שיחה ד

24שיחה ד

דברים

א. ברכת משה המוגבלת אינה בטלה כלפי ברכת ה'

על הפסוק¹ "ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דיבר לכם", נאמר במדרש²: "אמרו לו ישראל: רבינו משה, הקדוש־ברוך־הוא לא נתן קצבה לברכותינו, ואתה אמרת אלף פעמים, אמר להם: מה שברכתי אתכם – משלי ברכתי, כשיבוא הקדוש־ברוך־הוא יברך אתכם כאשר דיבר לכם" (ברכה ללא קצבה).

מפורסמת³ הקושיא על כך: כיון שהקדוש־ברוך־הוא מברך בברכתו שאין לה קצבה, מה מוסיפה ברכת משה "יוסף... אלף פעמים" – והרי זו נכללת בכך ואינה תופסת מקום במדה רבה יותר ואפילו לא מאשר "בכלל מאתיים מנה"^*?

יש מפרשים⁴ העונים, שמעלת ברכת משה היא, שברכת הקדוש־ברוך־הוא חלה רק כאשר ישראל מקיימים תורה ומצוות, ואילו ברכת משה אינה תלויה בשום תנאי.

ד

פירוש זה מתאים⁵ לדברי הגמרא⁶ על הפסוק⁷ "והיה מספר בני ישראל... אשר לא ימד ולא יספר": "כאן – בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן – בזמן שאין עושין רצונו של מקום". כלומר, ברכה מוקצבת ("מספר") חלה אף בזמן שאין עושין רצונו של מקום, אך ברכת הקדוש־ברוך־הוא, שהיא ללא קצבה ("לא יספר") חלה רק בזמן שישראל עושין רצונו של מקום.

[או באופן אחר⁸: ברכת משה – בזמן הזה, ברכת הקדוש־ברוך־הוא – לעתיד לבוא. בהתאם⁹ לנאמר במדרש¹⁰ ש"בעולם הזה יש להם מספר .. אבל לעתיד לבוא – בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר"].

אבל מלשון המדרש בפרשתנו, מובן, שההבדל בין שתי הברכות הוא רק בכך שאחת היא "משלי" והשניה משל "הקדוש־ברוך־הוא" – אך שתיהן קיימות באותו זמן. כלומר, גם בזמן שחלה ברכת הקדוש־ברוך־הוא שאין לה קצבה, יש מקום להוספה של ברכת משה שיש לה קצבה.

יתר־על־כן: כך הכרחי מדברי 24רש"י, המצטט את המדרש ללא שום¹¹ תוספת הסבר, ומכך גם מובן, שזהו פשוטו של מקרא,

וזאת גם בהתאם לפשוטו של הפסוק "והיה מספר בני ישראל... אשר לא ימד ולא יספר", שמשמעותו הפשוטה איננה שמדובר בתקופות שונות, אלא שבאותו זמן כאשר יהיה "מספר בני ישראל" גם תקויים הברכה "לא ימד ולא יספר".

ב. בברכה עצמה – הקודמת אינה בטלה

בדומה לענין זה, שברכתו המוגבלת של משה רבנו איננה בטלה לעומת ברכת הקב"ה, נמצא גם בברכה "ה'... יוסף עליכם..." עצמה, לפי פירוש המדרש¹² על כך: "יוסף עליכם ככם... למה ברכן בלשון תוספת? – שתוספתו של הקדוש־ברוך־הוא יתירה מן¹³ העיקר" (ומביא לכך מספר דוגמאות).

לכאורה, אין מובן: אם "תוספת" הברכה של הקב"ה היא "יתירה מן העיקר", מדוע מכנה תורת־אמת את הברכה הקודמת בתואר "עיקר" (לעומת ה"תוספת"), והרי, לכאורה, אם הברכה הקודמת פחותה מן ה"תוספת" של הקב"ה, היא הופכת לטפל, ולא לעיקר?

מכאן ישנה הוכחה לכך, שלמרות ש"תוספתו של הקב"ה" היא "יתירה מן העיקר", בכל זאת אין הברכה הקודמת בטלה, ואף יותר מכך: היא נחשבת ל"עיקר" לעומת תוספתו של הקב"ה.

