תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך יז אמור

שיחה ב

248שיחה ב

אמור

א. פירוש רש"י על "בכל מושבותיכם"

בפירושו על הפסוק¹ "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו... עד הביאכם את קרבן... בכל מושבותיכם" אומר רש"י: בכל מושבותיכם, נחלקו בו חכמי ישראל יש² שלמדו מכאן שהחדש נוהג בחוצה לארץ ויש אומרים³ לא בא אלא ללמד שלא נצטוו על החדש אלא לאחר ירושה וישיבה, משכבשו וחלקו⁴.

ולכאורה, משמעות המילים "בכל מושבותיכם" ברורה: בכל מקום שבו אתם מתיישבים⁵. ויתר על כן: מילים

ב אלו כתובות במספר מצוות אחרות⁶, ואף לפני פסוקנו, וברובן אין רש"י מפרשן⁷. מדוע, אפוא, מפרש רש"י מילים אלו?

248באופן כללי מובנת התשובה לשאלה זו: על המילים "בכל מושבותיכם" הכתובות לפני כן, בפרשת צו⁸, באיסור אכילת דם, אומר רש"י: לפי שהיא חובת הגוף ואינה חובת קרקע נוהגת בכל המושבות. וכיון שאיסור חדש אינו חובת הגוף אלא חובת קרקע, ויותר מכך: בפשטות קשור איסור חדש לעומר שהוא "ראשית קצירכם" מ"קצירה"⁹ של "הארץ", וצריך להיות לכאורה שלא ינהג "בכל מושבותיכם".

לכן אומר רש"י, שלמרות זאת "יש שלמדו מכאן שהחדש נוהג בחוצה לארץ": המשמעות של "בכל מושבותיכם" היא כפשוטה, והפסוק בא ללמדנו שאיסור חדש הוא יוצא מן הכלל¹⁰, שהוא נוהג "בכל מושבותיכם" וגם "בחוצה לארץ", למרות שהוא חובת קרקע.

ב. השאלה על התאמת הפירוש השני לפשט

אך צריך להבין: הפירוש הפשוט של "בכל מושבותיכם" הוא כפירוש הראשון, של "יש שלמדו" (גם "חוצה לארץ"), ומדוע מביא רש"י גם את הפירוש השני, שמשמעות "בכל מושבותיכם" היא "לאחר ירושה 249וישיבה", שאין לו מקום לפי פשט הפסוקים?

הקושי מתחזק יותר: כבר נאמר פעמים רבות שכאשר רש"י מוסיף ומציין לפני פירוש הפסוק, שישנם שנים או יותר פירושים, הוא מתכוון להדגיש, שלפי הפשט, פירושים אלו הם "שקולים". והוא מקדים פירוש אחד לאחד רק מפני שאי אפשר לכותבם בבת אחת.

וכך גם בעניננו: בהקדמתו "ונחלקו בו חכמי ישראל" מתכוון רש"י לומר, שהפירוש השני "ללמד שלא נצטוו על החדש אלא לאחר ירושה וישיבה", איננו "רחוק" יותר מדרך הפשט מאשר הפירוש הראשון – גם "בחוצה לארץ".

ולכאורה: אף אם נאמר, שרש"י צריך להביא את הפירוש השני, מפני שלפי הפירוש הראשון אין מובן מדוע נוהג איסור חדש, שהוא חובת קרקע, גם בחוץ לארץ, הרי אי אפשר לומר שפירוש זה ("לאחר ירושה וישיבה") מתאים לדרך הפשט בדיוק כמו הפירוש הפשוט הנ"ל של "בכל מושבותיכם", (שהוא פירוש מילים אלו בכל מקום¹¹)?

ג. הפירוש השני אינו סותר לכלל לגבי חובת קרקע

ההסבר לכך הוא:

באיסור "לסרס שום בהמה וחיה", הכתוב בפרשתנו לפני כן¹², נאמר "ובארצכם לא תעשו". ורש"י מפרש: "לכך נאמר בארצכם – לרבות כל אשר בארצכם, שאי אפשר לומר לא נצטוו על הסרוס אלא בארץ, שהרי סרוס חובת הגוף הוא וכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ".

