1
דברים (תש"נ)
א. "ה' אלקיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב"1, ובפרש"י מעתיק התיבות "והנכם היום ככוכבי השמים" ומפרש: "וכי ככוכבי השמים היו באותו היום והלא לא היו אלא ס' רבוא, מהו והנכם היום, הנכם משולים כיום, קיימים לעולם2 כחמה וכלבנה וככוכבים"3 [היינו, שפירוש "והנכם היום" הוא "כאילו4 אמר הנכם כיום"].
והנה ע"ד פי' זה בתיבת "היום" ("משולים כיום קיימים לעולם") מצינו בפרש"י לקמן עה"פ "אתם נצבים היום"5 — "הרי אתם קיימים לפניו היום6, כיום הזה שהוא קיים כו'", אלא ששם מקדים רש"י שהוא "מדרש אגדה"7, ואילו כאן סתם רש"י היינו שלרש"י זהו פשוטו של מקרא.
וטעם הדבר מבואר בדברי רש"י עצמו, שמקדים השאלה "וכי ככוכבי השמים היו באותו היום והלא לא היו אלא ס' רבוא" — אף שאין דרכו בפירושו לפרט את הקושי שאותו בא ליישב, אלא כותב הפירוש עצמו באופן שהשאלה בטלה מאלי' — כי כאן מוכרח, שאי אפשר לפרש "והנכם היום" בפשטות (שהרי באותו יום לא היו ככוכבי השמים8), ונמצא שפשוטו של מקרא זה
הערות
- 1. פרשתנו א, י.
- 2. ראה גם רש"י לך טו, י. וראה רש"י פינחס כט, יח.
- 3. ופירוש סיום הכתוב "לרוב" — ראה לקמן סעיף ג.
- 4. רא"ם כאן (ובבאר בשדה על פרש"י, ד"כ"ף דככוכבי משמש גם לתיבה שלפניו"). וראה אמרי שפר כאן: "לפי זה יהי' מלת היום חסר כ"ף ומלת כוכבי חסר וי"ו וכאלו אמר והנכם כהיום וככוכבי השמים".
- 5. בפי' הב' (בפרש"י שם כט, יב).
- 6. בדפוסים הנפוצים (וכן בדפוס א' דפרש"י) תיבת "היום" הוא ד"ה חדש. אבל לכאורה הי' יותר נ"ל שהוא המשך לדיבור הקודם (וכ"ה בדפוס שני וכמה כת"י רש"י שתח"י. ובכמה כת"י אין תיבת "היום" — "קיימים לפניו כיום הזה כו'").
- 7. ראה תנחומא ר"פ נצבים.
- 8. לכאורה צ"ע, שהרי מפורש בפ' עקב (י, כב) "בשבעים נפש גו' ועתה שמך ה"א ככוכבי השמים לרוב", וגם אז "לא היו אלא [מעט יותר מ]ס' רבוא" (כמפורש במנין דפ' פינחס), ועכצ"ל שגם הריבוי דס' רבוא אנשים מבן כ' עד בן ס' (שלא נכללו בזה רובם הגדול של האנשים, ונשים וטף), מספיק לתאר בלשון "ככוכבי השמים לרוב" (וראה גם באר יצחק על פרש"י כאן. צידה לדרך ס"פ ואתחנן. וראה בארוכה לקו"ש חי"ט ע' 17 ואילך (ובהערה 46 שם)). ובפרט שבפסוק שלאח"ז ממשיך "יוסף גו' אלף פעמים גו'", ומוכח שאין הכוונה ב"ככוכבי השמים לרוב" לריבוי אין מספר. ויש לומר (בדוחק עכ"פ), שדיוקו של רש"י כאן הוא תיבת "היום" (דלכאורה מיותרת היא), שמשמעה, שריבוי זה ד"ככוכבי השמים לרוב" נתחדש רק אז (ביום ההוא), בעת שאמר להם "לא אוכל לבדי שאת אתכם" (מחרת יוהכ"פ בשנה השנית לצאתם ממצרים — רש"י יתרו יח, יג. וראה צידה לדרך ואתחנן שם). וזוהי כוונת רש"י "וכי ככוכבי השמים היו באותו היום והלא לא היו אלא ס' רבוא", שלא נתחדש אצלם לגבי הריבוי בעת יצי"מ (שגם אז היו ס' רבוא) [משא"כ לגבי "שבעים נפש" כבפ' עקב שם]. ועכצ"ל ד"מהו והנכם היום — הנכם משולים כיום". וראה לקמן הערה 28.
