תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך יז קדושים

שיחה ד

רשימת העמודים (11) מצוטט ב־24 עמודים חיפוש חדש

232שיחה ד

קדושים א. דברי הרמב"ם ומפרשיו בענין שפחה חרופה – "בן תשע..."

בענין שפחה חרופה¹ פוסק הרמב"ם² "בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן, והוא שתהיה גדולה ובעולה וברצונה, כמו שביארנו, שאין האיש חייב קרבן עד שתתחייב היא מלקות שנאמר³ בקורת תהיה והביא את אשמו". הראב"ד משיג על כך: "זה שבוש, שלא מצינו קטן בר עונשין וקרבן זה מן העונשין הוא, והיא כמו כן פטורה דהא מקשו אהדדי (= שהרי הושוו זו לזה), והכי איתא (= וכך מובא) בכריתות"⁴.

ישנם מספר הסברים לתרץ את דברי הרמב"ם:

א) בעל ה"מגיד משנה"⁵ אומר, שלדעת הרמב"ם "הכל תלוי באשה שתהיה בת עונשין, אבל הוא אינו צריך להיות בר עונשין, וכן אמרו⁶: בזמן שהאשה לוקה – האיש מביא קרבן, בזמן שאין האשה לוקה – אין האיש מביא קרבן, ולא אמרו בזמן שהוא אינו

ד מביא קרבן היא אינה לוקה, וקרא נמי הכי דרשינן (= וכך גם דורשים את הפסוק) "בקורת תהיה והביא את אשמו" – ומשמע הא לא תהיה בקורת לא יביא, אבל לא משמע הא אם לא יביא לא תהיה בקורת". וכיון שלדעת הרמב"ם "הכל תלוי בה", והרי היא "לוקה" – לכן "הוא מביא קרבן".

אך לתירוץ זה נדרש הסבר: אכן "הכל תלוי בה", אך כיצד ניתן לחייב עקב זאת "קטן"? וכפי שאומר הראב"ד במקום אחר⁷: "ואם יאמר האיש נתלה באשה אבל לא האשה באיש מכל מקום מהיכא תיתי (= מנין נלמד) לחייב את הקטן על ידי האשה"⁸.

גם דברי הרדב"ז⁹ שלדעת הרמב"ם הקרבנות אינם עונש אלא כפרה, ולפיכך – אף הקטן זקוק לכפרה, למרות שאין הוא בר עונשין –

אינם מספיקים, לכאורה, כי מדוע זקוק קטן לכפרה על ידי קרבן דוקא בענין שפחה חרופה, ואין מוצאים זאת כאשר הוא עובר עבירות אחרות שחייבים עליהן קרבן?

ב) בעל ה"לחם משנה"¹⁰ אומר, 232שהמקור לדעת הרמב"ם הוא ב"תורת־כהנים" על הפסוק "איש־פרט לקטן. או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד, תלמוד לומר ואיש", והראב"ד פוסק כדברי הגמרא בכריתות, ש"מקשו להדדי", שמשוים ביניהם ואם אחד מהם הוא קטן או קטנה שניהם פטורים, שלא כנאמר ב"תורת כהנים".

אך גם אם זאת יש להבין: לפי תורת כהנים, מהו הטעם לכך שדוקא בענין שפחה חרופה אנו מוצאים לימוד זה המרבה בן תשע שנים ויום אחד, ולא בעניני עריות אחרים, שגם בהם ביאתו ביאה¹¹?

ניתן לומר, שאין לכך טעם, אלא זוהי גזירת הכתוב, אך זאת מנין? פשוט יותר לומר שיש לכך טעם.

ב. חובות המוטלות על קטן לפי דברי הרמב"ם

חובת קרבן, וכן חובת מצוה, המוטלת על קטן, מוזכרת ברמב"ם במקומות נוספים, ומהם:

בהלכות קרבן פסח¹² פוסק הרמב"ם "גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייבין לעשות פסח שני, ואם שחטו עליו בראשון – פטור". בעל ה"כסף משנה" שואל "אטו קטן בר חיובא ופיטורא הוא (= האם לגבי קטן קיים ענין של חובה או פטור?)", ומתרץ: "וכתב הר"י קורקוס ז"ל דכיון דרחמנא רבייה (= התורה ריבתה) לקטן שישחטו עליו וממנין אותו נפטר הוא בכך מן השני"¹³.

ולכאורה תמוה: בפסח ראשון הוא בכל זאת היה קטן, והיה פטור מן המצוות, ואם כך, כיצד מועילה העובדה שמישהו אחר שהיה חייב שחט עבור הקטן, בזמן הפטור של הקטן, לכך שהקטן יהא פטור מכך בזמן חיובו, כשגדל – בפסח שני¹⁴?

יותר מכך, בהלכות תלמוד תורה אומר הרמב"ם¹⁵: "מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר שנאמר...", וה"צמח צדק"¹⁶ אומר "שמא גם על הקטן יש חיוב מדאורייתא". מכך שהרמב"ם משתמש בביטוי בלתי־נפוץ "כשיכיר"¹⁷, ולא "כשיגדיל"¹⁸, מובן, שחובת הלימוד מוטלת על הקטן אף לפני שנעשה גדול – 233וכאן קשה להבין: כיצד ייתכן להטיל חובה על קטן?

