שיחה ג
15שיחה ג
דברים
א. פירוש רש"י על "יוסף...
אלף פעמים", ומקורו
מן הפסוק1 "ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם"2 מצטט רש"י את המילים "יוסף עליכם ככם אלף פעמים" ומפרש: "מהו שוב ויברך אתכם כאשר דבר לכם"? אלא אמרו לו: משה3 אתה נותן קצבה לברכתנו, כבר הבטיח הקדוש־ברוך־הוא את אברהם4 אשר אם יוכל איש למנות...5. אמר להם זו משלי היא, אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם".
ג
המקור של פירוש רש"י זה הוא בספרי6 ובמדרש7. בספרי נאמר: "אמרו לו: רבינו משה, אי אפשי לנו שתברכנו, הקדוש־ברוך־הוא הבטיח את אברהם אבינו אמר והרביתי את זרעך ככוכבי השמים8 ושמתי את זרעך כעפר הארץ9, ואתה נותן קצבה לברכתינו. משל למלך... אמר להם משה לישראל: ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים זו משלי יש לכם, ויברך אתכם כאשר דבר לכם כחול ימים וכצמחי אדמה9 וכדגי הים וככוכבי השמים לרוב". (ובמדרש נאמר: "כך אמרו לו ישראל: רבינו משה, הקדוש־ברוך־הוא לא נתן קצבה לברכותינו ואתה אמרת אלף פעמים. אמר להם: מה שברכתי אתכם משלי 15ברכתי, כשיבוא הקדוש־ברוך־הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם").
כפי שנראה לכאורה מפשט פירוש רש"י, וכן מספרי ומן המדרש, היתה טענת ישראל: ברכת הקדוש־ברוך־הוא היא בלי גבול, שישראל יהיו במספר ללא גבול10, ומדוע מברכם משה בברכה מוגבלת – "ככם אלף פעמים".
אך לפי זה אין מובן: א) מדוע משנה רש"י, ומתחיל בשאלה על כפל הברכה בפסוק – "מהו שוב ויברך אתכם כאשר דבר לכם" – ולא בהסברת טענת ישראל כלפי משה, כבספרי וכבמדרש? ובמיוחד כאשר אין דרכו של רש"י לבאר בפירושו את הקושי בפסוק, אלא יחד עם פירוש דברי הכתוב, כפי שהוסבר מספר פעמים.
ב) אף אם לא היתה השאלה "מהו שוב..." – גם אז הכרחי לומר "זו משלי היא...", כדי שלא תהיה סתירה לברכות הקודמות "אשר אם יוכל...".
ג) מדוע אומר רש"י שההוכחה של "אמרו לו" היא מהבטחת הקדוש־ברוך־הוא "אשר אם יוכל איש למנות...", שלא כבספרי, ששם מובאת ההוכחה מתחילת ההבטחה "ושמתי את זרעך כעפר הארץ"11, בנוסף ל"והרביתי את זרעך ככוכבי השמים"?
ד) אם רש"י מבאר כאן רק את ענין ההגבלה של "אלף פעמים", מדוע הוא מצטט מן הפסוק גם את המילים "יוסף עליכם ככם"12?
ב. מה מוסיפה ברכת משה?
כן יש להבין, ובעיקר, את שאלת המפרשים:13 מה מוסיפה ברכתו של משה רבינו – הרי הברכה של "אלף פעמים" נכללת ומתבטלת בתוך ברכת הקדוש־ברוך־הוא ("אשר דבר לכם")14 שהיא ללא גבול? בקל־וחומר מן הכלל הידוע "יש בכלל מאתיים מנה"15?
יש העונים לשאלה זו: א) ברכת16 הקדוש־ברוך־הוא מותנית ומתקיימת רק כאשר ישראל מקיימים תורה ומצוות, ואילו ברכת משה אינה תלויה בשום תנאי. או ב) ברכת17 משה חלה בזמן הזה, וברכת הקדוש־ברוך־הוא תהיה לעתיד לבוא.
אך תירוצים אלו18 מתאימים רק לפי 16הנאמר בספרי ובמדרש: בספרי מובא "משל למלך שהיו לו נכסים הרבה והיה לו בן קטן והיה צריך לצאת למדינת הים. אמר אם אני מניח את נכסי ביד בני הוא עומד ומבזבז אותם אלא הריני ממנה אפוטרופא עד שיגדל. משהגדיל הבן ההוא... אמר לו כל מה שנתתי לך לא נתתי אלא משלי, אבל מה שהניח לך אביך הרי הוא שמור לך". מכך מובן19 שברכת הקדוש־ברוך־הוא אינה מתקיימת באותו זמן, ובאותו מצב של הבן, כאשר מתקיימת ברכת האפוטרופוס – משה. כך מובן גם מלשון המדרש במשל "כשיבוא המלך" ובנמשל "כשיבוא הקדוש־ברוך־הוא", ששתי הברכות מתקיימות בשתי תקופות שונות. אבל רש"י, המפרש לפי פשוטו של מקרא, אומר סתם "זו משלי אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם", וכלל אינו רומז לאחד משני ההסברים שלעיל*, ומובן שיש לכך הסבר פשוט, לפי פירוש רש"י, שרש"י אינו צריך אפילו לרמוז עליו.
ג. משה הגביל את הברכה בהתאם להגבלת האדם
ההסבר לכך הוא: לפי פשוטו של מקרא, ואפילו לפי דרך הדרוש של הספרי והמדרש, אין קשה מדוע מגביל משה את הברכה "אלף פעמים" בשעה שברכת הקדוש־ברוך־הוא היתה שלא יהא גבול למספרם – כי אדם, ככל שיהיה גדול, בכל זאת הוא נברא מוגבל.
ניתן להשוות את הדברים עם המבואר בהרחבה בספרי החקירה20 שמדברים מוגבלים לא יכול להיווצר ריבוי שהוא בלי גבול ומספר ממש. לדוגמא, הזמן אינו יכול להימשך ללא סוף וגבול, כי הזמן מורכב מדקות, שעות, ימים וכדומה, ויוצא, ש"בלי גבול" אחד גדול מ"בלי גבול" אחר (ה"בלי גבול" של השעות גדול מה"בלי גבול" של הדקות, כי כל שעה מכילה דקות רבות. וכדומה), ודבר זה הוא בלתי אפשרי21. עיין שם ואין כאן מקומו.
ד. גם ברכת הקב"ה מדברת על מספר מוגבל
בכלל, בספרי ובמדרש אין מדובר בפשטות על "בלי גבול" ממש, אלא על מספר גדול ביותר22. משמעות ברכת הקב"ה "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ושמתי את זרעך כעפר הארץ", ללא ציון מספר, היא, שהם יהיו רבים23 17בדומה לחול הים (כהבטחה לאברהם אבינו26 "כחול אשר על שפת הים" הובא בפרש"י כאן) אבל מה שאמר המקום לאברהם אבינו והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ושמתי את זרעך כעפר הארץ – אינם דברי הבאי.
24) ובפרט את"ל שהכוונה שיהיו ככוכבי השמים וגם כעפר הארץ ביחד, וכדמשמע קצת גדול כל־כך "אשר לא יספר מרוב"27:
וכך הכרחי להבין בענין "ויצבר28 יוסף בר כחול הים הרבה מאד עד כי חדל לספור כי אין מספר". מובן, שה"אוכל שבע שנים" שצבר יוסף ו"נתן בתוכה" היה מוגבל, למרות זאת הוא היה רב כל־כך, ולכן חדל "הסופר לספור" "כי אין מספר" – אין מספר השימושי אצל הסופרים29.
וזאת היתה (לפי הספרי והמדרש), הטענה כלפי משה. "אלף פעמים" היא "קצבה לברכתנו", זוהי הגבלה קטנה הרבה יותר מכפי שבירך הקדוש־ברוך־הוא, כי "אלף פעמים" הוא מספר הניתן לספירה.
אבל לפי פשוטו של מקרא אין זה קושי, כי פי אלף ממספר ישראל אז זהו מספר גדול ורב ביותר. לכן אין רש"י פותח את דבריו במה שנאמר בספרי ובמדרש "אמרו לו",
אך כיון שבפסוק מתעוררת השאלה "מהו שוב ויברך אתכם כאשר דבר לכם", הוכרח רש"י לומר "אלא – אמרו לו..." כדלהלן.
ה. לפי הפשט אין סתירה בין ברכת הקב"ה לברכת משה בני ישראל היו אז ששים
27) וישלח שם.
28) מקץ מא, מט.
18ריבוא30 הגברים בני עשרים31 עד ששים שנה32. לכך נוספים הגברים עד גיל עשרים ומעל גיל ששים, והנשים והטף, ולפי החישוב היו לפחות כשני מיליון33. "אלף פעמים" מספר זה יהיה בערך שני מיליארד! ולפי פשוטו של מקרא בלתי סביר שיבואו בטענה על־כך – הייתכן שעם אחד ימנה מיליארד איש בלבד.