רש"י על במדבר כ״ט:י״ח - הטקסט מספריא
ומנחתם ונסכיהם לפרים. פָּרֵי הֶחָג שִׁבְעִים הֵם כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אֻמּוֹת, וּמִתְמַעֲטִים וְהוֹלְכִים, סִימָן כְּלָיָה הִיא לָהֶם, וּבִימֵי הַמִּקְדָּשׁ הָיוּ מְגִנִּים עֲלֵיהֶם מִן הַיִּסּוּרִין (סוכה נ"ה):
ולכבשים. כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ "שֶׂה פְזוּרָה" (ירמיהו נ'), וְהֵם קְבוּעִים, וּמִנְיָנָם תִּשְׁעִים וּשְׁמוֹנָה, לְכַלּוֹת מֵהֶם תִּשְׁעִים וּשְׁמוֹנֶה קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה; בַּשֵּׁנִי נֶאֱמַר וְנִסְכֵּיהֶם עַל שְׁנֵי תְמִידֵי הַיּוֹם, וְלֹא שִׁנָּה הַלָּשׁוֹן אֶלָּא לִדְרֹשׁ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִ"לִ (ספרי; שבת ק"נ) בַּשֵּׁנִי וְנִסְכֵּיהֶם, בַּשִּׁשִּׁי וּנְסָכֶיהָ, בַּשְּׁבִיעִי כְּמִשְׁפָּטָם, מֵ"ם יוֹ"ד מֵ"ם הֲרֵי כָאן מַיִם, רֶמֶז לְנִסּוּךְ הַמַּיִם מִן הַתּוֹרָה בֶּחָג:
ומנחתם ונסכיהם לפרים AND THEIR MEAL OFFERING AND THEIR DRINK OFFERINGS FOR THE BULLOCKS — The bullocks offered on the Feast of Tabernacles are seventy in all, in allusion to the seventy nations of the world, and they gradually decrease in number each day, an omen to them of gradual annihilation, but during the period when the Temple existed and these sacrifices were offered they protected them against this misfortune (cf. Sukkah 55b).
ולכבשים AND FOR THE LAMBS — in allusion to the Israelites who are called ( 50:17) “scattered lambs”. — They (the lambs) are of fixed number each day (a symbol that the Israelites are fixed, imperishable), and their total is ninety-eight, serving to avert from them the ninety-eight curses which are set forth in Deuteronomy (Deuteronomy 28:15 ff.) — In the paragraph dealing with the second day of the Festival, it is said, (v. 19) ונסכיהם, and this is in reference to the two daily continual offerings (while the usual term is ונסכה corresponding to ומנחתה that precedes it), and it sometimes uses a modification of the terms usually employed in those paragraphs only in order that some teaching may be deduced from it, as our Rabbis, may their memory be for a blessing, said: in the case of the second day we have ונסכיהם, of the sixth ונסכיה, of the seventh כמשפטם (instead of the usual כמשפטה): the additional letters are מ and י and מ — so you have here מים, “water”, — a suggestion that the libation of water on Tabernacles is of Biblical origin (מן התורה) (Sifrei Bamidbar 150; Shabbat 103b).
הטקסט של רש"י על במדבר כט יב אינו זמין בספריא.