ג. לדעת הרמב"ם – קטן חייב במצוות חינוך שלו

כדי להבין זאת, יש להקדים ולבאר חידוש גדול יותר לגבי חובת מצוות בכלל המוטלת על קטן:

ידוע מחלוקת הראשונים לגבי המצוות שקטן מקיים מצד חובת חינוך: לדעת רש"י¹⁹ והרמב"ן²⁰ מצוות החינוך (מדרבנן) היא "לאו מצוה דידיה (של הקטן) אלא דאבוה (של אביו), שאיהו לא מיחייב במצוות כל עיקר", ולכן אין קטן יכול להוציא גדול ידי חובתו בברכת המזון וכדומה, אף כאשר הגדול חייב בכך רק מדרבנן²¹, לעומת זאת, לדעת ה"תוספות"²² והר"ן²³, קטן שהגיע לגיל חינוך חייב בכך מדרבנן, ולפיכך הוא יכול להוציא ידי חובתו דרבנן²⁴, כשאכל שיעור.

מפסק הרמב"ם²⁵ "בן מברך לאביו" מוכח, שלדעתו חייב הקטן מדרבנן במצוות־החינוך²⁶, והחובה אינה חלה רק על האב.

כך מובן גם מלשון הרמב"ם במספר מקומות²⁷:

234בהלכות ציצית²⁸ – "מדברי סופרים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצוות". בהלכות ברכות²⁹ – "הקטנים חייבין בברכת המזון מדברי סופרים כדי לחנכם במצוות". בהלכות סוכה³⁰ – "קטן שאינו צריך לאמו... חייב בסוכה מדברי סופרים כדי לחנכו במצוות". וכן לגבי לולב³¹ – "קטן היודע לנענע חייב בלולב מדברי סופרים כדי לחנכו במצוות"³².

וגם כאן אין מובן: כיצד ייתכן לחייב קטן אפילו מדרבנן, שהרי³³ אין הוא בר דעה³⁴, כלשון הגמרא³⁵ בתמיהה: "חיובא לדרדקי"?

ד. חובת המצוה חלה גם על פעולות ואנשים שהכרחיים לקיום המצוה

ויש לומר שההסבר לכך הוא, שזוהי שיטתו הכללית של הרמב"ם³⁶ במספר מקומות:

235יש להקדים ולהסביר, כמדובר פעמים רבות³⁷, שאנו מוצאים, שבמקום שהתורה מצוה על מצוה מסויימת, שקיומה כרוך בפעולה קודמת וכדומה, הרי גם הפעולה הקודמת היא בעלת חשיבות ושייכת למצוה עצמה. כיון שהיא הכרחית, ובלעדיה אין המצוה יכולה להיעשות, הרי זה כאילו ציותה התורה ביחד עם המצוה גם על פעולה זו.

באופן כללי זוהי המהות של מכשירי מצוה, ובמיוחד לפי דעת רבי אליעזר³⁸ שמכשירי מצוה דוחים שבת, בדיוק כמצוה עצמה, במקרים שהמצוה דוחה שבת.

יותר מכך נאמר בתלמוד הירושלמי³⁹, שעל ההכנה למצוות סוכה, לולב⁴⁰ וכדומה, מברכים את ברכת המצוה: אשר קידשנו במצוותיו וציונו לעשות סוכה, לעשות לולב⁴¹ ועוד⁴².

ענין זה, שמהות המצוה חלה גם על דברים אחרים שהכרחיים לקיום המצוה, מוצאים גם לגבי סיועם של אנשים לקיום תורה ומצוות, ולא רק לגבי פעולה. לדוגמא: בהלכות תלמוד תורה⁴³ נפסק "מי שאי אפשר לו ללמוד... יספיק לאחרים הלומדים ותיחשב לו כאילו לומד בעצמו"⁴⁴.

וכך גם לגבי נשים, בדומה להכשר מצוה כדלעיל, כפי שידועים דברי הר"ן^*, שלמרות שאשה אינה חייבת במצות פריה ורביה, "מכל מקום יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותיה". כלומר, כיון שהבעל יכול לקיים את המצוה רק על ידי האשה, יש גם לה מצוה.

ואף כאשר סיועה של האשה למצות הבעל אינו הכרחי לעצם קיום המצוה, אלא היא רק מסייעת לאפשרותו לקיים את המצוה, נפסקת ההלכה⁴⁵, שלמרות שכשלעצמה אין היא חייבת במצוה זו – תלמוד תורה – הרי "אם היא עוזרת לבנה או לבעלה בגופה ומאודה שיעסוק בתורה חולקת שכר עמהם ושכרה גדול מאחר שהם מצווים ועושים על ידה"⁴⁶.

ה. השתתפות הקטן במצות החינוך היא על ידי קיום המצוה בשלימותה

אך בכל הדוגמאות המנויות לעיל, כולל מכשירי מצוה, שמברכים עליהם 236את ברכת המצוות לדעת הירושלמי, הרי ההזדקקות לפעולה של הכשר המצוה, לעשיית הלולב וכדומה, או לסיוע אשה בפריה ורביה, הרי היא משום שבמציאות נעשתה המצוה על ידי הקדמת פעולה אחרת, ולכן חלה גם על פעולה זו מעין חשיבות ומהות המצוה.

אך אין בהם חלק ופרט מהמצוה עצמה.

ולכן אין הם נעשים חלק ממצוה זו ממש: הברכה היא לעשות לולב, ולא על נטילת לולב. וכן בדברי הר"ן "יש לה מצוה" – סתם, ולאו דוקא מצות פריה ורביה⁴⁷ של האיש⁴⁸.

בעניננו מדובר על ענין שלמעלה מכך: במצות החינוך למשל, השתתפותו של הקטן במצות החינוך אינה מתבטאת רק בכך שבלעדיו אין האב יכול לקיים את מצות החינוך, אלא גם בכך שזוהי המצוה – שהאב יחנך את בנו, שהבן יקיים מצוה זו. ולכן, גם לדעת התוספות והרמב"ם, יש לומר, שאכן, מלכתחילה הטילו החכמים את חובת החינוך רק על האב ולא על הבן^*, אך כיון שמצות האבא היא לחנך את בנו לקיים את המצוה, חלה ממילא על הבן חובה בקיום המצוות, וגם הוא נקרא חייב בדבר זה⁴⁹.

במילים אחרות: כיון שהאב חייב לחנך את בנו לקיים את המצוה, הרי למרות שקיום המצוה על ידי הבן היא עקב החובה המוטלת על האב, בכל זאת פעולת המצוה מתקיימת בשלימותה על ידי הקטן עקב ציווי, ולכן הוא נחשב חייב בדבר,

עד כדי כך שהוא יכול להוציא גדול (שחייב רק מדרבנן) ידי חובתו. וכך מוצאים גם לגבי מצוות דאורייתא, דלהלן.

ו. האמור לעיל ייתכן אף לגבי מצוות דאורייתא

להלן דוגמא לאמור לעיל במצוה דאורייתא^*: בענין חובת השמחה ברגל אומר אביי⁵⁰ "אשה בעלה 237משמחה". על כך אומר רש"י⁵¹: "בבבל בבגדי צבעונין..." מקשים על כך בעלי התוספות⁵² מן הנאמר במסכת חגיגה: איזהו קטן (דפטור מראיה) כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, ושואלת הגמרא⁵³ "עד הכא מאן אתייה (= ועד כאן מי הביאו?) ומשני עד הכא דמיחייבא אימיה בשמחה (אייתתיה...) (= והתירוץ הוא: עד כאן הביאתו אמו שחייבת בשמחה), משמע שזקוקה לעלות משום שלמי שמחה. ומפרש רבינו תם בעלה משמחה, שהחיוב על בעלה ולא עליה וכו', והא דקאמר (= ומה שנאמר) בחגיגה דמיחייבא אמיה, משום בעלה ולא משום היא".

מכך רואים שלדעת התוספות, למרות שאין האשה כשלעצמה חייבת בשלמי שמחה, בכל זאת, כיון שמצוה על הבעל לשמח את אשתו, גם שמחתה היא מצוה, עד כדי כך שהגמרא מתבטאת בביטוי "דמיחייבא... בשמחה"⁵⁴ ולא כלשון הר"ן לגבי פריה ורביה "יש לה מצוה"⁵⁵.

לפי האמור לעיל ניתן להסביר באופן דומה את חובת תלמוד תורה המוטלת עד קטן, כפי שאומר הצמח צדק¹⁶ בהסבירו את דעת הרמב"ם המוזכרת לעיל בסעיף ב': כיון דתלמוד תורה לא דמי לשאר במצוות, דבשאר מצוות אין האב מחוייב לחנך בנו בדאורייתא אלא מדברי סופרים, אבל בתלמוד תורה מחוייב האב מדאורייתא ללמוד את בנו... אם כן שמא גם על הקטן יש חיוב מדאורייתא –

ויש לומר, שההסבר לכך הוא: כיון שחלה על האב חובה מדאורייתא על מעשה הלימוד של הקטן, הרי לימודו הוא חובה. ולפיכך, כאשר לא לימדו אביו עדיין נשארת בעינה החובה שמוטלת מדאורייתא⁵⁶.

238ז. התמנות הקטן על קרבן פסח ראשון פוטרת אותו מפסח שני

ויש לומר שבדרך דומה ניתן להסביר את תירוצו של מהר"י קורקוס על הרמב"ם בענין קרבן פסח – "אם שחטו עליו בראשון פטור" – "כיון דרחמנא רבייה לקטן⁵⁷ שישחטו עליו וממנין אותו נפטר הוא בכך מן השני" –

כדי להבין זאת יש להקדים את הסבר הגאון הרוגוטשובי⁵⁸, שההלכה בדברי הרמב"ם "אם שחטו עליו בראשון פטור" היא רק כאשר האב מינה את בנו על קרבן בפסח כאחד מבני החבורה, שאז הוא פטור מפסח שני. אך אם הקטן נכלל בעת שחיטת הקרבן בתוך "בית אבות", אף אם נאמר ש"שה לבית אבות" היא חובה מדאורייתא, הרי אז הוא חייב בפסח שני. כי הקטן יכול לאכול עקב הענין של "שה לבית אבות" מפני שהוא בטל לאב, ולא מפני שהוא מציאות בפני עצמו. ואם כך, הקטן כאדם בפני־עצמו לא קיים מצות קרבן פסח⁵⁹. אבל אם האב מינה אותו על פסחו כאדם בפני עצמו, אז שחטו את הקרבן גם עבור הבן, ורק במקרה זה הוא פטור מפסח שני.

ההסבר לכך הוא כדלעיל⁶⁰: כיון שהתורה קובעת שקטן יכול להימנות על קרבן פסח במציאות בפני עצמו, יוצא, שעקב מצות התורה על האב חלה על הקטן מצות קרבן פסח^*, ולפיכך הוא פטור מפסח שני, כאשר שחטו עבורו בפסח ראשון.

ח. באיסור שפחה חרופה חייב הקטן עקב גרימתו לחיוב מלקות לאשה

בדומה לכך ניתן לומר לגבי קטן "בן 239ט' שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה, היא לוקה והוא מביא קרבן": כיון שעקב ביאתו הוא חייב מלקות מן התורה על ענין שפחה חרופה, וזוהי פעולה הגורמת לחיוב מלקות, מקבלת פעולתו תוקף מן התורה ו"מביא קרבן" – הוא זקוק לכפרה⁶¹.

ההסבר להבדל שבין איסור שפחה חרופה לבין איסורי עריות אחרים, שבהם הקטן פטור לגמרי⁶², נובע מהשוני הכללי שבין איסור שפחה חרופה לבין איסורי עריות אחרים, כלשון הרמב"ם⁶³ "ביאת שפחה זו משונה מכל ביאות אסורות שבתורה, שהרי היא לוקה שנאמר בקורת תהיה והוא חייב קרבן אשם שנאמר והביא את אשמו, אחד שוגג ואחד מזיד בשפחה חרופה מביא אשם". מסגנון זה מובן, שהשוני בעונש הוא הוכחה לכך שעצם האיסור "ביאת שפחה זו משונה".

