תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך יט ואתחנן

שיחה ג

רשימת העמודים (13) מצוטט ב־7 עמודים חיפוש חדש

55שיחה ג

ואתחנן

א. דין "בר מצרא"

מן הפסוק¹ "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" נלמד הדין של "בר מצרא"². כאשר אדם מוכר שדהו לזולתו, זכותו של "בר־המצר" – האדם שיש לו שדה הגובל לשדה הנמכר – לסלק את מי שלקח את השדה ולקנות את השדה לעצמו, כי טובתו של "בר מצרא" היא ששדותיו יהיו סמוכים זה לזה.

הדין של בר מצרא, כפי שהוא מובא בגמרא, וכך פוסק גם הרמב"ם ועוד², הוא: כאשר הלוקח כבר קנה את השדה, ומסלקים אותו מן השדה משום "ועשית הישר והטוב"³. מכך מובן, שהחובה של "ועשית הישר והטוב" חלה בעיקר על הלוקח, כיון שלגביו אין הבדל בין רכישת שדה זה או אחר, ואילו לגבי בר־המצר "ישר וטוב" לו לקנות שדה זה⁴.

כך מובן גם מהדין בגמרא⁵, ש"זבין

ג ^* (= מכר) לעכו"ם לית בה משום דינא דבר מצרא... עכו"ם ודאי לאו בר ועשית הישר והטוב". כלומר, זהו דין החל על הלוקח, ולכן אינו חל כאשר "זבין לעכו"ם".

ב. שני הסברים למהותו של דין "בר מצרא"

אך את מהותו של דין בר מצרא ניתן לבאר בשני אופנים:

א) זהו ענין של הנהגות ישרות וטובות בלבד. כלומר, תוקף הקנין של הלוקח אינו נפגם, אלא שחכמים חייבו לנהוג בדרך של "ישר וטוב", ולכן חייב הקונה למסור זאת לבר־המצר, וכך גם בהלכות השונות של בר מצרא.

ב) החובה של "ועשית הישר והטוב" גורמת לכך שבר־המצר זוכה בבעלות מסויימת על השדה. ולכן חייב הקונה למסור את השדה לבר־המצר לא רק משום חובת התנהגות טובה שחלה עליו, אלא משום שהשדה שייך לבר־המצר, כנאמר ב"נימוקי יוסף"⁶: "כאילו יש לו קצת קנין בגופו של קרקע".

ג. ההבדל בין שני ההסברים

ההבדל בין שני ההסברים הוא: לפי 55ההסבר הראשון, שדין בר מצרא הוא התנהגות טובה, הרי הוא נאמר ללוקח, שהוא צריך להתנהג באופן ישר וטוב ולמסור את השדה לבר־המצר, ורק במקרה שהוא מסרב, בית דין מחייב אותו.

לפי ההסבר השני, שזהו דין לגבי קנין הקרקע, הרי שלמרות שגם כאן מכוון הפסוק "ועשית הישר והטוב" כלפי הלוקח, הרי הציווי וקיומו בפועל הוא גם כלפי בית דין: משום "ועשית הישר והטוב" נתנו חכמים לבר־המצר קנין מסויים בשדה, והם החלישו את קנינו של הלוקח, ולכן צריך הלוקח להסתלק.

ד. המחלוקת בין רש"י לבין הרמב"ם

לפי זה יש לומר שזוהי מחלוקת בין "ראשונים", ובמיוחד מודגשים חילוקי הדעות בין רש"י לרמב"ם:

לגבי הטעם לדין של בר מצרא, משום "ועשית הישר והטוב", אומר רש"י⁷: "דבר שאי אתה נחסר כל כך שתמצא קרקעות במקום אחר ולא תטריח על בן־המצר להיות נכסיו חלוקים"⁸.

הרמב"ם⁹ מסביר את הדין ואת טעמו: "יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלק אותו .. ודבר זה משום שנאמר ועשית הישר והטוב, אמרו חכמים הואיל והמכר אחד הוא טוב וישר הוא שיקנה מקום זה בן־המצר יותר מן הרחוק"¹⁰.

כלומר, לדעת רש"י זוהי התנהגות נאותה¹¹ הנאמרת ללוקח – "דבר שאי אתה נחסר... ולא תטריח על בן המצר...". וכפי שמדגיש זאת רש"י בהמשך הסוגיא, בענין "זבין לעכו"ם, עכו"ם לאו בר ועשית..." – "ואין לנו לומר על דין בר־מצר ועשית הישר והטוב אלא ללוקח... ללוקח נאמר משוך ידך ויקחנה זה".

ואילו לדעת הרמב"ם, אין זה מעשה טוב של הלוקח בלבד (לטובת בר־המצר), אלא זוהי התנהגות טובה באופן כללי, כדברי חכמים¹² שזהו הטוב והישר (ובהתחלה – בעיקר לגבי בר־המצר): "יש לחבירו... אמרו חכמים... טוב וישר הוא שיקנה..." – זהו דבר שהוא טוב וישר בעצם הענין. והוא נעשה בכח שנתנו חכמים¹³ לבר־המצר קנין מסויים בגוף השדה.

56בכך מובן מדוע אומר הרמב"ם¹⁴ לגבי הענין של "זבין לעכו"ם" כך: "המוכר לעכו"ם משמתין אותו עד שיקבל עליו כל אונס מן העכו"ם, עד שינהוג העכו"ם עם בן־המצר שלו בדיני ישראל" – א) הוא משמיט את הטעם הנאמר בגמרא "עכו"ם ודאי לאו בר ועשית הטוב והישר הוא"¹⁵ ב) הוא מוסיף על דברי הגמרא "עד שינהוג העכו"ם עם בן המצר שלו בדיני ישראל"¹⁶ – כי הדין של בר־המצר אינו מחייב רק את הלוקח לנהוג באופן של "ישר וטוב"¹⁷.

ה. המשמעות הכללית של מחלוקת זו

כבר הוסבר פעמים רבות, ישנם ענינים והלכות בתורה, אשר למרות שבמבט ראשון נראה שהם ענינים שונים אשר אין קשר ביניהם, בכל זאת, כיון שזוהי תורה אחת, ניתן, באמצעות עיון כראוי, למצוא נקודה משותפת ביניהם, או למצוא שהם בנויים על בסיס משותף, כפי שמוצאים בספריהם של גדולי ישראל, ובמיוחד אצל הגאון הראגוטשובי.

לפי האמור לעיל יש לומר, ששני 57ההסברים בענין בר מצרא יש להם משמעות כללית, שניתן ליישמה בכל ענין בהתאם לפרטיו המיוחדים: האם הענין של שכנות יוצר קשר עמוק ופנימי בין השכנים, שינוי במהותו של השכן (בעניננו – קנין מסויים בשדה). או שהקשר הוא חיצוני בלבד (בעניננו – חובת התנהגות מסויימת על האנשים)^*.

התוצאות מכך מתבטאות בכמה וכמה ענינים. ובאופן כללי, לפי ההגדרה הידועה, בשלושת ההיבטים הכלליים: עולם, שנה, נפש¹⁸.

בעולם: הקשר עקב שכנות מקום בענין בר מצרא, כדלעיל.