ועוד וגם זה עיקר – מקובל שבביטוי "אלף פעמים" אין מתכוונים בדיוק אלף, אלא פעמים רבות מאד, אף יותר מאלף34, וכך ניתן לפרש בפשטות את דברי משה35.
ובמיוחד, שהרי ריבוי של ישראל האפשרי על־פני היבשה, איננו כריבוי כוכבי השמים ועפר הארץ וחול הים, כי שטח היבשה של כדור הארץ הוא מוגבל – "שיתא אלפי פרסי הוי עלמא"36 – ומקומו של אדם ד' אמות37, וניתן לחשב ולשער38 כמה אנשים יכולים להימצא על כל שטח היבשה* של כדור הארץ. ובמיוחד, כאשר ישנם, ויהיו גם לעתיד לבוא, גם עמים אחרים, בעלי חיים, בתים, שדות וכרמים וכו'. ועוד ועיקר – מקומם הנכון, לפי התורה, של בני ישראל הוא בארץ ישראל39. ואמנם, זוהי ארץ הצבי*, אך בכל זאת היא רק חלק קטן מן היבשה כולה40. ומובן, שמספר האנשים41 היכולים להימצא בשטח 19כדור הארץ42, הוא קטן הרבה יותר מן המספר העצום של עפר הארץ וחול הים, ובמיוחד של כולם יחד*.
לפי פשוטו של מקרא, יוצא איפוא, ש"יוסף עליכם ככם אלף פעמים" אינו סותר לברכות הקב"ה שלעיל – כי ברכות הקב"ה נאמרו בדרך השאלה43, ולא ממש44 ככוכבי45 שמים46, עפר הארץ47 וחול הים48, ומצד שני גם משמעות הביטוי אלף פעמים יכולה להיות ללא גבול.
אך כיון שנאמר שוב "ויברך אתכם כאשר דבר לכם", מובן, שמשה היה צריך להוסיף זאת כתשובה לטענת ישראל. לפיכך אומר רש"י שישראל אמרו "משה אתה נותן קצבה לברכתנו, כבר הבטיח הקדוש־ברוך־הוא את אברהם אשר אם יוכל איש למנות...".
ו. ההבדל בין רש"י לבין המדרש והספרי
על הפסוק "אשר אם יוכל איש למנות" אומר רש"י "כשם שאי אפשר לעפר להמנות כך זרעך לא ימנה". לפי זה מובן, שברכת ה' לא היתה על־כך שהם היו רבים כמספר עפר הארץ, אלא שמפני מספרם הרב הם לא ייספרו 20בדיוק כשם שעפר אינו נמנה49. וזאת היתה שאלת ישראל "אתה נותן קצבה לברכתנו": אם הקדוש־ברוך־הוא הבטיח שהם יהיו רבים עד־כדי־כך שלא יספרו אותם – "זרעך לא ימנה" – כיצד בא משה ומציין מספר "ככם אלף פעמים", כלומר, שהם ייספרו50.
ואמנם, "ככם אלף פעמים" יכול להיות מספר גדול ביותר, כפי שהוסבר, שייתכן שכוונתו היא אף יותר מאשר פי אלף – בכל זאת, זהו ענין של הגבלה, הם נמנים ונמדדים באופן יחסי למספרם בעת הברכה "ככם אלף פעמים".
וזהו ההבדל בין הספרי והמדרש לבין פירוש רש"י: לפי הספרי והמדרש היתה הטענה כלפי משה "אתה נותן קצבה לברכתנו", שמשה מציין מספר קטן הרבה יותר מכפי שברכם הקדוש־ברוך־הוא שיהיו ככוכבי השמים וכעפר הארץ23, ואשר על־כן מובא בספרי תחילה הפסוק "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים" (הכתוב מאוחר יותר) כדי לבאר שגם בפסוק "ושמתי את זרעך כעפר הארץ" מתכוונים לכמות הרבה שבכך51.
ואילו לפי רש"י "אתה נותן קצבה לברכתנו" איננה על גודל המספר, אלא על עצם ציון המספר בעוד אשר הקדוש־ברוך־הוא הבטיח שהם לא יהיו כלל במסגרת של מספר. לכן אין רש"י מצטט את הפסוק ככוכבי השמים, או כחול הים52, אשר לגביהם תיתכן ספירה53, אלא את הפסוק "אשר אם יוכל איש למנות..."54, כדלעיל.
ז. ברכת משה – "משלי" – מוגבלת
על כך עונה משה "זו משלי היא אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם": הוא מברכם גם בברכת יוסף ה', הברכה שנותן הקדוש־ברוך־הוא, אך כיון שברכה זו היא "משלי", הוא אמרה, נאמרת הברכה בהגבלה. "אבל הוא 21יברך אתכם כאשר דבר לכם", הברכה תקויים כפי שמברך הקדוש־ברוך־הוא "כאשר דבר לכם", "אשר אם יוכל איש למנות...".
ההסבר לכך מובן גם באמצעות הביטוי "יוסף עליכם ככם": משה, בהיותו בשר ודם55, המוגבל במקום ובזמן מסויים, אינו יכול "לפשוט" את ההגבלות, את מספר היהודים שעיניו רואות "ככם", ואשר אותם הוא מברך – ברכתו היא "יוסף עליכם ככם"56. לעומת זאת ברכת הקדוש־ברוך־הוא אינה מוגבלת כלל – בהבטחתו לאברהם "אשר אם יוכל איש למנות... גם זרעך ימנה" הוא כבר רואה את היותם במצב של "אשר אם יוכל איש למנות...".
דוגמא לדבר זה (אם כי לא ממש מדוייקת): את עשרת הדברות אמר הקדוש־ברוך־הוא לישראל בדבור אחד, ולאחר מכן היו אותם עשרת הדברות, כל דבור ודבור בפני עצמו57.
ח. שרשם של ישראל – בלי גבול אמיתי
מ"יינה של תורה" בפירוש רש"י:
בכתבי האריז"ל58 (אשר יום הסתלקותו חל במוצש"ק זה, ה' מנחם־אב59) מוסבר על דברי משה "עד כאן משלי מכאן ואילך ויברך אתכם כאשר דבר לכם" – "כי משה בגימטריא א־ל ש־ד־י", וכאשר האותיות מלאות – "כזה אל"ף למ"ד שי"ן דל"ת יו"ד עם הכולל" – "יעלו בגימטריא אלף והיא האלף של בינה", וכחו של משה היה "עד אימא ולכן ברכם באלף פעמים", ולפיכך הוא אומר "עד כאן משלי מכאן ואילך ויברך אתכם מבחינת אבא עילאה".
וגם בכך רואים את ההתאמה שבין פשוטו של מקרא לבין פנימיות התורה.
ויש לומר שההסבר לכך הוא: הענין של בלי גבול, לפי הספרי והמדרש, למרות שאין כוונתו לבלי־מספר ממש, אלא בהשאלה, כדלעיל, הרי הענין של "אין מספר" ואפילו בהשאלה, נאמר בתורת אמת, והוא ענין אמיתי. כלומר, אומרים לישראל שהם יהיו ככוכבי השמים, כעפר הארץ וכחול הים, ריבוי אשר "לא יספר מרוב", מפני שבשרשו נלקח הענין של "לא יספר" מ"בלי גבול" אמיתי, אך כפי שנמשך כאן בעולם (שהוא מוגבל), יורד ענין זה באופן של "לא יספר מרוב".
כלומר, ההגבלה והמספר בכך שישראל הם ככוכבי השמים, כעפר הארץ וכחול הים איננו מצידם, אלא מצד היותם בעולמות, בעולם הזה, אך לאמיתו של דבר מהותם האמיתית, בשרשם למעלה, היא בלי גבול אמיתי60.
22לפי זה יוצא, בהתאם לספרי ולמדרש, שריבויים העצום של ישראל ככוכבי השמים, כעפר הארץ וכחול הים אשר "לא יספר מרוב", נובע מדרגת בלי גבול למעלה, מעולמות האין־סוף מעל לאצילות. וריבוי מוגבל, אשר גם בלשון בני אדם הוא נקרא "מספר", שרשו למעלה הוא בדרגת גבול, עשר ספירות דאצילות61.
ט. שני האופנים שבברכת הקב"ה ומשה רבינו
גם כאשר מדובר על ישראל כשאינם בריבוי עצום כל־כך, כדעת רש"י, יש הבדל בין ברכת משה לברכת הקדוש־ברוך־הוא: בברכת משה בולטת ההגבלה שבהם, ואילו בברכת הקדוש־ברוך־הוא (עפר הארץ) אין היא מורגשת.
