ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך יח חוקת שיחה ב

245

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

"אמר להם: מת מטמא ואין חי מטמא" – למרות שנשמתו שלו לא חזרה אליו, כל המושגים של טומאת המת – סילוק הנשמה, גוף מת וכו' – חלים רק כאשר הגוף "מת" ממש. אם הוא חי, אין הוא מטמא על־אף היותו מת לפני כן, כי חיותו מבטלת ומטהרת⁵⁴ מטומאת מת.

ולפיכך גם השאלה השניה היא "דברי בורות": אין כאן שום מקום לצדדי הספק, כי לא חשוב אם סילוק הנשמה ממשיך או מתבטל, אלא חשוב מצב הגוף בהווה – "אין חי מטמא".

ט. גוף זה היה מת וטמא

אך אפשר עדיין לשאול: בהיותו מת היה גוף זה טמא בטומאה של אבי־אבות־הטומאה, ואם כך, כלשון הגמרא⁵⁵ "טומאה שבהן להיכן הלכה"?

דבר זה מובן לפי המסובר ב"ילקוט" שדלעיל: "נוגע במת טמא ואין מת עצמו טמא", אשר על־כן בנה של שונמית טהור ואין בכך מחלוקת. אין פלא בדבר שכן טומאת מת היא גזירת הכתוב, כנאמר ב"פסיקתא"⁵⁶: "לא המת מטמא ולא המים מטהרים, אלא גזירתו של מלך מלכי המלכים הוא".

לפי זה מובן מדוע היתה השאלה לגבי בן השונמית "מהו שיטמא" (את הזולת), ולא אם הוא עצמו טמא, וגם תשובת רבי יהושע בן חנניא היא "מת מטמא ואין חי מטמא", כי הדיון הוא אם חלה על בן השונמית טומאת מת העשויה לטמא אחרים מפני גזירת הכתוב.

י. השאלה השלישית היא לגבי אופן תחיית המתים

"מתים לעתיד לבוא צריכין הזאה שלישי ושביעי, או אין צריכין": כאן לא היתה השאלה אם הם מטמאים אחרים בטומאת מת, כי כבר נאמרה התשובה "מת מטמא, ואין חי מטמא"; יתר־על־כן, אף לפי מחשבתם בשאלה השניה, לגבי נשמה חדשה של בן השונמית, אין המתים לעתיד לבוא טמאים, כי הקדוש־ברוך־הוא מחזיר לגוף אותה הנשמה, כנאמר בגמרא⁵⁷ "מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד...", ולכן מתבטל סילוק הנשמה.

הערות

54. להעיר מתוד"ה פרה הא' (ב"ק עז, א) – בסופו. ד"ה הואיל (חולין פא, סע"ב) – בסופו: חיותן מטהרתן. וראה צפע"נ תרומות ע' 72. ועוד (נעתק במפענצ"פ שם ס"ג).
55. פסחים לג, ב.
56. דר"כ פיסקא ד' (פרה). פסיקתא רבתי פי"ד, יד. וראה רמב"ם סוף הל' מקואות.
57. סנהדרין צא, ב. (ראה שם סע"א "גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין"). פדר"א פל"ד (קרוב לסופו). זח"א קכו, א (מהנ"ע) קל, סע"ב ובכ"מ.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 13 עמודים.