מכך רואים, שהכלל "כל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ" הוא חזק כל כך, שגם בפשוטו של מקרא, מוציאים את המילה "בארצכם" מפירושה הפשוט, כדי שלא תהיה סתירה לכלל זה¹³.

[כאן אין זה מקרה, שבו מביא רש"י דרש ומיישב "דברי המקרא דבר דבור על אופניו"!¹⁴ עקב קושי בפשט, כי רש"י אינו מציין שהפירוש "כל אשר בארצכם" הוא דרש, ואף אינו מזכיר שהפירוש נלקח מדברי חז"ל¹⁵, אלא הוא אמר זאת כפשט: לפי דרך הפשט משתנה המשמעות של "בארצכם", כדי שלא תהיה סתירה לכלל של "כל חובת הגוף..."].

250מכך מובן שגם החלק השני של הכלל, ש"חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ"¹⁶, צריך להתאים בכל מקום, גם כאשר צריך בדרך הפשט לשנות לשם כך משמעות של מילה.

וכך גם בעניננו: רש"י אינו יכול להסתפק בפירוש שחדש "נוהג בחוצה לארץ", שהוא ההיפך מן הכלל ש"חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ". ולכן הוא מביא פירוש נוסף למילים "בכל מושבותיכם" ("לאחר ירושה וישיבה"), שהוא איננו סותר לכלל זה, גם אם הוא אינו מתאים כל כך למילים אלו (בדומה לפירושו על "בארצכם לא תעשו").

ד. שני הפירושים "שקולים"

אבל גם פירוש זה איננו "חלק"¹⁷, ולפיכך מביא רש"י גם את הפירוש "מכאן שהחדש נוהג בחוצה לארץ", כי המילים "בכל מושבותיכם" כתובות במספר מצוות, ובכל מקום¹¹ הכוונה היא שהחובה חלה גם בחוצה לארץ.

ויוצא, שפירוש המילים "בכל מושבותיכם" כאן, שהוא "לאחר ירושה וישיבה", הוא יוצא מן הכלל מכל שאר המקומות שבהם כתובות מילים אלו! ולכן מביא רש"י גם את הפירוש הראשון.

בכך מובן כיצד שני הפירושים של רש"י "שקולים" בדרך הפשט: בשניהם קיים אותו קושי, ש"בכל מושבותיכם" כאן הוא יוצא מן הכלל: לפי הפירוש הראשון, חובת חדש בחוץ לארץ יוצאת דופן, גם לפי פשוטו של מקרא, מן הכלל "חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ". ולפי הפירוש השני, הרי משמעות המילים "בכל מושבותיכם" יוצאת דופן ממשמעותם בכל שאר המקומות בתורה, שבהם הכוונה גם לחוץ לארץ.

ה. איסור חדש צריך לעורר רגש מתאים

אך כיון ששני הפירושים "שקולים" 251לפי הפשט, יכול תלמיד ממולח לשאול: מהן סברותיהם של בעלי המחלוקת, אשר לפי אחד מהם מלמדות המילים "בכל מושבותיכם" שחדש נוהג בחוץ לארץ. ולפי האחר – רק בארץ "לאחר ירושה וישיבה"?

רש"י רומז להסבר על כך, באמצעות הביטוי "ונחלקו בו חכמי ישראל", שאינו כביטוי הרגיל "ונחלקו בו רבותינו". בכך הוא רומז¹⁸, שהמחלוקת אינה רק בלימוד פשט הפסוקים ("רבותינו"), אלא קשורה לשתי שיטות בהבנת והערכת תכונות ורגשות של יהודים – "חכמי ישראל", כדלהלן.