וכיון שמקורם של כל הענינים הוא למעלה, מובן, שהשורש של שני הענינים האלו למעלה הוא בדרגה שיש בה כלי – אצילות, ששם מתחיל ענין ההתחלקות וההגבלה – ענין המספר62, ולכן יורד ענין זה גם למטה בהגבלה ובמספר בפועל, גם בלשון בני אדם.
לעומת ענין ששורשו בדרגת האור שמעל לכלים, במקום שאין שם כלי, נמשך מכך למטה ענין של בלי מספר63, יחסית לעולם, ריבוי ככוכבי השמים, כעפר הארץ וכחול הים.
ההבדל בין שני האופנים הוא, אם מורגש ענין הכלים או לא.
לפי זה יוצא, שברכת הקדוש־ברוך־הוא לפי פירוש הספרי והמדרש היא בדרגת הכתר, במקום שאין כלים, ואילו ברכת הקדוש־ברוך־הוא לפי פירוש רש"י היא מבחינת חכמה, שיש בה כלים64, אלא שאין הם מורגשים, הם בטלים לאור, ולכן נקראת החכמה בכלל, וגם הכלים שבה, בשם "חיוהי" – אורות65, ואילו ברכת משה שבה מורגש ענין ההגבלה והמספר היא מבחינת בינה64, ששם מורגש ענין הכלי65.
ועל־ידי לימוד התורה בשני האופנים – פשט (ונגלה בכלל), שענינו 23ה"מספר"66 שבתורה, ופנימיות התורה, תורתו של האריז"ל (וכפי שאמר האריז"ל67, שדוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה, אשר התגלתה בימינו בתורת החסידות ובאופן שיתפרנסון68 מיניה, חסידות חב"ד), שהיא ענין האין־סוף שבתורה, מעל להגבלת המספר69, ובאופן של תורה אחת, אז ייזכו לתקופה של "והיה מספר בני ישראל... אשר לא ימד ולא יספר"70 שתהיה לעתיד לבוא, ובקרוב ממש.
הערות
עמוד 15
- 1. פרשתנו א, יא.
- 2. להעיר משל"ה רג, א: ואנחנו רואים שהפרשיות שהם תמיד בשבתות דבין המצרים דהיינו מטות ומסעי ודברים שבהם מוזכר ניצוח ישראל להאומות וחלוק הארץ והוא ההיפך מעת רעה כו' ואח"כ יקויים הכתוב בפ' דברים יוסף ה' עליכם כו' כאשר דבר לכם, בלי קצבה לברכתנו ואז יהי' תשעה באב מועד גדול.
- 3. כ"ה בדפוסים שלפנינו ובדפוס א'. אבל בדפוס ב', ובכת"י רש"י "למשה", ובכמה כת"י "משה רבינו". ולכאורה נכון הוא דהרי אסור לקרות לרבו בשמו בלי תואר של כבוד כמו "מורי", "רבי" וכיו"ב (סנה' ק, א, ורש"י שם). וגם הבן חמש למקרא יודע זה מהנהגתו והנהגת כל התלמידים (ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ח ע' 86 הערה 10). וכ"ה בספרי ובמדרש הובא לקמן בפנים. וראה שד"ח כללים מערכת כ"ף כלל קד. ואכ"מ.
- 4. לך יג, טז.
- 5. כ"ה בדפוסים שלפנינו ובדפוס ראשון. אבל בדפוס שני ובכמה כת"י רש"י הובא גם המשך וסיום הכתוב "את עפר הארץ גם זרעך ימנה". ובכמה כת"י רש"י הובא רק ההמשך "את עפר הארץ (וגו')".
- 6. עה"פ. וראה גם ספרי בהעלותך יו"ד, לו.
- 7. דב"ר פ"א, יג. וראה דב"ר (ליבערמאן) – בשינויים.
- 8. תולדות כו, ד – פסוק הנאמר ליצחק. וכ"ה ביל"ש כאן (אלא ששם "המקום הבטיח את אבותינו"), ובספרי (הוצאת פינקלשטיין) איתא הכתוב הנאמר לאברהם (וירא כב, יז) "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול". ולא הובא כתוב הב' "ושמתי את זרעך כעפר הארץ". וראה במדב"ר פ"ב, יב: את מוצא אברהם כו'. בדב"ר הוצאה הנ"ל: הקב"ה אמר והי' זרעך כעפר הארץ (ויצא כח, יד – כתוב הנאמר ליעקב) וכן הבט נא השמימה (וירא טו, ה – הנאמר לאברהם). ולהעיר מפסיקתא דר"כ פ"ב והכתובים שהובאו שם. תנחומא תשא ט (ותנחומא באבער שם ה). יל"ש שם (ר"פ תשא).
- 9. וכ"ה בספרי בהעלותך שם. וי"ג "וכעפר הארץ".
עמוד 15
- 10. ראה תיב"ע כאן: ויברך יתכון בלא סכומא היכמא דמליל לכין.
- 11. וגם אינו מרומז שם המשך הכתוב ב"וגו'". וכ"ה ביל"ש כאן. וראה לעיל הערה 8.
- 12. ודוחק גדול לומר שבהלשון "יוסף גו'" מודגש מ"ש רש"י בהתירוץ "זו משלי היא" בהוספה על ברכת הקב"ה (הוא יברך אתכם כו') – ראה משכיל לדוד בפרש"י בתחלתו, יריעות שלמה בפרש"י. ולהעיר מדב"ר לפנ"ז "ד"א למה ברכן בלשון תוספת כו'" – כי זהו היפך פירוש הפשוט "יוסף עליכם ככם".
- 13. מפרש"י רש"י, ספרי ודב"ר.
- 14. להעיר מהלשון במדרש אגדה כאן: אין אנו צריכין לברכתך כו' אבל מה שבירך הקדוש ב"ה את אבותיכם אינו בא לפחות אותה אלא להוסיף עלי' כו'.
- 15. ב"ק עד, א (ולפלא שלא צויין במסורת הש"ס שם שנמצא גם בב"ב מא, ב).
- 16. ראה גו"א, לבוש האורה, באר מים חיים, דבק טוב ועוד.
- 17. חידושי ופי' מהרי"ק, משכיל לדוד, פי' מהרז"ו לדב"ר, וראה שפ"ח כאן. ועוד.
- 18. וראה לקמן ע' 27 ואילך.
עמוד 16
- 19. כמ"ש במשכיל לדוד. וראה ספרי דבי רב לספרי שם.
- *. ראה לקמן ע' 33 (סעיף יו"ד) – אבל מובן שזהו ע"פ "רמז" שבפשט, ולא פשוטו ממש.
- 20. ראה ס' החקירה להצ"צ ע' 56 ואילך. ע' 228 ואילך. דרמ"צ נז, א ואילך. ובכ"מ.
- 21. ראה גם דרמ"צ קכא, ריש ע"ב.
- 22. כמובן גם מהמשל בספרי שהבן בקש "תן לי הכסף וזהב שהניח לי אבא בידך עמד ונתן לו משלו כדי פרנסתו". ובפרט בדב"ר שם "למלך שאמר לשר הצבא שילך לחלק ללגיונו מליטרא של זהב הלך ונתן להן מחמשה חמשה זהובים ומי' זהובים".
- 23. והספרי לשיטתי' (פרשתנו א, כח): דברו הכתובים לשון הבאי* כו' (ועד"ז חולין צ, ב –
- . בספרי לפנינו איתא (בשתי הפעמים) הבאי בספרי (הוצאה הנ"ל) שהובא כתוב שמפורש שניהם "ככוכבי השמים וכחול". ולהעיר שגם בספרי לפנינו (וכן בפ' בהעלותך שם) בסיום דברי משה מונה כולם כחול ימים וכצמחי האדמה (וכעפר הארץ), וכדגי הים וככוכבי השמים לרוב.
עמוד 17
- 26. שהובא בספרי הנ"ל (אלא שבכתוב ממשיך "וכחול אשר על שפת הים". ואולי זהו טעם הגי' בספרי לפנינו שלא הובא כתוב זה כ"א "כעפר הארץ"). ועד"ז בוישלח לב, יג – הנאמר ליעקב (ושם: כחול הים), וראה פרש"י שם. (בב'). וכ"ה ביל"ש פרשתנו (רמז תתה). [ובספרי הוצאת פינקלשטיין "הביי"]. וכ"ה בפרש"י פרשתנו שם (אלא שהובאה (רק) התחלת לשון הספרי). ובחולין שם "לשון הואי" (וכ"ה ברש"י שם), אבל על גליון הש"ס (וכ"ה במהרש"ל שם) נסמן: צ"ל הבאי בכל העמוד, ומביא שכך איתא בתמיד (כט, א), ערוך ערך גוזמא ופרש"י פרשתנו שם. וכן הובא בהגהות דק"ס (חולין שם) מכת"י ש"ס וכותב "וכ"ה בילקוט מלכים א' א' וכן הוגה בד' שונצינו שבידי". וראה הל' ת"ת לאדה"ז ספ"א (מרמב"ם הל' ת"ת ספ"א. טושו"ע יו"ד סרמ"ו ס"ו) "לדברי הבאי". בערוך השלם ערך הבאי הביא גם ממשנה וגמ' נדרים כד, ב "נדרי הבאי שבועות הבאי", ועד"ז בירושלמי שבועות פ"ג. וכתב שבכל המקומות האלה הגירסא הנכונה הואי (בוא"ו) והיא מלשון פרסית שעיקר הוראתה הבל ורוח כו'. וראה שו"ת הרמ"ע מפאנו סי' עג: הנה ברכו את ה' ר"ת הבאי, שאין בדבריהם דבר בטל, אלא ודאי שיחתן והיינו הבאי שלהם צריכין למוד בלי ספק.