מדרש תנחומא, נצבים א׳ - הטקסט מספריא
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם, וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹד (משלי יב, ז). כָּל זְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּכֵּל בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים וּמְהַפֵּךְ בָּהֶם, אֵין לָהֶם תְּקוּמָה. הָפַךְ בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל דּוֹר הַמַּבּוּל, לֹא הָיְתָה לָהֶם תְּקוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְקוּם (בראשית ז, כג). הָפַךְ בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל אַנְשֵׁי סְדוֹם, וְלֹא הָיְתָה בָהֶן תְּקוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל (שם יט, כה). הָפַךְ בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל מִצְרִים, וְלֹא הָיְתָה לָהֶן תְּקוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד (שמות יד, כח). הָפַךְ בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁל בָּבֶל וְלֹא הָיְתָה לָהּ תְּקוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד (ישעיה יד, כב). וְעַל כֻּלָּם אָמַר דָּוִד, שָׁם נָפְלוּ פּוֹעֲלֵי אָוֶן וְגוֹ' (תהלים לו, יג). אֲבָל יִשְׂרָאֵל, נוֹפְלִין וְעוֹמְדִין. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אַל תִּשְׂמְחִי אוֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי וְגוֹ' (מיכה ז, ח). כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְגוֹ' (מלאכי ג, ו), אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֵעוֹלָם לֹא הִכֵּיתִי אֻמָּה וְשָׁנִיתִי לָהּ. אֲבָל אַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם (מלאכי ג, ו), שֶׁנֶּאֱמַר: חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם (דברים לב, כג), חִצַּי כָּלִין וְהֵן אֵינָן כָּלִים. וְכָךְ אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי וְגוֹ' (איכה ג, יב). מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְגִבּוֹר שֶׁהֶעֱמִיד אֶת הַקּוֹרָה וְהָיָה זוֹרֵק בּוֹ אֶת הַחִצִּים. חִצָּיו כָּלִין וְהַקּוֹרָה בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. אַף יִשְׂרָאֵל כָּל זְמַן שֶׁהַיִּסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶן, הַיִּסּוּרִין כָּלִין וְהֵם בִּמְקוֹמָן עוֹמְדִין וְאֵינָן כָּלִין. לְכָךְ נֶאֱמַר: הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם. אָמַר חִזְקִיָּה בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּא, לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשָׁה זוֹ לְפָרָשַׁת קְלָלוֹת. לְפִי שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל מֵאָה קְלָלוֹת חָסֵר שְׁתַּיִם שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּפָרָשָׁה זוֹ חוּץ מֵאַרְבָּעִים וְתֵשַׁע שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, מִיָּד הוֹרִיקוּ פְּנֵיהֶם וְאָמְרוּ, מִי יָכוֹל לַעֲמֹד בְּאֵלּוּ. מִיָּד קָרָא אוֹתָן מֹשֶׁה וְהָיָה מְפַיְּסָן. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', הַמַּסּוֹת הַגְּדוֹלוֹת וְגוֹ', וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְגוֹ'. וְאַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי וַאֲמַרְתֶּם לְפָנַי דְּבָרִים שֶׁאַתֶּם חַיָּבִין עֲלֵיהֶם כְּלָיָה וְלֹא עָשִׂיתִי אֶתְכֶם כְּלָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ וְגוֹ' (תהלים קו, ז). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲמַרְתֶּם לָעֵגֶל, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות לב, ד). וְאִם תֹּאמַר מִפְּנֵי מָה הַגּוֹיִם נִתְחַיְּבוּ כְּלָיָה וְאָנוּ קַיָּמִין. לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶן יִסּוּרִין, מְבַעֲטִים בָּהֶן וְאֵינָם מַזְכִּירִין שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְגוֹ' (תהלים עט, ו). אֲבָל יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁהַיִּסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶן, הֵן נִכְנָעִין וּמִתְפַּלְּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וְגוֹ' (שם קטז, ג-ד). לְפִיכָךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁקְּלָלוֹת הַלָּלוּ בָּאוֹת עֲלֵיכֶם, הֵן מַעֲמִידוֹת אֶתְכֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ וְגוֹ' (דברים ח, טז). וְכָךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהַיִּסּוּרִין הַלָּלוּ בָּאִין עֲלֵיכֶם, יֵשׁ לָכֶם עֲמִידָה. לְכָךְ נֶאֱמַר: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם. דָּבָר אַחֵר, מִפְּנֵי מָה עֲשָׂאָן מֹשֶׁה מַצֵּבָה. מִפְּנֵי שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין מִדַּעַת לְדַעַת. מִדַּעַת מֹשֶׁה לְדַעַת יְהוֹשֻׁעַ. מִדַּעַת יְהוֹשֻׁעַ לְדַעַת הַזְּקֵנִים. וְאַף יְהוֹשֻׁעַ עֲשָׂאָן מַצֵּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה וְגוֹ' (יהושע כד, א). וְאַף שְׁמוּאֵל שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין מִדַּעְתּוֹ לְדַעַת מְלָכִים, עֲשָׂאָן מַצֵּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאֶשְׁפְּטָהּ אֶתְכֶם (ש״א יב, ז). דָּבָר אַחֵר, אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם, מָה הַיּוֹם מֵאִיר פְּעָמִים וּמַאֲפִיל פְּעָמִים, אַף אַתֶּם כְּשֶׁאֲפֵלָה לָכֶם, עָתִיד לְהָאִיר לָכֶם אוֹר עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה לְךָ ה' לְאוֹר עוֹלָם (ישעיה ס, יט). אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁתִּהְיוּ כֻּלְּכֶם אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (דברים ד, ד). בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אִם נוֹטֵל אָדָם אֲגֻדָּה שֶׁל קָנִים, שֶׁמָּא יָכֹל לְשָׁבְרָם בְּבַת אַחַת. וְאִלּוּ נוֹטֵל אַחַת אַחַת, אֲפִלּוּ תִּינוֹק מְשַׁבְּרָן. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאֲלִין עַד שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם ה' יָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו וְגוֹ' (ירמיה נ, ד). כְּשֶׁהֵן אֲגוּדִים, מְקַבְּלִין פְּנֵי שְׁכִינָה.
רש"י על שמות י״ח:י״ג - הטקסט מספריא
ויהי ממחרת. מוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה, כָּךְ שָׁנִינוּ בְּסִפְרֵי וּמַהוּ מִמָּחֳרָת? לְמָחֳרַת רִדְתּוֹ מִן הָהָר; וְעַל כָּרְחֲךָ אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אֶלָּא מִמָּחֳרַת יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁהֲרֵי קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה אִ"אֶ לוֹמַר "וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי וְגוֹ'", וּמִשֶּׁנִּתְּנָה תּוֹרָה עַד יֹהַ"כִּ לֹא יָשַׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם, שֶׁהֲרֵי בְי"ז בְּתַמּוּז יָרַד וְשָׁבַר אֶת הַלֻּחוֹת וּלְמָחָר עָלָה בְּהַשְׁכָּמָה וְשָׁהָה שְׁמוֹנִים יוֹם וְיָרַד בְּיֹהַ"כּ; וְאֵין פָּרָשָׁה זוֹ כְתוּבָה כַּסֵּדֶר, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר וַיְהִי מִמָּחֳרָת עַד שָׁנָה שְׁנִיָּה – אַף לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר יִתְרוֹ קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּא, שִׁלּוּחוֹ אֶל אַרְצוֹ לֹא הָיָה אֶלָּא עַד שָׁנָה שְׁנִיָּה – שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר כָּאן וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ, וּמָצִינוּ בְמַסַּע הַדְּגָלִים שֶׁאָמַר לוֹ מֹשֶׁה "נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם וְגוֹ'"(במדבר י כט), אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ" (שם לא), וְאִם זוֹ קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה, מִשֶּׁשִּׁלְּחוֹ וְהָלַךְ הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁחָזַר? וְאִם תֹּאמַר, שָׁם לֹא נֶאֱמַר יִתְרוֹ אֶלָּא חוֹבָב, וּבְנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ הָיָה, הוּא חוֹבָב הוּא יִתְרוֹ, שֶׁהֲרֵי כָתוּב "מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה" (שופטים ד'):
וישב משה וגו' ויעמד העם. יוֹשֵׁב כְּמֶלֶךְ וְכֻלָּן עוֹמְדִים, וְהֻקְשָׁה הַדָּבָר לְיִתְרוֹ שֶׁהָיָה מְזַלְזֵל בִּכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהוֹכִיחוֹ עַל כָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (פסוק יד) מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכֻלָּם נִצָּבִים:
