239

ט' שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה, היא לוקה והוא מביא קרבן": כיון שעקב ביאתו הוא חייב מלקות מן התורה על ענין שפחה חרופה, וזוהי פעולה הגורמת לחיוב מלקות, מקבלת פעולתו תוקף מן התורה ו"מביא קרבן" – הוא זקוק לכפרה⁶¹.

ההסבר להבדל שבין איסור שפחה חרופה לבין איסורי עריות אחרים, שבהם הקטן פטור לגמרי⁶², נובע מהשוני הכללי שבין איסור שפחה חרופה לבין איסורי עריות אחרים, כלשון הרמב"ם⁶³ "ביאת שפחה זו משונה מכל ביאות אסורות שבתורה, שהרי היא לוקה שנאמר בקורת תהיה והוא חייב קרבן אשם שנאמר והביא את אשמו, אחד שוגג ואחד מזיד בשפחה חרופה מביא אשם". מסגנון זה מובן, שהשוני בעונש הוא הוכחה לכך שעצם האיסור "ביאת שפחה זו משונה".

וכך מובן גם מהמשך דברי הרמב"ם "הבא עליה ביאות הרבה בין בזדון בין בשגגה מביא אשם אחד אבל היא חייבת מלקות על כל ביאה וביאה... כשאר חייבי לאוין", כלומר, לגביה הביאה היא כמהות של חייבי לאוין, אך לא כן לגבי האיש⁶⁴.

ויש לומר, שזהו ביאורם של דברי ה"מגיד משנה": "מפני שהוא סובר שהכל תלוי בה...": בגמרא נאמר "בזמן שהאשה לוקה האיש מביא קרבן, אין האשה לוקה אין האיש מביא קרבן, מנלן (= מנין לו?) אמר רבא, דכתיב: ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה, מכדי עד הכא באיש קא מישתעי קרא (= הרי עד כאן דיבר הפסוק אודות האיש) נכתוב והביא את אשמו לה' ולבסוף לכתוב בקורת תהיה, אמאי כתב רחמנא ברישא (= מדוע כתבה התורה תחילה) בקורת תהיה ולסוף כתב והביא את אשמו לה', הכי קאמר, אם בקורת תהיה היא והביא את אשמו לה', ואם לא תהיה בקורת לא יביא הוא את אשמו".

ומסביר הרמב"ם, שאין זה סימן בלבד, אלא כעין טעם וסיבה: "והביא את אשמו לה'... וכפר עליו..." הוא תוצאה מכך שגרם ל"בקורת תהיה", גרם לאשה חובת מלקות⁶⁴.

ולכן קשור הענין גם לקטן: באיסורי עריות אחרים חל האיסור על הבועל והנבעלת – כל אחד כשלעצמו, ואין מוטלים על הקטן חובות וענשים, גם לא לצורך כפרה, וכן אין הוא נכלל בחובה המוטלת על אחר, כי פעולת הבועל היא איסור וחובה בפני עצמה.

אך לעומת זאת בענין שפחה חרופה "הכל תלוי בה"⁶⁵ – חובת האשם