- 27.
- 28.
- 29. פרש"י מקץ שם. ובמפרשי רש"י.
- 25. ראה זח"ב קעא, ב: אי כל בני עלמא מיומא דאתברי אדם יכנשון לממני כוכביא לא יכלין לממני כד"א (לך טו, ה) וספור הככבים אם תוכל לספור אותם.
עמוד 18
- 30. כמ"ש רש"י בפסוק שלפנ"ז א, יו"ד. וכן הי' מנינם ביציאתן ממצרים (בא יב, לז) ועד"ז (ג' אלפים וה' מאות ונ' יותר מס"ר) כשנמנו בתחלת נדבת המשכן וכשהוקם המשכן (כהובא בפרש"י תשא ל, טז), שבזמן הנ"ל מדבר כאן משה, כמ"ש (א, ט): ואמר אליכם בעת ההיא גו'.
- 31. כמפורש בכל מנינים הנ"ל – תשא ל, יד. ר"פ במדבר (א, ג). פינחס כו, ד. פרש"י תשא שם, טז. וכן פרש"י במספרם ביציאתם ממצרים (בא שם). וראה מפרש"י רש"י שם.
- 32. ראה ב"ב קכא, ב (וברשב"ם שם בסוף הע'). רש"י שה"ש ג, ז. גו"א לפרש"י תשא שם. תוד"ה ודחי מגילה טז, א – ובהגהת היעב"ץ שם. ולהעיר מחזקוני תשא ל, יד.
- 33. להעיר מבית אלקים להמבי"ט שער היסודות פמ"ז.
- 34. ראה דב"ר שם בתחלתו: כתוב אלף פעמים אלף פעם אין כתיב כאן אלא אלף פעמים – (ראה חי' הרד"ל שם).
- 35. וצ"ע בפרש"י ש"ב כד, ג.
- 36. פסחים צד, א. וגם לפי הקושיא בהמשך הגמרא שם, הרי זה רק שהשיעור הוא גדול יותר. וברמב"ם (הקדמה לפיה"מ ד"ה אחר כן ראה להסתפק): כדור הארץ כו' הוא כדור שיש בהקפו ארבעה ועשרים אלף מיל.
- 37. פרש"י ויצא כח, יג. בשלח טז, כט.
- 38. ובמכ"ש שיודעין לשער כמה טיפין בים (הוריות י, א).
- *. ובפרט שהשיעור דשית אלפי פרסי (בפסחים שם) הוא של כל העולם (גם ימים וכו'). וראה תוד"ה כל שם.
- 39. להעיר מירוש' בכורים פ"ג סוף ה"ג: בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם (יחזקאל לו, יז) הא כל ישיבה שלך (מינוי זקנים – פני משה) לא יהא אלא על אדמתך.
- *. דניאל יא, טז. גיטין נז, א.
- 40. בפסחים שם "מצרים הי' ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה ומצרים אחד מששים בכוש וכוש אחד מששים בעולם". וארץ ישראל ה"ה ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה – מגילה ג, א. ב"ק פב, סע"ב (וראה סוף סוטה). פרש"י עה"ת שלח יג, כה. תוד"ה חמשה ב"מ כח, א.
- 41. להעיר מתניא פל"ז (מח, א) שיש ששים ריבוא נשמות פרטיות והן "שרשים וכל שרש מתחלק לששים רבוא ניצוצות שכל ניצוץ הוא נשמה אחת וכן בנפש ורוח בכל עולם מארבע עולמות אבי"ע" (וזה הס"ה של כל ניצוצי נשמות ישראל, וראה החשבון בלקוטי הגהות לתניא ע' לז), ובפשטות אפשר להיות כמה ניצוצות בגוף אחד, ממחז"ל (בנוגע לכו"כ) שהוא שקול כנגד כו"כ, וכל מלך הוא נשמה כללית, ומרע"ה שקול כנגד ס"ר. ועוד. וראה שער רוה"ק להאריז"ל (סמוך לתחלתו (יח, ב)) שהאדם יש לו תרי"ג ניצוצות נפשות בשורש נפשו ותרי"ג רוחין ברוחו ותרי"ג נשמות בנשמתו כו'. ואכ"מ.
עמוד 19
- 42. וצע"ק – לאחרי תחה"מ שיקומו הכל. וראה לקו"ת צו (יז, א) ריבוא רבבות, ובשער האמונה פנ"ו אלפי אלפים רבבות לאין שיער. וראה עשרה שאלות לרס"ג (נדפס בתורתן של ראשונים – הורביץ, פרנקפורט, תרמ"ב) השאלה השלישית.
- *. ראה לעיל הערה 24.
- 43. וכדמוכח מזה שבכו"כ כתובים בנ"ך נאמר הלשון "כחול אשר על שפת הים" בדרך גוזמא – ראה יהושע יא, ד. שופטים ז, יב. ש"א יג, ה. ש"ב יז, יא. מ"א ד, כ. ה, ט (שם נאמר על חכמת שלמה ולא על ריבוי בכמות). חבקוק א, ט. ועוד.
- 44. וכן מוכח ביריעות שלמה כאן, שברכת ה' הוא בקצבה ולא בלי מספר גם בהשאלה (כנ"ל להספרי) דאל"כ אינו מובן מש"כ בפי' דברי רש"י "כלומר אני מוסיף על ברכת ה' שיהי' אלף פעמים ר"ל מה שאתם עתידים להיות בברכת ה' יוסף ה' עוד עליכם אלף פעמים".
- 45. ראה פרש"י ר"פ שמות "שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר כו'". והיינו שגם בהם יש מספר, אף שהוא ע"י הקב"ה.
- 46. וכדמשמע גם מזה שבנחמי' (ט, כג) נאמר "הרבית ככוכבי השמים". ובעקב (יו"ד כב) שאמר משה "ועתה שמך ה"א ככוכבי השמים לרב", אף שבכניסתם לארץ היו רק מעט יותר מס' רבוא (פינחס כו, נא־ג). והא דאין רש"י מפרשו, י"ל (ע"פ הנ"ל) כי לגבי "שבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה" (עקב שם), הרי הריבוי דס' רבוא גברים מבן כ' ומעלה לבד כל הנ"ל הוא ריבוי ע"ד כוכבי השמים לרוב. ובפשטות יותר י"ל דרש"י סמך ע"ז שכבר פירש בפרשתנו (א, יוד) "הנכם משולים כיום קיימים כו'". [אבל עצ"ע כיון שבפ' עקב לא נאמר "היום" כבפרשתנו שזהו עיקר דיוקו של רש"י. – וראה לקו"ש חלק טל ע' 1 ובהערה 8 שם]. וראה בית אלקים שם.
- 47. ראה לקמן בפנים שרש"י לא פירש הדמיון לעפר הארץ כפשוטו.
- 48. ומפורש ברש"י ח"ש כד, ס: את היי לאלפי רבבה את וזרעך תקבלו אותה הברכה שנאמר לאברהם בהר המורי' הרבה ארבה את זרעך גו', וא"כ ה"ז מועט יותר מברכת משה. ולהעיר מרש"י יומא כב, ב ד"ה כתיב.
עמוד 20
- 49. ועד"ז צריכין לפרש בפשש"מ הפסוק שלאח"ז (לך טו, ה): הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך, שההבטחה היא בזה שלא יוכלו למנות זרעך כמו שאא"פ למנות הכוכבים. וכן י"ל בהפסוקים דוירא כב, יז. תולדות כו, ד. וכן הוא בוישלח שם. וכן בירמי' לג, כב. ועפ"ז מובן מה שלא פרש"י בכל הפסוקים הנ"ל "דברו הכתובים לשון הבאי" כמו שפירש בפרשתנו (א, כח) תחלת הדרשא בספרי, כי (נוסף ע"ז דבפשוטו של מקרא צ"ע אם אפשר לומר כן בברכת ה'), השיווי הוא בזה שא"א למנות אותם.
