שיחה ב

47שיחה ב

ואתחנן

א. דברי הגמרא והמכילתא לגבי סדר הנחת תפילין, והשאלות על כך

אודות סדר הנחת תפילין נאמר בגמרא¹ "תנא: כשהוא מניח, מניח של יד ואחר־כך מניח של ראש, וכשהוא חולץ, חולץ של ראש ואחר־כך חולץ של יד. בשלמא כשהוא מניח, מניח של יד ואחר־כך מניח של ראש, דכתיב² וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפות בין עיניך, אלא כשהוא חולץ, חולץ של ראש ואחר־כך חולץ של יד־מנלן?, אמר רבה; רבי הונא אסברא לי, אמר קרא "והיו לטוטפות בין עיניך", כל זמן שבין עיניך יהו שתים" ("והיו משמע שתים, כל זמן שיהו בין עיניך יהיו שתים, כל זמן שאותן של ראש מונחים אותן של יד נמי מונחין, אלמא דראש חליץ ברישא" – פרש"י).

ב"מכילתא" על הפסוק³ "והיה לך לאות על ידך"⁴ נאמר: כל זמן שתפילין

ב של יד ביד תן את של ראש בראש. מכאן אמרו, מצות תפילין, כשהוא נותן, נותן של יד ואחר־כך נותן של ראש, וכשהוא חולץ, חולץ את של ראש ואחר כך של יד.

צריך להבין:

א) מהי הסיבה לכך, שהגמרא לומדת את סדר הנחת תפילין מן הפסוק "וקשרתם... והיו..." שבפרשתנו, ולא מן הפסוק הכתוב לפני כן בפרשת בא, שבו נאמרת מצות תפילין בפעם הראשונה⁵ – כמו המכילתא?

ב) מפשט הגמרא נראה, שיש צורך בשתי הוכחות. הוכחה אחת להלכה "כשהוא מניח, מניח של יד ואחר כך 47מניח של ראש", והוכחה נפרדת להלכה "כשהוא חולץ, חולץ של ראש ואחר כך חולץ של יד". ואילו לפי המכילתא נלמדות שתי ההלכות באותה דרך.

ב. לכאורה מדובר בגמרא על ה"גברא" ובמכילתא על ה"חפצא"

לכאורה ניתן היה לתרץ קושיא אחת בחבירתה. לשם כך יש להקדים ולהסביר, לפי המכילתא, כיצד נלמד מן הפסוק גם הפרט השני "וכשהוא חולץ, חולץ את של ראש ואחר כך של יד"?

ההסבר לכך הוא: ההבדל בין הציווי "והיה לך לאות על ידך" שבפרשת קדש, לבין הציווי "וקשרתם לאות על ידך" שבפרשתנו, הוא: בפרשתנו המצוה היא על מעשה הקשירה של האדם – "וקשרתם לאות על ידך". לעומת זאת בפסוק "והיה לך לאות על ידך" שבפרשת קדש, הציווי הוא "והיה" – שהתפילין יהיו "לאות על ידך ולזכרון בין עיניך"⁶.

במילים אחרות: בפרשתנו מדובר על ה"גברא", ובפרשת קדש "והיה לך לאות על ידך" – מדובר על ה"חפצא".

וכיון שהגמרא מדברת על סדר הנחת התפילין מצד חובת הגברא⁷ – "כשהוא מניח, מניח של יד ואחר כך מניח של ראש" – לומדת זאת הגמרא מן הפסוק המדבר על מצות המניח: "וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפות בין עיניך".

ולפיכך יש צורך בהוכחה נפרדת ("כל זמן שבין עיניך יהו שתים") לגבי חליצת התפילין, שאינה קשורה לחובת ולסדר הנחת תפילין.

ואילו במכילתא אין מדובר על מצות הנחת תפילין מצד הגברא, אלא על התפילין, כחפצא, שהם "לאות על ידך ולזכרון בין עיניך", ולכן ההוכחה היא מן הפסוק "והיה לך לאות על ידך", ש"כל זמן שתפילין של יד ביד תן את של ראש בראש", ובמילא – "מכאן אמרו" – לומדים מכך גם לגבי מעשה האדם בשתי הפעולות: "כשהוא נותן, נותן של יד ואחר כך נותן של ראש, וכשהוא חולץ, חולץ את של ראש ואחר כך של יד". כי בענין של "והיה" אין הבדל בין הנחת התפילין לבין חליצתן.

