³⁵.

אמנם, כאמור לעיל, איסור בישולי נכרים נעשה "כמו עצם האיסור", ולכן הוא נשאר בעינו גם כאשר הטעם מתבטל, הרי לא כך בעניננו, כי –

בנוסף לכך, שהכלל של "נעשה כמו עצם האיסור" קיים רק כאשר דנים אודות חפץ מסויים, שכבר חל עליו "שם פסול", הרי הוא נשאר אסור "בכל ענין". אבל במקרים שבהם לפי ההגיון אין האיסור חל מלכתחילה, כיון שטעם האיסור אינו קשור לענין זה מעיקר הדין³⁶ אין הדבר כך. כפי שרואים בעניננו, שישנם מקרים רבים שבהם אין קיים איסור בישולי נכרים כיון שמלכתחילה לא קשורה לכאן בכלל הגזירה "משום חתנות"³⁷.

ובנוסף לכך, קיום האיסור גם כאשר הטעם מתבטל הוא רק כאשר אין חשש שבישולי הנכרים יובילו לאיסור חתנות, אבל עצם איסור חתנות קיים במקרים כאלו. אך לא כן בעניננו, לגבי באטי, הרי לא חל איסור חתנות מלכתחילה, ואין כלל מקום לומר שיחול איסור בישולי נכרים משום שהוא עלול להביא לידי חתנות.

ובדומה לכך ניתן להסביר את תשובתו של המלך שבור "אידכר מאי עבדת באורתא" לפי שיטת רש"י, שבאטי היה אסור בנכרית, למרות היותו "עבד קצת": כיון שאיסור בישולי נכרים הוא רק כדי להימנע מ"בנותיהן", לכן סבר, שאין כלל טעם והכרח למנוע מבאטי את הסייג לאיסור – "בנותיהן" – בעוד אשר הוא לא נזהר באיסור עצמו.

35ו. שתי הדעות בגמרא בהתאם לשני הטעמים לאיסור בישולי נכרים

לפי זה ניתן להבין, לפי הדעה הראשונה, מדוע לא אמר המלך שבור "אידכר מאי עבדת באורתא":

בנוסף לטעם שהוזכר לעיל לגבי איסור בישולי נכרים – "משום חתנות" – ישנו לאיסור זה עוד טעם: "שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא"³⁸.

ויש לומר ששתי הדעות בגמרא תלויות בשני הטעמים, ונחלקות ביניהן לגבי השאלה מהו הטעם העיקרי לאיסור זה: לפי הדעה השניה, "איכא דאמרי", הטעם העיקרי הוא "משום חתנות", ולכן דברי המלך "אידכר מאי עבדת באורתא" מבהירים מדוע אין למנוע מבאטי בישולי נכרים (לפי דברי התוספות, כיון שהוא מותר בבנותיהן, ולדעת רש"י – מפני שהוא לא היה זהיר באיסור בנותיהן). אבל לפי הדעה הראשונה הטעם העיקרי הוא "שלא יהא ישראל רגיל... ויאכילנו דבר טמא", ולגבי חשש זה אין הענין של "עבדת באורתא" מהווה מענה.

אך עדיין אין מובן, כדלעיל, לפי הדעה הראשונה: כיצד מהווה טענתו של המלך שבור "לא קים לי בגויה" הצדקה להכשלת באטי בדבר איסור³⁹?

כן אין מובן לפי הדעה השניה לשיטת רש"י: אמנם, באטי לא היה זהיר ב"בנותיהן", ולכן אין הכרח להקפיד לגביו בסייג לאיסור בנותיהן – אך בכל זאת היה טוב יותר אילו הקדים ונעץ את הסכין בקרקע לפני חיתוך האתרוג לבאטי, ועל ידי כך למונעו מן האיסור, שהרי אין זה כרוך בשום טורח מיוחד.

ז. אסור למלך לעשות מלאכה משום כבודו

ההסבר לכך הוא:

ההלכה⁴⁰ היא, שפרנס שנתמנה על הציבור אסור לו לעשות מלאכה לפני שלושה. על־אחת־כמה־וכמה אמורים הדברים לגבי מלך.

למרות שהמלך שבור היה נכרי, הרי הלכה זו יש לה טעם הגיוני, הקיים בשלימותו גם לגבי נכרי, ובמיוחד כדי שהנכרי עצמו ינהג כך, ובכלל, חייבים לכבד גם את מלכי אומות העולם⁴¹.