ההסבר לכך הוא: כל קרבן צריך לעורר בנפש האדם הרגשה המתאימה למשמעות הקרבן. לדוגמא: אצל קרבן חטאת ואשם – רגש של חרטה ותשובה¹⁹, בקרבן תודה – הודיה לה', וכדומה. ולכן נדרש בהקרבת קרבן גם, כלשון רש"י²⁰, ש"יכוין את לבו לשמים", בנוסף להקרבה הגשמית.

וזאת לא רק בקרבן יחיד. גם קרבן ציבור צריך לעורר אצל כל יחיד, שהוא חלק מן הציבור, את הרגש בהתאם לקרבן. לדוגמא: בקרבנות ציבור המכפרים על היחיד²¹, צריך היחיד להתחרט על חטאו.

מכך מובן גם בעניננו: האיסור לאכול חדש, שהטעם הפשוט שלו הוא כדי ש"ראשית קצירכם" יהיה קרבן (עומר), צריך לעורר אצל היהודי הכרה והרגשה, שאת ה"ראשית" של כל עניניו הוא צריך להביא לה', ורק אחר כך "תאכלו".

אך כיון שהעומר מובא רק מ"קצירה" – הקציר של ארץ ישראל, וממילא מעורר רק את היהודים שבארץ ישראל²², במקומות²³ שמהם מובא העומר, מתעוררת השאלה: כיצד תתעורר הכרה זו, ש"ראשית קצירכם" שייך לה', אצל יהודי הנמצא בחוץ לארץ²⁴, שמהקציר שלו אין מביאים 252את קרבן העומר?

בכך ישנן שתי שיטות אצל "חכמי ישראל":

שיטה אחת סוברת, שגם הם אסורים בחדש, וכיון שאסור להם לאכול חדש עד היום שבו מביאים את העומר בארץ ישראל, הם יזכרו, ותתעורר בהם הכרה זו, ש"ראשית" שייך לה', למרות שאין מביאים את העומר מקצירם.

השיטה השניה סוברת, שאדרבה: הדרך לעורר בהם הרגשה זו איננה באמצעות איסור חדש, אלא, להיפך, עצם העובדה ששדותיהם של היהודים בחוץ לארץ אינם נכללים בחובת הבאת העומר, ובאיסור חדש, מעוררת בהם את ההכרה בשפל מצבם, שאינם ראויים להקרבת העומר ולאיסור חדש. וההכרה בשפל המצב תעורר בם את התשוקה, שצריכה להיות אצלם ביתר שאת ההרגשה שמעורר העומר אצל היהודים בארץ ישראל.

ו. ההסבר לסדר שבפירושי רש"י

לפי האמור לעיל, אפשר להסביר, בפנימיות²⁵ הענינים, מדוע מקדים רש"י את הפירוש האומר ש"חדש" חל גם בחוץ לארץ לפני הפירוש ש"חדש" חל רק בארץ.

אמנם, שני הפירושים שקולים בדרך הפשט, ורש"י מקדים את האחד לאחר רק מפני שאי אפשר לכתוב את שניהם בבת אחת, אך בכל זאת, כל ענין שבתורה הוא מדויק, ומובן, שיש איזשהו טעם, לפחות בפנימיות הענינים²⁶, שבגללו מקדים רש"י את הפירוש האחד לפני האחר:

ההבדל בין שני האופנים שלעיל ובין דרכי השפעתם על היהודי, הוא:

הדרך הראשונה, האוסרת אכילת "חדש" מעוררת את האוכל, את הגוף והנפש הבהמית²⁷. כי האיסור על אכילת מאכל מסויים מורגש בעיקר על ידי הגוף.

הדרך השניה, השוללת מן האדם את הקרבת העומר ואת איסור חדש, מעוררת את התשוקה להתרוממות ולהשגת הרגש הקיים אצל בני ארץ ישראל, ומשפיעה בעיקר על הנפש האלקית²⁸, שדוקא אצלה מתעוררת 253התשוקה להתעלות – "רוח... האדם העולה היא למעלה"²⁹.