ו. ה"שכנות בזמן" תוספת שבת

בשנה: בענין של זמן. בדין של תוספת מחול על הקודש ביום הכפורים (אשר לדעת הכל היא מן התורה)¹⁹ ובשבת ויום טוב (אשר יש בכך דעות שונות אם היא מן התורה או מדרבנן)²⁰, אשר יש בה ענין של "שכנות" בין הזמן שלפני שבת ולאחריה לבין השבת, יש שתי אפשרויות^*:

א) השכנות יוצרת קשר פנימי: הזמן שלפני ולאחרי השבת משתנה עקב "שכנותו" לשבת ומקבל²¹ מעצם קדושת השבת²².

ב) הזמן עצמו אינו מתקדש בקדושת שבת, אך עקב "שכנותו" לשבת חלה על האדם חובת ההכנה לשבת²³.

ז. ההבדל בדיעות לגבי קדושת התוספת

לפי זה ניתן לומר שזהו ההסבר למחלוקת בין הפוסקים, אם בזמן התוספת ניתן לקיים את מצות קידוש וכדומה:

לפי הדעות²⁴ שבזמן התוספת ניתן 58לקיים את מצות קידוש ואכילות שבת וכדומה, הרי זה משום שלדעתם זמן התוספת מתקדש בקדושת שבת ויום טוב²⁵.

(אך למרות זאת גם לפי דעות אלו²⁶ הרי בחג הפסח אסור לקדש ולקיים את מצות אכילת פסח בזמן התוספת, משום שמצוות אלו תלויות במציאות של לילה, וה"שכנות" אינה יכולה לשנות את מציאות הזמן, למציאות של לילה²⁷).

לעומת זאת, לפי הדעות שהתוספת היא רק לגבי איסור האדם במלאכה²⁸, הרי זה משום שלשיטתם קשור זמן התוספת לזמן השבת רק באופן חיצוני, ואינו נעשה חלק מן השבת. לפיכך יכול האדם בזמן זה להוסיף על עצמו בלבד את איסור עשיית מלאכה וכדומה²³, אך אינו יכול לקיים בזמן זה את המצוות^* הקשורות לזמן השבת דוקא²⁹.

ח. הקנס של משמרת "בילגה" והסיבות לכך

בנפש: בסוף מסכת סוכה נאמר במשנה, שקנסו את משמרת הכהנים של "בילגה" [למרות שההלכה היא "שהנכנסין חולקין בצפון"³⁰ – המשמרת המתחילה את עבודתה מקבלת את חלקה בקדשים בצפון, שזהו החלק העיקרי^* אף־על־פי־כן] 59סתומה"³¹. קדשים". ובפיה"מ שם: "כי השחיטה בצפון כו'".

ולכאורה הול"ל הטעם (עה"פ – כעוד טעם) דלחה"פ שולחנו בצפון. וי"ל דחלוקה זו ה"ה גם בקרבנות המזבח^* (סוכה נה, ב (במשנה^**)) והמזבח ה"ה לדעת הרוב (רובו) בדרום העזרה (ראה זבחים נט, א).

31) הפירוש בזה – ראה לקמן בפנים ס"ט.

*) ומה שהרמב"ם (הל' תמדין ומוספין פ"ד הי"ב) הביא רק דחלוקת לחה"פ (להנכנסין) היא בצפון (ולא בנוגע חלוקת שאר קדשים כו') – כי "הרמב"ם כו' אינם אלא מעתיקי הגמ' כו'" (יד מלאכי כללי הרמב"ם ס"ב), ובמשנה מפורש רק בנוגע לחלוקת לחה"פ.

**) כן מוכרח לומר בנוגע לחילוק שתי הלחם בחגה"ש (במשנה שם), שחלוקתם היא בצפון – שהרי מכיון שחלוקתם היא ביחד עם חלוקת לחם הפנים*

– כלשון המשנה שהי' אומר בחדא מחתא "הילך מצה הילך חמץ** וכפי' – ששולל שלא נאמר שמחליף, שהשלילה אינה מודגשת כשאומר בהפסק

*) ואין להקשות מפרש"י פסחים (הובא לקמן בפנים ההערה) דחלוקת לחם הפנים נעשית בהשעה דבזיכין ואח"כ מקריבין ה(מוספין וה)תמיד כו', וא"כ אין זמן לחלק עוד דברים עם לחה"פ – שהרי אין בפרש"י שאא"פ לחלקו בפחות משעה – ובלאה"כ מסתבר לומר של' רש"י וחולקין הלחם מיד כולל גם אכילתו, שהרי תכלית החלוקה היא האכילה. ולהעיר דכשאין אוכלים אותם מיד מתחלקות לערב (משנה מנחות הובא לקמן בפנים ההערה).

ולהעיר, דלכאורה צ"ע האם ברהמ"ז (שהיא מה"ת) אחרי אכילת לחה"פ היא הפסק או היסח הדעת בעבודת המקדש – אבל אינו דכש"כ היא מברכה ועשה"ד וכו' (תמיד רפ"ה).

**) וראה ערוך לנר (לסוכה נו, א ד"ה והילך מצה) שקו"ט בזה. וצע"ק בלשון המאירי כאן. זמן בין זל"ז. ובפרט להגירסא (ראה שינויי נוסחאות במשנה שם) "הילך מצה הילך חמץ הילך מצה הילך חמץ" (ב' פעמים), דפירוש הפשוט בזה הוא, ד"הילך מצה (הילך חמץ)" לכהן השני הוא לאחרי "(הילך מצה) הילך חמץ" לכהן הראשון –

הרי מובן, שב' החלוקות היו במקום אחד.

והנה בנוגע לחלוקת עורות התמידין ומוספין (כברש"י ד"ה באימורי (במשנה שם) ד"ה ובמוספין (שם נו, ב)), שבפשטות אין החלוקה ביחד עם חלוקת לחה"פ

– כי חלוקת לחה"פ היא תיכף לאחרי הקטרת הבזיכים כפרש"י פסחים (נח, א ד"ה בזיכים) [במשנה מנחות (צט, ב) "הקטירו הבזיכין והחלות מתחלקות כו'" – אבל שם אפשר לפרש דכוונתו רק לבאר דבזיכין מתירין החלוקה (או דשולל שלא לאחרה למוצש"ק כבשבת שביוהכ"פ (כבהמשך המשנה שם)), משא"כ בפרש"י פסחים שם מפורש "וחולקין הלחם מיד" – שנכללת באותה השעה דבזיכין], ועורות התמידין והמוספין – הרי לא הקריבו תמיד של בין הערבייים עד לאחרי חלוקת לחה"פ, וכן המוספין – לדעת ר"ע (פסחים שם) בזכין קודמין למוספין,

ועוד ועיקר גם לדעת ר"י וכ"פ הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ד הי"ב) דמוספין קודמין לבזיכין – העורות אין ראויים להשתמש בהם בשבת (ראה פרש"י ד"ה בתרתי שבת קטז, סע"ב. תוד"ה טומנין שם מט, סע"א) ובפרט – שהחלוקה הצריכה חתיכת העור (כן – כיון דגם מליחתם הייתה בעזרה (מדות פ"ה מ"ג) מסתבר שהייתה סמוכה לחלוקתם), היתה צ"ל חלוקתם וגם עור דהתמיד דהבוקר במוצ"ש*** (ע"ד חלוקת לחה"פ בשבת שחל ביו"כ דמתחלקות לערב – משנה מנחות שם) –

אפשר לדחוק ולומר דחלוקתם לא היתה דוקא במקום חלוקת לחה"פ. וראה לקמן הערה 44.

