תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך יז אמור

שיחה ג

255שיחה ג

אמור

א. ההסברים על כתיבת מצות פאה ולקט בענין המועדות

בפרשת המועדות שבפרשתינו, לאחר שהתורה מצוה על הקרבנות ועל יום־טוב שבועות, נאמר¹: "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט...". מפרשי התורה מתעכבים על כך, ומסבירים את הטעם לכך שהתורה מורה על מצוות פאה ולקט בענין הציווי על המועדות, ואלה דבריהם:

א) אבן־עזרא² אומר: וטעם להזכיר ובקוצרכם את קציר ארצכם פעם שנית³ בעבור כי חג שבועות בכורי קציר חטים הזהיר שלא תשכח מה שצויתיך לעשות בימים ההם.

ב) הרמב"ן מסביר: כי בקוצרכם את קציר ארצכם, רמז לקציר הנזכר בראש הפרשה⁴, יאמר כי כשתבאו אל הארץ וקצרתם את העומר ראשית קצירכם לא תכלה פאת השדה ההוא לצורך העומר ולא תלקט הלקט לומר שלא תדחה המצווה ההיא את הלאוין האלה.

ג) בדומה לכך אומרים מפרשים אחרים⁵, שהתורה באה להזכיר שגם

ג השדה שממנו נלקח העומר חייב בפאה ובלקט, כי ייתכן שיחשבו שכיוון שהביאו את "ראשית קצירכם" של שדה זה קרבן לה', כבר קיימו מצוה בקציר שדה זה, ואולי אין חייבים לקיים בשדה זה גם את מצוות פאה ולקט.

לפי זה צריך להבין מדוע מצטט רש"י בפירושו את הדרשה מתורת כהנים⁶ "אמר רבי אוורדימס⁷ ברבי יוסי מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים פסח ועצרת מכאן וראש־השנה ויום הכפורים וחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו".

ואין מובן: מדוע מביא רש"י כתירוץ לשאלה זו מדרש ואגדה מתורת־כהנים? מדוע אין הוא מפרש כפשוטו בדומה לתשובות שלעיל?

אפשר להסביר שרש"י אינו מוכן לקבל, בפשוטו של מקרא, את הסברו של הרמב"ן (וחלק ממפרשים אחרים), 256כי⁸ לפי הסבר זה צריך היה פסוק זה – "ובקוצרכם..." – להיכתב "בראש הפרשה", מיד לאחר הציווי על קצירת העומר, אך הסברו של האבן־עזרא הוא לכאורה הסבר פשוט ומספק בפשוטו של מקרא.

ב. הדיוקים בפירש"י זה

כדי להבין זאת יש להקדים מספר דיוקים בפירוש רש"י זה:

רש"י מצטט את המילה "ובקוצרכם"⁹ ומפרש: "חזר ושנה לעבור עליהם בשני לאוין", ולאחר מכן הוא ממשיך "אמר רבי אוורדמיס...", כדלעיל,

ואין מובן: ידוע¹⁰, שכאשר רש"י אומר פירוש אחר נפרד על אותו ענין או מילה הוא אומר זאת ב"דיבור המתחיל" (בקטע) נפרד –

ומכך שכאן כולל רש"י את שני הפירושים באותו "דיבור המתחיל", מובן שיש ביניהם קשר, ולכאורה, אלה הם שני ענינים שונים לחלוטין: הענין של "חזר ושנה לעבור עליהם בשני לאווין" אינו קשור כלל, לכאורה, עם מאמרו של רבי אוורדימס, המסביר מדוע כתוב פסוק זה "באמצע הרגלים".

כן נדרש הסבר על כמה דיוקים נוספים בפירוש זה:

א) הדיוק הידוע, שרש"י מצטט מאמר בשם אומרו רק כאשר על־ידי כך תוכן המאמר מובן יותר, ונוסף על ידי כך ביאור הנחוץ לתלמיד ממולח.

ב) רש"י מפרט ומאריך בשאלה "פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים וחג מכאן", ואינו מסתפק בקיצור "מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים?

ג) בפסוק מוזכרים רק פאה ולקט – ורש"י מוסיף גם "שכחה"¹¹.

[אמנם זוהי לשונו של רבי אוורדימס בתורת כהנים, אך כפי שהוסבר פעמים רבות, אין דרכו של רש"י בפירושו לצטט מאמר שלם בלשון אומרו, אלא להביא רק את החלק החשוב לפשוטו של מקרא¹², במיוחד כאשר בעניננו אין רש"י משתמש בביטוי "איתא בתורת כהנים", וכדומה.

ולכן מובן שהמאמר כולו, באריכותו, חשוב גם לפשוטו של מקרא].

ג. השינויים של לשון רש"י מהלשון ב"תורת כהנים"

שאלה זו מתחזקת יותר, כאשר אנו 257רואים שרש"י משנה בלאו־הכי את הלשון הכתובה בתורת כהנים במספר פרטים:

1) בתורת כהנים נאמר "ראש־השנה ויום הכיפורים מכאן", ורש"י מוסיף "וחג"¹³?

2) בתורת כהנים נאמר "לקט שכחה ופאה ומעשר עני" – ורש"י משמיט "מעשר עני"¹⁴?

3) בתורת כהנים נאמר "שכל מי שהוא מוציא..."¹⁵, ורש"י אומר שכל הנותן לקט... לעני כראוי".

4) בתורת כהנים – מעלין עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו", וברש"י: "מעלין עליו כאילו בנה¹⁶ בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו"¹⁷.

אמנם, נראה שהיתה לרש"י גירסא כזאת של דברי רבי אוורדימס¹⁸ בתורת־כהנים, כיוון שרש"י מצטט זאת בשמו, אך עובדה זו עצמה דורשת הסבר: מדוע בחר רש"י דווקא גירסא זו של דברי רבי אוורדימס, ולא את הגירסא הרגילה והנפוצה, הכתובה בתורת כהנים שלפנינו.