ג. אין עושין רצונו של מקום – עבודה מוגבלת

כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר יותר את מאמר חז"ל שלעיל: "כאן ("לא ימד ולא יספר") – בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן ("מספר") – בזמן שאין עושין רצונו של מקום":

הרי ברכה, באופן כללי, חלה דוקא על־ידי עבודתם של ישראל. וממילא מובן, שגם הברכה המוגבלת – "והיה מספר..." (בדומה לברכת משה "יוסף... אלף פעמים") – תלויה בעבודת בני ישראל¹⁴, אלא שזוהי עבודה שאיננה מושלמת – עד כדי כך, שהיא מכונה "אין עושין רצונו של מקום", בדומה לקין, אשר הביא מנחה לה' ואף היה הראשון שהביא, ורק לאחריו "והבל הביא גם הוא"¹⁵, אבל הוא הביא "מן הגרוע". בדומה לכך – אף כי למעלה קרבן קין, כמובן – היא כל עבודה מוגבלת ומצומצת, שכיון שהיא במידה ובמספר, הרי אין עושין ו"ממשיכים" באמצעותה את רצונו של הקדוש־ברוך־הוא, הנעלה מכל גבול¹⁶.

25אנו מוצאים אף את שני הענינים האלו – "מספר" ו"לא ימד ולא יספר" – בדרגה נעלית יותר: אדמו"ר הזקן מסביר¹⁷, שבעבודת ה' מושלמת, "מספר" – היא עבודת קיום המצוות, אשר ניתנו "במספר תרי"ג..." ו"לא תוסיפו ולא תגרעו"¹⁸ (וגם לכל מצוה יש שיעורים והגבלות¹⁹) – זוהי עבודה מוגבלת. ו"לא ימד ולא יספר" היא עבודת התשובה – עבודה הנעלית מ"השתלשלות" והגבלות²⁰.

ד. "מספר" בעבודת ה' – קיום המצוות – קשור ל"בלי־גבול"

כאמור, הפירוש הפשוט ל"והיה מספר... אשר לא ימד ולא יספר", איננו שמדובר בשני ענינים שונים, אלא, שהמספר עצמו הוא באופן של "לא ימד ולא יספר",

מכך מובן גם לגבי "מספר" ו"לא יספר" בעבודת ה', שגם הענין של "מספר" קשור במעלה של "לא יספר": אמנם, המצוות הן מוגבלות, אך גם באמצעותן "עושין רצונו של מקום" – "ממשיכים" את רצון הקדוש־ברוך־הוא הנעלה מכל גבול – "לא יספר"²¹.

וההבדל שבין שני סוגי העבודה הוא, שבקיום המצוות אין השפעת ה"בלי גבול" ניכרת בגלוי, כי העבודה הגלויה היא מוגבלת, ואילו עבודת התשובה היא בגלוי בלתי מוגבלת (מצד האדם העובד), ולכן הענין של "לא ימד ולא יספר" הוא גלוי בה²².

ההסבר לכך הוא: המצוות הן רצונו של הקדוש־ברוך־הוא, ובדיוק כשם שהוא בלתי מוגבל, כך גם רצונו בלתי מוגבל. לפיכך "יורד" לעולם באמצעות המצוות רצונו של הקדוש־ברוך־הוא שהוא בלתי מוגבל ("לא יספר").

הגבלתן של המצוות איננה הגבלה "מבחוץ" של האור האלקי ש"נמשך" לעולם באמצעותן, אלא, הקדוש־ברוך־הוא בעצמו הגביל, כביכול את עצמו, שהרצון האין־סופי שלו "יומשך" דוקא על ידי פעולה מוגבלת זו וזו, ויותר מכך – באופן שפעולה זו תוכל לקלוט אותו, ככלי ואור. וכיון שאין זו הגבלה הנובעת מדבר שמחוצה לו, ח"ו, אלא שהקדוש־ברוך־הוא מגביל את עצמו, כלשון החסידות: מדידה והגבלה עצמית, הרי לאמיתו של דבר, אין זו הגבלה²³.

מצד שני, הגבלה זו היא הכרחית, 26כי העולם הוא מציאות מוגבלת, ואיננו יכול לקלוט את האור האלקי הבלתי מוגבל, הגורם להתבטלותו, וכיון שעבודת התורה והמצוות קשורה לעולם, היא מוכרחה להיות מוגבלת.

וזוהי המשמעות של "והיה מספר... אשר לא ימד ולא יספר" – ה"מספר" של המצוות איננו הגבלה אמיתית, כי באמצעותן יורד לעולם השפע הבלתי מוגבל של "לא יספר".

ה. התכלית – איחוד של "גבול" עם "בלי גבול"

אך צריך להבין: אם תכלית המצוות היא "המשכת" האור האלקי שאיננו מוגבל – למה עשה ה' כזאת, שעבודה זו תהיה קשורה לעולם שאיננו יכול לקלוט אור כזה, כך שהמצוות תצטרכנה להיות מוגבלות, כדי להוריד את הרצון הבלתי מוגבל לתוך עולם מוגבל?

