17
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
בדומה לחול הים (כהבטחה לאברהם אבינו26 "כחול אשר על שפת הים" הובא בפרש"י כאן) אבל מה שאמר המקום לאברהם אבינו והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ושמתי את זרעך כעפר הארץ – אינם דברי הבאי.
24) ובפרט את"ל שהכוונה שיהיו ככוכבי השמים וגם כעפר הארץ ביחד, וכדמשמע קצת גדול כל־כך "אשר לא יספר מרוב"27:
וכך הכרחי להבין בענין "ויצבר28 יוסף בר כחול הים הרבה מאד עד כי חדל לספור כי אין מספר". מובן, שה"אוכל שבע שנים" שצבר יוסף ו"נתן בתוכה" היה מוגבל, למרות זאת הוא היה רב כל־כך, ולכן חדל "הסופר לספור" "כי אין מספר" – אין מספר השימושי אצל הסופרים29.
וזאת היתה (לפי הספרי והמדרש), הטענה כלפי משה. "אלף פעמים" היא "קצבה לברכתנו", זוהי הגבלה קטנה הרבה יותר מכפי שבירך הקדוש־ברוך־הוא, כי "אלף פעמים" הוא מספר הניתן לספירה.
אבל לפי פשוטו של מקרא אין זה קושי, כי פי אלף ממספר ישראל אז זהו מספר גדול ורב ביותר. לכן אין רש"י פותח את דבריו במה שנאמר בספרי ובמדרש "אמרו לו",
אך כיון שבפסוק מתעוררת השאלה "מהו שוב ויברך אתכם כאשר דבר לכם", הוכרח רש"י לומר "אלא – אמרו לו..." כדלהלן.
ה. לפי הפשט אין סתירה בין ברכת הקב"ה לברכת משה בני ישראל היו אז ששים
27) וישלח שם.
28) מקץ מא, מט.
הערות
- 26. שהובא בספרי הנ"ל (אלא שבכתוב ממשיך "וכחול אשר על שפת הים". ואולי זהו טעם הגי' בספרי לפנינו שלא הובא כתוב זה כ"א "כעפר הארץ"). ועד"ז בוישלח לב, יג – הנאמר ליעקב (ושם: כחול הים), וראה פרש"י שם. (בב'). וכ"ה ביל"ש פרשתנו (רמז תתה). [ובספרי הוצאת פינקלשטיין "הביי"]. וכ"ה בפרש"י פרשתנו שם (אלא שהובאה (רק) התחלת לשון הספרי). ובחולין שם "לשון הואי" (וכ"ה ברש"י שם), אבל על גליון הש"ס (וכ"ה במהרש"ל שם) נסמן: צ"ל הבאי בכל העמוד, ומביא שכך איתא בתמיד (כט, א), ערוך ערך גוזמא ופרש"י פרשתנו שם. וכן הובא בהגהות דק"ס (חולין שם) מכת"י ש"ס וכותב "וכ"ה בילקוט מלכים א' א' וכן הוגה בד' שונצינו שבידי". וראה הל' ת"ת לאדה"ז ספ"א (מרמב"ם הל' ת"ת ספ"א. טושו"ע יו"ד סרמ"ו ס"ו) "לדברי הבאי". בערוך השלם ערך הבאי הביא גם ממשנה וגמ' נדרים כד, ב "נדרי הבאי שבועות הבאי", ועד"ז בירושלמי שבועות פ"ג. וכתב שבכל המקומות האלה הגירסא הנכונה הואי (בוא"ו) והיא מלשון פרסית שעיקר הוראתה הבל ורוח כו'. וראה שו"ת הרמ"ע מפאנו סי' עג: הנה ברכו את ה' ר"ת הבאי, שאין בדבריהם דבר בטל, אלא ודאי שיחתן והיינו הבאי שלהם צריכין למוד בלי ספק.
- 27.
- 28.
- 29. פרש"י מקץ שם. ובמפרשי רש"י.
- 25. ראה זח"ב קעא, ב: אי כל בני עלמא מיומא דאתברי אדם יכנשון לממני כוכביא לא יכלין לממני כד"א (לך טו, ה) וספור הככבים אם תוכל לספור אותם.
משנה תורה, הלכות תלמוד תורה א׳ - הטקסט מספריא
נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם ואין האשה חייבת ללמד את בנה שכל החייב ללמוד חייב ללמד.
כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו שנאמר ושננתם לבניך מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרויין בנים שנאמר ויצאו בני הנביאים אם כן למה נצטוה על בנו ועל בן בנו להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו.
וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו ואינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחנם מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד.
היה הוא רוצה ללמוד תורה ויש לו בן ללמוד תורה הוא קודם לבנו ואם היה בנו נבון ומשכיל להבין מה שילמוד יותר ממנו בנו קודם ואף על פי שבנו קודם לא יבטל הוא שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו כך הוא מצווה ללמד עצמו.
לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אשה שאם נשא אשה תחלה אין דעתו פנויה ללמוד ואם היה יצרו מתגבר עליו עד שנמצא שאין לבו פנוי ישא ואחר כך ילמוד תורה.
מאימתי אביו חייב ללמדו תורה משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה ושמע ישראל ואח"כ מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים עד שיהיה בן שש או בן שבע הכל לפי בוריו ומוליכו אצל מלמד התינוקות.
היה מנהג המדינה ליקח מלמד התינוקות שכר נותן לו שכרו וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר מותר ללמד בשכר אבל תורה שבעל פה אסור ללמדה בשכר שנאמר ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' וגו' מה אני בחנם למדתי אף אתם למדתם בחנם ממני וכן כשתלמדו לדורות למדו בחנם כמו שלמדתם ממני לא מצא מי שילמדו בחנם ילמדו בשכר שנאמר אמת קנה יכול ילמד לאחרים בשכר תלמוד לומר ואל תמכור הא למדת שאסור לו ללמד בשכר אף על פי שלמדו רבו בשכר.
כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה.
גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו.
עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח.
וחייב לשלש את זמן למידתו שליש בתורה שבכתב ושליש בתורה שבעל פה ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה וענין זה הוא הנקרא גמרא.
כיצד היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב ובשלש בתורה שבעל פה ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן ופירושן בכלל תורה שבעל פה והענינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן במה דברים אמורים בתחלת תלמודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו.
אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש מפני שלא נצטווית וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו ואף על פי שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות במה דברים אמורים בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות.
שולחן ערוך, יורה דעה רמ״ו:ו׳ - הטקסט מספריא
אִשָּׁה שֶׁלָּמְדָה תּוֹרָה יֵשׁ לָהּ שָׂכָר, אֲבָל לֹא כִּשְׂכַר הָאִישׁ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ מְצֻוָּה וְעוֹשָׂה. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ שָׂכָר, צִוּוּ חֲזַ"ל שֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁרֹב הַנָּשִׁים אֵין דַּעְתָּן מְכֻוֶּנֶת לְהִתְלַמֵּד, וּמוֹצִיאוֹת דִּבְרֵי תּוֹרָה לְדִבְרֵי הֲבַאי לְפִי עֲנִיּוּת דַּעְתָּן. אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה, כְּאִלּוּ מְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת (פי' דְּבַר עֲבֵרָה). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה; אֲבָל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב לֹא יְלַמֵּד אוֹתָהּ לְכַתְּחִלָּה, וְאִם מְלַמְּדָהּ אֵינוֹ כִּמְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת (רַמְבַּ"ם וּסְמַ"ג וְלֹא כְּמִקְצָת סִפְרֵי הַטּוּר). הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם חַיֶּבֶת הָאִשָּׁה לִלְמֹד דִּינִים הַשַּׁיָכִים לְאִשָּׁה. (אָגוּר בְּשֵׁם סְמַ"ג). וְאִשָּׁה אֵינָהּ חַיֶּבֶת לְלַמֵּד אֶת בְּנָהּ תּוֹרָה, וּמִכָּל מָקוֹם אִם עוֹזֶרֶת לִבְנָהּ אוֹ לְבַעֲלָהּ שֶׁיַּעַסְקוּ בַּתּוֹרָה, חוֹלֶקֶת שָׂכָר בַּהֲדַיְיהוּ. (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק א' דְּתַלְמוּד תּוֹרָה וּסְמַ"ג).
נדרים כ״ד ב - הטקסט מספריא
דַּאֲפִילּוּ בְּקַמַּיְיתָא, וּשְׁמַע מִינַּהּ פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ. שְׁמַע מִינַּהּ.