***) בערוך לנר סוכה (נו, ב) דמקשה על פרש"י וממשיך "וא"ל דהפי' הוא שיחלקו במו"ש דא"כ מאי פריך לקמן ואלו במוספין חולקין לא קתני דלמא לכך לא קתני דלא איירי רק מה שחלקו בשבת כשהיו נכנסין שנים ממשמר זה ושנים ממשמר זה" – אבל תירוץ פרש"י מובן, שהרי החלוקה שבמשנה כוללת גם חלוקת שבת דיוהכ"פ, ואז כל החלוקה היא 60בגמרא מובאים לכך שני טעמים: א) משום "מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה...", כפי שהסיפור מובא בגמרא בהרחבה. ב) משום ש"משמרתו שוהה לבוא".

לאחר מכן שואלת הגמרא: "בשלמא למאן דאמר משמרתו שוהה לבוא היינו דקנסינן לכולה משמרה (= משום כך קונסים את כל המשמרת), אלא למאן דאמר מרים בת בילגה שהמירה דתה, משום ברתיה קנסינן ליה לדידיה (= משום בתו קנסו אותו)? אמר אביי: אין (= כן). כדאמרי אינשי שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה (= כפתגם המקובל: שיחתו של תינוק בשוק היא משל אביו או משל אמו). ומשום אבוה ואימיה קנסינן לכולה משמרה? אמר אביי: אוי לרשע אוי לשכינו, טוב לצדיק טוב לשכינו, שנאמר³² אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו".

מכך שהדיון בגמרא הוא על הטעם הראשון, "מעשה במרים בת בילגה...", נראה, שזהו הטעם העיקרי³³ לכך שמשמרת זאת נקנסה³⁴.

והנה בסוף המסכת ממשיך רש"י ואומר "מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכינו, וממילא טוב לצדיק טוב לשכינו, דמדה טובה מרובה".

מכך שלצורך הענין של "טוב לצדיק טוב לשכינו" נזקק רש"י לכלל "מדה טובה מרובה", מובן, שאין הוא גורס בגמרא את ההוכחה מן הפסוק "אמרו...", ואמנם הוכחה זו אינם נמצאת במספר דפוסי הגמרא³⁵, ויש להבין את הסיבה לכך, מהו ההבדל אם ההוכחה היא מן הפסוק או מן הכלל "מדה טובה מרובה".

ט. "טבעתה קבועה וחלונה סתומה"

כדי להבין זאת יש להסביר תחילה את המשמעות של "טבעתה קבועה וחלונה סתומה", אשר בכך ישנם שני פירושים:

רש"י מפרש³⁶, שב"טבעתה קבועה" הכוונה היא לטבעות "שהיו בעזרה במקום בית המטבחיים... והיו נתונות באבני רצפה, והטבעת פתוחה מצד אחד, והופכה למעלה ומכניס צואר הבהמה לתוכה וחוזר והופך פתחה לתוך הרצפה, וטבעת של בילגה קבועה ואינה נהפכת כדי שתשתמש בשל אחרים"³⁷.

ולגבי "חלונה סתומה" מפרש רש"י "חלונות היו בבית החליפות בעובי כתלי התאים ששם גונזים את סכיניהם³⁸... וסתמו חלונה של בילגה".

61כלומר, הן ה"טבעת" והן ה"חלון" היו לצורך השחיטה וכליה.

הרמב"ם בפירוש המשניות מפרש: "טבעתה קבועה וחלונה סתומה" – "טבעת לכל משמר היו תולין בהם הבהמות ומפשיטין אותם והיו כולם קבועות בכתלים וכשהיתה נכנסה משמרה היתה תולה אותה טבעת לרמוז שהעבודה שלה. וכמו כן היו שם עשרים וארבע חלונות ושם בגדי כהונה חלון לכל משמרה..." – הטבעת היא לצורך הפשטת הקרבן והחלונות לצורך בגדי כהונה.

י. ההבדל בין פירוש רש"י לפירוש הרמב"ם

ההבדל בין הפירושים הוא: לפי פירוש רש"י הקנס של בילגה הוא בענינים הקשורים גם לנשים, כי שחיטה "כשירה בזרים ובנשים", ואפילו מלכתחילה שוחטין (בסכין ארוך)³⁹, ורק "מקבלה ואילך מצות כהונה"⁴⁰.

אך לפי פירוש הרמב"ם, קנסו את בילגה בדברים שאינם קשורים לנשים – הפשטת הקרבנות⁴¹ על הטבעות בעזרה⁴², ובגדי כהונה לצורך העבודה⁴³, והרי נשים פסולות לעבודה.

היסוד למחלוקתם הוא: לדעת רש"י קונסים את המשמרה, עקב ה"שכינות", רק בדברים הקשורים לשכן הרשע, לנערה (מרים – מפני שגם היא יכולה לעשות דברים אלו)⁴⁴, וכך מודגש 62בעונש ובבזיון שזה בגלל הנערה.

ואילו לדעת הרמב"ם, הקנס הוא גם בענינים שאין להם כלל קשר⁴⁵ לרשע – לנערה⁴⁶.

וזה קשור למשמעות הכללית של המושג "שכינות": האם השכינות גורמת לקשר מהותי־פנימי ולשינוי, עד שזו נעשית מציאות השכן, או שהקשר הוא חיצוני בלבד,

וכל אחד מהנ"ל נוקט בשיטתו: לשיטת רש"י השכינות היא קשר חיצוני בלבד ואינה משפיעה על מהותו של ה"שכן", כאמור לעיל בענין של שדה של בר מצרא,

וכן הוא נוקט בשיטתו באופן כללי לפרש פשוטם של דברים, והמשמעות הפשוטה של "קנסינן לכולה משמרה", היא לקנס ועונש מצד הרשע.

מכך לומד רש"י שגם העונש והבזיון שלה, עקב השכינות, הוא רק בענין השחיטה אשר יש לו קשר לרשע עצמו (אשה)⁴⁷, כי זוהי רק תוצאה ממעשהו של הרשע.

ואילו לשיטת הרמב"ם, שהשכינות יוצרת קשר מהותי⁴⁸, ובעניננו, 63שב"אוי לשכינו" אין הכוונה רק לענין חיצוני, עונשו של ה"שכן", אלא גם לגבי הרשעות שהשכינות משפיעה על מהותו של השכן,

ויש לומר שהוא סובר בכך גם לפי שיטתו בהלכות דעות⁴⁹: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו...", כפי שהוא מרחיב שם –

ולכן מובן שגם העונש והבזיון אינם מוגבלים לענינים הקשורים לגורם, לרשע (הנערה)⁵⁰, כי העונש הוא עקב רשעותו של השכן עצמו⁵¹.

