55

שיחה ג

ואתחנן

א. דין "בר מצרא"

מן הפסוק¹ "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" נלמד הדין של "בר מצרא"². כאשר אדם מוכר שדהו לזולתו, זכותו של "בר־המצר" – האדם שיש לו שדה הגובל לשדה הנמכר – לסלק את מי שלקח את השדה ולקנות את השדה לעצמו, כי טובתו של "בר מצרא" היא ששדותיו יהיו סמוכים זה לזה.

הדין של בר מצרא, כפי שהוא מובא בגמרא, וכך פוסק גם הרמב"ם ועוד², הוא: כאשר הלוקח כבר קנה את השדה, ומסלקים אותו מן השדה משום "ועשית הישר והטוב"³. מכך מובן, שהחובה של "ועשית הישר והטוב" חלה בעיקר על הלוקח, כיון שלגביו אין הבדל בין רכישת שדה זה או אחר, ואילו לגבי בר־המצר "ישר וטוב" לו לקנות שדה זה⁴.

כך מובן גם מהדין בגמרא⁵, ש"זבין

ג ^* (= מכר) לעכו"ם לית בה משום דינא דבר מצרא... עכו"ם ודאי לאו בר ועשית הישר והטוב". כלומר, זהו דין החל על הלוקח, ולכן אינו חל כאשר "זבין לעכו"ם".

ב. שני הסברים למהותו של דין "בר מצרא"

אך את מהותו של דין בר מצרא ניתן לבאר בשני אופנים:

א) זהו ענין של הנהגות ישרות וטובות בלבד. כלומר, תוקף הקנין של הלוקח אינו נפגם, אלא שחכמים חייבו לנהוג בדרך של "ישר וטוב", ולכן חייב הקונה למסור זאת לבר־המצר, וכך גם בהלכות השונות של בר מצרא.

ב) החובה של "ועשית הישר והטוב" גורמת לכך שבר־המצר זוכה בבעלות מסויימת על השדה. ולכן חייב הקונה למסור את השדה לבר־המצר לא רק משום חובת התנהגות טובה שחלה עליו, אלא משום שהשדה שייך לבר־המצר, כנאמר ב"נימוקי יוסף"⁶: "כאילו יש לו קצת קנין בגופו של קרקע".

ג. ההבדל בין שני ההסברים

ההבדל בין שני ההסברים הוא: לפי