- 50. להעיר מידי משה לדב"ר כאן. רש"י ר"פ תשא ד"ה ולא.
- 23.
- 51. ופשיטא להגירסא שמובא הכתוב שנאמר בו מפורש כחול הים כנ"ל. וכן מסתבר מהסיום בספרי לגירסתנו שמדובר בענינים שהם בגדר מספר, ורק שהם ריבוי מופלג, שאין רגילים כלל לספור בפועל. וראה לקו"ת שבהערה 53.
- 52. בנוגע להכתובים שבהם נאמר שיהיו כחול הים שלא הובאו בפרש"י אפשר לתרץ (בדוחק עכ"פ) כיון שאי"ז ריבוי כ"כ כעפר הארץ כו', כנ"ל הערה 26.
- 53. ראה לקו"ת בלק סז, ד ואילך. סח, ג.
- 54. וכן לגי' הדפוסים וכת"י רש"י שהובא גם המשך וסיום הכתוב "את עפר הארץ", מובן, שהרי זהו ההפרש בין עפר הארץ לכוכבי השמים וחול הים, שהם בגדר מספר עכ"פ, משא"כ עפר הארץ כבלקו"ת שם. ולכן (גם לגירסא זו) הביא רש"י הכתוב שיהיו כעפר הארץ ולא הכתובים שלאח"ז (הנ"ל הערה 49). וראה לעיל הערה 52.
עמוד 21
- 55. ראה ספרי בהעלותך שם.
- 56. ראה צפע"נ עה"ת שם.
- 57. מכילתא הובא בפרש"י יתרו כ, א.
- 58. שער הפסוקים ול"ת עה"פ.
- 59. שחל בשבוע דפ' דברים או בהימים שמתברכים משבת דברים (כבשנה זו – תשל"ט).
- 60. וע"ד משנ"ת בלקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 162 ואילך, בהענין דפשיטות, והעדר השינוי בהאור שהוא משל על פשיטות וע"ז "שאני ה' לא שניתי", שהוא לפי שנמשך מבחי' הפשיטות כו' שלמעלה, ורק באור למטה להיותו נברא מוכרח שיהיו בו גדרים והגבלות ולהעיר גם מהמבואר בענין בכל מאדך שאף שהוא רק מאוד שלך שרשו מבחי' מאד שלמעלה, בל"ג האמיתי, שלכן ממשיכים בחי' מאד האמיתי בל"ג שלמעלה – ראה לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 122. וש"נ.
עמוד 22
- 61. להעיר מדרושי ח"ש בתו"ח (קכו, ג ואילך) ביאוה"ז בהוספות (קלא, ג ואילך) המשך תער"ב (פל"ד, פפ"ו) ובכ"מ – בהחילוק דמספר האורות והכלים, דבאורות כל מה שלמעלה יותר הוא בבחי' ריבוי יותר (אלא שאינם בבחי' התחלקות אלא עומק הגדולה והרחבה מצד עצם האור כו'), ובכלים כל מה שלמטה הוא בריבוי יותר (אלא שהוא בחלקים רבים), וראה בסוף פפ"ו שם ופפ"ט שם.
- 62. ראה המשך שם פפ"ה.
- 63. ראה המשך תער"ב שבסוף הערה 61.
- 64. ובלקו"ת במדבר (ז, סע"ג ואילך) אוה"ת וארא (ע' קג ואילך) המשך תער"ב (שבהערה 60) ועוד, שמבואר שהמלכות שרש בחי' מספר כו' (ע"ש) הוא בכללות יותר, ואכ"מ.
- 65. ראה לקו"ת ס"פ מטות (פז, סע"ד), וש"נ. ובכ"מ.
עמוד 23
- 66. סד"ה ביום השני תרפ"ה (בסה"מ קונט' ח"ב תע, א). סה"מ ה'ש"ת ע' 68. סה"מ תש"ה ע' 193.
- 67. אגה"ק סכ"ו (קמב, ב).
- 68. לשון התקו"ז (ת"ו בסופו). ובהקדמת מקדש מלך לזהר: יתפרנסון .. כשיפורש להם אמיתות מאמריו כו'. ובכסא מלך (לתקו"ז שם): בדרא בתראה דוקא קרוב לימות המשיח כו' (אף אשר) זה כמה מאות שנים שנתגלה כו' (כי הלימוד צ"ל דוקא באופן של) יתפרנסון כו' יפורשו מאמריו העמוקים בהקדמות שגילה האר"י זלה"ה כו' שיבינו כו' כי הלומד גירסא בעלמא הגם שיש לו שכר טוב כו' עכ"ז הסגולה דבגיני' וקראתם דרור היא (משיחת ש"פ דברים תשל"ו) כשיתפרנסון וילמדו פירושי המאמרים כו'. – ראה גם כן הקדמת הרח"ו לשער ההקדמות.
- 69. מקומות שצוינו בהערה 66. וראה סה"מ ה'ש"ת שם: פנימיות התורה הנה בכללותו הוא בחי' בל"ג אלא שהוא בהכלים דהגבלה. ובהמשך תרס"ו ע' תקכב: ובפנימיות התורה אינו שייך לומר ארוכה מארץ ג"כ.
- 70. הושע ב, א. וראה לקו"ת בלק שבהערה 53. אוה"ת נ"ך שם. וראה בארוכה בשיחה שלאח"ז.
דברים רבה א׳:י״ג - הטקסט מספריא
ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם וגו' (דברים א, יא), אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, לְהַבִּיט בְּבִרְכוֹתָיו שֶׁל משֶׁה יֵשׁ בָּהֶן מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ, מַה כְּתִיב (דברים א, יא): אֶלֶף פְּעָמִים, אֶלֶף פַּעַם אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא פְּעָמִים. דָּבָר אַחֵר, (דברים א, יא): יוֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם, אָמַר רַבִּי אַחָא יְכוֹלִין הָיוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר לוֹ, רַבֵּנוּ משֶׁה, אָנוּ יֵשׁ בָּנוּ אֶחָד מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁאַתָּה מוֹכִיחֵנוּ וְקִבַּלְנוּ תּוֹכְחוֹתֶיךָ, אֶלָּא שָׁתְקוּ, לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר כָּכֶם, צַדִּיקִים כַּיּוֹצֵא בָּכֶם, מְקַבְּלִים תּוֹכָחוֹת וְשׁוֹתְקִים. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה בֵּרְכָן בִּלְשׁוֹן תּוֹסֶפֶת, שֶׁתּוֹסַפְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְתֵרָה מִן הָעִקָּר, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם לוֹקֵחַ מֵחֲבֵרוֹ לִיטְרָא שֶׁל בָּשָׂר וְאוֹמֵר לוֹ הוֹסֵף לִי, כַּמָּה הוֹסִיף לוֹ אוּנְקְיָא, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹסַפְתּוֹ יְתֵרָה מִן הָעִקָּר, כֵּיצַד, יִצְחָק הָיָה עִקָּר לְאַבְרָהָם, וּמַה שֶּׁהוֹסִיף לוֹ יוֹתֵר מִן הָעִקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כה, א): וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וגו'. יוֹסֵף הָיָה עִקָּר לְאִמּוֹ, בִּנְיָמִין שֶׁהָיָה תּוֹסֶפֶת, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל, כד): יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר, מַה כְּתִיב (בראשית מו, כא): וּבְנֵי בִנְיָמִין בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל וגו', הֲרֵי יוֹתֵר מִיּוֹסֵף. חִזְקִיָּה עִקַּר מַלְכוּתוֹ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וּמַה שֶּׁהוֹסִיף לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִן הָעִקָּר, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לח, ה): הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, שֶׁתּוֹסַפְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְתֵרָה עַל הָעִקָּר. לְפִיכָךְ בֵּרְכָן בִּלְשׁוֹן תּוֹסָפֶת. (דברים א, יא): וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם, אָמַר רַבִּי לֵוִי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לְשַׂר הַצָּבָא שֶׁיֵּלֵךְ לְחַלֵּק לְלִגְיוֹנוֹתָיו מִלִּיטְרָא לִיטְרָא שֶׁל זָהָב, הָלַךְ וְנָתַן לָהֶם מֵחֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה זְהוּבִים וּמֵעֲשָׂרָה זְהוּבִים. אָמְרוּ לוֹ הַמֶּלֶךְ אָמַר לְךָ שֶׁתִּתֵּן לָנוּ מִלִּיטְרָא לִיטְרָא שֶׁל זָהָב, וְנָתַתָּ לָנוּ מֵחֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה זְהוּבִים, אָמַר לָהֶן מִשֶּׁלִּי הֵן כְּשֶׁיָּבוֹא הַמֶּלֶךְ הוּא יִתֵּן לָכֶם מִשֶּׁלּוֹ. כָּךְ אָמְרוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל רַבֵּנוּ משֶׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא נָתַן קִצְּבָה לְבִרְכוֹתֵינוּ וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֶלֶף פְּעָמִים, אָמַר לָהֶם מַה שֶּׁבֵּרַכְתִי אֶתְכֶם מִשֶּׁלִּי בֵּרַכְתִּי, כְּשֶׁיָּבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם.