יא. ההבדל שבין ההוכחות השונות ל"טוב לצדיק טוב לשכינו"

לפי זה מובן ההבדל, אם טוב לצדיק טוב לשכינו נלמד מההוכחה "שנאמר אמרו צדיק כי טוב...", או שלומדים ענין זה מן הכלל והסברא, כדלעיל:

ההוכחה מן הפסוק "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" היא בפשטות⁵²: כיון שהפסוק פותח בלשון יחיד – "אמרו צדיק כי טוב" – ומסיים בלשון רבים: "כי פרי מעלליהם יאכלו", מוכח מזה שגם אחרים, השכנים של הצדיק, יאכלו יחד עם הצדיק מ"פרי..."

אבל לכאורה היה צריך להיות כתוב "כי פרי מעלליו יאכלו", הרי הם אוכלים מפרי "מעללי" הצדיק? אלא, שאכן לכך מתכוונת הגמרא בהוכחה הנלמדת מן הפסוק: מפני השכינות, לא זו בלבד שהשכנים מקבלים את התוצאה, השכר משום מעשי הצדיק, אלא יותר מכך, "פרי מעלליהם יאכלו" – חל בהם עצמם שינוי עד אשר מעללי הצדיק נעשים גם "מעלליהם".

ואת זאת "אמרו צדיק כי טוב", אומרים לצדיק – או אודות הצדיק, בשבח הצדיק^* – מפני שהענין של "פרי מעלליהם יאכלו" הוא עקב שכנותם לצדיק – הם למדו ממנו⁵³ והשתנו.

ומובן, שלפי שיטת רש"י כדלעיל, שהשכינות אינה משפיעה על מהותו של השכן⁵⁴, אלא זהו קשר חיצוני בלבד⁵⁵, אי אפשר להביא הוכחה מן 64הפסוק "אמרו צדיק כי טוב...".

ולכן הוא מביא את ההוכחה לענין של "טוב לצדיק טוב לשכינו" מן הכלל "דמדה טובה מרובה": אם בצד השלילי רואים שמפני שכינות חיצונית לרשע "אוי לשכינו", ק"ו שהשכינות לצדיק היא "טוב לצדיק טוב לשכינו".

יב. "מדה טובה מרובה"

אך עדיין אין ברור: לשם מה יש צורך, לדעת רש"י, בפרט ש"מדה טובה מרובה", והרי אף אילו היתה ה"מדה טובה" זהה למדה ההפוכה לה, גם אז היה ניתן להסיק מ"אוי לרשע אוי לשכינו" שגם "טוב לצדיק טוב לשכינו"?

ההסבר לכך הוא:

הקנס של משמרת בילגה לא פגע בפנימיות מהותה, אלא בחיצוניות בלבד: לא אסרו עליה את העבודה או חלק ממנה, אלא קנסו אותה בגנאי ובזיון⁵⁶ בפרטים מסויימים בעבודה.

וזאת בהתאם לענין של "אוי לרשע אוי לשכינו" בכלל, כי הענין של פורענות ועונש על ישראל בכלל הוא בחיצוניות בלבד ולא בפנימיות. כמאמר חז"ל⁵⁷ על העונש הקשה ביותר "אי אתה עכור לעולם הבא".

בהתאם לכך שבכלל, הרע אצל יהודי הוא חיצוני בלבד⁵⁸ וטפל בנוסף למציאותו⁵⁹, ולכן גם העונש הוא חיצוני וזמני בלבד.

לעומת זאת, ב"טוב לצדיק טוב לשכינו", השפע הטוב המגיע על ידי השכינות לצדיק, הוא מהותי ונצחי ומשפיע על פנימיות היהודי.

ולכן מובן שאין די אילו "טוב לצדיק טוב לשכינו" היא במדה זהה לכיוון ההפוך, "אוי לרשע אוי לשכינו", כי, כאמור, על ידי שכינות חיצונית לרשע גם ההשפעה היא חיצונית, ואילו השכינות לצדיק, ואפילו קשר חיצוני בלבד, משפיע הצדיק על היהודים־שכניו השפעה פנימית ומהותית, ומביא להם טובה בפנימיות.

לפיכך צריך רש"י לומר "דמדה טובה מרובה", ובכך מובן ש"טוב לשכינו" של הצדיק היא השפעה פנימית ומהותית⁶⁰.

יג. "סור מרע" ו"עשה טוב" בעניני "בר מצרא" ו"תוספת שבת ויו"ט"

בשני ענינים אלו, "אוי לרשע אוי 65לשכינו – טוב לצדיק טוב לשכינו", נרמזת המשמעות של שני הענינים הכלליים אשר בענין השכינות כדלעיל: "בר מצרא" ו"תוספת שבת ויום־טוב":

המשמעות של "אוי לרשע אוי לשכינו" בעבודת האדם היא: הביטוי "אוי⁶¹ מורה על צער, כפי שנראה בטבעם של בני־אדם, שאדם השרוי בצער עמוק מתבטא בזעקה "אוי", והצער על החטאים היא עבודת התשובה הגורמת להכנעת וביטול הרע⁶².

ואלה הם שני הענינים: "אוי לרשע..." היא שבירת הרע. כלומר, עבודה של "סור מרע", ובנפש האדם – מרירות וכובד ראש. ואילו "טוב לצדיק..." היא עבודה של "עשה טוב", ובנפש האדם – שמחה.

כאשר יהודי עובד על עצמו ומגיע לשני כוונים אלו נגרם גם "אוי לשכינו" – שבירת וביטול הרע, סור מרע, גם אצל "שכינו", וכן "טוב לשכינו" – "ועשה טוב" אצל "שכינו".

ובעולם, באופן כללי, אלה הם שני הענינים של "בר מצרא" ו"תוספת שבת ויום טוב":

הדין של "בר מצרא" כפשוטו מחייב את האדם לנהוג להיפך מטבעו – למסור את השדה הקנוי כדי לא לגרום נזק או אפילו רק טרחה לזולתו, וזוהי העבודה של סור מרע.

וכך גם בענין של "בר מצרא" באופן כללי, שאין מדובר בעניני קדושה ומצוה, אלא בקשר לשדה וכדומה, עניני הרשות, ששם יש לדאוג בעיקר ל"סור מרע".

לעומת זאת, ב"תוספת שבת ויום טוב" מדובר על "עשה טוב": תוספת בעניני שבת ויום טוב, הוספת טוב וקדושה לעולם.

יד. אלול – "אוי לרשע ואוי לשכינו"

לפי האמור לעיל, בפירוש השני של "אוי לרשע אוי לשכינו" יובן הנאמר ב"מגלה עמוקות⁶³ ש"אלול" ראשי תיבות "אוי לרשע ואוי לשכינו": כי, לכאורה ניתן לשאול: חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות, ומהו הקשר בינו לבין ענין הפורענות של "אוי לרשע ואוי לשכינו?

אלא לפי האמור לעיל המשמעות היא, ש"אוי לרשע" היא שבירת הרע על ידי תשובה בחודש אלול, ו"אוי לשכינו" היא ההשפעה של שבירת הרע בחודש אלול על שכינו הסמוך לו, חודש אב.