ג. הקשיים על הסבר זה אך קשה להסביר זאת כך⁸, כי

בספרי בפרשתנו נאמרים אותם דברים כבמכילתא – "כל זמן של יד ביד תן של ראש בראש, מכאן אמרו, כשנותן תפילין, נותן של יד תחילה ואחר כך של ראש, וכשהוא חולץ, 48חולץ את של ראש תחילה ואחר כך חולץ של יד" – אך למרות זאת נלמד הדבר בספרי מן הפסוק שבפרשתנו: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך", המדבר על חובת הנחת התפילין של האדם.

נוסף על כך, שלפי זה אין מובנת התחלת הלשון של המכילתא "כל זמן שתפילין של יד ביד תן את של ראש בראש", כי לפי האמור לעיל צריך היה לומר, ובסדר הפוך, "תהיה של ראש בראש כל זמן..." וכדומה – ביטוי המדבר על התפילין כפי שהם מונחים על גופו, בלא ביטוי המדבר על הנחתן על־ידי האדם.

וכן צריך עיון בגמרא עצמה: אם הגמרא לומדת מ"והיו" ש"כל זמן שבין עיניך יהו שתים", הרי כשם שמסיבה זו מבינים ש"כשהוא חולץ, חולץ של ראש ואחר כך חולץ של יד", כנאמר בגמרא, אפשר לדעת גם ש"כשהוא מניח, מניח של יד ואחר מניח של ראש", כדרשת המכילתא. לשם מה נזקקת הגמרא להוכחה מסדר הציוויים "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך"?

ד. שאלות נוספות המתעוררות על הנ"ל

ולכאורה יש לומר, שאמנם כך: לפי המסקנה אכן לומדים את שתי ההלכות – הן "כשהוא מניח, מניח של יד ואחר כך מניח של ראש", והן "וכשהוא חולץ, חולץ של ראש ואחר כך חולץ של יד", מכך ש"אמר קרא והיו לטוטפות בין עיניך, כל זמן שבין עיניך יהו שתים". וכפי שמוצאים אצל כמה מן הפוסקים⁹, ואז מתאים הדבר לדרשת הספרי שלעיל.

אך לפי זה מתחזקת השאלה שלעיל: כיון שבסופו של דבר לומדת הגמרא את שתי ההלכות מהוכחה אחת – "והיו", כבמכילתא – מדוע אין היא לומדת זאת מן הפסוק הקודם שבפרשת קדש, כדרשת המכילתא?

כן נדרש הסבר אודות שתי הדרכים ללימוד ההלכות. האם ההבדל ביניהן הוא רק במשמעות הדרשה, או שמא יש הבדל הלכתי הנובע מן הפסוק שממנו לומדים את הדין?

כמו כן מוצאים שינויים בין דברי המכילתא לבין הספרי: א) במכילתא נאמר "מכאן אמרו מצות תפילין...", ובספרי "מכאן אמרו כשנותן תפילין...". ב) בספרי מוסיפים "כשנותן תפילין, נותן של יד תחילה... וכשהוא חולץ, חולץ את של ראש תחילה...". ואין הדבר כך במכילתא.

ה. שלוש הדרכים להסברת הקדמת תפילין של יד לתפילין של ראש

ההסבר לכך הוא:

49את הענין שצריך להקדים תפילין של יד לפני הנחת תפילין של ראש, למרות שהן שתי מצוות שאינן מעכבות זו את זו¹⁰, ניתן ללמוד במספר דרכים¹¹:

א) זוהי הלכה לגבי תפילין של ראש: שלימות מצות תפילין של ראש היא רק כאשר מונחות על היד תפילין של יד, ולכן צריך להניח תפילין של יד לפני הנחת תפילין של ראש.

ב) זהו דין לגבי הסדר שבו צריך הגברא להניח תפילין – תחילה צריך להניח תפילין של יד ואחר כך תפילין של ראש. כלומר, אין זה פרט בתפילין של ראש¹² או של יד, אלא זוהי ההלכה בסדר הנחתן על ידי האדם המניחן¹³.