מבחירתו דוקא גירסא זו מובן שהיא מתאימה יותר לפשוטו של מקרא.

ד. המילה "תעזוב" לא נאמר כאן לראשונה

בהמשך מצטט רש"י את המילה "תעזוב" ומפרש "הנח לפניהם והם ילקטו ואין לך לסייע לאחד מהם".

ועל כך שואלים¹⁹: מדוע מפרש רש"י מילה זו רק בפרשתינו, ולא לפני – כן, בפרשת קדושים, שבה כתוב ביטוי זה לראשונה²⁰?

258ה. כוונת רש"י להסביר מדוע כתובות המצוות בשנית

ויש לומר, שההסבר לכל זה הוא:

כתיבת הפסוק "ובקוצרכם..." כאן (בפרשת המועדות בכלל, ולא במקום המיוחד למצוות אלו) אינה כלל קושי, לפי פשוטו של מקרא, שהוא דרכו של רש"י בפירושו:

לפי הפשט מופיע פסוק זה כהמשך למצוות הקודמות המוזכרות בפרשה זו בקשר לקצירת התבואה: בתחילה⁴ נאמר "כי תבאו אל הארץ... וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר...". לאחר מכן נאמר הציווי על "מנחה חדשה²¹ המובאת בחג השבועות מן החדש שבחיטים, ובהמשך לכך מזכירה התורה מצוות נוספות הקשורות לקצירת התבואה.

רש"י בפירושו מסביר בעיקר מדוע מזהירה התורה על מצוות לקט ופאה פעם שניה, לאחר הציווי בפרשת קדושים, כפי שמדגיש האבן עזרא: "וטעם להזכיר... פעם שנית", והוא מפרש: "חזר ושנה לעבור עליהם...".

[מסיבה זו מובן מדוע אין רש"י מסביר כאבן־עזרא "הזהיר שלא תשכח מה שצויתיך לעשות...":

בפרשת קדושים נאמר בתורה²² ביחד עם הציווי על פאה ולקט: "וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט", ולכן אם התורה צריכה להזהיר שוב על המצוות הקשורות לעני כדי שלא תשכחנה, היא היתה צריכה²³ לחזור שוב גם על הציווי "כרמך לא תעולל ופרט..."²⁴.

מכך מובן שאין חשש לשכחה של מצוות אלו, כפי שרואים שברוב המצוות אין התורה חוזרת פעם שניה, (ואף לא תמיד כשמגיע זמנן), כדי שלא ישכחו לקיימן.

לכן מסביר רש"י ש"חזר ושנה" כדי "לעבור עליהם בשני לאווין". ואין שאלה מדוע קבעה התורה שעוברים "בשני לאווין" דוקא במצוות אלו ולא באחרות²⁵ – וכפי שמפרש רש"י²⁶ "הרבה²⁷ מצוות בתורה נאמרו ונכפלו... לחייב ולענוש על מנין לאוין שבהם" (ובפשוטו של מקרא אין מקום לשאול מדוע שונות בכך דוקא מצוות אלו מאחרות²⁸)].

259ו. השאלה על הקשר של ציווים אלו לפרשה מתעוררת לאחר פירש"י

דוקא לאחר פירוש זה מתעוררת השאלה "מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים" – ושאלה זו קיימת דוקא כאשר "אמצע הרגלים" הוא באופן של "פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכיפורים וחג מכאן". וההסבר לכך הוא:

אילו האזהרה "ובקוצרכם..." היתה ציווי חדש על פאה ועל לקט, ניתן היה להסביר כדלעיל, שהתורה מזכירה כאן מצוות אלו כשם שהיא מזכירה לציווים האחרים הקשורים לקצירת התבואה וכהמשך אליהם. כיוון שזהו ציווי ולאו חדש קבעה אותו התורה כאן, כדי שלא יחשבו שעם קיום המצוות הנזכרות כאן כקשורות לקצירת התבואה מסתיימים כל החובות השייכות לקציר, וכבר אפשר לקצור ולקחת התבואה (בדומה לדבריהם של מפרשים אחרים שהובאו בסעיף א'), אלא ש"בקוצרכם את קציר ארצכם", ישנן מצוות נוספות שצריך לקיימן לפני שנהנים מן התבואה – "לא תכלה פאת שדך... ולקט קצירך לא תלקט".

אך כיוון שהאזהרה כאן היא רק כדי "לעבור עליהם בשני לאווין"²⁹, מתאים לכתוב אותה רק כאן (ולא בפרשה שתוכנה דומה לפרשה שציווי זה מוזכר בה לראשונה) אם היא קשורה לתוכן פרשה זו, כיוון שאין צריך להזכיר זאת כאן שהרי מצוה זו כבר ידועה, כדלעיל –

אך בעניננו כתוב פסוק זה בין ענינים שתוכנם העיקרי איננו המצוות שבקצירה, אלא מצוות הקרבנות³⁰ של הרגלים³¹ – והא ראיה: "פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכיפורים וחג מכאן", והרי ראש השנה ויום הכיפורים אינם קשורים לקצירת התבואה, ומכך מובן, שעיקרה של הפרשה כולה הם קרבנות המועדות³². ואם כך, כיצד מתאימה לכך האזהרה (לעבור בשני לאווין) לגבי "פאה ולקט".

260ז. לקט שכחה ופאה – נתינת תבואה שיגעו בשבילה

על שאלה זו מובאת התשובה "ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו".

ההסבר לכך הוא:

הקשר וההשואה בין מתנות עניים לבין הקרבת קרבנות הוא מובן³³: כשם שהקרבנות מתחילים מ"אדם כי יקריב מכם ולא מן הגזל"³⁴, הוא מקריב ונותן משלו לקדוש־ברוך־הוא (למזבח ולכהן – לפי ציווי ה'), כך גם במתנות עניים הוא מקיים את ציווי ה' לתת מתבואתו לעניים, ולהשיב בכך את נכסיו לקדוש־ברוך־הוא על־פי ציוויו.