36ויש לומר, שהטעם לכך הוא, שכבוד המלך חשוב לישובו של עולם "שאלמלא מוראה (של מלכות) איש את רעהו חיים בלעו"⁴², וגם בני נח מצווים על כך⁴³, ולכן חל החיוב לכבדם גם על ישראל.

יוצא מכך, שעקב כבוד המלך, אסור היה⁴⁴ למלך שבור לנעוץ את הסכין בקרקע^* בפני באטי ומר יהודה. וכיון שבאטי, באכלו את האתרוג, גם ללא נעיצה בקרקע, אינו עובר על איסור, ולהיפך, הוא חייב לאכול זאת משום חשש פיקוח נפש, כאמור לעיל בסעיף ד'⁴⁵ – לכן היה המלך שבור חייב לתת לו את האתרוג בלי לנעוץ לפני כן את הסכין בקרקע.

לפי זה יש לבאר את הסברו של המלך שבור, שהוא נעץ את הסכין דוקא עבור מר יהודה, כי "מר קים לי בגויה": כוונתו לא היתה לומר, שלגבי מר יהודה הוא היה בטוח שהוא לא יאכל דבר איסור, ולגבי באטי היה ספק בדבר, אלא "קים לי בגויה" – המלך שבור ידע בודאות שמר יהודה לא יאכל את האתרוג בשום אופן⁴⁶, למרות שמותר לו לפי ההלכה, ואפילו במקרה של פיקוח נפש,

ובמיוחד אם מדובר אודות רב יהודה אשר נאמר עליו בגמרא⁴⁷, שהוא היה מן הראשונים – "קמאי" – אשר "הוו קמסרי נפשייהו אקדושת השם", אף כאשר אינם חייבים בכך⁴⁸.

ולכן היה המלך שבור מוכרח לנעוץ בשבילו את הסכין בקרקע⁴⁹.

אך לא כן לגבי באטי, אשר "לא קים לי בגויה", המלך שבור היה מסופק אם הוא ימסור נפשו על ענין זה (ולא אם הוא נמנע בכלל מאיסורים ח"ו) – ולכן אסור היה למלך שבור לוותר על כבודו כמלך ולעשות את המלאכה של נעיצת הסכין בקרקע לפני חיתוך האתרוג בשביל באטי⁵⁰.

37ח. הקפדה בקיום תורה ומצוות גורמת לגוי לכבד את היהודי

מסיפור זה נלמדת הוראה גם לעבודת ה':

מסופר כאן אודות שני אנשים אשר ישבו לפני המלך שבור והיו חייבים בכבודו. אחד מהם נבהל מפני המלך הנכרי ואכל משום כך את הפרי שהמלך חתך בסכין בלתי־כשר, במצאו היתר למעשהו משום פיקוח נפש וכדומה – והנה, כלפי יהודי זה לא רחש המלך כבוד כלל.

ואילו השני, אשר המלך שבור אמר עליו "קים לי בגויה" שהוא לא יעבור על שום איסור אפילו תוך פגיעה בכבוד המלך, ועד כדי מסירות נפש – דוקא יהודי זה, לא זו בלבד שלא אבד חנו בעיני המלך, אלא להיפך – המלך שבור עצמו ויתר על כבוד המלכות והטריח את עצמו כדי לשרת את מר יהודה.

כי, לכאורה, המלך יכול היה לקרוא לאחד ממשרתיו ולצוותו לנעוץ את הסכין בקרקע, או לומר למר יהודה עצמו לעשות זאת?

אלא, כאשר גוי רואה לפניו יהודי ירא־שמים, שזהיר מאיסורים עד כדי מסירות נפש, הרי אז הוא מוותר על כבודו, ואפילו כבודו של מלך⁵¹, כדי שיוכל לשרת יהודי זה. ולא לשרתו בלבד, אלא להיענות לו ולסייע לו גם בגופו – בכל ההידורים, כאמור לעיל שלפי ההלכה מותר היה למר יהודה לאכול את האתרוג ללא נעיצת הסכין בקרקע.

ועל ידי התנהגות זו נעשה "סיום" ל"עבודה זרה" – מבטלים את העבודה הזרה בעולם, ומביאים לידי "והיתה לה' המלוכה"⁵² בכל העולם כולו, "והיה ה' למלך על כל הארץ"⁵³, בקרוב ממש.