ההסבר לכך הוא: נתינת המצוות למטה, ובאופן מוגבל, אינה נובעת מכך שהן היו צריכות להתקיים למטה, במקום מוגבל – היינו משום שאילולא כן לא היה ניתן לקלוט כאן את האור הבלתי מוגבל – אלא מפני ששיא ההתעלות איננו כאשר קיימת דרגה בלתי מוגבלת של "לא יספר" בפני עצמה, אלא דוקא כאשר יש חיבור בין "גבול" לבין "בלי גבול", שה"מספר" עצמו מתעלה ומתאחד עם "לא ימד ולא יספר", דוקא כך מתבטא עצמותו יתברך, הנעלה הן מ"גבול" והן מ"בלי גבול"²⁴.

דבר זה ניתן לביצוע רק באמצעות "מדידה עצמית" של עצמות אין סוף ברוך הוא: מצד הגילויים והאורות הרי ה"בלי גבול" וה"גבול" הם שני ענינים שונים²⁵. רק על ידי ה"מדידה" של עצמות אין סוף ברוך הוא, אפשר חיבור של "גבול" עם "בלי גבול", בדומה לענין של "מקום ארון אינו מן המדה"²⁶: מקום הארון צריך להיות, לפי התורה, מדוד – "אמתיים וחצי ארכו..."²⁷ – ויחד עם זה, מקום זה "אינו מן המדה".

לכן אין ברכת משה בטלה גם כאשר הקב"ה מברך את ישראל ברכה שאין לה קצבה, כי המטרה היא איחוד של "גבול" עם "בלי גבול", ולא ביטול ה"גבול".

לפיכך קיימת גם ברכת משה "יוסף... אלף פעמים", הגורמת לכך שהבריאה המוגבלת תהיה מושלמת עד כדי ריבוי של "אלף פעמים"²⁸, ואחר כך, כשיבוא הקדוש־ברוך־הוא, תחול בתוך ברכה זו עצמה גם ברכתו של הקדוש־ברוך־הוא שאין לה קצבה, ונגרם ריבוי זה שאין לו קצבה, נוסף על הריבוי המסוגל להיות לפי גדרי הבריאה.

ו. "דירה לו בתחתונים" אפשרית ע"י "יתברך"

בכך אפשר להסביר את דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר, שאביו, כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע היה נוהג פעמים רבות 27להוסיף אל לשון המדרש²⁹ "נתאווה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים" את המילה "יתברך" – "להיות לו, יתברך דירה בתחתונים".

שהרי, לכאורה, דרוש הסבר: אמנם, כאשר מזכירים את שמו של הקדוש־ברוך־הוא צריך לשבחו^*, אך אין אנו מוצאים שכ"ק רבותינו נשיאינו הוסיפו את המילה "יתברך" וכדומה בצטטם מאמרי חז"ל שבהם מוזכר שמו של הקדוש־ברוך־הוא?

הכרחי לומר, שיש קשר מיוחד בין הענין של "יתברך" לבין הענין של "נתאווה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים".

ויש לומר, שההסבר לכך הוא: הענין של "דירה בתחתונים" כולל בתוכו את שני הקצוות – המושג "דירה" מורה על כך שבעולם שוכנת עצמיותו ומהותו של הקדוש־ברוך־הוא שהוא "בלי גבול", כשם שבדירה גשמית שוכן האדם בכל מהותו³⁰, המושג "בתחתונים" מורה על העולם הזה "התחתון... שאין תחתון למטה ממנו"³¹ – שיא של "גבול". ה"דירה" היא איפוא חיבור של "בלי גבול" עם "גבול"³².

וכיצד יכולים "תחתונים" בעלי גבול להיות דירה לו – לעצמיותו של הקדוש־ברוך־הוא שאיננו מוגבל – ועם זאת להישאר במציאותם? כדי להסביר זאת הוסיף כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע את המילה "יתברך": ענין זה מוסבר על ידי המשמעות של "יתברך", של ענין הברכה³³.

ז. ברכת הקב"ה – הורדת הדרגה שמעל לנברא אל הבריאה

ההסבר לכך הוא: ההבדל בין ברכה לבין תפילה הוא³⁴, שהברכה מורידה למטה – "ממשיכה" – את השורש והמקור עצמו, ואילו התפילה יוצרת רצון חדש – "יהי רצון" – ענין חדש שאיננו קיים במקור.