ולפי זה מובן הסדר בפירושי רש"י: הפירוש הראשון – התחלת העבודה, כאשר הגוף והנפש הבהמית הם במלוא תקפם, צריכה להיעשות על־ידי פעולות שישפיעו על הגוף והנפש הבהמית. ורק אחר כך אפשר להגיע לפירוש השני – להשפעה על הנפש האלקית.

ז. ההבדל בין הפירושים – גם לגבי ארץ ישראל

ההבדל בין שני הפירושים איננו רק לגבי חוץ לארץ, אלא גם לגבי ארץ ישראל עצמה: האם איסור חדש בארץ ישראל חל רק "לאחר ירושה וישיבה", כפירוש השני, או לפני ירושה וישיבה, כפירוש הראשון³⁰.

לפי ההסבר שלפני כן ניתן להבין, ששני ההבדלים קשורים זה בזה, כי גם ההבדל בעבודה הרוחנית שבין שתי הדרכים שלעיל, איננו רק לגבי יהודי חוץ לארץ, אלא גם לגבי יהודי ארץ ישראל:

השיטה הראשונה, המדגישה בעיקר את העבודה המעוררת את הגוף והנפש הבהמית של היהודי, סוברת, שגם בארץ ישראל לא באה ההכרה ש"ראשית קצירכם" שייך לה', מצד העומר (ההקרבה לה'), אלא מצד איסור אכילת חדש המעורר את הגוף והנפש הבהמית.

ולכן חל איסור זה, לפי שיטה זו, 254מיד לאחר הכניסה לארץ ישראל, לפני ההתיישבות הקבועה (ירושה וישיבה) בארץ הקודש, שזהו סדר של הנהגה קדושה, של קדושת הנפש האלקית, כי הדרך להגיע להכרה זו אפשרית גם בתחילת העבודה לפני "ירושה וישיבה".

ואילו לפי השיטה השניה, שהדבר העיקרי המעורר את היהודי להכרה זו הוא הקרבת העומר, המשפיעה על הנפש האלקית, הרי פעולה זו אפשרית רק "לאחר ירושה וישיבה".

(משיחת ש"פ אמור תשל"ז)