במדבר רבה ב׳:י״ב - הטקסט מספריא
אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' (במדבר ב, לב), הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (הושע ב, א): וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם וגו'. וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים קיט, פט): לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם, מִפְּנֵי שֶׁהִבְטִיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם וּבָאֲתָה אוֹתָהּ הַבְטָחָה בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, וְאֵימָתַי הִבְטִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁאָמַר לוֹ לָצֵאת מִבֵּית אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יב, א ב): לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו' וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל וגו', אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים כָּל מַה שֶּׁהִבְטַחְתָּ אוֹתִי מָה הֲנָאָה יֵשׁ לִי בָּהֶם שֶׁאֵין לִי בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, ב): וַיֹּאמֶר אַבְרָם ה' אֱלֹהִים מַה תִּתֶּן לִי וגו', שֶׁאַבְרָהָם רוֹאֶה בַּמַּזָּל שֶׁאֵינוֹ עָתִיד לְהוֹלִיד בָּנִים, מֶה עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן אָמַר רַבִּי חָנִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מְלַמֵּד שֶׁהֶעֱלָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַעְלָה מִכִּפַּת הָרָקִיעַ וְאָמַר לוֹ צֵא מִן אוֹתוֹ הַמַּזָּל שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁאֵין אַתָּה עָתִיד לְהוֹלִיד מִמֶּנּוּ, אֲנִי מַרְאֶה לְךָ שֶׁאַתָּה מוֹלִיד, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, ה): וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וגו', אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק אֵינוֹ אוֹמֵר הַבֶּט אֶלָּא שֶׁהוּא נָתוּן לְמַעְלָה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פ, טו): הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה. (בראשית טו, ה): וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, מַהוּ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמִי שֶׁיָּצָא לַדֶּרֶךְ וְהָלַךְ יוֹם הָרִאשׁוֹן וְיוֹם הַשֵּׁנִי וְיוֹם הַשְּׁלִישִׁי עַד עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא מָצָא לֹא עִיר וְלֹא פֻּנְדָק וְלֹא אִילָן וְלֹא מַיִם וְלֹא בְּרִיָּה, וְאַחַר שֶׁהָלַךְ עֲשָׂרָה יָמִים צָפָה אִילָן אֶחָד מֵרָחוֹק, אָמַר שֶׁמָּא יֵשׁ תַּחְתָּיו מַיִם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלוֹ מְצָאוֹ עוֹמֵד עַל הַמַּעְיָן, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ נַאֲתָן וּפֵרוֹתָיו מְתֻקָּנִים וַעֲנָפָיו נָאִין יָשַׁב לוֹ וְנִתְקָרֵר בְּצִלּוֹ וְאָכַל מִן פֵּרוֹתָיו, וְשָׁתָה מִן הַמַּעְיָן וְעָרַב לוֹ וְשָׁבָת נַפְשׁוֹ עָלָיו, כֵּיוָן שֶׁעָמַד לֵילֵךּ, אָמַר לָאִילָן מַה לִּי לְבָרֶכְךָ, וּמַה יֵּשׁ לִי לוֹמַר לְךָ, שֶׁיְּהֵא עֵצְךָ נָאֶה, נָאֶה הוּא, שֶׁיְּהֵא צִלְךָ נָאֶה, כְּבָר הוּא נָאֶה, שֶׁיִּהְיוּ עֲנָפֶיךָ נָאִים, נָאִים הֵם, שֶׁיְהוּ פֵּרוֹתֶיךָ מְתוּקִין, מְתוּקִים הֵם, שֶׁיְּהֵא מַעְיָן יוֹצֵא מִתַּחַת שָׁרְשְׁךָ, כְּבָר מַעְיָן יוֹצֵא מִתַּחַת שָׁרְשְׁךָ, שֶׁתְּהֵא עוֹמֵד בְּמָקוֹם חָבִיב, בְּמָקוֹם חָבִיב אַתָּה עוֹמֵד, מַה לִּי לְבָרֶכְךָ, אֶלָּא כָּל הַנְּטִיעוֹת הָעוֹמְדוֹת מִמְּךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ. כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם עָמְדוּ עֶשְׂרִים דּוֹר וְלֹא הָיָה בָּהֶם תּוֹעֶלֶת וְלֹא עָמַד מֵהֶם צַדִּיק עַד אַחַר עֶשְׂרִים דּוֹר צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם שֶׁהָיָה נָתוּן בְּאֶרֶץ בָּבֶל שֶׁנִּקְרֵאת רְחוֹקָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כ, יד): מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וגו', וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד, כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְקִדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעָמַד בְּנִסְיוֹנוֹ, מִיָּד קֵרְבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בָּנָה לוֹ אֶת הַפֻּנְדָּק וְהָיָה זָן עוֹבְרִים וְשָׁבִים וְהָיָה מַכְנִיס אֶת הַבְּרִיוֹת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, וְהוֹדִיעַ כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם, וְנָתַן שְׁמוֹ עַל שֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כַּמַּלְאָכִים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַבְרָהָם, מַה יֵּשׁ לִי לוֹמַר לָךְ וּמַה יֵּשׁ לִי לְבָרֶכְךָ, שֶׁתְּהֵא שָׁלֵם, צַדִּיק לְפָנַי, אוֹ שֶׁתְּהֵא שָׂרָה אִשְׁתְּךָ צַדֶּקֶת לְפָנַי, צַדִּיק אַתָּה, שָׂרָה אִשְׁתְּךָ צַדֶּקֶת לְפָנַי, אוֹ שֶׁיִּהְיוּ כָּל בְּנֵי בֵיתְךָ צַדִּיקִים, צַדִּיקִים הֵם לְפָנַי, מַה יֵּשׁ לִי לְבָרֶכְךָ, אֶלָּא כָּל בָּנִים שֶׁעֲתִידִים לַעֲמֹד מִמְּךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ, מִנַּיִן, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. אַתְּ מוֹצֵא אַבְרָהָם שֶׁנִּתְבָּרֵךְ בַּכּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים וגו', וְיִצְחָק נִתְבָּרֵךְ בַּחוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כב, יז): כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ וגו', וְיַעֲקֹב נִתְבָּרֵךְ בַּעֲפַר הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כח, יד): וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וגו', בִּרְכָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם בָּאֲתָה בִּימֵי משֶׁה, שֶׁכֵּן כְּתִיב (דברים א, י): ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם וגו', וּבִרְכָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁנִּתְבָּרֵךְ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, בָּאֲתָה בִּימֵי בִּלְעָם, שֶׁכֵּן כְּתִיב (במדבר כג, י): מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, וּבִרְכָתוֹ שֶׁל יִצְחָק שֶׁנִּתְבָּרֵךְ בַּחוֹל, בָּאֲתָה בִּימֵי הוֹשֵׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב, א): וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי. וְהוֹאִיל דִּבְיִצְחָק כְּתִיב בֵּיהּ בִּרְכַּת הַחוֹל הָיָה נִצְרַךְ לוֹמַר וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִצְחָק, וְאֵינוֹ אוֹמֵר כֵּן אֶלָּא וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלָמָּה, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא יַעֲקֹב אָבִינוּ לֵילֵךְ לְפַדַּן אֲרָם מָסַר לוֹ יִצְחָק אֶת בִּרְכַּת הַחוֹל, כְּמָה שֶׁאָמַר לוֹ (בראשית כח, ד): וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם, מַהוּ אֶת, אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא כָּךְ אָמַר לוֹ בְּרָכָה שֶׁנִּתְבָּרַכְנוּ אֲנִי וְאַבְרָהָם כְּאֶחָד (בראשית כב, יז): כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, בְּרָכָה לָאָב בְּרָכָה לַבֵּן, (בראשית כב, יז): וְהַרְבָּה אַרְבֶּה, רְבִיָּה לָאָב רְבִיָּה לַבֵּן, (בראשית כב, יז): וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, אֶת הַבְּרָכָה הַזּוֹ מָסַר יִצְחָק לְיַעֲקֹב, לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, הֱוֵי (תהלים קיט, פט): לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם.