וכך מובן גם מהמשך דברי הרמב"ם "הבא עליה ביאות הרבה בין בזדון בין בשגגה מביא אשם אחד אבל היא חייבת מלקות על כל ביאה וביאה... כשאר חייבי לאוין", כלומר, לגביה הביאה היא כמהות של חייבי לאוין, אך לא כן לגבי האיש⁶⁴.

ויש לומר, שזהו ביאורם של דברי ה"מגיד משנה": "מפני שהוא סובר שהכל תלוי בה...": בגמרא נאמר "בזמן שהאשה לוקה האיש מביא קרבן, אין האשה לוקה אין האיש מביא קרבן, מנלן (= מנין לו?) אמר רבא, דכתיב: ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה, מכדי עד הכא באיש קא מישתעי קרא (= הרי עד כאן דיבר הפסוק אודות האיש) נכתוב והביא את אשמו לה' ולבסוף לכתוב בקורת תהיה, אמאי כתב רחמנא ברישא (= מדוע כתבה התורה תחילה) בקורת תהיה ולסוף כתב והביא את אשמו לה', הכי קאמר, אם בקורת תהיה היא והביא את אשמו לה', ואם לא תהיה בקורת לא יביא הוא את אשמו".

ומסביר הרמב"ם, שאין זה סימן בלבד, אלא כעין טעם וסיבה: "והביא את אשמו לה'... וכפר עליו..." הוא תוצאה מכך שגרם ל"בקורת תהיה", גרם לאשה חובת מלקות⁶⁴.

ולכן קשור הענין גם לקטן: באיסורי עריות אחרים חל האיסור על הבועל והנבעלת – כל אחד כשלעצמו, ואין מוטלים על הקטן חובות וענשים, גם לא לצורך כפרה, וכן אין הוא נכלל בחובה המוטלת על אחר, כי פעולת הבועל היא איסור וחובה בפני עצמה.

אך לעומת זאת בענין שפחה חרופה "הכל תלוי בה"⁶⁵ – חובת האשם 240לחיוב האשה בעונש, ובכך נכלל גם קטן, כמוסבר לעיל, שמפני מצות האב ללמוד תורה עם בנו או לחנכו נקרא גם הקטן חייב בכך, וגם כאן, כיון שמעשהו של הקטן^* גורם על פי התורה לחיוב מלקות על האשה, לכן⁶⁶

ט. התמסרות לחינוך של כל ילד יהודי לתורה ולמצוות

מכל האמור לעיל נלמדת הוראה לגבי החשיבות הגדולה של החינוך, ובמיוחד לגבי תלמוד תורה.

– ענין החינוך קשור במיוחד לימי ספירת העומר אשר בין פסח, זמן חרותינו, לבין חג השבועות, זמן מתן תורתינו, ואשר מחברים ומאחדים אותם⁶⁹, כדלהלן.

241בחג הפסח בולט הדגש המושם על חינוך קטן למצוות: בנוסף לאמור לעיל, שבאחת המצוות העיקריות של יציאת מצרים – קרבן פסח – אנו רואים שהתורה כלל את הקטן, כדלעיל, הרי סדר פסח וסיפור יציאת מצרים מבוססים וקשורים ל"והגדת לבנך"⁷⁰. ובכלל, יציאת עם ישראל ממצרים מושוית בנבואת יחזקאל⁷¹ להולדת תינוק, אשר מיד עם היולדו מתחיל חינוכו לכל ימי חייו⁷².

וכך גם בחג השבועות, זמן מתן תורתינו – התחלת לימוד התורה על־ידי אבינו שבשמים עם בנו – עם ישראל, שעליהם נאמר⁷³ "בנים אתם לה' אלקיכם",

ובדומה לכך לגבי האב והבן בעולם הזה, שלמרות שלגבי המצוות בכלל "אביו אינו חייב לחנכו במצות מן התורה אלא מדברי סופרים", הרי ב"תלמוד־תורה מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה"⁷⁴. בנוסף לכך, התורה ניתנה בזכות ענין החינוך. רק על ידי ש"בנינו עורבין אותנו" הסכים הקדוש־ברוך־הוא לתת את התורה⁷⁵ –

דוקא על ידי שמחנכים את הילד למצוות הוא נעשה מציאות עצמית וקשור למצוה מצד עצמו, כאמור לעיל, שהקטן עצמו נקרא חייב במצוה. ויותר מכך לגבי תלמוד תורה: כאשר מלמדים תורה לילד, והרי "מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו, שנאמר ושננתם לבניך... אלו תלמידיך"⁷⁶, הופכים אותו למציאות חדשה – התלמיד מתאחד עם התורה ועם נותן התורה, כמאמר חז"ל⁷⁷ "כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".

מכל זאת מובנת חשיבות החובה המוטלת על כל אחד להשתדל להתמסר לחינוך בני ובנות ישראל ללימוד התורה ולקיום המצוות. ובמיוחד בימים אלו, שבהם מתכוננים לימי החופשה, יש לדאוג לכך שכל ילד או ילדה יהודיים, יימצא בסביבה של תורה ויראת שמים במשך חדשי הקיץ, ורצוי במשך כל עשרים־וארבע שעות היממה, וזאת תהיה ההכנה לתוספת בחינוך של הילדים והילדות בשנה שלאחר מכן.