אמנם ענין זה קיים בכל מתן צדקה לעניים, אך ביתר־שאת הוא ניכר באופן מיוחד במתנות לקט שכחה ופאה:

בצדקה רגילה³⁵ אפשרי שהאדם השיג את הכסף שהוא נותן ללא עמל (על־ידי מסחר קל או ירושה, מציאה וכדומה). ורק מפני שבכסף זה הוא "יכול לקנות חיי נפשו" יוצא שהוא מוסר את "חיי נפשו"³⁶.

לעומת זאת התבואה הניתנת כפאה ולקט וכו' באה ביגיעתו בחרישה, זריעה וכדומה עד לקצירה, "בזיעת אפך תאכל לחם"³⁷.

לכן מתאימה דרשתו של רבי אוורדימס בתורת כהנים "מעלין עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו" בעיקר ללקט שכחה ופאה ומעשר עני ולא לצדקה רגילה.

רש"י מפרש זאת בהדגשה נוספת, שיגיעה בתבואת הארץ הניתנת לעני – וזאת אף לפני שהאדם לוקח את התבואה לעצמו ונהנה ממנה – איננה דומה רק להקרבת קרבנות אלא "כאילו בנה בית המקדש" – בדומה לעבודה וליגיעה בבנין בית המקדש, הנעשית לפני הקרבת הקרבנות בתוכו.

ח. הדגש בתורת כהנים – הלקיחה מעצמו ברש"י – הנתינה לעני

בהשוואה "מעלין עליו כאילו בית המקדש קיים", או "בנה בית המקדש" ו"הקריב קרבנותיו" – יש שני ענינים:

א) הלקיחה מעצמו – בגלל ציווי ה' הוא מוסר דבר ש"יכול לקנות חיי נפשו", ויותר מכך – דבר שהשיג על־ידי יגיעה בחיותו וכוחות נפשו.

ב) הנתינה – בגלל ציווי ה' הוא נותן את הדבר לעני³⁸.

261ההבדל בין שניהם הוא: אם הדגש הוא בעיקר על החשיבות שבלקיחת דבר מעצמו דבר הקשור לחיי נפשו, הרי לא כל־כך חשובה הדרך שבה מגיע הדבר לעני.

אך אם הדגש העיקרי הוא על הנתינה – אז חשוב אופן הנתינה ושלימותה.

וזהו ההבדל בין לשונו של רבי אוורדימס בתורת כהנים לבין הלשון המובאת בפירוש רש"י: בתורת כהנים הדגש בהשוואה הנ"ל (שבין לקט וכדומה לקרבנות) הוא על כך ש"מוציא" את התבואה משדהו³⁹, ולכן הוא מוסיף גם שכחה ומעשר עני הזהים לחלוטין ללקט ולפאה בנקודה זו, שהאדם מוציא מרשותו את התבואה שהשיג על־ידי יגיעת כפיו.

לעומת זאת רש"י מדגיש בעיקר את הנקודה של "נותן .. לעני⁴⁰ כראוי", ולכן הוא מוסיף רק שכחה, כי רק היא דומה ללקט ולפאה באופן הנתינה, כלומר:

כל שלש המצוות הללו (לקט שכחה ופאה) דומות בכך שהנתינה היא באופן מושלם (לא זו בלבד שהוא נותן את חיות נפשו), לנותן אין כלל טובת הנאה⁴¹ ("נותן .. כראוי") מנתינתו לעבדו ולאמתו או לעניים וכדומה.

אך את מעשר עני משמיט רש"י, כי בו יש לנותן טובת הנאה⁴² – הוא יכול לתת לעניים לפי בחירתו (לקרוביו וכדומה).

מסיבה זו מתאימה יותר ההשוואה "כאילו בנה בית המקדש" (ולא רק "בית המקדש קיים"), כי הבניה היא על־ידי יגיעה שתכליתה הנאת כל 262יהודי וכלל ישראל, ולא רק "כאילו .. הוא מקריב קרבנותיו לתוכו" – לעצמו.

ט. ההסברים להזכרת

שלוש המצוות לקט שכחה ופאה דוקא

אך מתעוררת השאלה: בדומה לכל הפרטים של לקט שכחה ופאה ישנם גם הפרטים של עוללות ופרט כרמך, שעליהם מצווה התורה ביחד עם הציווים על פאה ולקט בפעם הראשונה, מדוע, אפוא, אין רבי אוורדימס מוסיף עוללות ופרט? אמנם, אין הם כתובים כאן בתורה, אך הוא מוסיף גם שכחה, שאינה מוזכרת בפסוק זה⁴³?

לכן מצטט רש"י בקושיא את הגירסא של דברי רבי אוורדימס האומרת "ראש השנה ויום הכיפורים וחג מכאן" – כדי להדגיש שמדובר כאן על התקופה שלפני חג הסוכות – לפני "באספכם את תבואת הארץ"⁴⁴. ולכן מתאים להזכיר כאן רק שכחה הקשורה לזמן של "קציר ארצכם"⁴⁵, אך לא⁴⁶ את המצוות של עוללות ופרט כרמך שזמנן מאוחר יותר, בימי חג הסוכות⁴⁷.

263וכך מובן יותר מדוע משמיט רש"י את "מעשר עני", כי גם מעשר עני של תבואת הארץ ניתן בדרך כלל יחד עם נתינת המעשרות של "יקבך", בזמן האסיף⁴⁸, לאחר אסיפת התבואות והפירות הביתה⁴⁹, בזמן חג הסוכות⁵⁰, כדלעיל.

ויש לומר שגם בכך אין מעשר עני דומה לחלוטין ללקט שכחה ופאה (בענין של "כל הנותן... מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנות"): מעשר עני אינו ניתן בכל שנה, כלקט וכדומה, אלא אחת לשלוש שנים⁴⁸, ולא ניכר כל־כך שהוא מוסר חיי נפשו כבשאר המצוות הנזכרות.