אך זאת רק לגבי ברכת בשר ודם, ואילו לברכתו של הקדוש־ברוך־הוא, שאיננו קשור להגבלות הנברא המתברך, יש גם את מעלת התפילה: היא יכולה ליצור ענין חדש, הנעלה משרשו של הנברא.

כלומר, בברכת הקדוש־ברוך־הוא ישנם שני הקצוות: היא "מגיעה" מעל לשורש הנברא, מעל ל"השתלשלות", ומורידה זאת מלמעלה למטה, באופן של ברכה ו"המשכה", שהברכה שמעל ל"השתלשלות" יורדת אל הנברא שב"השתלשלות".

28וזהו ההסבר להוספה "נתאווה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים": האפשרות שה"תחתונים" יהיו דירה לו – לעצמיותו של הקדוש־ברוך־הוא, מוסברת על ידי הענין של ברכת הקדוש־ברוך־הוא, הגורמת ל"יתברך", מורידה את המלמעלה מסדר ההשתלשלות אל תוך סדר ההשתלשלות³⁵.

ח. רצון ה': כל ה"המשכות" באמצעות עבודת האדם

אך עדיין אין מובן: הרי החיבור של "גבול" עם "בלי גבול" הוא בכחו של הקדוש־ברוך־הוא בלבד, הנעלה משניהם, ואם כך – מדוע תלוי הדבר בעבודת הנברא, שהיא, לכאורה, מוגבלת, ובכחה להביא רק אור מוגבל?

ההסבר לכך, כאמור מספר פעמים³⁶: רצון הקדוש־ברוך־הוא, הוא, שהגילויים מלמעלה לא ירדו באופן של "נהמא דכיסופא³⁷ (=לחם של בושה, הניתן ללא תמורה). ולכן תלויות כל ה"המשכות", גם אלה שמעל לנבראים, בעבודת האדם.

לפיכך, למרות שהענין של "דירה לו יתברך בתחתונים" בא מלמעלה כמתנה, יש צורך ב"עביד ליה נייחא לנפשיה"³⁸ של נותן המתנה, ודוקא אז "יהיב ליה מתנתא". כלומר, תחילה צריכה להיות עבודה מושלמת מצד הנבראים, ורק אחר כך יורד אליהם אור אלקי שמעל לשרשם³⁹.

זהו ההסבר גם לברכת כהנים, המברכים את ישראל בשליחותו של הקדוש־ברוך־הוא – ברכה שמעל לסדר ההשתלשלות⁴⁰. שהרי לכאורה: אם הקדוש־ברוך־הוא רוצה לברך את ישראל, מדוע נעשה הדבר באמצעות הכהנים? הרי הקדוש־ברוך־הוא יכול לברכם בעצמו?

אלא, כאמור לעיל: כוונת הקדוש־ברוך־הוא היא, שגם הברכות וה"המשכות" שמעל ל"השתלשלות", ירדו למטה באמצעות עבודת האדם, באמצעות ה"תחתונים".

ט. התחתונים הם "עיקר"

לפי זה מובן, שלמרות שברכתו של הקדוש־ברוך־הוא קיימת, הרי באמצעות ברכתו של משה, הגורמת לשלמות הנבראים, נגרמת, כביכול, 29שלמות גם בברכתו של הקדוש־ברוך־הוא שאין לה קצבה (שאין היא "נהמא דכיסופא" וכדומה).

וזהו ההסבר לדיוק בלשון "תוספתו של הקדוש־ברוך־הוא יתירה מן העיקר": כיון שה"תחתונים" ממשיכים את "תוספתו של הקדוש־ברוך־הוא" באמצעות עבודתם, נעשים הם וברכתם ל"עיקר", ולסיבה שבגללה יורדת לעולם "תוספתו של הקדוש־ברוך־הוא"⁴¹.

י. הפירוש הפשוט של דברי רש"י

כל האמור לעיל הם ה"ענינים המופלאים" שבפירוש רש"י, המצטט את תוכן ה"ספרי" והמדרש הנ"ל. אך מהו ההסבר הפשוט לפירוש רש"י, על פי פשוטו של מקרא^*?

רש"י אומר⁴², שברכתו של הקב"ה כאן היא ההבטחה "אשר אם יוכל איש למנות..."⁴³. בכך הוא מקשר ענין זה עם הענין של "מי מנה", שזמנו יהיה, כפי שרש"י מפרש: "כתרגומו", כאשר "עתידין דיחסנון עלמא"⁴⁴ – לעתיד לבוא.