66ההסבר לכך הוא: נאמר בזהר⁶⁵, שהחדשים הקשורים ליעקב אבינו הם ניסן, אייר וסיון, חדשים של קדושה. ולפי זה צריך היה גם עשיו לקבל שלושה חדשים, אך הוא קיבל רק "תרין ירחין" (= שני חדשים) תמוז אב, ואיהו לא אשתכח ואתאביד (= לא מצא, ונאבד ממנו) דהא אלול לאו דיליה הוא ". בחודש אב עצמו יש רק תשעה ימים "דיליה" ולא יותר מכך.

מכך מובן⁶⁶ שיש הבדל בין חודש אב – לאחר תשעה באב – לבין אלול.

ולכן רומז "אוי לרשע" לאלול עצמו: אז שוברים ומכניעים את הרע והרשע לגמרי, אין נותנים לו להיאחז בזמן, למרות שזמן זה היה צריך להיות שייך לו, "אוי לשכינו" – ההשפעה של שבירת הרע שמשפיע חודש אלול על הזמן הסמוך לו, "שכינו", שגם בחודש אב – מתשעה באב ואילך "אתאביד ולא אשתכח",

ולכן נאמר ב"קרבן נתנאל"⁶⁷, שהנאמר על חודש אב: "מאן דאית ליה דינא (= מי שיש לו משפט) בהדי עכו"ם (= עם גוי) לישתמיט מיניה (= יתחמק ממנו) " מכוון רק עד הזמן שלאחר תשעה באב.

טו. המטרה: תוספת קדושה

אך מטרת שבירת הרע היא להגיע על ידי כך להוספה ב"עשה טוב", בגילוי אור.

וזוהי גם תכלית שבירת הרע בחודש אב, שבאמצעותו מביאים לתוספת אור – "מנחם אב", שלאחר שבירת הרע – אוי לרשע – בכל אחד מתשעת הימים, נעשה "אב" עצמו "מנחם", ועד כדי נחמה בכפליים⁶⁹, "נחמו נחמו עמי"⁶⁰, עד "אנכי אנכי הוא מנחמכם"⁷⁰.

לאחר מכן מגיעים לחודש אלול, חודש הרחמים⁷¹, המשכת השפע לעולם מי"ג מדות הרחמים שלמעלה מהשתלשלות, שזוהי הכנה לכתיבה וחתימה טובה בראש השנה, שכל אחד ואחת נכתבים ונחתמים לאלתר בספרן של צדיקים גמורים⁷².

הערות

עמוד 55

1. פרשתנו ו, יח.
2. ב"מ קח, א. רמב"ם הלכות שכנים פי"ב ה"ה (אבל אינו מעתיק "בעיני הוי'". כן ממשיך אח"כ בהיפך הסדר "טוב וישר הוא" וכן בסוף הל' שכנים. וכן הוא בכ"מ בטור וכו'. וצ"ע). – ובשו"ע אדה"ז הל' מכירה כו' סוס"ה "ועשית הישר והטוב בעיני ה' אלקיך". – וכנראה הוא טה"ד. ויש לברר בדפוסים הקודמים.
3. וכן בטושו"ע חו"מ ריש הלכות מצרנות (סי' קעה).
4. וכמפורש בכמה מקומות, וראה לקמן בהערות.
5. שם קח, ב. וראה לקמן בפנים.
*. וסיום מס' סוכה.
6. ב"מ שם ד"ה והלכתא צריך למקנא מיני'. וראה לקמן הערה 16.

עמוד 55

7. שם קח, א ד"ה ועשית.
8. וברא"ש ב"מ שם סו"ס כ: אף בזה שייך הישר והטוב כי ימצא להחזיק במקום אחר.
9. הלכות שכנים שם.
10. עד"ז הוא לשון הטור שם, אבל: א) לא כתבו בתחילת דבריו כטעם על עצם דין דבר מצרא אלא כהקדמה "לפיכך אם יש שום הפסד למוכר כו'". ב) בשינוי לשון קצת: דינא דבר מצרא תקנת חכמים הוא משום ועשית הטוב והישר הואיל והוא רוצה למכור כו'.
11. וראה לשון הרא"ש (שם סי' כג): וכיון שלא גילה ללוקח מד שידע בקניי' שהוא חפץ שיעשה עמו טובה ויניח לו השדה.
12. ולהעיר מתשובות מיימוניות לספר קנין (סי' טז): הרי הוא קרוב למ"ע.
13. להעיר מביאור הרגצובי במחלוקת דר"ע ור"י (צפע"נ לירושלמי סנהדרין פ"א ה"א. מהדו"ת עט, ג) אם המשפט עושה קנין או רק חיוב. וראה צפע"נ עה"ת (עה"פ ועשית הישר והטוב) במחלוקת דר"ע ור"י ובהנסמן שם.

עמוד 56

14. שם פי"ב ה"ז.
15. ומה שבגמרא קאמר "עכו"ם ודאי לאו בר ועשית הישר והטוב", יש לפרש להרמב"ם דמכיון דלעכו"ם אין שייך כל ענין המצות לא תקנו בזה בכלל דין בר מצרא.
16. ואולי י"ל עוד נפק"מ: לדעת הרמב"ם חיוב "ועשית הישר והטוב" חל כשנעשה זה בר מיצר (וראה גם נמוק"י שבהערה 6) וא"כ זהו גם בנוגע להמוכר שהרי חסר גם בבעלות המוכר (אף שדין בר מצרא דועשית הישר והטוב לא הטילו חכמים על המוכר). וכן משמע קצת ממ"ש בהנוגע להמוכר לעכו"ם ולא כמ"ש בגמרא (וכבפנים). וראה דבריו שם ריש פי"ד (טוש"ע שם סעיף לא). משא"כ אם זהו רק דין של הנהגה טובה דלוקח הרי זה נעשה רק כאשר כבר קנאה לוקח, ואין שייכות להמוכר כמפורש בפרש"י שם ד"ה עכו"ם לאו בר כו'. וראה רא"ש שם סוף סכ"ד "אלא שתקנת חכמים היא משום הישר והטוב והתקנה אינו אלא כשנתחזק בה כבר הלוקח ובאה לרשותו", וכן הביא שם (סי' כח) מ"ש בגמרא "עכו"ם לאו בר ועשית הישר והטוב" (וראה לעיל הערה 11 ,8 דעת הרא"ש). וראה בהערה הבאה. וראה לקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 31 הערה 11 שעל המוכר יש האיסור דלפני עור.
17. ועפ"ז יש לבאר כמה שינויים בין פרש"י ורמב"ם בפי' המשך הסוגיא שם, ולדוגמא: א) בגמרא שם (קח רע"ב) "מכר כל נכסיו לאחד לית בה משום דינא דבר מצרא". ובפרש"י ד"ה לית "שלא תקנו חכמים ללוקח להסתלק לעשות הישר והטוב לבעל המצר שהוא רעה למוכר שזה לא יקנה השאר כו'". וברמב"ם (פי"ב ה"ו) "אין בעל המצר של שדה אחת מסלק את הלוקח מאותה השדה שהרי היא והאחרת קנה כאחד". דרש"י מדגיר צד ההפסד והלוקח "לא תקנו חכמים ללוקח להסתלק .. שהוא רעה למוכר" (ועד"ז הוא ברא"ש שם סכ"ז), והרמב"ם מדגיש (הדין) הקנין שבזה והבר מיצר. וראה לח"מ שם פי"ג ה"ח. ב) שם בגמרא "לאשה וליתמי כו' לית בה משום דינא דבר מצרא", ובפרש"י שם: "מכר לאשה לא מסלקין לה דלאו אורח ארעא לאהדורי ולבקש מי שיש לו קרקעות למכור ומה שבא לידה ראשון אין לנו לומר ועשית הישר והטוב להרחיקה מעליו וכן יתמי'", וברמב"ם (שם הי"ג וי"ד): המוכר ליתומים קטנים אין בו דין בעל המצר הטוב והישר שעושין חסד עם אלו יתר מבעל המצר. וכן המוכר לאשה .. חסד הוא שתעמוד הקרקע בידה". דלרש"י מספיק השלילה "אין לנו לומר כו' להרחיקה מעליו", ולהרמב"ם צריך טעם חיובי (ובהקנין) שידחה לדין בר מצרא. וראה מלחמות ה' ב"מ שם. גם יש לבאר עפ"ז מש"ע הרא"ש (שם ר"ס כג) "אין ליפות כח המצרן כ"כ כו'" (המשך הלשון נעתק לעיל הערה 11). ועוד.