אחד מן ההבדלים המעשיים הנובעים בפשטות מן ההבדל בין שתי דרכים אלו הוא במקרה^* שהניחו את שתיהן בבת אחת: לפי האופן הראשון, שזהו פרט בשלימות מצות תפילין של ראש, הרי גם אז קיימו את המצוה בשלימותה. אך לפי האופן השני, שזוהי הלכה בסדר הנחת האדם, יש לומר שסדר זה חסר כאשר הניחו את שתיהן בבת אחת¹⁴.

דרך נוסף: ג) ניתן להסביר שזהו דין ב"מצות תפילין". כלומר, שסדר הנחתן – חובת הקדמת הנחת תפילין של יד – הוא חלק ממצות התפילין של יד ושל ראש, כאשר הוא חייב בשתיהן.

והנובע מכך להלכה למעשה¹⁵: כאשר אדם הניח תפילין של ראש לפני שהניח תפילין של יד, האם הוא חייב לפשוט את התפילין ולהניח אותן שוב כסדרן, או שדי לו להניח אחר כך תפילין של יד,

וידועה מחלוקת הפוסקים והאחרונים בכך¹⁶.

50לפי האופן הראשון, שזהו פרט בשלימות מצות תפילין של ראש, כאשר הן מונחות על ראשו, אין הוא צריך לחלוץ את של ראש ודי לו בהנחת תפילין של יד, וכך נשלמת המצוה של ראש.

ואילו לפי האופן השלישי¹⁷, שזוהי הלכה במצות תפילין בכלל¹⁸, מובן, שהוא צריך לחלוץ את התפילין של ראש ולהניחן כסדרן.

ו. ההבדל בין לימוד הגמרא לבין לימוד המכילתא

וזהו ההבדל בין הלימוד "כל זמן שבין עיניך יהו שתים" שלומדת הגמרא, לבין הלימוד במכילתא "מכאן אמרו מצות תפילין, כשהוא נותן, נותן של יד ואחר כך נותן של ראש, וכשהוא חולץ...":

כוונת הלימוד "כל זמן שבין עיניך יהו שתים" היא, שזהו פרט בתפילין של ראש: הקדמת תפילין של יד – "יהו שתים" – חשובה לשלימות מצות תפילין של ראש – שבין עיניך¹⁹. ולכן, כאשר הקדים תפילין של ראש לתפילין של יד די בהנחת תפילין של יד לאחר מכן, ובכך הוא מקיים מכאן ולהבא את החובה "כל זמן שבין עיניך יהו שתים"²⁰.

ואלו לפי המכילתא, שהלימוד הוא ש"מצות תפילין (מהותה הוא באופן שבו) כשהוא נותן, נותן של יד ואחר כך נותן של ראש", שהסדר הוא דין במצות תפילין בכלל²¹, ולכן כאשר הקדים תפילין של ראש חסר פרט ב"מצות תפילין"²², והוא צריך לחולצן ולהניחן כסדרן.

51ז. סדר ההנחה – רק תנאי במעשה ההנחה או פרט במצוה עצמה

לפי האופן השני שלעיל, שזוהי הלכה רק בסדר הנחת תפילין על ידי האדם, יש מקום לחשוב האם זהו רק תנאי ופרט בסדר ההנחה של האדם ללא קשר למצות התפילין עצמה, וכתנאי (כרוב תנאי המצוה) איך הוא מעכב^*, ולכן, אם הקדים תפילין של ראש די אם יניח לאחר מכן תפילין של יד ויקיים כך מצות תפילין כראוי;

או שניתן לומר, שפרט זה בסדר הנחת התפילין נמשך גם מאוחר יותר, שגם לאחר מכן, כאשר התפילין של ראש מונחות עליו, הרי זה המשך של הנחת תפילין של ראש ללא הקדמת תפילין של יד²³, ולכן הוא צריך לחלוץ את של ראש ולהניחן כסדרן.

ויש לומר, שבדברי הגמרא "רב הונא אסברא לי (שהקדמת חליצת של ראש נלמדת מ)אמר קרא? והיו לטוטפות בין עיניך, כל זמן שבין עיניך יהו שתים", מפרשת הגמרא שההוכחה הראשונה לגבי סדר ההנחה – "כשהוא מניח, מניח של יד ואחר מניח של ראש... דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפות בין עיניך" – הוא תנאי בלבד במעשה ההנחה של הגברא ולא במצות תפילין עצמה. למצות תפילין עצמה חשוב רק הפרט "כל זמן שבין עיניך יהו שתים".