(משיחות חג השבועות תשכ"ח

וש"פ נשא תשל"א)

הערות

עמוד 232

1. בפרשתנו יט, כ ואילך.
2. הל' איסו"ב פ"ג הי"ז. הל' שגגות פ"ט ה"ג.
3. פרשתנו שם.
4. יא, א.
5. לרמב"ם הל' איסו"ב שם. שו"ת הרדב"ז סי' ב"א צד. קרית ספר (להמב"ט) לרמב"ם הל' איסו"ב והל' שגגות שם.
6. כריתות שם.
7. בהל' שגגות שם.
8. וצע"ק בטעם שהשיג הראב"ד בב' המקומות בין בהל' איסו"ב ובין בהל' שגגות. ובכל אחד בהדגשה ובסגנון אחר. וראה כס"מ הל' שגגות שם, שהי' לו להראב"ד גירסא אחרת. ואכ"מ.
9. שו"ת הרדב"ז שם. מגדל עוז לרמב"ם הל' איסו"ב שם. צפע"נ לרמב"ם שם הי"ד.
10. בהל' שגגות שם. וראה כס"מ שם.

עמוד 232

11. ומ"מ פטור הקטן – רמב"ם הל' איסו"ב פ"א הי"ג ואילך.
12. פ"ה ה"ז.
13. וראה גם קרית ספר לרמב"ם שם.
14. וראה טו"א (אבני מילואים) ר"ה כח, א. מנ"ח מצוה ה סק"ב. מפרשי הרמב"ם שם (חידושי הגר"ח. ועוד).
15. פ"א ה"ג.
16. פס"ד – חידושים על הרמב"ם בתחלתו.
17. כ"ה גם בהל' ת"ת לאדה"ז רפ"ב – אלא ששם ממשיך "וכשלומד לעצמו כשיגדיל ויכיר ויוכל ללמוד". וי"ל שגם אדה"ז כוונתו כ(פי' הצ"צ ב)רמב"ם "כשיכיר" – לפני שיגדיל, כדמוכח מזה שלא כתב לפנ"ז בהחיוב "חייב ללמד א"ע כשיגדיל ויכיר". וז"ש לאח"ז "כשיגדיל ויכיר" הוא רק בנוגע לההמשך "אזי לא ילמוד תחלה כו' כמשנ"ת למעלה בנערים כו' כי זה שיכול אינו רשאי לעשות כן כו'".
18. בספר המדע לרמב"ם (ירושלים תשכ"ד) הובא מדפוס ספרד שלפני רנב "כשיגדיל".

עמוד 233

19. ברכות מח, א ד"ה עד שיאכל. וראה בכל הבא לקמן שד"ח כללים מערכת ח' כלל ס. קובץ יגדיל תורה ברוקלין, אייר תשל"ז סי' לח (תשובה מהרא"י מץ דעיר האראד ישן, מחסידי הצ"צ). ועוד.
20. מלחמות ה' ברכות כ, ב. רמב"ן הובא בר"ן ספ"ב דמגילה ד"ה חוץ. ריטב"א מגילה יט, ב ד"ה הכל. ר"ן קידושין לא, א ד"ה וגרסינן. וראה רשב"א (ריטב"א) סוכה לח, א ד"ה גמרא.
21. כן משמע דעת הרמב"ן שם. ריטב"א שם. אבל רש"י לא הוציא פי' הסוגיא בברכות כ, ב מפשוטו, וא"כ נראה דלדעתו הקטן מוציא הגדול כשאכל שיעורא דרבנן. וראה יגדיל תורה שם ס"ע כט.
22. ברכות מח, א ד"ה על שיאכל. וראה לשון התוס' שם כ, סע"א ד"ה וקטנים.
23. מגילה שם.
24. ובפרמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח ח"ג סוף אות כח כתב שהוא מחלוקת דבבלי וירושלמי.
25. הל' ברכות פ"ה הט"ו־טז. ועי' ראב"ד שם. ומסיים "וכן אשה ועבד במקרין אותו ועונה אחריהם מה שהן אומרים ואיתא בירושלמי" – כדעת הרמב"ן שם. וע"פ הפרמ"ג שם הרי נמצא שס"ל שהחיוב על האב. אבל ראה כס"מ שם בדעת הרמב"ם.
26. וכן מוכח דעת אדה"ז ש(אף שכתב בהל' ת"ת בתחלתן "אע"פ שהקטן פטור מכל המצות וגם אביו אינו חייב לחנכו במצות מן התורה", הרי) כתב בשו"ע או"ח סקפ"ו ס"ג שהקטן (גם אם לא אכל כדי שביעה) מוציא את הגדול בברה"ז*. ומדייק בלשונו שם "שמ"מ הוא חייב מדברי סופרים כמותו" (כ"ה בדפוס א' דשו"ע, ובדפוסים שלנו ליתא תיבת "כמותו"). וראה בחקרי הלכות ח"א דמפרש באדה"ז עם תיבת "כמותו" כבשוה"ג כאן.
27. וכן הוא לשון אדה"ז בסי' שמג ס"ג "חייב לשמוע כו' חייב בציצית כו'" (ע"ד לשון הרמב"ם דלקמן בפנים. אף שבסי' יז ס"ד כתב "אביו חייב לקנות לו טלית כו' אביו חייב להטיל ציצית". ולכאורה יש ללמוד יותר מדיוק לשונו בזה בסי' שמג שמדבר בהל' חינוך, משא"כ בסי' יז שהוא בדיני ציצית. גם י"ל שציצית שונה כיון שבכלל "אין אדם חייב לקנות טלית בת ד' כנפות כדי שיתחייב בציצית כו' (ורק) טוב ונכון כו'" – שו"ע שם ר"ס כד). וכן בהל' סוכה סי' תר"מ ס"ג וד' כתב "חייב בסוכה". וכן משמע ממ"ש בסי' לט ס"א בנוגע לתפלין "וקטן אע"פ שמוזהר על הקשירה מד"ס לחנכו במצות כו'" (ומש"כ בחצע"ג "וגם מד"ס אין האזהרה אלא על אביו" – הרי כתב "אין האזהרה אלא על אביו" כי האזהרה הטילו על אביו). ובסי' לז ס"ג: קטן כו' חייב אביו לקנות לו תפלין לחנכו במצות. ובפשטות י"ל דבציצית ותפילין החיוב לקנות ציצית *) והחילוק שכתב שם בין מגילה הלל וברכות ק"ש לברה"ז, בפשטות ה"ז הסברה שבהם הוי תרי דרבנן ובמצות ברה"ז דאורייתא הוי רק ע"ד חד דרבנן. ותפלין ולהטיל ציצית א"א להיות על הבן ורק על האב (אבל בשד"ח שם שתירוץ זה דוחק). ובסי' תעט סוס"ו: כיון שהקטן הוא פטור מכל המצות שבתורה ואינו חייב בהם אלא (מד"ס) כדי לחנכו במצות. ואולי אין לדייק מלשונות הנ"ל בכלל כיון שאינם שווים בכל מקום. ראה לשונו בסשמ"ג ס"ב (ועוד). סתע"ב רסכ"ה. ועוד. וצ"ע. ואכ"מ. ולהעיר משו"ע שלו סוס"ד במהד"ת ע"ד השייכות דחיוב חינוך דחכמים כשהגיע לחינוך לחיובו במצות מן התורה כשנעשה בן י"ג שנה ויום אחד.