מַאי הָוֵי עֲלַהּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, וְכֵן אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.
מַתְנִי׳ נִדְרֵי הֲבַאי, אָמַר: ״קֻוֽנָּם אִם לֹא רָאִיתִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה כְּעוֹלֵי מִצְרַיִם״, ״אִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד״.
גְּמָ׳ תָּנָא: נִדְרֵי הֲבַאי — מוּתָּרִין, שָׁבוּעוֹת הֲבַאי — אֲסוּרִין.
הֵיכִי דָּמֵי שָׁבוּעוֹת הֲבַאי? אִילֵימָא דְּאָמַר ״שְׁבוּעָה אִם לֹא רָאִיתִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה״ — מִידַּעַם קָאָמַר?!
אָמַר אַבָּיֵי: דְּאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁרָאִיתִי״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִם כֵּן לְמָה לִי לְמֵימַר? וְעוֹד: דּוּמְיָא דְּנֶדֶר קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא, בְּאוֹמֵר: ״יֵאָסְרוּ פֵּירוֹת הָעוֹלָם עָלַי בִּשְׁבוּעָה אִם לֹא רָאִיתִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה כְּעוֹלֵי מִצְרַיִם״.
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְדִלְמָא הַאי גַּבְרָא קִינָּא דְשׁוּמְשְׁמָנֵי חֲזָא וְאַסֵּיק לְהוֹן שְׁמָא ״עוֹלֵי מִצְרַיִם״, וְשַׁפִּיר מִשְׁתְּבַע?
mean that even in the earlier cases, where he did not become irritated, they disagree with regard to vows of exhortation and hold that these vows are indeed valid, and can one conclude from here that the Rabbis disagree with him? The Gemara concludes: Conclude from here that this is so.
With regard to the practical conclusion of this dispute, the Gemara asks: What halakhic conclusion was reached about this matter? Does the halakha follow the opinion of the Rabbis or that of Rabbi Eliezer ben Ya’akov? The Gemara answers: Come and hear that which Rav Huna said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov. And so said Rav Adda bar Ahava: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov.
MISHNA: Vows of exaggeration that the Sages dissolved without a request to a halakhic authority, as described in the first mishna in the chapter, include the following examples. If one said concerning a certain item: It is konam for me if I did not see on this road as many people as those who ascended from Egypt, or if he said: It is konam for me if I did not see a snake as large as the beam of an olive press, in these cases the speaker did not intend to vow but used hyperbole to demonstrate a point, and it is understood by others that the expression is not to be taken literally.
GEMARA: A Sage taught: Items rendered forbidden through vows of exaggeration [havai] are permitted; items rendered forbidden through oaths of exaggeration are forbidden. Since oaths are very severe, one does not take an oath unless he intends it seriously. Therefore, it is not viewed as an oath of exaggeration.
The Gemara clarifies the details: What are the circumstances of the case of oaths of exaggeration? If we say that it is when one said: I take an oath if I did not see on this road as many people as those who ascended from Egypt, is he saying anything? This statement is not formulated in the form of an oath and therefore has no validity at all, even if he was serious.
The Gemara answers: Abaye said that in a case where one says: I take an oath that I saw on this road as many people as those who ascended from Egypt, the oath is valid. If he did not see that many people, he has taken a false oath. Rava said to him: If so, why do I need to say this; it is not a novelty? And furthermore, it teaches that the case of an oath is similar to that of a vow: Just as in the case of a vow he speaks of not seeing, so too with regard to an oath he must be speaking of not seeing. Rather, Rava said: An oath of exaggeration is where he says: All the produce of the world shall be forbidden to me by an oath if I did not see on this road as many people as those who ascended from Egypt.
Ravina said to Rav Ashi: And perhaps this man saw an anthill and called them: Those who ascended from Egypt, because the quantity of ants was so numerous, and he took an oath properly. Why, then, do we say that this is an oath taken in vain?
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 2
- כרך לח ‹ בלק ‹ שיחה ב ‹ 93 לקו"ש חי"ט ע' 17
- כרך לט ‹ דברים (תש"נ) ‹ דברים (תש"נ) ‹ 1 לקו"ש חי"ט ע' 17
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 2 עמודים.