וכך לגבי הכרם, שאינו הכרחי לאדם, ועוד – הטירחה הכרוכה בכרם (נטיעה וכדומה) אינה במשך זמן רב בכל שנה, כבתבואת השדה.

י. "תעזוב" – שלימות הנתינה

בהמשך לכך מפרש רש"י "תעזוב, הנח לפניהם והם ילקטו, ואין לך לסייע לאחד מהם":

בציווי הראשון על המצוות, בפרשת קדושים, ששם נאמר "לעני ולגר תעזוב אותם", אין רש"י צריך לפרש זאת, כי מובן שהתורה מתכוונת להסביר שם את אותן קיום המצוות פאה ולקט וכו': "לא תכלה פאת שדך... ולקט קצירך לא תלקט .. (אלא) לעני ולגר תעזוב אותם", ומשמעות המילה "תעזוב" היא כפשוטה.

לעומת זאת בפרשתינו כבר ידוע אופן קיום המצוות, שיש להשאיר את הפאה והלקט לעניים, וכאשר נאמר כאן בפסוק שוב "ובקוצרכם... לא תכלה פאת שדך" הכוונה היא להוסיף ש"כל הנותן לקט שכחה ופאה כראוי מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב...", ולהדגיש שהנתינה היא בשלימות, עד אשר אין לבעל השדה טובת הנאה –

ומובן שגם התוספת "לעני ולגר תעזוב אותם", אשר גם פרט זה ידוע מפרשת קדושים, הוא כדי להוסיף בשלימות הנתינה ובשלילת ההנאה של הנותן. לפיכך מפרש רש"י "תעזוב, הנח לפניהם והם ילקטו ואין לך לסייע לאחד מהם": לא זו בלבד שאין הוא רשאי לבחור למי מן העניים לתת, אלא אין לו אפילו את ההנאה לסייע בלקיחה, ועליהם לקחת לבד⁵¹.

264יא. הזכרת שמו של רבי אוורדימס מדגישה חידוש בענין

תלמיד ממולח עשוי עדיין לשאול על דברי רבי אוורדימס, ש"כל הנותן לקט שכחה ופאה כראוי מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש...":

מהי בכל זאת המעלה הגדולה בכך שאדם לוקח דבר מעצמו ואין לו בכך טובת הנאה? מדוע הדבר חשוב עד כדי כך ש"כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו"?

במיוחד כאשר בדרך־כלל אין זו כמות גדולה כל־כך: שבולת אחת שנפלה או שתיים של לקט, מספר אגודות שנשכחו בקציר, או שבלים בקצה השדה (שבפסוק אין מוזכרת כמותן⁵², ואכן, מדאורייתא אין שיעור⁵³ – "אפילו הניח שיבולת אחת יצא ידי חובתו"⁵⁴, ואפילו מדרבנן זהו חלק אחד משישים וכו').

אמנם, כיוון שהדברים הושגו ביגיע כפיו חשוב אפילו דבר מועט, ולכן העיקר הוא אופן הנתינה "נותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי", אך במה גדול כל־כך הדבר עד כדי היותו "כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו"?!

לשם כך מציין רש"י את שם בעל המאמר, רבי אוורדימס:

חז"ל מספרים בתלמוד הירושלמי⁵⁵, שיהודא איש הוצי התחבא שלושה ימים והתעמק בהבנת המאמר "מנין שחיי עיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת. אתא לגבי רבי יוסי...", ורבי יוסי קרא לבנו רבי אבירודימס⁵⁶ כדי שיאמר לו "הדין טעמא מניין שחיי עיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת. אמר לו: תהיינה⁵⁷ הערים האלה. תהיינה עיר ועיר ואחר־כך ומגרשיה סביבותיה"⁵⁸.

ולכאורה, מדוע צריך היה רבי יוסי לקרוא לבנו ולומר לו שיענה, מדוע לא אמר רבי יוסי בעצמו ליהודא את מקור הדין? במיוחד שהוא עצמו אמר דין זה?

מכך מובן שענין זה היה לימוד מיוחד של רבי אבירודימס (כפי שאומרים על רבי יהודא ש"כולי תנויי בנזקין הוה"⁵⁹, שהיה לומד במיוחד 265הלכות נזיקין, ועל רבי עקיבא – "כלך לך אצל נגעים ואהלות"⁶⁰, ועוד) – הוא היה שקוע במיוחד בהלכה של "חיי העיר הזאת קודמין", ולכן קרא לו רבי יוסי.

כלומר רבי אבירודימס היה עוסק במיוחד בענין זה, שלפי התורה יש דין קדימה לעניים הקרובים יותר אליו, ואפילו אם הקרבה מתבטאת בכך שהם הגרים באותה עיר, על פני עניים הרחוקים.

ולפי שיטתו מובן החידוש הגדול בעניננו, שה"נותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב..." – כי בלקט שכחה ופאה נדרש לא להקדים את הקרובים אליו, או את עניי עירו בכלל⁶¹, וזהו ההיפך מטבעו של האדם כפי שצריך להיות על פי התורה, כדלעיל.

יב. הנתינה – מהות המצוה

לפי האמור לעיל יש להסביר "ענינים מופלאים" בדרך ההלכה, שניתן ללמוד מרש"י:

הרמב"ם פוסק⁶² שפאה, וכן לקט ושכחה, הם לאו הניתק לעשה, ואם "עבר וקצר את כל השדה" ולא השאיר פאה "לוקח מעט ממה שקצר .. ונותנו לעניים שנתינתו מצות עשה שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם"⁶³.

ואילו לפי המוסבר לעיל בפירוש רש"י לפי פשוטו של מקרא יוצא, שאין זה לאו הניתק לעשה⁶⁴, הפסוק "לעני..." איננו חיוב חדש המנתק את הלאו על ידי "נותנו לעניים".

