266
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
בא68, אדרבה, כדי להדגיש את העדר הנאה, ושלילת הנאת הנתינה69.
במילים אחרות: הנתינה "לעני ולגר" בלקט ופאה באופן של "תעזוב אותם", שהם יקחו בעצמם ולבעל התבואה אין הנאה מן הנתינה, איננו פרט שולי ונוסף במצוות לקט שכחה ופאה70, אלא זוהי מהות המצוה: מהות המצוה איננה רק "מוציא לקט שכחה ופאה"71, אלא גם "נותן... לעני כראוי" – "לעני ולגר תעזוב אותם".
יג. ההוראה ביינה של תורה
מכך נלמדת גם ההוראה ביינה של תורה מפירוש רש"י, עד כמה חשוב שקיום מצוה, ואפילו מצוה קלה – שבולת אחת פוטרת, כדלעיל – ייעשה באמת ללא פניות אישיות וטובת הנאה.
ועד כמה חשובה, מצד שני, הכפיה העצמית – כופה את יצרו, עד אשר ב"כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו... עזוב תעזוב עמו"72, "מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו"73 – עד כדי כך, שדוקא מפני שקיום מצות לקט וכו' הוא ההיפך מן הקיום מצד הטבע על־פי תורה (שבצדקה צריך לתת קודם לעניים הקרובים74), דוקא משום כך "מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנות בתוכו".
וכאשר עוסק האדם ב"לשנות מדותיו הטבעים", ועד "לשנות טבעיות מדותיו"75, נעשה76 מ"מעלין עליו כאילו" – בנין בית המקדש כפשוטו, "ושם נעשה לפניך... כמצות רצונך" – בבית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו ממש.
(משיחת מוצש"ק פ' אמור תשל"ח)
הערות
- 68. ולהעיר דלפ"ז לא מצינו לפרש"י הדין דפאה בעומרים באם עבר וקצר (וראה הערה שלפנ"ז). ולהעיר מצפע"נ הל' מת"ע רפ"א (ושם פ"ב ה"ד (לא, ב־ג)) דמשמע מירושלמי דחיוב פאה בעומרים הוא חיוב בפ"ע, ולא דנשאר עליו החיוב דקמה, ע"ש בארוכה בנוגע לאו הניתק לעשה, וחילוק הסוגיות דב"ק חולין תמורה ועוד. ואכ"מ.
- 69. ועוד חידוש בפרש"י פרשתנו (השייך להנ"ל) דחזר ושנה לעבור עליהם בשני לאוין, ולא מצאתי לע"ע לשאר פוסקים שס"ל כן. וע"פ הנ"ל בפנים יובן החידוש בזה, שהרי גם "תעזוב" דפרשתנו אין הכוונה ע"י מעשה דנתינה כו' כ"א "הנח לפניהם כו'" כנ"ל, ומכיון שאין בו מעשה לא ניתק (ונשארו עליו) ב' הלאווין – ראה תוד"ה הנח חולין פא, א בסופו. וראה פנים יפות שם. ואכ"מ.
- 70. כפשטות לשון הרמב"ם שם ה"ח.
- 71. ולהעיר מלשון הרמב"ם בסהמ"צ ובמנין המצות שם וכן בהכותרת להל' מת"ע "להניח פאה" "להניח לקט כו'", ולא כתב "לעני". משא"כ במל"ת רי ואילך. וראה לשונו ריש הל' מת"ע.
- 72. משפטים כג, ה.
- 73. ב"מ לב, ב.
- 74. שו"ע יו"ד סרנ"א ס"ג.
- 75. ראה לקו"ד ח"א נו, א ואילך. ונת' בהתמים חו' ג ע' סו. ולהעיר מכש"ט סכ"ד, בשם רס"ג.
- 76. ראה לקו"ד שם מאמר אדה"ז "כל ענין החסידות הוא לשנות טבעי' מדותיו" – והרי ביאת המשיח תלוי' בהפצת המעינות (חסידות) חוצה.
משנה תורה, הלכות מתנות עניים א׳ - הטקסט מספריא
הקוצר את שדהו לא יקצור את כל השדה כולה אלא יניח מעט קמה לעניים בסוף השדה שנאמר לא תכלה פאת שדך בקצרך אחד הקוצר ואחד התולש וזה שמניח הוא הנקרא פאה.
וכשם שמניח בשדה כך באילנות כשאוסף את פירותיהן מניח מעט לעניים עבר וקצר את כל השדה או אסף כל פירות האילן לוקח מעט ממה שקצר או ממה שאסף ונותנו לעניים שנתינתו מצות עשה שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם ואפילו טחן הקמה ולשו ואפאו פת הרי זה נותן ממנו פאה לעניים.