עמוד 57

*. ראה גם לקו"ש חל"ג ע' 11 ואילך.
18. "אשר על ענין ג' בחינות אלו הוא יסוד של הספר יצירה" (אוה"ת יתרו ע' תתטז ואילך).
19. ראה ביצה (ל, א): תוס' יוהכ"פ מדאורייתא. יומא פא, ב. וש"נ. רמב"ם הל' שביתת עשור פ"א ה"ו (לצום ולהתענות). טושו"ע (ואדה"ז) סתר"ח (בעינוי ובאיסור מלאכה).
20. רי"ף יומא שם. רא"ש שם פ"ח ס"ח. שו"ע או"ח (ואדה"ז) סרס"א ס"ב (ס"ד). שו"ע אדה"ז ר"ס תר"ח. ודעת הרמב"ם בזה כו' – ראה נו"כ לרמב"ם שם. ולטושו"ע בסי' רס"א, תר"ח. שד"ח כללים מערכת תיו כלל נד.
*. בכל הבא לקמן ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 248 ואילך.
21. אלא שלזה צריך להיות גם קבלה כדמשמע מפשטות הל' בשו"ע או"ח שם. וכן מפורש בקו"א לשו"ע אדה"ז סרס"א סק"ג. אבל להעיר דכתב שם, שגם הביה"ש הוא בכלל התוס' בע"כ אף אם הוא יום כיון שהוא סמוך לחשיכה ממש, ואף שלא קבלו הרי מקובל ועומד הוא מהר סיני. וראה ריטב"א ר"ה ט, א (ד"ה יכול קרוב לסופו) ובהמצויין לקמן הערה 29.
22. להעיר ממכילתא יתרו עה"פ זכור: זכור מלפניו ושמור מלאחריו מכאן אמרו מוסיפין מחול על הקודש משל לזאב שהוא טורף מלפניו ומלאחריו, שהטרף נעשה דם ובשר הזאב, אבל – לאידך גיסא – זהו לא בשעה שטורף והורג כ"א לאחר זמן. וראה בארוכה לקו"ש שם.
23. ראה לשון הרמ"א או"ח סי' רנו. והוספת אדה"ז שם: "שצריך להוסיף כו'".
24. כ"מ דעת הר"י מקורביל בתוס' פסחים צט, ב ד"ה עד. רא"ש שם ס"ב. ובברכות פ"ד ס"ו. הרי"א ורבינו ירוחם הובאו בב"י סרס"ז. ט"ז או"ח סו"ס רצא. סו"ס תרסח בארוכה. דיעה הא' בשו"ע אדה"ז סרס"ז ס"ג (וראה מ"א שם סק"א בסופו). שו"ע אדה"ז סתע"ב ס"ב.

עמוד 58

25. ראה לשון הט"ז סו"ס תרסח "והוה כמו בלילה ומחר ממש". וראה תוד"ה יכול (מו"ק ג, ב) לענין תוס' שביעית: "איכא למימר דמבחריש ובקציר מפקינן דצריך תוספות כלומר שהשביעית מתחלת משנה הששית וכל דין שביעית יהי' לששית דהכי קאמר רחמנא דשביעית מתחלת קודם שנת השביעית" (ואף שכתבו רק להקס"ד. הרי במסקנא י"ל שממעט רק מחיוב מלקות וכמו דממעטינן (ביומא שם ע"א) תוספות מעונש ואזהרה). ולהעיר מט"ז שם סתר"ח דמאן דיליף מחריש וקציר תשבות ס"ל ה"ה נמי כל שבת ויו"ט בעי תוס'.
26. תוס' ורא"ש שבהערה 24. שו"ע או"ח (ואדה"ז) סתע"ב סוס"א (ס"ב). וברמ"א (ואדה"ז) או"ח סתרל"ט ס"ג (ס"כ) – מב"י בשם או"ח לענין אכילה בלילה הא' בסוכה.
27. אבל ראה לשון הט"ז שבהערה 25. מג"א או"ח סרס"ז סוסק"א.
28. ראה תוס' כתובות מז, א ד"ה דמסר (בתי' הא'). שו"ע אדה"ז סרס"א שם. סתצ"א ס"ג. מנ"ח מצוה שכג סק"א.
23.
*. ראה גאונים הובאו ברשב"א ברכות (כז, ב), ב"י לטאו"ח סו"ס רסז – שאינו אומר קידוש ולא הבדלה עד הערב. וראה לענין אכילת סעודת שבת – מהרש"ל הובא בט"ז שם סרצ"א. ועוד. דיעה הב' בשו"ע אדה"ז סרס"ז שם [אבל שם "צריך לאכלן בעיצומו של יום ולא בתוספתו" (ראה ב"ח לטאו"ח ר"ס תעב). ולהעיר גם מרש"ל בתשובה שהובא בט"ז שם סתרס"ח].
29. לכאורה מזה נפק"מ גם: אם מצות תוס' היא מ"ע פרטית, דהוי מעצם קדושת היום (והוי מ"ע שהז"ג), או דהוי מ"ע כללית לכל היו"ט כו'. ראה ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ רס"ג עשה לד (קצח, א ואילך). ולהעיר ע"ד כהנ"ל מצפע"נ להרמב"ם הל' שביתת עשור שם, לענין תוס' דיוהכ"פ בעינוי: דזה הוה גדר מצוה לא גדר איסור... וגם נ"מ אם על התוספות יש שם יוהכ"פ או הוא דבר בפני עצמו. ונ"מ אם יוהכ"פ מכפר כו'. וראה שו"ת צפע"נ (דווינסק) ח"ב סוסל"ב.
30. כדי שיראו שהן נכנסין והיוצאין חולקין בדרום כדי שיראו שהן יוצאין.
*. ראה רש"י במשנה סוכה שם ד"ה הנכנסים ש"הצפון עיקר שהרי קבעו הכתוב לשחיטת קדשי במוצש"ק ולא כשהיו נכנסין כו'. (גם: תירוצו "דלא איירי רק כו'" – צריך תירוץ למה לא איירי כו'). ואולי מביאו רק לסיוע לפירושו.