הפסוק "לעני ולגר תעזוב אותם" הכתוב בפרשת קדושים מתאר את אופן קיום הלאו – "לא תכלה פאת שדך לקצור" על־ידי ש"לעני ולגר תעזוב אותם"⁶⁵. והציווי השני⁶⁶ "לעני ולגר תעזוב אותם" שבפרשתנו⁶⁷ 266בא⁶⁸, אדרבה, כדי להדגיש את העדר הנאה, ושלילת הנאת הנתינה⁶⁹.

במילים אחרות: הנתינה "לעני ולגר" בלקט ופאה באופן של "תעזוב אותם", שהם יקחו בעצמם ולבעל התבואה אין הנאה מן הנתינה, איננו פרט שולי ונוסף במצוות לקט שכחה ופאה⁷⁰, אלא זוהי מהות המצוה: מהות המצוה איננה רק "מוציא לקט שכחה ופאה"⁷¹, אלא גם "נותן... לעני כראוי" – "לעני ולגר תעזוב אותם".

יג. ההוראה ביינה של תורה

מכך נלמדת גם ההוראה ביינה של תורה מפירוש רש"י, עד כמה חשוב שקיום מצוה, ואפילו מצוה קלה – שבולת אחת פוטרת, כדלעיל – ייעשה באמת ללא פניות אישיות וטובת הנאה.

ועד כמה חשובה, מצד שני, הכפיה העצמית – כופה את יצרו, עד אשר ב"כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו... עזוב תעזוב עמו"⁷², "מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו"⁷³ – עד כדי כך, שדוקא מפני שקיום מצות לקט וכו' הוא ההיפך מן הקיום מצד הטבע על־פי תורה (שבצדקה צריך לתת קודם לעניים הקרובים⁷⁴), דוקא משום כך "מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנות בתוכו".

וכאשר עוסק האדם ב"לשנות מדותיו הטבעים", ועד "לשנות טבעיות מדותיו"⁷⁵, נעשה⁷⁶ מ"מעלין עליו כאילו" – בנין בית המקדש כפשוטו, "ושם נעשה לפניך... כמצות רצונך" – בבית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו ממש.

(משיחת מוצש"ק פ' אמור תשל"ח)

הערות

עמוד 255

1. כג, כב.
2. ועד"ז בחזקוני עה"פ. ולהעיר גם מרשב"ם עה"פ.
3. קדושים יט, ט.
4. כג, יו"ד.
5. כלי יקר. אוה"ח. אברבנאל בטעם הב'.
6. עה"פ.
7. ברוב דפוסי חומש שלפנינו "אבדימי". אבל בתו"כ "אוורדימס". וכ"ה בדפוסים אחדים דחומש. ועד"ז בדפוס ראשון ובכמה כת"י רש"י "אברדימס". ולכאורה כצ"ל וה"בחור זעצער" בראותו שם בלתי רגיל "תיקן" לשם ה"נכון" ורגיל ומפורסם "אבדימי" (ואין לומר להיפך – כי אין מסתבר כלל לומר שתיקן לשם בלתי רגיל וידוע). [ובסה"ד לא נמצא אבדימי ב"ר יוסי]. ובדפוס שני דרש"י וכמה כת"י רש"י "אבדימס". וראה סה"ד סדר תו"א סוף אות וא"ו. וראה לקמן הערה 56.

עמוד 256

8. וכמ"ש בבאר מים חיים (לפרש"י) כאן.
9. ואינו כותב "וגו'", כי כוונתו לכל הפסוק, כדרכו בכ"מ.
10. לדוגמא – בראשית פי' עה"ת "בראשית" וד"ה שני "בראשית ברא". בתחלת פרשתנו "בני אהרן" וד"ה שני "בני אהרן". ועוד.
11. וכן משנה הסדר (כבתו"כ –) מהכתוב [שנאמר תחלה פאה (לא תכלה פאת שדך) ואח"כ לקט (ולקט קצירך)] וכותב "לקט שכחה ופאה".
12. וכדמוכרח בנדו"ד גופא, שלא הביא הסיום של דברי רבי אוורדימס שבתו"כ: וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני מעלין עליו כאילו ביהמ"ק קיים ואינו מקריב קרבנותיו לתוכו (אבל להעיר שגם בפס"ז כאן ליתא הסיום). וגם משמיט מעשר עני, כדלקמן בפנים.

עמוד 257

13. וכ"ה בדפוסי רש"י ורוב כת"י רש"י. אבל בדפוס שני ליתא. וגם בזה מסתבר לומר "שתוקן" להתאים לתו"כ, כבהערה הבאה.
14. כ"ה ברוב הדפוסים שלפנינו, ובדפוס שני דרש"י. אבל בדפוס ראשון וכמה כת"י רש"י איתא ברש"י גם "מעשר שני" (כבתו"כ). וכנראה שגם בזה "תיקן" הבחור הזעצער (או שנשתרבב) ע"פ התו"כ במקום לשון רש"י "לעני (כראוי) וכתב "מעשר עני כראוי".
15. וביל"ש כאן "שכל מי שמניח.
16. כ"ה ברוב הדפוסים (כולל דפוס שני) וכת"י רש"י. בדפוס ראשון וכמה כת"י רש"י הוא כבתו"כ. אבל גם בזה נראה ש"תוקן" ע"פ התו"כ (כי באם הי' כתוב כבתו"כ "קיים" פשוט שלא יתקן לגירסא חדשה מלבו דלא כבתו"כ – "בנה").
17. אולי י"ל שלרש"י זהו פירוש בדברי התו"כ, דאל"כ הול"ל כאילו הקריב קרבנותיו בביהמ"ק, דההקדמה "מעלין עליו כאילו ביהמ"ק קיים" – אין קיום ביהמ"ק שייך ל"עליו", לפעולתו.
18. אבל אינו מוכרח שכן הוא בכל שינוים הנ"ל, כי י"ל שרש"י מבאר דברי רבי אוורדימס אף שאי"ז לשונה (כמדובר כמ"פ*). אבל גם עפ"ז צריך ביאור מה מכריח ביאור ושינויים בזה?
19. שפ"ח כאן בשם הנח"י.
20. בשפ"ח: וע"ק מנ"ל למדרש שתי דרשות מתיבה אחת. ונ"ל דחדא מתרצת לחברתה, עיי"ש תירוצו. ולפי פירושו נמצא, שדרשה אחת נלמדת מ"תעזוב" שבפ' קדושים, והב' – מ"תעזוב" שבפרשתנו, "והרב רצה לכתוב שתי הדרשות בפעם אחת ולפיכך המתין לכאן". אבל: א) כמדובר כמ"פ – אי"ז דרך רש"י (ודרך פשש"מ) להמתין בהבנת הכתוב עד לפרשה שני'! ב) מפשטות לשון רש"י לא משמע שב' דרשות הן, כי אם ש"אין לך לסייע" הוא השלילה של מ"ש לפנ"ז "הנח לפניהם כו'". ומש"כ במשכיל לדוד כאן, הרי (נוסף על קושיא הב' הנ"ל) אינו (ואפילו לא ברמז) בפרש"י. רש"י לא כותב: א) שפאה ניתנת גם בעמרים, ב) שאז צריך לחלק לפניהם, ואדרבה, הפכו משמע מפשטות לשון רש"י. וראה לקמן בפנים סעיף יב.
. ראה לקו"ש חי"ד ע' 46 הערה 12 בשוה"ג. ועוד.

עמוד 258

4.
21. כג, טז.
22. יט, יו"ד.
23. להעיר מכלי יקר כאן: ובזה מיושב מה שלא הזכיר פרט כרמך כו'.
24. דרך אגב דפאה ולקט – את"ל דלקיטת הכרם הוא לאחרי חגה"ס (ראה לקמן סעיף ט והערה 47).
25. ולהעיר שבנוגע לעוללות נאמר עוה"פ בפ' תצא (כד, כא), משא"כ בפרט.
26. תשא לד, כג.
27. ואינו אומר "רוב מצות".
28. אבל י"ל שמוסבר הוא ע"פ מש"כ בהמשך פירושו – השינוי והחידוש שבהם לגבי שאר מצות. ראה לקמן בפנים.

עמוד 259

29. ואולי י"ל לאידך גיסא – שבאם הי' זה פעם הא' שנאמר הי' קשה עוד יותר "מה ראה כו'", דאין כאן מקומו. אלא שמתחלה מבאר רש"י העיקר – מה ש"חזר ושנה", שהוא כדי "לעבור עליהם בשני לאוין", ואח"כ ממשיך דגם לפ"ז עדיין ישנה הקושיא "מה ראה הכתוב כו'".
30. היינו, דנוסף לזה שאין המדובר כאן במצות שבקציר (כ"א ע"ד המועדות), הנה בענין הרגלים גופא, אין הכתוב בא לומר זמנו המיוחד בהתאם לתבואת הארץ (אביב, קציר ואסיף) כ"א מצות הקרבנות שברגלים, כדמוכח מזה שר"ה ויוהכ"פ מכאן. כבפנים והערה 32.
31. להעיר מרמב"ן פרשתנו כג, ב. וראה רש"י כג, ח. שם, כה.
32. וכדמוכח גם מזה שכאן לא תיאר הכתוב הרגלים (וזמנם) ביחס לתבואת הארץ כמו בפ' משפטים כג, טו (וברש"י), טז [ובפרט ששם (אף שזהו פעם הא' שנצטוו עליהם, אעפ"כ) נזכרו (חגה"ש וחגה"ס) רק בשם "חג הקציר גו' חג האסיף" (ולהעיר מרמב"ן שם, טז)] ובפ' תשא לד, יח ובפרש"י (וראה שם. כא ובפרש"י), שם, כב. ובפרשתנו רק בנוגע לחגה"ס מתאר זמנו "באספכם גו'" (כג, לט), וגם זה לא בתחלת הפרשה כשמפרש זמנו.

עמוד 260

33. וראה גו"א כאן.
34. פרש"י ויקרא א, ב.
35. ראה גו"א שם באופן אחר.
36. ראה תניא פל"ז (מח, סע"ב).
37. בראשית ג, יט ובפרש"י. שם, יח.
38. ואולי י"ל דתלוי בהטעמים דמצות פאה כו' (ומתנות עניים): לטעם החינוך (מצוה רטז) "כי השי"ת רצה להיות עמו אשר בחר מעוטרין בכל מדה טובה ויקרה ושיהי' להם נפש ברכה ורוח נדיבה .. כי מתוך הפעולות תתפעל הנפש כו'" – עיקר הענין הוא זה שמוציא מרשותו (ודבר שבא ע"י יגיע כפיו), שעי"ז מתפעל נפש האדם. ולטעם המו"נ (ח"ג פל"ט) "כחמלת העניים והדלים לעזור האביונים במינים חלוקים" – עיקר ההדגשה הוא בהנתינה להעני כראוי. אבל י"ל דגם בחינוך עיקר המדה טובה הוא זה שנותן לנצרכים – ע"ש בהמשך לשונו "כי בהותיר האדם חלק א' כו' שיהנו בו הצריכים תראה בנפשו שובע ורצון כו'". וראה ספר מעיל צדקה סי' אלף תלג.