הערות

עמוד 248

1. פרשתנו כג, יד.
2. תו"כ עה"פ. קידושין לז, א. ועוד.
3. קידושין שם.
4. הוספת רש"י "משכבשו וחלקו" [על לשון הגמרא (קידושין שם) "לאחר ירושה וישיבה"] – י"ל [נוסף על – שמפרש מהי "ישיבה"], שהוא לתרץ הלשון "בכל מושבותיכם" גם לפירוש זה (ראה הערה הבאה). והביאור: "לאחרי ירושה וישיבה" ע"ד הפשט אפ"ל גם לאחרי ירושה וישיבה דשבט אחד (ואולי י"ל דמספיקה ישיבה דעשרה מישראל – דבכו"כ ענינים צבור הוא. ואכ"מ), משא"כ "משכבשו וחלקו" היינו לאחרי י"ד שנה דכיבוש וחילוק דכל א"י (כמשנ"ת בארוכה – לקו"ש [המתורגם] ח"ט ע' 160 ואילך (בביאור פרש"י ר"פ תבוא עיי"ש)): ולכן נאמר "בכל מושבותיכם", כלומר: לא ב"מושבותיכם" סתם, "לאחר ירושה וישיבה" (שאפ"ל גם בנוגע דשבט אחד*), כ"א "בכל מושבותיכם" דכל ישראל – "משכבשו וחלקו".
5. לקמן בפסוק יז פרש"י (מתו"כ עה"פ. מנחות פג, סע"ב) "ממושבותיכם, ולא מחוצה לארץ" – אבל "יש לומר הטעם דבכל מושבותיכם הוא דמשמע אפילו ח"ל, אבל ממושבותיכם לא משמע רק א"י" (שו"ת הצ"צ יו"ד סרי"ח בתחילתו. וראה רמב"ן כאן פסוק טז בסופו*).
6. בא יב, כ (מצה). ויקהל לה, ג ("לא תבערו אש גו' ביום השבת"). ויקרא ג, יז (איסור אכילת חלב ודם). צו ז, כו (דם). פרשתנו כג, ג (שבת). שם, כא (איסור מלאכה בחגה"ש). שם, לא (איסור מלאכה ביוהכ"פ). מסעי לה, כט (רוצח ועיר מקלט).
7. וגם במקומות שמפרש "בכל מושבותיכם" (בא וצו שם*) – הרי אינו כדי לפרש ש"בכל מושבותיכם" פירושו שנוהג בכל מושבות גם בחו"ל [כי מאי קמ"ל? וכמו שלא פירש"י "בכל מושבותיכם" בשאר מקומות שבהערה הקודמת. וראה שוה"ג הב' להערה זו], כ"א לתרץ קושיא בהכתובים שם: בפ' בא: קשה לרש"י "דאי קרא אתא שיאכל בכל מושבותיכם .. (ו)הו"ל לכתוב בכל מושבותיכם בקרא של בערב תאכלו מצות" (גו"א שם)**, ולכן מפרש
. ואף שהעומר חובת צבור – ראה לקמן הערה 17.
. וצע"ק שלא הזכירו בצ"צ שם. וכן מ"ש בצ"צ שם "ואפשר גם ר"י בר"י במנחות כו' לא פליג רק על פי' מושבותיכם דגבי חדש ולא על פי' ממושבותיכם דגבי שתי הלחם" – הוא ברמב"ן שם.
. וזה שפירש בפ' מסעי הוא מפני שדבר חידוש הוא שסנהדרין (קטנה) נוהגת גם בחו"ל (ובפרט שזהו רק "כל זמן שנוהגת בא"י – רש"י שם). בפ' ויקרא – ראה שוה"ג הג' להערה זו.
. ברא"ם ושפ"ח שם, שקושיית רש"י היא, דמכיון שמצה היא חובת הגוף הרי פשיטא שנוהגת בכל מושבותיכם ולמה הוצרך לומר (וכקושיית הש"ס קידושין לז, ב. וראה רא"ם שם) – אבל נוסף על מה שהקשה עליו בגו"א שם, הרי מזה שבשאר מקומות שבהערה הקודמת [לבד דפ' צו (כבפנים ההערה ושוה"ג שלאח"ז) ופ' מסעי (כבשוה"ג שהוא דין פרטי ונוסף, שצ"ל מצה כזו ש"ראוי' ליאכל בכל מושבותיכם": בפ' צו: א) לא כתב ש"בכל מושבותיכם" פירושו "בכל מושבות", כ"א לתת טעם וביאור "לפי שהיא חובת הגוף כו'". ב) כוונת רש"י היא בעיקר לתרץ "למה הוצרך לומר" בכל מושבותיכם (כהמשך דברי רש"י)***.