מדרש תנחומא, כי תשא ט׳ - הטקסט מספריא
לִפְקֻדֵיהֶם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנִי, כְּתִיב: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ (בראשית כח, יד), וּכְתִיב: וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם (בראשית לב, יב), וְעַכְשָׁו אַתְּ אוֹמֵר כֵּן. אָמַר לוֹ: אִם בִּקַּשְׁתָּ לַעֲמֹד עַל מִנְיָנָם, טֹל רָאשֵׁי אוֹתִיּוֹת שֶׁל שְׁבָטִים וְתַעֲמֹד עַל מִנְיָנָם: ר' דִּרְאוּבֵן מָאתַיִם אֶלֶף, ש' דְּשִׁמְעוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, י' דִּיהוּדָה, י' דְּיִשָּׂשכָר, י' דְּיוֹסֵף שְׁלֹשִים אֶלֶף, נ' דְּנַפְתָּלִי חֲמִשִּׁים אֶלֶף, ז' דִּזְבוּלוּן שִׁבְעַת אֲלָפִים, ד' דְּדָן אַרְבַּעַת אֲלָפִים, ג' דְּגָד שְׁלֹשֶת אֲלָפִים, ב' דְּבִנְיָמִין אַלְפַּיִם, א' דְּאָשֵׁר אֶלֶף, הֲרֵי חֲמֵשׁ מֵאוֹת תִּשְׁעִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף. אוֹתָן שְׁלֹשֶת אֲלָפִים שֶׁנִּשְׁתַּיְּרוּ, הֵן הֵן שֶׁנֶּהֶרְגוּ עַל הָעֵגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ (שמות לב, כח). לְכָךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מְנֵה אוֹתָם כַּמָּה חָסְרוּ. רַבִּי מְנַחֵם בְּשֵׁם רַבִּי בִּיבֵי אָמַר: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ צֹאן הַרְבֵּה, וְנִכְנְסוּ לְתוֹכָן זְאֵבִים וּבְקָעוּם. אָמַר הַמֶּלֶךְ לָרוֹעֶה: מְנֵה אֶת הַצֹּאן כַּמָּה חָסְרוּ, כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁהּ: לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל כַּמָּה חָסְרוּ.
בַּעֲשָׂרָה מְקוֹמוֹת נִמְנוּ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד בִּירִידָתָן לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ וְגוֹ' (דברים י, כב). וְאֶחָד בַּעֲלִיָּתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וְגוֹ' (שמות יב, לז). וְאֶחָד בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים, אֶחָד בַּמְּרַגְּלִים, וְאֶחָד בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ בְּחִלּוּק הָאָרֶץ, וּשְׁנַיִם בִּימֵי שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים (ש״א טו, ד), וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק (ש״א יא, ח). וְלָמָּה בַּטְּלָאִים? כַּד אִנּוּן עַתִּירִין זַכְיָן, בְּאִמְרָא. כַּד אִנּוּן מִסְכֵּנִין מֵעוֹבָדֵיהוֹן, בְּבָזֶק. וּמַהוּ בָּזֶק? אֶבֶן נָטַל מִן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם וּבָאֲבָנִים מְנָאָן. וְאֶחָד בִּימֵי דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ (ש״ב כד, ט). וְאֶחָד בִּימֵי עֶזְרָא, כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא (עזרא ב, סד). וְאֶחָד לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה (ירמיה לג, יג). וְהָדֵין, כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ.
רַבִּי מְנַחֵמָה בְּשֵׁם רַבִּי בִּיבֵי בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב, כְּתִיב: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם (הושע ב, א). לָמָּה נִמְשְׁלוּ כַּחוֹל? לוֹמַר לָךְ, מָה הַחוֹל אַתָּה עוֹשֶׂה בּוֹ גֻּמָּא בָּעֶרֶב וּבְשַׁחֲרִית אַתְּ מוֹצֵא אוֹתוֹ שֶׁכְּבָר נִתְמַלֵּאת. כָּךְ כָּל אֲלָפִים שֶׁחָסְרוּ בִּימֵי דָּוִד, נִתְמַלְּאוּ בִּימֵי שְׁלֹמֹה בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב (מלכים א ד, כ).
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי בֶּן זִמְרָא אָמַר: כָּל זְמַן שֶׁנִּמְנוּ יִשְׂרָאֵל לְצֹרֶךְ, לֹא חָסְרוּ. וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, חָסְרוּ. וְאֵימָתַי נִמְצוּ לְצֹרֶךְ? בִּימֵי מֹשֶׁה. וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, בִּימֵי דָּוִד. וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּימֵי מֹשֶׁה, וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם נֶגֶף בִּימֵי דָּוִד.
זֶה יִתְּנוּ. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: כְּמִין מַטְבֵּעַ שֶׁל אֵשׁ הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד וְהֶרְאָהוּ לְמֹשֶׁה וְאָמַר לוֹ: זֶה יִתְּנוּ, כָּזֶה יִתְּנוּ. כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֵדִים, כֹּל הָעוֹבֵר עַל סְכוּמַיָּא.
משנה תורה, הלכות תלמוד תורה א׳ - הטקסט מספריא
נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם ואין האשה חייבת ללמד את בנה שכל החייב ללמוד חייב ללמד.
כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו שנאמר ושננתם לבניך מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרויין בנים שנאמר ויצאו בני הנביאים אם כן למה נצטוה על בנו ועל בן בנו להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו.
וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו ואינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחנם מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד.
היה הוא רוצה ללמוד תורה ויש לו בן ללמוד תורה הוא קודם לבנו ואם היה בנו נבון ומשכיל להבין מה שילמוד יותר ממנו בנו קודם ואף על פי שבנו קודם לא יבטל הוא שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו כך הוא מצווה ללמד עצמו.
לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אשה שאם נשא אשה תחלה אין דעתו פנויה ללמוד ואם היה יצרו מתגבר עליו עד שנמצא שאין לבו פנוי ישא ואחר כך ילמוד תורה.
מאימתי אביו חייב ללמדו תורה משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה ושמע ישראל ואח"כ מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים עד שיהיה בן שש או בן שבע הכל לפי בוריו ומוליכו אצל מלמד התינוקות.
היה מנהג המדינה ליקח מלמד התינוקות שכר נותן לו שכרו וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר מותר ללמד בשכר אבל תורה שבעל פה אסור ללמדה בשכר שנאמר ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' וגו' מה אני בחנם למדתי אף אתם למדתם בחנם ממני וכן כשתלמדו לדורות למדו בחנם כמו שלמדתם ממני לא מצא מי שילמדו בחנם ילמדו בשכר שנאמר אמת קנה יכול ילמד לאחרים בשכר תלמוד לומר ואל תמכור הא למדת שאסור לו ללמד בשכר אף על פי שלמדו רבו בשכר.
כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה.
גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו.
עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח.
וחייב לשלש את זמן למידתו שליש בתורה שבכתב ושליש בתורה שבעל פה ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה וענין זה הוא הנקרא גמרא.
כיצד היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב ובשלש בתורה שבעל פה ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן ופירושן בכלל תורה שבעל פה והענינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן במה דברים אמורים בתחלת תלמודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו.
אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש מפני שלא נצטווית וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו ואף על פי שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות במה דברים אמורים בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות.
שולחן ערוך, יורה דעה רמ״ו:ו׳ - הטקסט מספריא
אִשָּׁה שֶׁלָּמְדָה תּוֹרָה יֵשׁ לָהּ שָׂכָר, אֲבָל לֹא כִּשְׂכַר הָאִישׁ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ מְצֻוָּה וְעוֹשָׂה. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ שָׂכָר, צִוּוּ חֲזַ"ל שֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁרֹב הַנָּשִׁים אֵין דַּעְתָּן מְכֻוֶּנֶת לְהִתְלַמֵּד, וּמוֹצִיאוֹת דִּבְרֵי תּוֹרָה לְדִבְרֵי הֲבַאי לְפִי עֲנִיּוּת דַּעְתָּן. אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה, כְּאִלּוּ מְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת (פי' דְּבַר עֲבֵרָה). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה; אֲבָל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב לֹא יְלַמֵּד אוֹתָהּ לְכַתְּחִלָּה, וְאִם מְלַמְּדָהּ אֵינוֹ כִּמְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת (רַמְבַּ"ם וּסְמַ"ג וְלֹא כְּמִקְצָת סִפְרֵי הַטּוּר). הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם חַיֶּבֶת הָאִשָּׁה לִלְמֹד דִּינִים הַשַּׁיָכִים לְאִשָּׁה. (אָגוּר בְּשֵׁם סְמַ"ג). וְאִשָּׁה אֵינָהּ חַיֶּבֶת לְלַמֵּד אֶת בְּנָהּ תּוֹרָה, וּמִכָּל מָקוֹם אִם עוֹזֶרֶת לִבְנָהּ אוֹ לְבַעֲלָהּ שֶׁיַּעַסְקוּ בַּתּוֹרָה, חוֹלֶקֶת שָׂכָר בַּהֲדַיְיהוּ. (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק א' דְּתַלְמוּד תּוֹרָה וּסְמַ"ג).
