שיחה א

242שיחה א

א. הקושי על ד"ה של רש"י: "ששת ימים"

כבר דובר פעמים רבות על הדיוק הנפלא בלשונו של רש"י בפירושו על התורה, וזאת לא רק בפירושו, אלא גם במילים שהוא מצטט מן הפסוק לפני תחילת פירושו ("דיבור המתחיל"), כ"כותרת".

לפי זה נדרש הסבר לפירוש רש"י בפרשתנו: בתחלת פרשת המועדות¹, לאחר ההקדמה "וידבר... דבר אל בני ישראל... מועדי ה'... אלה הם מועדי", נאמר בפסוק²: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו...", ואחר כך ממשיכה התורה "אלה מועדי ה'...", ומונה את כל המועדים.

מפסוק זה מצטט רש"י את המילים "ששת ימים" ומפרש: "מה ענין שבת אצל מועדות ללמדך שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאילו חלל את השבתות וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאילו קיים את השבתות".

לא מובן: הקושי בפסוק הוא, כלשון רש"י, "מה ענין שבת אצל מועדות", ולפי זה היה עליו לצטט את המילים "וביום השביעי שבת", ורק אותן. במקום זאת הוא מצטט "ששת ימים" ואל המילים "וביום השביעי שבת", הוא אפילו אינו רומז בתוספת של "וגו'"³?!

ב. ההסבר לכאורה, ושלילותו

לכאורה ניתן היה לומר, שבצטטו את המילים "ששת ימים" מתכוין רש"י אל הפסוק כולו, ולא למילים אלו בלבד, כפי שמוצאים במספר מקומות, שרש"י מצטט התחלה של פסוק או ענין, ללא תוספת "וגו'".

לדוגמא: על הפסוק⁴ "ועשו את האפוד" אומר רש"י: "אם באתי לפרש... לכך אני כותב מעשיהם כמות שהוא...", ומסביר שם את כל פרטי הכנת האפוד, הכתובים בפרשה כולה, ולמרות זאת הוא מצטט רק את המילים "ועשו את האפוד". ללא תוספת "וגו'".

וכך גם בפירוש רש"י על הפסוק "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם", הבא לאחר פירושו ל"ששת ימים", מסביר רש"י את הטעם להישנות הפסוק כולו, ולמרות זאת הוא מצטט רק את תחילת הפסוק "אלה מועדי ה'", ללא "וגו'".

אך אין לומר כך בעניננו, כי רש"י מסתפק בציטוט תחילת הפסוק והענין בלבד, רק כאשר התחלה זו כוללת את 243תוכן הענין שאותו הוא מפרש, כבדוגמאות הנ"ל: רש"י אינו מסתפק בציטוט "ועשו" בלבד, אלא מוסיף "את האפוד", כי על נקודה זו מוסב פירושו – עשיית האפוד. וכך גם בפסוק "אלה מועדי..." אין רש"י מצטט רק את המילה "אלה", אלא: "אלה מועדי ה'".

ואילו בעניננו דן פירוש רש"י ב"(מה) ענין שבת...", בעוד אשר המילים "ששת ימים" אינן מכילות את "ענין שבת", אפילו לא באופן חלקי.

ג. מדוע הצד השלילי תחילה?

שאלה נוספת מתעוררת על לשונו של רש"י: מדוע מתחיל רש"י בצד השלילי "שכל המחלל את המועדות...", ולא בצד החיובי – "כל המקיים את המועדות...", במיוחד כאשר הפסוק המשווה ביניהם מדבר על הצד החיובי של שמירתם?

ולמרות שהפירוש, בסדר זה, לקוח מ"תורת כהנים"⁵, הרי ידוע, כפי שמוסבר פעמים רבות, שרש"י אינו מצטט בפירושו את דברי חז"ל בלשונם אלא באופן המסביר את פשוטו של מקרא, וזאת בנוסף לכך ש"תורת כהנים", לפי גירסתנו, אינו מתעכב על מילות הפסוק אלא על הענין באופן כללי.

לכאורה, ניתן היה לענות על כך: בהשוואת יום־טוב לשבת מתכוון הפסוק, בעיקר, למנוע את ההקלה בעשיית מלאכה ביום־טוב, מתוך מחשבה שיום־טוב, ואיסור המלאכה שבו, נקבע על ידי בית דין⁶ בלבד ותלוי בו. לפיכך מושם הדגש העיקרי כאן על האזהרה "כל המחלל...", ורק אחר־כך מביא את ההמשך – "כל המקיים...".