עמוד 248

8. שם. הקודם)] לא פרש"י למה נאמר, אף שמצות הנ"ל הן חובת הגוף (וכמו שהקשה בש"ס שם – על כמה מהנ"ל. והאריך גם ברמב"ן פרשתנו כג, טז), מוכח, דלרש"י – ע"ד הפשט מצינו בכ"מ בתורה שבכל ציווי בפ"ע מפרט כל פרטיו אף אלה שיש ללמדם מציווים הדומים לו (ומהם – שגם סברא הם) – ראה פרש"י לעיל כ, ט בסופו: ופשוטו (דדמיו בו) כו' שהוא גרם כו' – ונשנה זה כו"כ פעמים בהציווים שלאחריו (וביניהם כמה שלא נשנו עוה"פ) זה אחר זה באותה הפרשה, עאכו"כ בנדו"ד שבאים בהפסק דינים שאינם "בכל מושבותיכם".
9. פרשתנו שם, יוד. וראה (ע"ד ההלכה) מנ"ח מצוה שב.
10. ועפ"ז תומתק הוספת רש"י "שלמדו מכאן שהחדש"*, ולא כתב בקיצור (כבתו"כ) – "(י"א) שנוהג (בארץ ו)בחוצה לארץ", דלכאורה הרי זהו פירוש הפשוט ד"בכל מושבותיכם" (כבפנים), ולא לימוד מכאן. ולחידודי י"ל עוד: מקום לפרש שקאי על תבואה שגדלה בא"י שהוציאה לחו"ל (כבירושלמי קידושין פ"א סה"ח. הובא במג"א או"ח סו"ס תפט) – ועפ"ז גם הרווחנו שאינו בסתירה להכלל דחובת קרקע נוהגת רק בארץ – ולכן מדייק רש"י ד"יש שלמדו מכאן שהחדש נוהג בחוצה לארץ", כלומר: למדים שהחדש (ההתחדשות) הייתה בחו"ל ונוהג בחו"ל (משא"כ בהנ"ל – שההתחדשות הייתה בא"י).
. ומפני שהוכפל "בכל מושבותיכם" באותו האיסור (דם), שהרי כבר נאמר לעיל בפ' ויקרא, וכדמוכח ג"כ מזה שעה"פ בפ' ויקרא (שקדם לפ' צו) לא פרש"י למה הוצרך לומר (אף שהוא חובת הגוף). [ברא"ם וגו"א ויקרא שם, שכוונת רש"י שם במש"כ "יפה מפורש בת"כ כל הפסוק הזה" – היא לתרץ (גם) למה הוצרך לומר "לדורותיכם בכל מושבותיכם" (מכיון שהוא חובת הגוף), וכבש"ס קידושין שם. – ועדיין צריך ביאור שבויקרא ציין רק לתו"כ ולא כתב "שהיא חובת הגוף כו'", ובפ' צו ציין רק לקידושין וכותב "שהוא חובת כו' למה הוצרך לומר". ואכ"מ].
. לשון רש"י בפי' הב' "לא בא אלא ללמד" – ראה לקמן שוה"ג להערה 26.

עמוד 249

11. וגם בפ' בא שם שפרש"י "זה בא ללמד שתהא ראוי' ליאכל בכל מושבותיכם" – הרי חיוב מצה הוא בכל מושבותיכם כפשוטו, אלא שמצד הקושיא בהכתוב שם (כנ"ל הערה 7) נלמד עוד דין שהמצה צ"ל "ראוי' ליאכל בכל מושבותיכם".
12. כב, כד.
13. ולכאורה בנוגע לשילוח עבדים ביובל שהוא חובת הגוף (קידושין לח, ב) ונאמר (בהר כה, י) "וקראתם דרור בארץ לכל יושבי'" [ובקידושין שם, שמטעם זה צריך לימוד מיוחד שנוהג בחו"ל] – ומ"מ לא פירש רש"י כלום. וי"ל בפשטות שהרי זו מצוה שהזמן (יובל) גרמא – (ושמיטה) ויובל אינו אלא בארץ.
14. לשון רש"י בראשית ג, ח.
15. חגיגה יד, סע"ב. שאילתות דר"א פרשתנו סק"ה בסופו (הובא בתוד"ה ת"ל שבת קי, ב). וראה תו"כ עה"פ.