עמוד 261

39. להעיר מקרבן אהרן לתו"כ פרשתנו כאן: והטעם בזה ברור הוא כיון דזה וזה עיקר העבודה הוא נדבת לבו לתת מממונו לעבודת הא־ל יתברך אשר צוהו. וראה הסברת הגו"א כאן.
40. להעיר מכלי יקר כאן: "אבל לפירש"י קשה מה ענין קרבנות למתנות עניים וכפי' הנראה יש קצת דמיון ביניהם כי גם הקרבנות רובן נאכלין לכהנים דרך צדקה".
41. חולין קלא, א. רמב"ם הל' מת"ע פ"א ה"ח. ומובן בפשש"מ מפשטות לשון הכתוב בפ' קדושים שם.
42. חולין שם. בחולין שם "מעשר עני המתחלק בתוך ביתו יש בו טובת הנאה" (וראה פרש"י שם, ע"ב ד"ה יש בהן). משא"כ המתחלק בגורן (רמב"ם שם פ"ו ה"י. תוד"ה מעשר עני חולין שם מספרי. ועד"ז בנדרים פד, ב. ר"ן ותוס' הרא"ש שם). אבל להעיר שרש"י לא הביא ספרי הנ"ל בסתירת הכתובים בפ' ראה (יד, כח) ותבוא (כו, יב), ובב' המקומות כתב "תן להם כדי שביעה מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן כו'"*. ובכל אופן משמע דגם בגורן מחלקין אותו, ולא כלקט שכחה ופאה שהעניים לוקחים לבד (בוזזים). ראה רמב"ם שם הי"א. ר"ש, רע"ב ותוי"ט פאה פ"ח מ"ה. וראה משנה ראשונה שם.
. ולהעיר שלפי פי' התוס' חולין שם ופי' הב' בר"ן נדרים שם. הרי תחלה יש בו טובת הנאה, דמחלקו בבית בימות הגשמים והנותר ממנו בימות החמה מניחו בגורן.

עמוד 262

43. ובפרט דשכחה א) נאמר רק לקמן בפ' תצא (כד, יט), ב) בפסוק שם מפורש "לגר וליתום ולאלמנה יהי'", משא"כ בעוללות ופרט אשר א) כבר למדו ביחד עם פאה ולקט, ב) מצותה "לעני ולגר תעזוב אותם" הנאמר בפאה ולקט. ודוחק לומר שלכן לא הוצרך רש"י לפרטו, כי מובן מאליו שקאי על עוללות ופרט שנאמרו ביחד עם פאה ולקט, משא"כ שכחה שהוצרך לפרטו כיון שלא נאמר שם.
44. פרשתנו כג, לט.
45. ועפ"ז מובן גם מה שרש"י שינה מהסדר בקרא (ראה לעיל הערה 11)* כיון שמדבר בפעולת האדם בזמן קצירתם, לכן כותב סדרם בהווה וע"ד הרגיל, משא"כ בציוויי הכתוב – כותב חיוב ודאי תחלה – פאה, ואח"כ החיוב שהוא רק לפעמים – באם נשרו, ולא יותר משתים – לקט כו' – ראה תוי"ט פאה פ"ד מ"ו.
46. אף שצריך להזכירם דרך אגב דפאה כו' (ראה הערה 24) – ה"ז בקרא כיון שהכוונה "שלא תשכח מה שציוותיך לעשות", משא"כ בדברי ר' אוורדימס.
47. ראה פרש"י תבוא (כו, יב): שהרבה אילנות יש שנלקטין אחר הסוכות (והרי בשיטתו ופרש"י עסקינן). ובתוד"ה כנס ב"ב (כח, א) "דבציר הוי בתשרי וכבר כלה הקייץ". אבל להעיר משלח (יג, כ) "והימים ימי בכורי ענבים" – שהי' בתקופת תמוז (ראה רש"י דברים א, ב)*. ולכאורה כן משמע גם מהברכה בפ' בחוקותי (כו, ה) "והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע", שזרע הוא "חצי תשרי ומרחשון וחצי כסלו" (רש"י נח ח, כב), ואם גם בציר הוא בתשרי מהי הברכה בזה? ובחי' חת"ס לב"ב שם "מאי דמייתי תוס' מאמוראי דבבל דהוה בציר בתשרי וכבר כלה הקיץ אע"פ דבא"י קדים בציר טפי** כדכתיב במרגלים והימים ימי בכורי ענבים". ולפי' זה אולי י"ל שבתיבת "חג" מוסיף רש"י ביאור והכרח רק ע"ז שלא העתיק מעשר עני, שהוא (בכלל) בזמן החג, כדלקמן בפנים.
. להעיר שעד"ז הוא גם ברמב"ם, שבסהמ"צ ומנין המצות מ"ע קכ ואילך ובהמצות שבהכותרת להל' מת"ע, כתב פאה לקט. ועד"ז סדרם בפנים ההלכות שם בפ"א מהל' מת"ע, ופ"ב ואילך. משא"כ כשמפרטם ביחד פ"א ה"ז (ועד"ז בכ"מ בהמשך ההלכות) נקט "לקט שכחה ופאה". ואכ"מ.
. ובפרש"י נח (ח, כב): קיץ הוא זמן לקיטת תאנים וזמן שמייבשים אותן בשדות – דלא כמ"ש בתוס' שם דאז הוי באילנות. וראה גם פרש"י ב"ב שם ד"ה וכנס.
. בספורנו שלח שם, "ולא היו הפירות כו' בשלימותם עדיין כו'". אבל דוחק לומר ששלמותם (זמנם) הוא רק לאחרי ב־ג חדשים (אחרי חודש תשרי).

עמוד 263

48. ראה ראה יד, כח ואילך. תבוא כו, יב ובפרש"י.
49. ראה לעיל הערה 42, וש"נ.
50. וראה פרש"י משפטים כג, טז. וראה פרש"י נח ח, כב.
51. ולשונו "ואין לך לסייע לאחד מהם" הוא הפי' של "הנח לפניהם", שאין הכוונה שיניח לפניהם, ע"ד "והנחת בשעריך" דמעשר עני בראה שם (ראה לעיל הערה 42 ובמשנה ראשונה שם). וראה ירושלמי פאה רפ"ד "תעזוב, הנח לפניהם תבואה בקשה כו'". ועד"ז בתו"כ קדושים שם. ושם לפנ"ז "הנח לפניהם והם יבזבזו". וראה לקמן בפנים סעיף יב. ופשיטא שאין לדייק לשון רש"י "כל הנותן לקט שכחה ופאה לעני ולומר שכוונתו שנותנו ביד, (וראה במשכיל לדוד כאן ד"ה תעזוב) – כמו שלשון המשנה שם ד"פאה ניתנת במחובר", אף שהכוונה "הנח לפניהם".