אך אין די בתשובה זו, מפני שההשוואה בין יום־טוב לשבת מתבטאת בפסוק על־ידי החיוב בשמירת המועדות וקיומם, ולא בשלילה של חילול שבת ויום־טוב, ולכן היה צריך רש"י, בפירושו על הפסוק, לכתוב רק את הצד החיובי, או, לפחות, לכתוב את שני הצדדים לפי סדר הפסוק – "כל המקיים...", ורק אחר־כך "כל המחלל..."?

ד. הקושי הוא על ההקדמה "ששת ימים..."

ההסבר לכך הוא:

השאלה "מה ענין שבת אצל מועדות" לגבי שבת כשלעצמה איננה קשה כל־כך לפי פשוטו של מקרא⁷, כי, כתשובת מספר מפרשי־התורה, גם השבת נכללת ב"אלה מועדי ה'...", מפני שהיא יכולה להיקרא "יום מועד"⁸, בהיותה יום האסור במלאכה. ואף אם נאמר שהשבת אינה נכללת ב"מועדי ה' אשר תקראו...", בכל זאת 244ניתן לומר, שהפסוק מזכיר, בדרך אגב, את השבת, כדי להראות את ההבדלים בין שבת ליום־טוב⁹: (א) שבת שלא כיום־טוב, אינה תלויה בבית דין⁹. (ב) השבת שלא כיום־טוב נקראת "שבת שבתון", מפני שאסורה בה גם מלאכת אוכל־נפש¹⁰.

תמיהתו של רש"י כאן היא לגבי ההקדמה לשבת: "ששת ימים תעשה מלאכה" – בציווי הראשון בתורה¹¹ על השבת מובן, שיש צורך בהקדמה "ששת ימים¹²", כי התורה צריכה להבהיר לפני האיסור על עשיית מלאכה בשבת, שאין לחשוש למניעת פרנסה וכדומה, שהרי "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך"¹³.

ועוד: א) ההקדמה "ששת ימים..." מתאימה להמשך הפסוק שם, שהטעם לשמירת שבת הוא "כי ששת ימים עשה ה'... וינח..."¹⁴. ב) מ"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך"¹⁵ לומדים, כדברי רש"י¹⁶, ש"כשתבוא שבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה...".

אך כאן, בפרשת אמור, אין זה המקום העיקרי לאזהרה על שבת, והיא מוזכרת בדרך־אגב, בגלל שאר המועדים, ומתעוררת השאלה: מהו הקשר של ההקדמה של ששת הימים לפני שבת ל"מועדות" – התורה היתה צריכה להתחיל ב"ביום השביעי שבת שבתון..."?

לשאלה זו עונה רש"י על־ידי דברי חז"ל "מה ענין שבת אצל מועדות ללמדך שכל המחלל..." – הפסוק רוצה להשוות את החומרה בעשיית מלאכה במועדות לחומרת עשיית מלאכה בשבת, ומכך מובן מדוע מקדימה התורה "ששת ימים תעשה מלאכה".

ה. שני סוגי זמן

ההסבר לכך הוא:

"ששת ימים" אינם רק כמות של ששה ימים נפרדים, אלא מציאות של יחידה מגובשת, משך זמן של "ששת ימים", כפי שמסביר רש"י מאוחר יותר¹⁷ "כל מקום שנאמר שבעת שם דבר הוא שבוע של ימים .. וכן כל לשון שמונת ששת..." – תקופה אחת של שישה, שבעה או שמונה ימים.

זוהי המשמעות של "ששת ימים תעשה מלאכה": הקדוש־ברוך־הוא קבע מציאות מיוחדת של "ששת ימים", שרק בה מותרת עשיית מלאכה. כלומר, כל הזמנים שאינם 245נכללים בתקופה של "ששת ימים" (ימי החול) אסורים במלאכה.

לפי זה מובן מדוע אומרת התורה בתחילת פרשת המועדות "ששת ימים תעשה מלאכה": בכך מגדירה התורה שני סוגי זמן כלליים לגבי עשיית מלאכה: א) תקופה של "ששת ימים" המותרים במלאכה – "תעשה מלאכה". ב) כל זמן אחר – אסור במלאכה¹⁸.

מכך מובן, כיצד לומדים מכאן, ש"כל המחלל את המועדות... כאילו חלל את השבתות וכל המקיים... כאילו קיים השבתות", למרות שלגבי העונש וכדומה אין איסור עשיית מלאכה ביום־טוב שווה לאיסור עשיית מלאכה בשבת, אבל באופן כללי זהים שני סוגי הזמן, ואינם נכללים ב"ששת ימים".