אבד כל הקציר שקצר או נשרף קודם שנתן הפאה הרי זה לוקה שהרי עבר על מצות לא תעשה ואינו יכול לקיים עשה שבה שניתק לו.
וכן בלקט כשקוצר ומאלם לא ילקט השבלים הנופלות בשעת הקציר אלא יניחם לעניים שנאמר ולקט קצירך לא תלקט עבר ולקטן אפילו טחן ואפה נותן לעניים שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם אבדו או נשרפו אחר שלקטן קודם שנתן לעניים לוקה.
וכן בפרט שנפרט מן הענבים בשעת הבצירה וכן בעוללות שנאמר וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם וכן המעמר ושכח אלומה אחת בשדה הרי זה לא יקחנה שנאמר ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו עבר ולקטו אפילו טחנו ואפאו הרי זה נותנו לעניים שנאמר לגר ליתום ולאלמנה יהיה זו מצות עשה הא למדת שכולן מצות לא תעשה הניתק לעשה הן ואם לא קיים עשה שבהן לוקה.
כשם שהשכחה בעמרים כך היא בקמה אם שכח מקצת הקמה ולא קצרה הרי זו לעניים וכשם שהשכחה בתבואה וכיוצא בה כך יש שכחה לאילנות כולן שנאמר כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך והוא הדין לשאר האילנות.
נמצאת למד שארבע מתנות לעניים בכרם הפרט והעוללות והפאה והשכחה ושלש מתנות בתבואה הלקט והשכחה והפאה ושתים באילנות השכחה והפאה.
כל מתנות עניים אלו אין בהן טובת הנייה לבעלים אלא העניים באין ונוטלין אותן על כרחן של בעלים ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו.
כל גר האמור במתנות עניים אינו אלא גר צדק שהרי הוא אומר במעשר שני ובא הלוי והגר מה הלוי בן ברית אף הגר בן ברית ואעפ"כ אין מונעין עניי עכו"ם ממתנות אלו אלא באין בכלל עניי ישראל ונוטלין אותן מפני דרכי שלום.
נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותן פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם שאין גופו קדוש כתרומות ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים.
מאימתי מותרין כל אדם בלקט משיכנסו המלקטים שניים וילקטו אחר מלקטים הראשונים ויצאו מאימתי מותרין כל אדם בפרט ובעוללות משהלכו העניים בכרם ויבואו הנשאר אחרי כן מותר לכל אדם מאימתי מותרין כל אדם בשכחה של זיתים בארץ ישראל אם שכח אותה בראש הזית הרי זה מותר בה מראש חדש כסליו שהוא זמן רביעה שנייה בשנה אפילה אבל ציבורי זיתים ששכחן תחת האילן הרי זה מותר בהן משיפסקו העניים מלחזר אחריה.
כל זמן שיש לעני ליטול שכחת הזיתים המונחות בארץ תחת האילנות נוטל ואע"פ שכבר הותר כל אדם בשכחה שבראש האילן וכל זמן שיש לו ליטול שכחה שבראש האילן נוטל ואע"פשעדיין אין לו שכחה תחתיו.
מתנות עניים שבשדה שאין העניים מקפידים עליהן הרי הן של בעל השדה ואע"פ שעדיין לא פסקו העניים מלחזר על מתנותיהם.
כל מתנות העניים האלו אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל כתרומות ומעשרות הרי הכתוב אומר ובקצרכם את קציר ארצכם כי תקצור קצירך בשדך וכבר נתפרש בגמרא שהפאה נוהגת בחוצה לארץ מדבריהם ויראה לי שהוא הדין לשאר מתנות עניים אלו שכולן נוהגות בחוצה לארץ מדבריהם.
כמה הוא שיעור הפאה מן התורה אין לה שיעור אפילו הניח שבולת אחת יצא ידי חובתו אבל מדבריהם אין פחות מאחד מששים בין בארץ בין בחוצה לארץ ומוסיף על האחד מששים לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע כיצד שדה שהיא קטנה ביותר שאם הניח ממנה אחד מששים אינו מועיל לעני הרי זה מוסיף על השיעור וכן אם היו העניים מרובין מוסיף ואם זרע מעט ואסף הרבה שהרי נתברך מוסיף לפי הברכה וכל המוסיף על הפאה מוסיפין לו שכר ואין לתוספת זאת שיעור.