עמוד 59

עמוד 60

32. ישעי' ג, י.
33. וע"ד הכלל בפסק הלכה – ראה יד מלאכי כללי הש"ס כלל תט־תי. אבל ראה בפי' ר"ח כאן "ומסקנא דשמעתין מפני ששהתה כו'".
34. וטעם זה דוקא כתב הרמב"ם בפירוש המשניות.
35. כהובא בדק"ס.
36. במשנה שם נו, סע"א ד"ה וטבעתה וד"ה חלונה.
37. וכן הובא במאירי כאן. ועד"ז פי' בר"ח כאן שהיו לתועלת השחיטה.
38. וכן פירש בירושלמי כאן בסוף המסכ'. פי' ב' במאירי כאן. ובר"ח הובא זה, וגם חלונות שהיו נותנים שם בגדיהם (כברמב"ם דלקמן בפנים).

עמוד 61

39. זבחים לא, סע"ב ואילך. רמב"ם ריש הל' פסוה"מ.
40. שם לב, א. רמב"ם הל' ביאת המקדש פ"ט ה"ו. הל' פסוה"מ פ"א הכ"ב.
41. אף שכשרה בזרים – יומא כו, ב ואילך. רמב"ם הל' ביאת מקדש פ"ט ה"ו. ובתוס' קדושין עו, ב ד"ה אין: "אפילו בעבודות הכשירות בזרים כגון שחיטה או הפשט אע"ג דשחיטה כשירה בנשים ובעבדים כו'" (וראה תוד"ה חד כתובות כד, סע"ב). ולהעיר מרד"ק לדה"י ב כט, לד עה"פ רק הכהנים היו למעט ולא יכלו להפשיט כו' ויחזקום אחיהם הלוים: ואע"פ שמקבלת הדם ואילך מצות כהונה שעת הדוחק הי' זה.
42. ראה תמיד פ"ג מ"ה. מדות פ"ג מ"ה. רמב"ם הל' ביה"ב פ"ה הי"ג. וראה קידושין נב, ב ורש"י ותוס' שם ד"ה וכי אשה. ירושלמי מע"ש פ"ה ה"ג. תוספתא ערכין פ"ב ה"א. שעה"מ על הרמב"ם שם פ"ז הי"ח. ועוד.
43. ובסהמ"צ להרמב"ם מ"ע לג: בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם כו'.
44. ולפ"ז צ"ל שהקנס ש"חולקת בדרום" הוא לא בשביל חלוקת לחם הפנים שנאכלים רק לזכרי כהונה (תוספתא זבחים פ"ו, ז), כ"א בעיקר בשביל שאר דברים הנחלקים שם*, וכגון עורות
. דלכאורה חלוקת כל הענינים דיום השבת היתה במקום אחד. וראה לעיל הערה *30 ובשוה"ג הב' שם. ולכאורה גם חלוקת משמרת בלגה בימי הסוכות שעל סדר המשמרות (משנה סוכה נה, ריש ע"ב) הייתה בדרום, דזיל בתר טעמא. וצ"ע וחיפוש האם גם החלוקה דמשמרת בלגה בימות החול דמשמרתה (שבזה גם השייך לנשים) היתה בדרום (דלשון המשנה "לעולם חולקת בדרום" אפשר לפרש גם במובנו הכי כולל – כל החלוקות דמשמרת בלגה). ובכל אופן צ"ע בנוגע להחלוקה דקרבנות הרגלים ד"כל המשמרות שוות" (משנה סוכה נה, ב) – האם גם בזה כהן ממשמרה דבלגה הבא לעבוד חולק בדרום (וגם זה נכלל ב"לעולם חולקת בדרום"), או אולי כיון שבזה הא ד"כל המשמרות שוות" אינו מפני שעתה זמנה של משמרה דבלגה, כ"א מפני עבודתו דהיחיד – המוספין**, ועוד. ראה סוכה שם, ב. פרש"י שם ד"ה ובמוספין. דהא דאתותב ר"י בגמרא הוא רק בזה ששתי משמרות חולקין, אבל לא בהנוגע לזה שהמשמרה "חולקין ביניהם" (כל' רש"י במשנה ד"ה הנכנסים). וראה בפי' ר"ח בגמרא: ונתברר כי המוספין של משמר היוצא הן בלבד. ולהעיר שבברייתא שבגמרה "מעשה במרים בת בלגה" מסיים: "וכששמעו חכמים בדבר קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה" (ולא הובא זה ש"חולקת בדרום" כ"א בסיומו "אע"פ ששכנו כו'").

עמוד 62

45. ומודגשת ביותר שיטתו, בזה שפירש "טבעתה קבועה" בנוגע להפשט הבהמה, ואילו במשנה (מדות שם) נאמר מפורש הטבעות "שעליהן שוחטין", וכ"פ הרמב"ם עצמו בפיה"מ מדות שם וברפ"ד דתמיד. סוף מע"ש (אלא שהוא כ' שאוסרין בהם רגלי הנשחט ויוכלו לשוחטו, וע"ד פי' הר"ח כאן). ובהל' ביה"ב שם הי"ד. משא"כ הפשט הבהמה הי' ב"אונקליות של ברזל" – משנה תמיד ומדות שם ובפיה"מ שם. משנה פסחים סד, א (ובפיה"מ שם). וגם בנוגע לחלונות הרי מפרש לא כמפורש בירושלמי כאן (כנ"ל הערה 38). ולהעיר שבפיה"מ כאן כ' "היו שם כד* חלונות" ובפ"ח מהל' כלי המקדש ה"ג "ששה ותשעים". וראה כ"מ שם.
46. אבל זה שכתב שחולקת בדרום בלחם הפנים (שאסור לנשים) דוקא כמפורש בדבריו – הוא כמבואר לעיל שוה"ג הא' להערה *30. ומ"מ הרי הי' הקנס גם בחלוקת לחה"פ שאינה שייכת לנשים. חולק כשאר המשמרות.
47. ואף שמפשטות לשון הגמרא "ומשום אבוה ואימי' קנסינן לכולה משמרה אמר אביי אוי לרשע אוי לשכינו" משמע לכאורה ד"אוי לרשע כו'" הוא לא מצד הנערה אלא מצד אבוה ואימי' (דשותא דינוקא .. או דאבוה כו'), הרי: א) קאמר בגמרא לפנ"ז או דאבוה או דאימי', ודברים אלה אינם שייכים לאימי'. ב) ועיקר: מזה שבנוגע לקנס האב "אמר אביי אין כדאמרי אינשי כו'". משא"כ בהנוגע לקנס המשמרה לא קאמר "אין" משמע שהקנס למשמרה בא לא (רק) מצד אבוה ואמי' אלא מצד הנערה שעלי' אמרו "אוי לרשע כו'". וכן מוכח מפרש"י לפנ"ז ד"ה סתמו חלונה: ולקמן פריך ומשום דידה קנסינן לכולה משמרה. וראה דק"ס שהובאה גירסא "משום הכי קנסינן". אבל ראה רע"ב סוף המסכתא. יד דוד כאן.
48. ומה שהרמב"ם לא ס"ל תוס' בשבת ויו"ט (לכמה דיעות) – ראה בהמצויין לעיל הערה 20 – י"ל.
. אבל ראה לעיל שוה"ג הב' להערה *30, דלכאורה חלוקת עורות המוספין והתמידין היתה בלילה.
. ביד דוד כאן כ' דט"ס ברמב"ם וצ"ל כבהל' כלי המקדש שם. אבל להעיר שכ"ה בתוספתא כאן (פ"ד, יב). אבל ל"ג למה הם משמשות.

