תתקמד
אומרים שהי' בהעלם וע"י היין מגלה זאת, וכח הזה נמצא ביין כי התהותו הוא מהעלם אל הגילוי כי קודם הי' היין כנוס בהענבים62, וע"י הדריכה בגת יוצא מהעלם אל הגילוי, לכן פעולתו ג"כ שיוכל להוציא מהעלם אל הגילוי שזהו נכנס יין יצא סוד63, סוד הוי' ליראיו64. וזהו שע"י נסה"י נמשך השמחה בש' אלקי' שהי' ממשיכים גילוים מעלדאת"כ לעלדאת"ג, ועי"ז הי' מסירים הצמצום אשר מש' אלקי'65, וע"כ הי' הנסה"י ע"ג השיטין66 שתהי' יורד השמחה עד התהום, כי מים תחתונים בוכין67 אנן בעינן למהוי קדם מלכא, כי עד שלא נברא העולם הי' מים במים68, שמים עליונים לא הי' בתכלית העילוי ומים תחתונים לא הי' בתכלית הירידה, ואח"כ המים עליונים נתעלו עד רום המעלות ומים תחתונים ירדו למטה מטה וע"כ הם בוכים, וע"י נסה"י פעלו שמחה גם בהם כי ע"י נסה"י המשיכו גילוים מעלדאת"כ עד למטה מטה.
אך צ"ל ההפרש שבין נה"י של כל השנה לנה"י שהי' בחג, הענין הוא כי ידוע שיש ב' אופנים בשמחה כי פעם כתי' תחת אשר לא עבדת69 את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל או עבדו את ה' בשמחה71, ופעם כתי' שמחו צדיקים70 בהוי'72 שלכאורה אינו מובן הלא מ"ע73 צדיקים שמקיימים תומ"צ והלא כל ישראל מקיימים תומ"צ אלא שיאמר כי באמת ועמך כולם צדיקים74 כתי' הלא זהו עבדו את ד' בשמחה ומהו ענין שמחו צדיקים דוקא. אך באמת יש ב' בחי' בשמחה, יש שמחה שהשמחה מוסתר אצלו בפנימי' ואינו בגילוי וז"ע עבדו את ד' בשמחה שהשמחה היא מסותרת בהעבודה, שבגילוי תהי' רק העבודה וטו"ת בזמנו ציצית75 בזמנו סוכה בזמנה ד"מ שבלולב אך יהי' שמח מהעבודה, אף כי איך הוא העבודה עבודת עבד אך אינו דומה אצל מי הוא עבד שיש עבד טבח ויש עבד ושר76 הטבחים ויש עבד
הערות
- 62. הי' היין כנוס בהענבים : ראה פסחים לג, ב. סה"מ תרכ"ט ע' שפד.
- 63. נכנס יין יצא סוד : ערובין סה, סע"א. ראה גם תו"ח ויחי רלו, ב.
- 64. סוד הוי' ליראיו : תהלים כה, יד.
- 65. הצמצום אשר מש' אלקי' : ראה שער היחוה"א רפ"ו. תו"ח שמות ח"א לד, ד. וש"נ.
- 66. הנסה"י ע"ג השיטין [כנצ"ל: השיתין]: ראה רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"ב, ה"א. הל' תמידין ומוספין פ"י ה"ז. אוה"ת על מארז"ל ס"ע ג ואילך.
- 67. מים תחתונים בוכין : ראה ת"ז ת"ה (יט, ב). לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח פי"ט. וש"נ.
- 68. עד שלא נברא. . מים במים : ראה ב"ר פ"ה, ב. לעיל ח"א (בחלק המאמרים) מאמר ד"ה כמגדל דוד צוארך ובהערה 5.
- 69. תחת אשר לא עבדת : תבוא כח, מז.
- 71. עבדו את ה' בשמחה : תהלים ק, ב.
- 70. תחת. . מרוב כל. . שמחו צדיקים : ראה לקו"ת תבוא מב, סע"ג [ובהנסמן במ"מ לשם]. סה"מ תר"ל ע' קיד. עטר"ת ע' רעז ואילך. מאמר ד"ה כי תשא תשי"ז.
- 72. שמחו צדיקים בהוי' : תהלים צז, יב. ראה גם תניא ספ"י. אגה"ק סי"ח (הובא בלקו"ת תבוא מג, א).