נדרים כ״ד ב - הטקסט מספריא
דַּאֲפִילּוּ בְּקַמַּיְיתָא, וּשְׁמַע מִינַּהּ פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ. שְׁמַע מִינַּהּ.
מַאי הָוֵי עֲלַהּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, וְכֵן אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.
מַתְנִי׳ נִדְרֵי הֲבַאי, אָמַר: ״קֻוֽנָּם אִם לֹא רָאִיתִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה כְּעוֹלֵי מִצְרַיִם״, ״אִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד״.
גְּמָ׳ תָּנָא: נִדְרֵי הֲבַאי — מוּתָּרִין, שָׁבוּעוֹת הֲבַאי — אֲסוּרִין.
הֵיכִי דָּמֵי שָׁבוּעוֹת הֲבַאי? אִילֵימָא דְּאָמַר ״שְׁבוּעָה אִם לֹא רָאִיתִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה״ — מִידַּעַם קָאָמַר?!
אָמַר אַבָּיֵי: דְּאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁרָאִיתִי״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִם כֵּן לְמָה לִי לְמֵימַר? וְעוֹד: דּוּמְיָא דְּנֶדֶר קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא, בְּאוֹמֵר: ״יֵאָסְרוּ פֵּירוֹת הָעוֹלָם עָלַי בִּשְׁבוּעָה אִם לֹא רָאִיתִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה כְּעוֹלֵי מִצְרַיִם״.
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְדִלְמָא הַאי גַּבְרָא קִינָּא דְשׁוּמְשְׁמָנֵי חֲזָא וְאַסֵּיק לְהוֹן שְׁמָא ״עוֹלֵי מִצְרַיִם״, וְשַׁפִּיר מִשְׁתְּבַע?
mean that even in the earlier cases, where he did not become irritated, they disagree with regard to vows of exhortation and hold that these vows are indeed valid, and can one conclude from here that the Rabbis disagree with him? The Gemara concludes: Conclude from here that this is so.
With regard to the practical conclusion of this dispute, the Gemara asks: What halakhic conclusion was reached about this matter? Does the halakha follow the opinion of the Rabbis or that of Rabbi Eliezer ben Ya’akov? The Gemara answers: Come and hear that which Rav Huna said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov. And so said Rav Adda bar Ahava: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov.
MISHNA: Vows of exaggeration that the Sages dissolved without a request to a halakhic authority, as described in the first mishna in the chapter, include the following examples. If one said concerning a certain item: It is konam for me if I did not see on this road as many people as those who ascended from Egypt, or if he said: It is konam for me if I did not see a snake as large as the beam of an olive press, in these cases the speaker did not intend to vow but used hyperbole to demonstrate a point, and it is understood by others that the expression is not to be taken literally.
GEMARA: A Sage taught: Items rendered forbidden through vows of exaggeration [havai] are permitted; items rendered forbidden through oaths of exaggeration are forbidden. Since oaths are very severe, one does not take an oath unless he intends it seriously. Therefore, it is not viewed as an oath of exaggeration.
The Gemara clarifies the details: What are the circumstances of the case of oaths of exaggeration? If we say that it is when one said: I take an oath if I did not see on this road as many people as those who ascended from Egypt, is he saying anything? This statement is not formulated in the form of an oath and therefore has no validity at all, even if he was serious.
The Gemara answers: Abaye said that in a case where one says: I take an oath that I saw on this road as many people as those who ascended from Egypt, the oath is valid. If he did not see that many people, he has taken a false oath. Rava said to him: If so, why do I need to say this; it is not a novelty? And furthermore, it teaches that the case of an oath is similar to that of a vow: Just as in the case of a vow he speaks of not seeing, so too with regard to an oath he must be speaking of not seeing. Rather, Rava said: An oath of exaggeration is where he says: All the produce of the world shall be forbidden to me by an oath if I did not see on this road as many people as those who ascended from Egypt.
Ravina said to Rav Ashi: And perhaps this man saw an anthill and called them: Those who ascended from Egypt, because the quantity of ants was so numerous, and he took an oath properly. Why, then, do we say that this is an oath taken in vain?
רש"י על במדבר כ״ו:ט״ז - הטקסט מספריא
לאזני. אוֹמֵר אֲנִי שֶׁזּוֹ מִשְׁפַּחַת אֶצְבּוֹן (בראשית מ"ו), וְאֵינִי יוֹדֵעַ לָמָּה לֹא נִקְרֵאת מִשְׁפַּחְתּוֹ עַל שְׁמוֹ:
לאזני OF OZNI — I say (cf. Rashi on v. 13) that this is the family of Ezbon, (Genesis 46:16), but I do not know why his family was not called directly by his name.
רש"י על שיר השירים ג׳:ז׳ - הטקסט מספריא
הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה. אֹהֶל מוֹעֵד וְהָאָרוֹן שֶׁהָיוּ נוֹשְׂאִין בַּמִּדְבָּר:
שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ. שִׁשִּׁים רִבּוֹא סָבִיב לָהּ:
מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל. מִיּוֹצְאֵי הַצָּבָא, לְבַד פְּחוּתִים מִבֶּן עֶשְׂרִים וְהַיְתֵרִים עַל בְּנֵי שִׁשִּׁים:
רש"י על שמואל ב כ״ד:ג׳ - הטקסט מספריא
כָּהֵם וְכָהֵם. כָּהֵם כִּפְלַיִם, וְכָהֵם שְׁנֵי כִּפְלַיִם, הֲרֵי אַרְבָּעָה כִּפְלַיִם, וְכֵן חוֹזֵר וְכוֹפֵל אֶת הַכְּפִילָה, עַד מֵאָה פְּעָמִים, נִמְצֵאת בִּרְכָתוֹ שֶׁל יוֹאָב יְתֵרָה עַל שֶׁל מֹשֶׁה שֶׁאָמַר (דברים א:יא): ״כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים״, וְעוֹד, שֶׁבִּרְכָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לִזְמַן מְרֻבֶּה, וְשֶׁל יוֹאָב מִיָּד, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רוֹאוֹת:
רש"י על שמות כ׳:א׳ - הטקסט מספריא
וידבר אלהים. אֵין אֱלֹהִים אֶלָּא דַּיָּן; לְפִי שֶׁיֵּשׁ פָּרָשִׁיּוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁאִם עֲשָׂאָן אָדָם מְקַבֵּל שָׂכָר, וְאִם לָאו אֵינוֹ מְקַבֵּל עֲלֵיהֶם פֻּרְעָנוּת, יָכוֹל אַף עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת כֵּן, תַּ"לֹ וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים – דַּיָּן לִפָּרַע (מכילתא):
את כל הדברים האלה. מְלַמֵּד שֶׁאָמַר הַקָּבָּ"ה עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת בְּדִבּוּר אֶחָד, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לוֹמַר כֵּן, אִם כֵּן מַה תַּ"לֹ עוֹד אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ? שֶׁחָזַר וּפֵרֵשׁ עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ (שם):
לאמר. מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ עוֹנִין עַל הֵן הֵן וְעַל לָאו לָאו (שם):
וידבר אלהים AND GOD SPAKE — The word אלהים is a term for a judge. Since there are chapters in the Torah of such a character that if a person observes the commands contained therein he will receive a reward and if he never observes them at all) he will not receive punishment on their account, one might think that the Ten Commandments are also of such a character (that no punishment will follow upon the infringement of them); therefore Scripture expressly states, “God spake” — God Who is Judge, exacting punishment (Mekhilta).
את כל הדברים האלה ALL THESE WORDS — This statement (that God spake all these words) tells us that the Holy One, blessed be He, said all these words in one utterance, something that is impossible to a human being to do — to speak in this manner. Now if this be so, why does Scripture again say the first two Commandments, אנכי and לא יהיה לך? But the explanation is that He repeated and expressly uttered each of these two commandments by itself (Mekhilta).
לאמר lit., TO SAY — This expression teaches us that they answered to that which required the reply “Yea” (אנכי) by “Yea” and to that which required the reply “Nay” (לא יהיה) by “Nay” (Mekhilta).
מצוטט ב־3 עמודים
לקוטי שיחות 2
- כרך לח ‹ בלק ‹ שיחה ב ‹ 93 לקו"ש חי"ט ע' 17
- כרך לט ‹ דברים (תש"נ) ‹ דברים (תש"נ) ‹ 1 לקו"ש חי"ט ע' 17
תורת מנחם 1
- ב - שנת תשי"א - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת י"ט כסלו ה'תשי"א לקו"ש חי"ט ע' 15