ועל כך באה ההוספה בספרי, שהדבר נלמד מ"וקשרתם...", "כל זמן של יד ביד תן של ראש בראש, מכאן אמרו, כשנותן תפילין, נותן של יד תחילה ואחר כך של ראש": לפי הגמרא חשוב רק שתהיינה מונחות על ראשו כל זמן שבין עיניך יהו שתים. כלומר, הקדמת תפילין של יד היא רק כדי שיהיו שתים כל זמן שבין עיניך.

אך לפי הספרי, אין חשוב למצות תפילין של ראש רק שהן תהיינה מונחות גם כאשר תפילין של יד מונחות, אלא גם הסדר של "תן של ראש בראש", ולפיכך "נותן של יד תחילה", כדי שיהיה כראוי "תן של ראש בראש".

ח. לפי המכילתא שתי ההנחות "הויה ועשיה אחת"

לפי כל האמור לעיל מובן גם מדוע לומדת זאת המכילתא מן הפסוק הראשון בפרשת קדש "והיה לך לאות על ידך...", ואף לא מן הפסוק "והיה לאות על ידכה" שבפרשת "והיה כי יביאך" בסוף פרשת בא: לפי המכילתא, סדר ההנחה הוא פרט ב"מצות תפילין", ולא רק במעשה ההנחה של הגברא או בשלימות מצות תפילין של ראש (ולכן נאמר שם "מכאן אמרו, מצות תפילין, כשהוא נותן, נותן של יד ואחר כך נותן של ראש", ולא 52נאמר בקצרה "מכאן אמרו, נותן של יד תחילה", כי החובה על הקדמת תפילין של יד אינה רק תנאי כדי לקיים אחר־כך "כל זמן שבין עיניך יהו שתים" או תנאי באופן "תן של ראש בראש", אלא דין במצות תפילין),

לפיכך לומדים זאת מן הציווי על מצות תפילין בפעם הראשונה²⁴, שמכך מובן, שיחד עם עצם המצוה נאמר הדין העיקרי שבמצוה.

ויש להוסיף, שהמקור לכך שפרט זה הוא דין ב"מצות תפילין" עצמה איננו רק מפני סדר הפסוק, אלא גם מן הלשון:

מן הפסוק "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך ולא נאמר והיו לזכרון בין עיניך" לומדים ה"ראשונים"²⁵ "ששתיהם נחשבים להויה ועשיה אחת"²⁶, אך להלכה, אשר לפי הדעה שסדר הנחת תפילין נלמד מ"וקשרתם... והיו לטוטפות...", הם "נחשבים להויה ועשיה אחת" רק לגבי הענין "שצריך לתוכפן זו אחר זו ללא שום הפסק"²⁶.

אבל לפי המכילתא שתי ההנחות הן "הויה ועשיה אחת" לגמרי²⁷.

מכך מובן, שאם שינה אדם את הסדר אין זו "הויה ועשיה אחת" שבפסוק, ולכן הוא צריך שוב להניחן כסדרן.

ט. תפילין של יד – מצוות, תפילין של ראש – תורה

כל הענינים בנגלה שבתורה מתבטאים גם בפנימיות התורה, ואדרבה, הענינים שבנגלה נובעים^* מן הפנימיות. וכך גם בעניננו:

כל התורה כולה הוקשה לתפילין²⁸. וכשם שבתפילין יש תפילין של יד ותפילין של ראש, כך גם קיימים שני 53בחינות של תפילין בעבודת התורה והמצוות: תפילין של יד, המונחות על הזרוע כנגד הלב, מצביעות על העבודה שבלב, יראה ה' וקבלת עול. ותפילין של ראש, שהנחתן כנגד המוח, מצביעות על עבודת השכל, בהבנה והשגה.

וכפי שמודגש בהלכה בתורת הנגלה, בשולחן ערוך, שקיום מצות תפילין הוא "להניחם²⁹ על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה... וישעבד³⁰ להקדוש־ברוך־הוא הנשמה שהיא במוח וגם תאוות ומחשבות לבו לעבודתו יתברך. על ידי הנחת תפילין יזכור³¹ את הבורא יתברך וימעיט הנאותיו".