ו. התשובות לשאלות על רש"י

לפי זה מובן מדוע מצטט רש"י רק את המילים "ששת ימים", ואף אינו מוסיף "וגו'": בכך הוא מדגיש, ש"ששת ימים" הוא סוג נפרד של זמן, והמשך הפסוק "וביום השביעי..." אינו המשך ל"ששת ימים", אלא סוג נפרד של זמן, שאסור בעשיית מלאכה, ולכן "כל המחלל... וכל המקיים...".

הוא אף אינו מוסיף "תעשה מלאכה", מפני שזוהי רשות¹⁹, וההבדל בין ששת ימים לבין המועדות הוא באיסור מלאכה.

כלומר ב"ששת ימים" מתכוון כאן רש"י לענין הכללי של ששת ימים, כבדוגמא של "ועשו את האפוד" שלעיל.

בכך מובן גם הסדר בדברי רש"י – תחילה "כל המחלל...", ואחר־כך "וכל המקיים...",: ההשוואה בין יום־טוב לשבת נלמדת מ"ששת ימים", כאמור לעיל, ולכן יוצא, שהענין נלמד לגבי חילול יום־טוב: המחלל יום־טוב על־ידי עשיית מלאכה משנה את הגבולות שבין "ששת ימים" לבין הזמן האסור במלאכה, שהוא מחוץ ל"ששת ימים", ולכן הוא "כאילו" מחלל את השבתות. ומכלל לאו אתה שומע הן – מכך מובן ש"וכל המקיים את המועדות... כאילו קיים השבתות".

ז. מ"יינה של תורה"

מ"יינה של תורה" בפירוש רש"י זה:

ידועים דברי חז"ל²⁰ על "ששת ימים תעבוד" – "זו מצוות עשה". כלומר, 246עשיית מלאכה בששת ימי החול אינה רק מותרת, אלא היא מצוה ודרך בעבודת ה' של היהודי. וידוע²¹, שצריכה להיות הכנה של "בכל אשר תעשה" – הכנת כלי בדרך הטבע – ואז זוכים ל"וברכך ה' אלוקיך".

מצד שני, סדר זה הכרחי רק מצד הגוף הגשמי של היהודי, שבו "מתלבשת" הנשמה, שמפני ההעלם וההסתר שבו הוא נזקק לפי התורה לנהוג בדכי הטבע²², כמאמרי חז"ל: "אין סומכין על הנס"²³, "דינא דמלכותא דינא"²⁴, וכדומה.

ואילו מצד נשמת־היהודי, הרי לא רק שאין הכרח בהזדקקות לעשיית מלאכה, אלא, להיפך, אין מקום למלאכה, מפני שהנשמה אינה מוגבלת בהגבלות הגוף, והיא "לא נמסרה לגלות"²⁵, היא נעלית מן ההסתר שבעולם, וניצבת "קמי מלכא" (=לפני המלך); ובדרגה גבוהה זו, דומה עשיית מלאכה ל"מאן דמחוי קמי דמלכא... (=מי שנוקף אצבעו לפני המלך)²⁶, כשם שאם "יתפלל כל היום כולו"²⁷ הרי אסור האדם במלאכה, ואף ב"מחוי"²⁸ (=נקיפת אצבע) – כל היום כולו.

לפיכך נדרש מצד הנשמה הענין של "תשבות".

ואלה שני הקצוות הנדרשים בעבודה הרוחנית של היהודי: ב"ששת הימים", שאז הוא טרוד לפי התורה בעניני הגוף, הרי קיימת מצות עשה של תעבוד. אך בימי שבת ויום־טוב, כאשר מאיר אצל ישראל אור הנשמה, אז עליו להתעלות מעל לגוף וצרכיו, ואז נשלל לחלוטין הענין של עשיית מלאכה²⁹.

וכיון שהנשמה נעלית מן הגוף והגלות, משפיע הדבר סוף־כל־סוף על הגוף, שמבלי להתחשב בכך שהוא מוגבל בהגבלות ובגלות, תאיר אצלו 247הנשמה במלוא עצמתה, כפי שהיא נעלית מהגבלות ומגלות³⁰.

עד שהגוף יצא על־ידי כך מן הגלות, במובן הפשוט, בגאולה האמיתית והשלמה על־ידי משיח צדקנו בקרוב ממש.

(משיחת ש"פ אמור תשל"ד)