עמוד 250

16. לשון הגמרא קידושין לז, א.
17. לפי' זה קשה לכאורה: בפרש"י שלח (טו, יח) הביא הכלל ד"כל ביאות שבתורה .. אינה אלא לאחר ירושה וישיבה" (כ"אידך תנא דבי ר"י" – קידושין שם, ב), ומכיון שנאמר כאן (פסוק יוד) "כי תבואו אל הארץ", הרי גם בלי "בכל מושבותיכם" ידעינן שנוהג "לאחר ירושה וישיבה"* (והו"ל לתרץ זה בפ' שלח, עכ"פ). וי"ל: (א) עפמש"כ לעיל (הערה שני' בשוה"ג להערה 7) דכו"כ פעמים חוזר בקרא פרטים שיש ללמדם מציווים דומים. (ב) שבא להוסיף "משכבשו וחלקו" שנלמד מ"בכל מושבותיכם", כנ"ל הערה 4. [ואף שהעומר הוא חובת צבור (ולכאורה פשוט שלאחר ירושה וישיבה בנדו"ז היינו לאחרי כיבוש וחילוק – ראה לקו"ש ח"ט שם הערה 15 לענין מצות מינוי מלך) – מ"מ הי' קס"ד ששייך גם לאחר כיבוש דשבט אחד וחלוקה (וקצירה) דעשרה מישראל, כי מכיון שכבר יש להם "קצירה", חל עליהם חיוב להביא "ראשית קצירכם אל הכהן"]. (ג) מכיוון ד"כי תבואו אל הארץ" נאמר כמה פסוקים לפנ"ז, ולענין עומר – לכן חוזר ואומר "בכל מושבותיכם" (לאחר ירושה וישיבה) עוה"פ אצל חדש (אף שגם בלי זה לא הי' מקום לטעות. וק"ל).
11.
. וראה פנ"י קידושין שם, דלמ"ד זה "בכל מושבותיכם" מרבה חו"ל (אף שנוהג רק לאחר ירושה וישיבה) וראה לקמן הערה 30 ובשוה"ג הב' שם.

עמוד 251

18. ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ט ע' 208 ואילך. לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 424.
19. ראה פרש"י בחטאת הנשיא – ויקרא ד, כב.
20. ויקרא א, יז. משנה סוף מנחות. וש"נ.
21. לדוגמא (לעיל) – שני שעירי חטאת דיוהכ"פ (אחרי טז, ה).
22. ע"ד ההלכה י"א דכיון שחדש בחו"ל דאורייתא היא אקרובי נמי מקרבינן (מנחות פד, א. וראה מנ"ח מצוה שב) – אבל בפשוטו של מקרא, קרבן עומר הוא "(וקצרתם את) קצירה (דהארץ) והבאתם את עומר ראשית קצירכם גו'".
23. אף שמביאים בכל פעם רק ממקום אחד – הרי עד הרגע דהתחלת (ההכנה ל)הקציר כל השדות שבא"י אפשר שיביאו מהן העומר וגם – בפועל. והרי מביאים אותו לביהמ"ק לכן הברכה שעי"ז וכן זו שע"י כל קרבנות ציבור – נמשכות בכל ישראל, גם הדרים בחו"ל ואפילו (ע"י פרי החג) לכל האומות שבעולם (סוכה נה, ב). וי"ל שזהו ע"י נתינת מחצית שקל שזהו גם מחו"ל, ולאו"ה (כדלעיל) – כיון שנכללים ב"בראשית" בשביל ישראל שנקראים ראשית. וראה ר"ה (טז, א): בד' פרקים העולם נידון כו' מפני מה אמרה תורה הביאו עומר כו'. ולהעיר דביהמ"ק בא"י דוקא – ובכ"ז כל התפלות עולות דרכו – ראה תפלת שלמה (מ"א ח, מד. מח) – ועד שתכה"י נצטוו לפנות לצדו (טושו"ע ושו"ע אדה"ז או"ח ר"ס צד).
24. דפשיטא שאף שהברכה מלמעלה נמשכת גם עליהם (כדלעיל הערה 22) – בכדי שתהי' פעולה והרגשה בנפשם צ"ל מעשה שלהם שיעורר. ודוחק גדול לומר שתספיק ספה"ע שבדיבור, ועאכו"כ שאין די בהפרשת מחצית השקל.