ובאופן כללי אלה הם שני ענינים: הרגש, מדות שבלב, מצוות – תפילין של יד, ותורה – תפילין של ראש.

י. שתי ההוראות הנלמדות מתפילין לגבי הסדר בסוגי עבודת ה'

ועל כך יש שתי הוראות: "כשהוא מניח, מניח של יד ואחר כך מניח של ראש דכתיב...", ש"יראת חטאו" צריכה להיות "קודמת לחכמתו"³². יראה היא תרעא (=שער) .. לחכמה"³³.

כפי שמבואר בהרחבה בתניא³⁴, ש"ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" היא "לעורר תחילה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל שלא למרוד במלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא...". לאחר מכן באה ההוראה השניה, הנעלית יותר: "כל זמן שבין עיניך יהו שתים", שעבודת היראה אינה דרושה רק כהקדמה ללימוד התורה, אלא גם ביחד עם לימוד התורה (עבודה שבשכל והבנה והשגת אלקות), צריכה להתקיים העבודה של יראה, ואז "חכמתו מתקיימת"³². ועל ידי כך מגיעים לדרגה נעלית ביותר ביראה, מזו שבאה כהכנה לתורה, על ידי לימוד התורה, עליה נאמר "אם אין חכמה אין יראה"³⁵, וכמו שנאמר³⁶ "ויצוינו ה' לעשות את כל החוקים האלו ליראה", שזוהי הדרגה של יראה עילאה, הבאה רק לאחר עבודת החכמה, כמוסבר בתורת החסידות בהרחבה³⁷.

יא. הנחת תפילין של יד תחילה – השלמות בעבודה הרוחנית

ועל כך מוסיפים, שצריך להניח 54תפילין של יד לפני תפילין של ראש, יראתו קודמת לחכמתו, לא רק מפני שכך צריך להיות הסדר בעבודת האדם, שכדי להגיע לשלמות בתורה – תפילין של ראש – צריך כהכנה את היראה וקבלת העול, כדי שתהיה "חכמתו מתקיימת" – "כל זמן שבין עיניך יהו שתים", ועל ידי כך מגיעים אף לשלמות נעלה יותר – אם אין חכמה אין יראה – גם הדרגה של תפילין של יד מתעלה,

אלא שסדר זה עצמו הוא פרט ב"מצות תפילין".

כלומר, מניחים קודם תפילין של יד מפני שהן העיקר, ויש בהן מעלה³⁸: מהותה של קבלת עול – יראה, ואפילו יראה תתאה, היא ההתבטלות העצמית, היפך הישות, ולכן היא קשורה³⁹ לביטול העצמי של עצם הנפש, דרגה יחידה שבנפש, הנעלית מעבודת תפילין של ראש⁴⁰. וכפי שמוסבר בתורת הבעל־שם־טוב⁴¹ לגבי הנחת תפילין של הקדוש־ברוך־הוא – תחילה תפילה של יד, ואחר כך תפילה של ראש:

בתפילין שלמעלה⁴² רומזות תפילין "של יד" לעבודת האנשים הפשוטים, ותפילין "של ראש" לעבודת בעלי התורה. בהנחת התפילין שלמעלה קודמת עבודת האנשים הפשוטים מתוך קבלת עול, והיא נעלית מעבודת בעלי המוחין בידיעה והשגת התורה.

ועל ידי כל זה מתקיימת "מצות תפילין" בשלמותה, באופן של "הויה ועשיה אחת": כאשר הענין של "אחת", בחינת יחידה⁴³, מורגש בדרגת תפילין של יד, משפיעה ה"אחת" גם בתפילין של ראש, בעבודת בעלי המוחין בידיעה והשגת התורה.

ועל ידי כל זה מתקיימת "מצות תפילין" בשלמותה, באופן של "הויה ועשיה אחת": כאשר הענין של "אחת", בחינת יחידה⁴³, מורגש בדרגת תפילין של יד, משפיעה ה"אחת" גם בתפילין של ראש, בעבודת בעלי־המוחין בידיעה והשגת התורה,

ועל ידי העבודה באופן של "אחת" – ממשיכים בעולם ענין של "אחד" – "כמאמר⁴⁴ תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו .. ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", ישראל מורידים את השפעת הוי' אחד "בארץ"⁴¹.