שולחן ערוך, יורה דעה רנ״א:ג׳ - הטקסט מספריא
הַנּוֹתֵן לְבָנָיו וּבְנוֹתָיו הַגְדוֹלִים, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם, כְּדֵי לְלַמֵּד אֶת הַבָּנִים תּוֹרָה וּלְהַנְהִיג הַבָּנוֹת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וְכֵן הַנּוֹתֵן מַתָּנוֹת לְאָבִיו וְהֵם צְרִיכִים לָהֶם, הֲרֵי זֶה בִּכְלַל צְדָקָה. וְלֹא עוֹד אֶלָא שֶׁצָּרִיךְ לְהַקְדִּימוֹ לַאֲחֵרִים. וַאֲפִלוּ אֵינוֹ בְּנוֹ וְלֹא אָבִיו, אֶלָא קְרוֹבוֹ, צָרִיךְ לְהַקְדִּימוֹ לְכָל אָדָם. וְאָחִיו מֵאָבִיו, קוֹדֵם לְאָחִיו מֵאִמּוֹ. וַעֲנִיֵּי בֵּיתוֹ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִירוֹ, וַעֲנִיֵּי עִירוֹ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת (כ"מ בִּסְמַ"ג וּסְמַ"ק וְטוּר). הַגָּה: וְהַקְּבוּעִים בָּעִיר קְרוּיִים עֲנִיֵּי הָעִיר, וְהֵם קוֹדְמִין לַעֲנִיִּים אֲחֵרִים הַבָּאִים לְשָׁם מִמְּקוֹמוֹת אֲחֵרִים (טוּר דְּלֹא כר"י בַּר בָּרוּךְ). וְיוֹשְׁבֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוֹדְמִין לְיוֹשְׁבֵי חוּצָה לָאָרֶץ. הַגָּה: פַּרְנָסַת עַצְמוֹ קוֹדֶמֶת לְכָל אָדָם, וְאֵינוֹ חַיָּב לָתֵת צְדָקָה עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ פַּרְנָסָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ יַקְדִּים פַּרְנָסַת אָבִיו וְאִמּוֹ, אִם הֵם עֲנִיִּים, וְהֵם קוֹדְמִים לְפַרְנָסַת בָּנָיו. וְאַחַר כָּךְ בָּנָיו, וְהֵם קוֹדְמִים לְאֶחָיו, וְהֵם קוֹדְמִים לִשְׁאָר קְרוֹבִים, וְהַקְּרוֹבִים קוֹדְמִים לִשְׁכֵנָיו, וּשְׁכֵנָיו לְאַנְשֵׁי עִירוֹ, וְאַנְשֵׁי עִירוֹ לְעִיר אַחֶרֶת. וְהוּא הַדִּין אִם הָיוּ שְׁבוּיִים וְצָרִיךְ לִפְדּוֹתָן. (הַכֹּל בַּטּוּר).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 15 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך יח חוקת שיחה ב מאותו ספר חולין פא, סע"ב
- לקוטי שיחות כרך ו משפטים שיחה ב מאותו ספר ב"מ לב, ב
- לקוטי שיחות כרך יט תצא שיחה א מאותו ספר ב"מ לב, ב
- לקוטי שיחות כרך כה הוספות - שיחות שיחה ט מאותו ספר ב"מ לב, סע"ב
- תורת מנחם שיחת יום ב' פ' תצא, ט' אלול ה'תשח"י ב"מ לב, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח וער"ח אדר, ה'תשכ"ו ב"מ לב, ב
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות הלואה דיני הלואה יח ב"מ לב , א
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות עוברי דרכים וצער בעלי חיים דיני עוברי דרכים וצער בעלי חיים א ב"מ לב, א
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות עוברי דרכים וצער בעלי חיים דיני עוברי דרכים וצער בעלי חיים ב ב"מ לב, א
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות עוברי דרכים וצער בעלי חיים דיני עוברי דרכים וצער בעלי חיים ג ב"מ לב , א
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות עוברי דרכים וצער בעלי חיים דיני עוברי דרכים וצער בעלי חיים ד ב"מ לב , ב
- שולחן ערוך קו"א חושן משפט הל' עוברי דרכים (ב) ב"מ לב, ב
- הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז במקום מצוה וחולי ט. במקום צער בעלי חיים ב"מ לב, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ב (סי' רנג-רסו) רסו דין מי שהחשיך לו בדרך ב"מ לב, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ד (סי' שא-שז) שה במה בהמה יוצאת בשבת ב"מ לב, ב