עמוד 234

28. פ"ג ה"ט.
29. רפ"ה.
30. רפ"ו.
31. הל' לולב פ"ז הי"ט.
32. בכס"מ ה' חו"מ ה"י כתב "וכן נראה דעת רבינו (כהרמב"ן) שלא כתב הכל חייבין באכילת מצה אפי' נשים ועבדים וקטנים אלא קטן שיכול לאכול כזית מחנכים וכו' כלומר דחיובא אאבוה רמיא וכן כתב פ"א דהל' מגילה הכל חייבים אנשים ונשים וכו' ומחנכין את הקטנים לקרותה". לכאורה במצה י"ל (בדוחק עכ"פ) דשונה כיון שמדובר ב"קטן שיכול לאכול פת" שזהו לפני שהגיע לחינוך – אבל חידוש גדול הוא לומר שמחנכים קודם שהגיע לחינוך! וכן במגילה שהוא רק מדרבנן י"ל שבקטן החיוב הוא רק על האב עדמ"ש אדה"ז בסקפ"ו שם*. *) ע"פ פשטות הלשון בהחילוק שכתב שם. ומש"כ בשוה"ג להערה 26 – הוא ע"פ פשטות וכן מש"כ בכס"מ בהל' ברכות פ"ה ה"ז – צ"ע, שהרי כתב הרמב"ם שם "וקטנים .. מזמנין לעצמן כו' קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו כו'". ומש"כ הרמב"ם הל' תפלין פ"ד הי"ג "אביו לוקח לו תפילין כדי לחנכו במצות" – י"ל (נוסף על הנ"ל הערה 27) כיון שבתפלין בפרט נוגע בגדר המצוה שלא יסיח דעתו מהם (כמו שממשיך ברמב"ם שם באותה ההלכה), לכן לא הכניסו חכמים את הקטן בחיוב המצוה (וכן י"ל בשו"ע אדה"ז סי' לז ס"ג).
33. וממילא מובן דאין לומר (כבכמה דברים) שחכמים החמירו יותר כיון שא"א להטיל עליו חיובים. וראה שד"ח שם ד"ה וכן מתבאר דכמו שאין סברא לומר דהתורה הטילה חיוב על הקטן כן גם בחינוך דרבנן. וראה ציונים לתורה (להר"י ענגעל) כלל יב שזוהי סברת רש"י.
34. ראה רמב"ם הל' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ז. הל' קרבן פסח פ"ב ה"ד. וראה פרמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח ח"ב אות ג'. מנ"ח מצוה ה סק"ב. סוף מצוה רסג. ציונים לתורה כלל ח'. וראה צפע"נ הל' שבת פכ"ד הי"א. הל' אישות פ"ד ה"ט. ובכ"מ. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 227.
35. פסחים קטז, א.
36. ולשיטתי' כללית דהרמב"ם והראב"ד, כדלקמן בהערות. הלשון בשו"ע שם בתחלתו ("שמ"מ הוא חייב מדברי סופרים כמותו"). וצ"ע מהו עיקר כו'.

עמוד 235

37. בהבא לקמן ראה לעיל ע' 200 ואילך, וש"נ.
38. שבת קל, א.
39. ברכות פ"ט ה"ג.
40. שרק בסוכה וציצית נאמר "תעשו", משא"כ בלולב וכו' ומ"מ מברכין – ראה לקו"ש שם.
41. עיין לעיל שם הערה 56 שגם להבבלי שאין מברכין ס"ל דהוי מצוה.
42. ועיין לעיל שם יתירה מזו בהולכת דם למזבח שנעשה עבודה.
43. שו"ע יו"ד סרמ"ו ס"א וברמ"א שם. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ג ס"ד.
44. משא"כ ההמשך שם "ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה כו' ויחלוק עמו כו'" – שזהו מפני תורתו של הלומד כו' וברשותו.
*. רפ"ב דקידושין.
45. הל' ת"ת לאדה"ז ספ"א. מסוטה כא, א. רמ"א שם ס"ו.
46. ראה בארוכה לקו"ש חי"ד ע' 37 ואילך.