עמוד 264

52. וברש"י קדושים שם, ט כתב "שיניח פאה בסוף שדהו" אף שבכמה מצוות כתב שיעור, וכמו שתיכף לאח"ז בלקט כתב "שבלים הנושרים בשעת קצירה אחת או שתים אבל כו'".
53. ריש מס' פאה.
54. לשון הרמב"ם שם הט"ו.
55. שביעית פ"ח ה"ה. ובנדרים פי"א ה"א (אלא דשם לפנינו רבי אבא בר"י). ובבבלי נדרים (פא, א) הוא באו"א קצת, כבהערה 58.
56. בבבלי שם "ורדימוס", ועד"ז בשבת קיח, ב. וכ"ה ביל"ש פרשתנו כאן.
57. יהושע כא, מ.
58. בבבלי: א) שאשכחי' ורדימוס ב"ר יוסי, ומעצמו אמר לו טעמא דאבא לא שרבי יוסי קרא לברי'. ב) שאלו הטעם דר"י דכביסתן קודמין לחיי אחרים. ג) הביא הראי' מהכתוב (מטות לה, ג) "ומגרשיהם יהיו לבהמתם וגו'", שרואים דכביסה קרי' לי' חייתם. וראה מראה הפנים ושירי הקרבן לירושלמי נדרים שם.
59. ברכות כ, א. וש"נ.

עמוד 265

60. חגיגה יד, א. וש"נ.
61. ראה מעיל צדקה שם בסופו. ולהעיר ע"ד ההלכה מצפע"נ הל' מת"ע פ"א ה"ח. ועוד.
62. הל' מת"ע פ"א ה"ב־ה. סהמ"צ מ"ע קכ־קכא. מל"ת רי, ריד.
63. לשון הרמב"ם שם ה"ב.
64. אבל ראה פנים יפות לקדושים שם. משכיל לדוד כאן.
65. וכביומא לו, ב "תעזוב מעיקרא משמע", ולדידי' לא הוי לאו הניתק לעשה. וראה פרש"י ותו"י שם.
66. להעיר מתמורה (ו, א): שאני התם דאמר קרא תעזוב תעזוב יתירה. וראה תוד"ה אמר אביי שם. ולהעיר מהשקו"ט (גם בדעת הרמב"ם) – בס' לימודי ה' לימוד פה. שעה"מ הל' גירושין פ"ג הי"ט. שו"ת שואל ומשיב מהדורא שתיתאי סי' כו. מפרשים ליומא שם, ועוד. וראה הנסמן בהערה 68. ואכ"מ.
67. בהכתב והקבלה כאן, דהכתוב דפ' קדושים לא תכלה פאת שדך לקצור יזהיר על חיוב לכתחילה שלא יגמור לקצור, והפסוק דפרשתנו "בקוצרך" יזהיר על הדיעבד אם כבר קצר כל השדה דיתן מן הנקצר כו'. אבל ראה ירושלמי רפ"ד דפאה שלמדין מהכתוב דפרשתנו שהפאה ניתנת במחובר (ראה פני משה שם), וכן הובא בפיה"מ ובר"ש שם. וכן בריש הל' מת"ע הביא הרמב"ם הכתוב דפרשתנו לעצם המצוה* דפאה, "אלא יניח מעט קמה", ועד"ז בסהמ"צ מל"ת רי (ראה הוצאת העליר וקאפח), וכן במנין המצות ברי ספר היד לרוב הכת"י (ראה רמב"ם ס' המדע – ירושלים, תשכ"ד).
. ולהעיר מכס"מ שם ה"ד לענין לקט: מפורש בתורה פ' אמור.

עמוד 266

68. ולהעיר דלפ"ז לא מצינו לפרש"י הדין דפאה בעומרים באם עבר וקצר (וראה הערה שלפנ"ז). ולהעיר מצפע"נ הל' מת"ע רפ"א (ושם פ"ב ה"ד (לא, ב־ג)) דמשמע מירושלמי דחיוב פאה בעומרים הוא חיוב בפ"ע, ולא דנשאר עליו החיוב דקמה, ע"ש בארוכה בנוגע לאו הניתק לעשה, וחילוק הסוגיות דב"ק חולין תמורה ועוד. ואכ"מ.
69. ועוד חידוש בפרש"י פרשתנו (השייך להנ"ל) דחזר ושנה לעבור עליהם בשני לאוין, ולא מצאתי לע"ע לשאר פוסקים שס"ל כן. וע"פ הנ"ל בפנים יובן החידוש בזה, שהרי גם "תעזוב" דפרשתנו אין הכוונה ע"י מעשה דנתינה כו' כ"א "הנח לפניהם כו'" כנ"ל, ומכיון שאין בו מעשה לא ניתק (ונשארו עליו) ב' הלאווין – ראה תוד"ה הנח חולין פא, א בסופו. וראה פנים יפות שם. ואכ"מ.
70. כפשטות לשון הרמב"ם שם ה"ח.
71. ולהעיר מלשון הרמב"ם בסהמ"צ ובמנין המצות שם וכן בהכותרת להל' מת"ע "להניח פאה" "להניח לקט כו'", ולא כתב "לעני". משא"כ במל"ת רי ואילך. וראה לשונו ריש הל' מת"ע.
72. משפטים כג, ה.
73. ב"מ לב, ב.
74. שו"ע יו"ד סרנ"א ס"ג.
75. ראה לקו"ד ח"א נו, א ואילך. ונת' בהתמים חו' ג ע' סו. ולהעיר מכש"ט סכ"ד, בשם רס"ג.
76. ראה לקו"ד שם מאמר אדה"ז "כל ענין החסידות הוא לשנות טבעי' מדותיו" – והרי ביאת המשיח תלוי' בהפצת המעינות (חסידות) חוצה.