עמוד 63

49. רפ"ו.
50. ובדבריו מפורש רק ע"ד הנערה ולא באבוה ואימי'. ומסיים: וגזרו חכמי אותו הדור על כל המשמרה* שיצאה מתוכה תרבות רעה זו כו'.
51. ועפ"ז מובנעים השינויים דפרש"י והרמב"ם בתוכן הקנס: בפרש"י במשנה ד"ה וטבעתה כ' דהקנס הוא "כדי שתשתמש בשל אחרים וגנאי הוא לה". וברמב"ם "ולא הניחו לה סימן שיורה עלי' שעבודה שלה". ולהעיר מירושלמי כאן "ויעקרו אותה ממקומה כו'". וראה לשון המאירי. ולקמן בפנים סי"ב.
52. עיון יעקב לע"י.
*. מפרשים שם (ישעי' ג, יוד).
53. להעיר מפרש"י במדבר ג, לח.
54. ומזה שעל השאלה "ומשום אבוה ואימי' קנסינן לכולה משמרה – אמר אביי אוי לרשע" ולא "אין" כבקנס האב (כדלעיל הערה 47) מוכח, שלא קנסינן להמשמרה עצמה כ"א מסובב זה מעונש הנערה כו'.
55. ועפ"ז מובן מה שהביא רש"י בתחילת פירושו "בתורת כהנים תניא וחלצו את האבנים נגע באבן שבמקצוע שניהן חולצין ואע"פ שהנגע לא נראה אלא בביתו של זה מחמת שהיתה עינו צרה בכליו חבירו לקה בשבילו מכאן אמרו כו'". שזה ששכינו לקה הוא רק בזה "שבמקצוע", ולא כגירסתנו (ופשטות הפירוש) בתו"כ עה"פ (מצורע יד, מ). ורש"י לשיטתי' בחולין קכח ב ד"ה שבזוית. וראה נגעים פי"ב מ"ו. וברע"ב ומשנה אחרונה שם.
. כ"ה בתרגום קאפח. וכ"כ במאירי. אבל בתרגום שלפנינו: כל המשפחה.

עמוד 64

56. ראה לעיל הערה 51 דעת רש"י.
57. סנהדרין מג, ב.
58. ראה מאמר דש"פ בראשית תרנ"ט.
59. ראה רמב"ם הל' גרושין ספ"ב.
60. ועפ"ז יומתק מ"ש הר"ח "אשרי לצדיק אשרי לשכינו" (שמשנה מלשון הגמרא "טוב לצדיק כו'"), כי "אשרי" הוא לשון הילול ושבח והוא על עוצם ריבוי התענוג שבמצוות (לקו"ת בשלח א, ד. במדבר יח, ב. ועוד) שהוא טוב פנימי ונצחי. – וראה צ"צ הוספה לתהלים בתחילתה (בהוצאת קה"ת תשמ"ח – נדפס במקומו בריש תהלים ע' ט) בפי' אשרי ואיך שזהו היפך ד "אוי".

עמוד 65

61. ע"פ חסידות ראה צ"צ לאיכה (ע' 11 ואילך. אוה"ת לנ"ך ח"ב ע' א'מ), לתהלים (הוספה בתחלתה. ובהוצאת תשמ"ח – ע' ט).
62. ראה ד"ה תקעו חצר"ת בצעקת "איי". וראה מלאכת שלמה לנגעים שם: "מצאתי מוגה אי לרשע". – "אי" ע"ד החסידות ראה צ"צ לאיכה עה"פ איכה (ע' 12 ואילך. אוה"ת נ"ך ע' א'מא).
63. עה"ת פ' עקב (נה, א).
64. בגמ' שלפנינו (ובתו"כ ובנגעים שם: אוי לשכינו (בלא וא"ו). אבל בע"י כאן (ובהד"ה שברש"י בגמ', ובע"י, פי' הר"ח כאן, פרש"י במדבר ג, כט) הוא כבפנים.

עמוד 66

65. ח"ב עח, ב. ולהעיר מזהר שם יב, א. וראה מגלה עמוקות שם. ושם לפנ"ז (נד, ג): משה גרם שנסתלק חודש אלול לטב ולא יהי' לחולקי' של עשו רק ג' חדשים (תמוז אב טבת) ולא ד'.
66. וכן משמע במגלה עמוקות אופן קז. וראה לקולוי"צ אגרות־קודש (ע' תו, תי) בהחילוק דאב ואלול.
67. על הרא"ש תענית פ"ד סק"ה. (משיחת כ' מנ"א תשי"ד, ו' תשרי תשכ"ח)
69. ישעי' מ, א.
60.
70. שם נא, יב.
71. ראה או"ח ר"ס תקפא. לקו"ת ראה לב, א ואילך. ולהעיר מלקו"ש [המתורגם] ח"ט (ע' 79. 92) שחודש אב בכלל הוא העבודה דמרירות וחודש אלול (מ' יום אחרונים שהיו ברצון) הוא העבודה מתוך שמחה. ולפ"ז באלול ב' הענינים "אוי לרשע ואוי לשכינו" – שבירה וביטול הרע, וגם טוב לצדיק טוב לשכינו.
72. ר"ה טז, ב.
68. איכה רבתי ספ"א.

מצוטט ב־7 עמודים

לקוטי שיחות 1

כרך לג ‹ במדבר ‹ שיחה ב ‹ 11 לקו"ש חי"ט ע' 62

תורת מנחם 5

יב - שנת תשי"ד - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת יום ה' פ' עקב, כ"ף מנחם-אב ה'תשי"ד. לקו"ש חי"ט ע' 55
יט - שנת תשי"ז - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת מוצש"ק פ' בשלח, יו"ד שבט ה'תשי"ז. לקו"ש חי"ט ע' 58
כב - שנת תשח"י - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת חג הפורים ה'תשח"י. לקו"ש חי"ט ע' 58
מו - שנת תשכ"ו - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון, ה'תשכ"ו לקו"ש חי"ט ע' 58
נא - שנת תשכ"ח - חלק ראשון ‹ שיחת יום ג', וא"ו תשרי, ה'תשכ"ח לקו"ש חי"ט ע' 59

שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1

אורח חיים חלק ב ‹ הלכות שבת ‹ רנו ו' תקיעות שהיו תוקעין בערב שבת ובו סעיף אחד: ‹ א לקו"ש חי"ט עמ' 58