עמוד 236

47. ואפילו את"ל שזהו בגדר מצות פו"ר – הרי האיש והאשה הפכים הם בזה: האשה קרקע עולם (סנהדרין עד, ב) ובאיש – אין קישוי אלא לדעת (יבמות נג, סע"ב).
48. ראה לקו"ש שם ע' 2־41 והערה 43. ולהעיר מזה שנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן כו' (הל' ת"ת שם) שזה שחייבות ללמוד הוא רק בכדי שידעו היאך לעשות המצוה שלהן ובכ"ז נעשה הלימוד ענין בפ"ע ולכן מברכות הן ברכות התורה (שו"ע אדה"ז סו"ס מז) – וראה לקו"ש שם.
*. ראה שד"ח שם ד"ה עתה.
49. וכמה נפק"מ בין דעה זו להדיעה שהקטן מחוייב מלכתחילה.
*. עוד דוגמא – לדעת (שו"ת) מהרי"ק סקכ"ו: ואע"ג דלוה בריבית פסול לעדות אע"ג שאין לוקח ממון שאין שלו נראה לע"ד דכיון שעבירת לקיחת הממון דמלו' על יד הלו' נעשית וא"א מבלעדו חשיב עד חמס .. והיינו דמשני תלמודא מלוה הבאה בריבית כלו' שהלואת הריבי' נעשית ע"י המלוה והלוה וא"א לה זולתה. ובשו"ע אדה"ז ריש הל' רבית – שהוא מפני חומר העון, וי"ל שזהו טעם על הבא שם תיכף לאח"ז שיש אזהרה מיוחדת ללוה – אבל מסגנון הל' משמע דקאי גם על לפניו. – וראה בהמצוין במ"מ שם.
50. ר"ה ו, סע"ב. קדושין לד, ב.

עמוד 237

51. ר"ה שם. וראה פרש"י קדושין שם.
52. ר"ה שם ד"ה אשה (ועוד קושיות). וראה גם ד"ה הנ"ל קדושין שם.
53. חגיגה ו, רע"א.
54. וי"ל דגם בזה הרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו אזלי. דבהל' חגיגה (פ"א סה"א) כתב הרמב"ם "ונשים חייבות במצוה זו" והראב"ד כתב "לא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמח אותה". ובלח"מ (וראה כס"מ) שם, דהרמב"ם לא ס"ל כרש"י אלא כפי' התוס' וכאביי, והראב"ד טעמו "דכיון דאין החיוב על האשה אלא על הבעל לא הי' לו לומר ונשים חייבות במצוה זו". ועפ"ז רש"י ותוס' וכן הרמב"ם והראב"ד (ראה לעל הערה 25) לשיטתייהו אזלי במצות חינוך אם ע"י זה שהוא בגדר המצוה – נעשה מחוייב בדבר.
55. עוד דוגמא לנדו"ד "ברכת כהנים", שגדר המצוה הוא שכהנים מברכים לישראל. ועפ"ז תובן דעת החרדים (מ"ע כו' התלויות בפה כו' לקיימם בכל יום פ"ד אות יח) וההפלאה (כתובות כד, ב ברש"י ד"ה דאיסור עשה) הובא בשע"ת או"ח סקכ"ח סק"ב שיש מצות עשה על הישראל שיתברך. ובהפלאה שם: וכן מצינו בכל מקום אע"ג דבתורה אינו מפורש הציווי אלא על העושה, המצוה על שניהם, כגון ביבם יבמה יבא עלי' והמצות עשה גם עלי' כו' (ולא הביא דברי הר"ן הנ"ל בפו"ר, כי האשה במצות יבום היא יותר מאשר בפו"ר).
16.
56. ראה לקו"ש חי"א ע' 44 ואילך במצות פדיון הבן ומילה. ובשוה"ג להערה 19 שם הטעם שלא אמרינן כן גם בפדה"ב ומילה (כבת"ת). וע"פ ביאור הנ"ל בפנים יש להעיר במש"כ הצ"צ החילוק דת"ת לשאר מצות שבהם מחויב מד"ס משא"כ בת"ת שמחויב האב מדאורייתא וא"כ שמא על הקטן יש חיוב – מהשקו"ט הידועה האם דרבנן חל על החפצא (ראה צפע"נ כללים בערכו. אתוון דאורייתא כלל יוד. ובכ"מ).

עמוד 238

57. לכאורה י"ל מעין זה במצות ראי' שמלשון הרמב"ם במ"ע נג משמע שהחיוב לעלות "עם כל בן זכר שיש לו שאפשר לו להלך לבדו" הוא מדאורייתא, וכ"מ ברמב"ם הל' חגיגה פ"ב ה"ג – שלא כתב שהוא מד"ס כמ"ש בהל' ציצית ברכות סוכה ולולב (אבל ראה לח"מ וקרית ספר שם). וכן מפורש בפיה"מ להרמב"ם חלה פ"ד מי"א (וראה טו"א חגיגה (ו, א סוף קטע המתחיל פיסקא) דמירושלמי חגיגה פ"א ה"א משמע דקטן ד(ב"ש ו)ב"ה חייב מה"ת. וראה העמק שאלה לשאילתות שאילתא קלז סק"ב דלהרמב"ם הוא גם לקרבן). כי מכין שנאמר "כל זכורך" הרי התורה רבי' לקטן, א"כ נכללו במצוה מדאורייתא. ועפ"ז מובן מה שהביא הכתוב ד"כל זכורך" אף שבבבלי כתב דקרא אסמכתא בעלמא. ועפ"ז חידוש הוא לכאורה דיש מה"ת חיוב "כדי לחנכו במצות" וראה העמק שאלה שם ואכ"מ.
58. צפע"נ הל' תרומות פ"ב הי"ב (מג, סע"ב ואילך). שו"ת דווינסק ח"ב ס"ט־י. אלא שבשו"ת שם סי' יוד כתב "דגבי פסח ברמב"ם .. מיירי שכבר הגיע לי"ג שנה רק לא נגמרו ב' שערות השיעור שלו אז ולכך אם בפ"ש כבר נגמר י"ל דהוה גדול למפרע ולכך א"צ". ועיי"ש מה שמביא מפסחים צב, ב למ"ד דרך רחוקה רחמנא פטרי' ומ"מ אם עשה פסח יצא כו'.
59. להעיר מלשון אדה"ז בשו"ע הל' שבת סשמ"ג ס"ח. וראה בארוכה לקו"ש חכ"ו ע' 69 ואילך.
60. ביאור דברי הרמב"ם ביסוד הנ"ל מובן גם ע"פ שאר מפרשי הרמב"ם. אבל יומתק ושייך יותר לנדו"ד – ע"פ הצפע"נ. וראה לקו"ש שם.
*. ועד"ז (ויתירה מזו) י"ל במצות הקהל, בנוגע להטף. נתבאר בארוכה בלקו"ש חי"ט ע' 363 ואילך.