עמוד 252

25. ראה הערה הבאה – ביאור גם בפשטות.
26. ובנדו"ד י"ל גם בפשטות*, שמקדים הפירוש: (א) שהוא כפירוש הפשוט בהתיבות "בכל מושבותיכם" בכל מקום. (ב) מתאים עם פשטות הכוונה בהיתור ד"בכל מושבותיכם" שבא לרבות בהחיוב (ולא למעט** – שהוא רק "לאחר ירושה וישיבה"). (ג) נמצא בתו"כ על אתר. בא אלא ללמד כו'".
27. להעיר ממחז"ל (חגיגה טז, א): שלשה כבהמה – אוכלין ושותין כבהמה כו'.
28. ע"ד ב' עניני התבוננות שצ"ל קודם התפלה כדי לפעול מצב הנפש מתאים לתפלה – רוממות הא־ל ושפלות האדם (רמ"א או"ח רסצ"ח) – ד"רוממות הא־ל" פועלת על נפה"א העולה למעלה,
. וראה לקמן הערה 30.
. ויומתק עפ"ז אריכות לשון רש"י "(ויש אומרים) לא בא אלא ללמד כו'" והיא חלק ד"הא־ל" דבזה עסקינן: "שפלות האדם" פועלת על נפש הבהמית היורדת למטה.

עמוד 253

29. לשון הכתוב קהלת ג, כא.
30. ראה קידושין לז, סע"ב ואילך. תו"כ ר"פ בהר. ועוד. וע"פ משנ"ת בפנים דיש קדימה לפירוש הא' – יובן פרש"י ביהושע ה, יא* שמפרש רק אליבי' דפירוש זה. ואף שבפ' שלח (טו, יח) פרש"י דכל ביאות
. זה (שבט"ז ניסן הקריבו עומר) מפורש גם בפרש"י עה"ת לעיל – בשלח טז, לה סד"ה אל קצה ארץ כנען (והוא הכתוב שהובא בקידושין שם) – אבל אינו ראי' לכאן: א) שם עיקר כוונת רש"י לשלול מדבר, ולא שבע שירשו כו'. ב) לשלול מן, ולא חדש. ג) פשטות הל' "עד בואם אל קצה" הוא רק תומ"י. ולפרש אחרת מוכרח להקדים כו"כ ענינים שנלמדים לאח"ז – בכתוב ובחז"ל, ד) דרך רש"י לתרץ סתירה שבתורה שנאמר בהן כי (תבא וכו') הכוונה ל"לאחר ירושה וישיבה" וכאן (פסוק יוד) הרי נאמר "כי תבואו גו'"** – י"ל:
1. כמדובר כמ"פ – שבכ"מ מפרש רש"י אליבא דפי' אחד שהובא במק"א בפירושו (ראה לעיל הערה 17 שפרש"י דשלח הנ"ל אתי (גם) לפי' הב' שברש"י כאן).
2. כיון שתיכף לאחר "כי תבואו" נאמר "וקצרתם" – ה"ז ע"ד פ' שלח שם שנאמר "והי' באכלכם" שלכן "בבואכם משנכנסו בה ואכלו מלחמה (תיכף) נתחייבו בחלה" [ועפ"ז תומתק הוספת (ויתור) רש"י שם (על לשון הספרי) "ואכלו מלחמה"].
3. שאני "כי (תבואו)" הנאמר בעומר שאפילו "אם" הנאמר בו פרש"י (ויקרא ב, יד) שכוונתו חובה. כשבאה, ולא – בכתוב הא' להודיע שלאח"ז תהי' סתירה ותירוצה. ועוד.
. וראה פנ"י שהובא לעיל שוה"ג להערה 17. בהמקנה קידושין שם כתב, ד"כי תבואו" קאי רק על עומר שנאמר ברישא דקרא, ולא על חדש שנאמר בסיפא דקרא (והעומר נוהג רק לאחר ירושה וישיבה, וחדש נוהג מיד בכניסתן לארץ דהאיר המזרח מתיר) – אבל ע"ד הפשט, חדש ועומר תלויים זה בזה, כנ"ל בתחילת השיחה.