מן הבקר עד ערב. אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? אֶלָּא כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּל הַיּוֹם וּכְאִלּוּ נַעֲשֶׂה שֻׁתָּף לְהַקָּבָּ"ה בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ וַיְהִי עֶרֶב וְגוֹ' (שבת י'):
ויהי ממחרת AND IT CAME TO PASS ON THE MORROW — This was really the day after the Day of Atonement: so have we learnt in Siphré (Mekhilta). Since the Day of Atonement is not mentioned anywhere in this section that deals with the Giving of the Law what is the force of ממחרת? i. e. in relation to what particular day in the history of the Law-giving is the term ממחרת, “on the morrow”, used? It means the morrow after he (Moses) descended from the Mount Sinai, and you must admit that it is impossible to say that this was any other day but the morrow after the Day of Atonement because, before the giving of the Torah, one could not say, (v. 16) “and I do make them know the statutes [of God and His laws]” (which are part of the Torah), and from the day when the Torah was given until the Day of Atonement Moses did not sit down to judge the people, since immediately after the Torah was given he ascended the mountain and descended only on the seventeenth of Tammuz when he broke the tablets in pieces. On the next day he again ascended the mountain early in the morning and stayed there eighty days, descending on the Day of Atonement (cf. Tanchuma כי תשא, Rashi on 33:11, Deuteronomy 9:18 and 10:1). Consequently this section is not written (placed) in its chronological order, for this paragraph commencing with ויהי ממחרת and ending with “Moses let his father-in-law go and he (Jethro) went his way into his own land” was not said before the second year after the Exodus. For even according to the view of one who says that Jethro came to Moses before the giving of the Torah (Avodah Zarah 24a) his dismissal into his own land did not take place until the second year, for it is stated here (v. 27) “Moses let his father-in-law go”, and we find in the account of Israel’s journey through the wilderness beneath their banners (which according to Numbers 10:11 began in the second year) that Moses said to him, (Numbers 10:29, 31) “We are journeying etc…. Forsake us not, I pray thee”. Now if this incident happened before the giving of the Torah (including Jethro’s departure) where do we find it related that he returned after he had let him go and he had taken departure? And if you object that there (in the section in Numbers which Rashi has quoted as evidence that Jethro’s departure took place in the second year) it does not mention Jethro at all but Hobab, and that the latter was not Jethro but the son of Jethro, then I reply that Hobab is identical with Jethro and not his son, because it is written, (Judges 4:11) “of the sons of Hobab, the father-in-law of Moses”.
וישב משה וגו׳ ויעמד העם MOSES SAT … AND THE PEOPLE STOOD He was sitting like a king and they all stood, and the thing was distasteful to Jethro in that he made light of the respect due to Israel. He therefore reproved him for this, as it is said (v. 14) “Why sittest thou only” — and they all stand! (Mekhilta)
מן הבקר עד הערב FROM MORNING UNTO EVENING — Is it really possible to say so — that Moses sat the whole day long? But the explanation is that any judge who gives a rightful decision as truth demands it, even though he spends but one hour on it, Scripture accounts it to him as though he had occupied himself with the Torah the whole day long, and as though he became co-partner with the Holy One, blessed be He, in the work of the Creation of which it is stated, “It was evening and it was morning” (cf. Mekhilta; Shabbat 10a).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.