עמוד 239

61. עייג"כ יד המלך לרמב"ם שם. וראה שד"ח כללים מערכת קוף כלל נב.
62. כריתות שם. רמב"ם הל' איסוב" פ"א הי"ג ואילך.
63. שם פ"ג הי"ד.
64. ראה צפע"נ הל' איסו"ב שם. ושם, שלדעת הרמב"ם "החיוב הוא רק בה ולא בו".
65. עפהנ"ל (בחילוק ביאת שפחה חרופה לעריות) אולי יש לבאר גם זה שבעריות חייב אחד המערה ואחד הגומר וחייב בין כדרכה בין שלא כדרכה ועוד, משא"כ בשפחה חרופה פטור עד שיגמור ביאתו ופטור שלא כדרכה וחייב רק כשהוא ברצונה ועוד (רמב"ם הל' איסו"ב פ"א ה"י. פ"ג הט"ו. וש"נ) – כי מכיון שכל האיסור תלוי רק בה – צ"ל הפעולה בה (הביאה) בשלימות וברצונה, משא"כ שאר עריות.

עמוד 240

*. להעיר גם ממהרי"ק דלעיל הערה *49.
66. וי"ל שהרמב"ם רמזו בזה שמסיים בהלכה זו דוקא "שאין האיש חייב קרבן עד שתתחייב היא מלקות שנאמר בקורת תהי' והביא את אשמו" – דלכאורה אינו נוגע להלכה זו. בפשטות קאי ע"ז שכתב "והוא שתהי' גדולה ובעולה וברצונה כמו שביארנו", והטעם לזה כיון "שאין האיש חייב קרבן כו'". אבל זה אינו מספיק, כי לכאורה פשיטא היא, שהרי כבר כתב לעיל (הט"ו) שצ"ל "גדולה הבעולה המזידה וברצונה"*, אלא שבזה מבואר הטעם שגם "בן ט' שנים ויום א' שבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן", כיון שכל גדר חיוב קרבן דהאיש בשפחה חרופה בא מצד שנעשה כאן מעשה שהיא חייבת מלקות ע"ז. וכן משמע שמפרש בקרית ספר הל' איסו"ב שם שכתב "בן ט' שנים ויום א' שביאתו ביאה הבא על שפחה חרופה הוא מביא קרבן כיון שהיא לוקה דכל שהיא לוקה מביא הוא קרבן כדילפינן כו'". וראה דבריו בהל' שגגות שם.
69. ובפרט ע"פ אגדה הובאה בר"ן סוף פסחים. חינוך מצוה שו. ועפ"ז גם ספה"ע שייכת לסברא הנ"ל בפנים, שאף שכל ענין הספירה הוא רק הכנה והכשרה למ"ת מ"מ נעשה מציאות וחשיבות בפ"ע ומברכין עלי'.
. ודוחק גדול לומר שהי' קס"ד שכשם שדין זה שונה שהקטן חייב קרבן, כן הי' אפ"ל שהיא חייבת מלקות גם אם היא קטנה, כי (נוסף ע"ז שעדיין קשה במ"ש "בעולה וברצונה", הרי) אין עונש מלקות לקטנה.
67. וע"פ כהנ"ל ובהערה שלפנ"ז משמע שזה "שאינו מביא (קרבן) עד שיגדיל ויהי' בן דעת" הוא לא לפי שרק אז נעשה עליו חיוב קרבן, אלא כפשטות הלשון (שהחיוב עליו תיכף אלא ש)אינו מביא עד שיגדיל. והטעם כיון "דבקרבנות כתיב רצון וכתיב לרצונכם תזבחוהו" (מגדול עוז הל' איסו"ב שם) או "משום שצריך שיקדיש הקרבן וזה רק במופלא סמוך לאיש" (צפע"נ השלמה ו, ד. וכ"פ בכס"מ ברמב"ם הל' ק"פ פ"ב ה"ד).
68. ראה רמב"ם הל' פסוהמ"ק ספי"ג דס"ל שגם אם "מהלך במקום שאינו צריך ה"ז הולכה והמחשבה פוסלת בה", והראב"ד פליג ע"ז. וע"פ ביאור הצפע"נ בגדר הולכה (ראה צפע"נ עה"ת ר"פ מסעי. מהד"ת נא, ג. וראה לקו"ש חי"ד שם ע' 39. וש"נ. לעיל ע'
200. דדבר המוכרח נעשה גם בזה חשיבות בפ"ע כו', י"ל שגם בזה הרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו אזלי, שגם בדבר שאינו מוכרח בעצם, ורק בפועל בנדו"ז הי' פעולה זו הכנה והכשרה לפעולה אחרת (ההולכה לפני הזריקה) גם בזה נעשה גדר מצוה. ועד"ז בנדו"ד בשפחה חרופה. ועד"ז דעת הרמב"ם בקרבן פסח על הקטן (אלא שבהולכה נעשה עבודה בפ"ע, כנ"ל).