- 73. מ"ע : מהו ענין.
- 74. ועמך כולם צדיקים : ישעי' ס, כא.
- 75. וטו"ת. . ציצית : (לעיל בחלק המאמרים) בהמאמר כאן בסמיכות להערה 62: שמתעטף בציצית או מניח תפילין.
- 76. עבד טבח ויש עבד ושר : אוצ"ל: עבד הטבח ויש עבד לשר.
משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות ב׳:א׳ - הטקסט מספריא
היין והסולת שמביאין עם הקרבן הם הנקראין נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה ולא הגשה ולא לבונה אבל טעונה מלח וכולה נשרפת על מזבח החיצון ויתנסך היין על המזבח ואין נותנין אותו על האש אלא מגביה ידו ויוצק על היסוד והוא יורד לשיתין:
משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין י׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ואם עירה המים לתוך היין או היין לתוך המים ונסך שניהם מכלי אחד יצא ואם הקדים ניסוך המים לזבח אפילו נסכן בלילה יצא ובקרן דרומית מערבית היה מנסך למעלה מחצי המזבח והכל יורד לשיתין כמו שביארנו כיצד היו עושין צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגין היה ממלא אותה מן השילוח הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו עלה לכבש ופנה לשמאלו ונותן המים מן הצלוחית לתוך הספל שהיה שם ושני ספלים של כסף היו שם מערבי היה בו המים ומזרחי היה בו היין של נסך והיו מנוקבין כמין שני חוטמין דקין ושל מים היה נקב שלו דק משל יין כדי שיכלה המים עם היין כאחד:
בראשית רבה ה׳:ב׳ - הטקסט מספריא
אֶל מָקוֹם אֶחָד, רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יוּדָן בֶּן רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מַיִם בְּמַיִם, וְאַתָּה אוֹמֵר אֶל מָקוֹם אֶחָד, אֶתְמְהָא. מָשָׁל לְעֶשֶׂר נוֹדוֹת נְפוּחוֹת מֻנָּחוֹת בִּטְרַקְלִין, נִצְרַךְ הַמֶּלֶךְ לִמְקוֹמָן, מָה הוּא עוֹשֶׂה לָהֶן, מַתִּירָן וּמוֹצִיא אֶת רוּחָן וּמְסַלְּקָן בְּזָוִית אֶחָד. כָּךְ דָּרַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מֵי בְרֵאשִׁית וְסִלְּקָן בְּיָם אוֹקְיָנוֹס, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב יב, טו): הֵן יַעְצֹר בַּמַּיִם וְיִבָשׁוּ וגו' (איוב ט, ח): וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם.
תניא, ליקוטי אמרים י׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כְּשֶׁהָאָדָם מַגְבִּיר נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וְנִלְחָם כָּל כָּךְ עִם הַבַּהֲמִית, עַד שֶׁמְּגָרֵשׁ וּמְבַעֵר הָרָע שֶׁבָּהּ מֵחָלָל הַשְּׂמָאלִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ״, וְאֵין הָרָע נֶהְפָּךְ לְטוֹב מַמָּשׁ – נִקְרָא ״צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר״ וְ״צַדִּיק וְרַע לוֹ״. דְּהַיְינוּ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִין מְעַט מִזְּעֵר רָע בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, אֶלָּא שֶׁכָּפוּף וּבָטֵל לַטּוֹב מֵחֲמַת מִיעוּטוֹ, וְלָכֵן, נִדְמֶה לוֹ כִּי ״וַיְגָרְשֵׁהוּ וַיֵּלֶךְ לוֹ״ כּוּלּוֹ לְגַמְרֵי, אֲבָל בֶּאֱמֶת, אִלּוּ חָלַף וְהָלַךְ לוֹ לְגַמְרֵי כָּל הָרָע שֶׁבּוֹ – הָיָה נֶהְפָּךְ לְטוֹב מַמָּשׁ.
וּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה, צַדִּיק גָּמוּר שֶׁנֶּהְפַּךְ הָרָע שֶׁלּוֹ לְטוֹב, וְלָכֵן נִקְרָא ״צַדִּיק וְטוֹב לוