265
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
הלכות נזיקין, ועל רבי עקיבא – "כלך לך אצל נגעים ואהלות"60, ועוד) – הוא היה שקוע במיוחד בהלכה של "חיי העיר הזאת קודמין", ולכן קרא לו רבי יוסי.
כלומר רבי אבירודימס היה עוסק במיוחד בענין זה, שלפי התורה יש דין קדימה לעניים הקרובים יותר אליו, ואפילו אם הקרבה מתבטאת בכך שהם הגרים באותה עיר, על פני עניים הרחוקים.
ולפי שיטתו מובן החידוש הגדול בעניננו, שה"נותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב..." – כי בלקט שכחה ופאה נדרש לא להקדים את הקרובים אליו, או את עניי עירו בכלל61, וזהו ההיפך מטבעו של האדם כפי שצריך להיות על פי התורה, כדלעיל.
יב. הנתינה – מהות המצוה
לפי האמור לעיל יש להסביר "ענינים מופלאים" בדרך ההלכה, שניתן ללמוד מרש"י:
הרמב"ם פוסק62 שפאה, וכן לקט ושכחה, הם לאו הניתק לעשה, ואם "עבר וקצר את כל השדה" ולא השאיר פאה "לוקח מעט ממה שקצר .. ונותנו לעניים שנתינתו מצות עשה שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם"63.
ואילו לפי המוסבר לעיל בפירוש רש"י לפי פשוטו של מקרא יוצא, שאין זה לאו הניתק לעשה64, הפסוק "לעני..." איננו חיוב חדש המנתק את הלאו על ידי "נותנו לעניים".
הפסוק "לעני ולגר תעזוב אותם" הכתוב בפרשת קדושים מתאר את אופן קיום הלאו – "לא תכלה פאת שדך לקצור" על־ידי ש"לעני ולגר תעזוב אותם"65. והציווי השני66 "לעני ולגר תעזוב אותם" שבפרשתנו67
הערות
- 60. חגיגה יד, א. וש"נ.
- 61. ראה מעיל צדקה שם בסופו. ולהעיר ע"ד ההלכה מצפע"נ הל' מת"ע פ"א ה"ח. ועוד.
- 62. הל' מת"ע פ"א ה"ב־ה. סהמ"צ מ"ע קכ־קכא. מל"ת רי, ריד.
- 63. לשון הרמב"ם שם ה"ב.
- 64. אבל ראה פנים יפות לקדושים שם. משכיל לדוד כאן.
- 65. וכביומא לו, ב "תעזוב מעיקרא משמע", ולדידי' לא הוי לאו הניתק לעשה. וראה פרש"י ותו"י שם.
- 66. להעיר מתמורה (ו, א): שאני התם דאמר קרא תעזוב תעזוב יתירה. וראה תוד"ה אמר אביי שם. ולהעיר מהשקו"ט (גם בדעת הרמב"ם) – בס' לימודי ה' לימוד פה. שעה"מ הל' גירושין פ"ג הי"ט. שו"ת שואל ומשיב מהדורא שתיתאי סי' כו. מפרשים ליומא שם, ועוד. וראה הנסמן בהערה 68. ואכ"מ.
- 67. בהכתב והקבלה כאן, דהכתוב דפ' קדושים לא תכלה פאת שדך לקצור יזהיר על חיוב לכתחילה שלא יגמור לקצור, והפסוק דפרשתנו "בקוצרך" יזהיר על הדיעבד אם כבר קצר כל השדה דיתן מן הנקצר כו'. אבל ראה ירושלמי רפ"ד דפאה שלמדין מהכתוב דפרשתנו שהפאה ניתנת במחובר (ראה פני משה שם), וכן הובא בפיה"מ ובר"ש שם. וכן בריש הל' מת"ע הביא הרמב"ם הכתוב דפרשתנו לעצם המצוה* דפאה, "אלא יניח מעט קמה", ועד"ז בסהמ"צ מל"ת רי (ראה הוצאת העליר וקאפח), וכן במנין המצות ברי ספר היד לרוב הכת"י (ראה רמב"ם ס' המדע – ירושלים, תשכ"ד).
- . ולהעיר מכס"מ שם ה"ד לענין לקט: מפורש בתורה פ' אמור.
משנה תורה, הלכות מתנות עניים א׳:ח׳ - הטקסט מספריא
כל מתנות עניים אלו אין בהן טובת הנייה לבעלים אלא העניים באין ונוטלין אותן על כרחן של בעלים ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו.
משנה תורה, הלכות מתנות עניים א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
וכשם שמניח בשדה כך באילנות כשאוסף את פירותיהן מניח מעט לעניים עבר וקצר את כל השדה או אסף כל פירות האילן לוקח מעט ממה שקצר או ממה שאסף ונותנו לעניים שנתינתו מצות עשה שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם ואפילו טחן הקמה ולשו ואפאו פת הרי זה נותן ממנו פאה לעניים.
ספר המצוות, מצוות עשה ק״כ - הטקסט מספריא
היא שצונו להניח פאה מהתבואות והאילנות והדומה להם, והוא אמרו יתעלה תעזוב אותם אחר זכרו הפאה. ונתבאר במסכת מכות (דף ט"ו:) שהפאה היא לאו הנתק לעשה. אמנם הלאו אמרו לא תכלה, והעשה אמרו תעזוב אותם. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת פאה, ודין תורה שלא תהא נוהגת אלא בארץ. (קדושים תהיו, מתנות עניים פ"א):
משנה תורה, הלכות גירושין ג׳:י״ט - הטקסט מספריא
הכותב גט בשבת או ביום הכפורים בשגגה ונתנו לה הרי זו מגורשת. כתבו וחתמו בו ביום בזדון ונתנו לה אינה מגורשת שהרי העדים פסולין מן התורה. כתבו ביו"ט בזדון ונמסר לה בפני עדים כשרים ביו"ט הרי זה גט פסול.
ספר המצוות, מצוות לא תעשה ר״י - הטקסט מספריא
הזהיר שלא לקצור כל הזרע אבל ישאיר ממנו לעניים בקצה השדה. והוא אמרו לא תכלה פאת שדך. ולאו זה ניתק לעשה שהוא בשעבר וקצר כל הזרע יתן לעניים שעור הפאה מהדבר הנקצר. והוא אמרו לעני ולגר תעזוב אותם כמו שבארנו במצות עשה (ק"ך). והפאה נוהגת גם כן באילן כמו שנוהגת בשדה. ומצוה זו נוהגת בארץ ישראל לבד מן התורה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת המחוברת לזה. (אמור, הלכות מתנות עניים פ"א):
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.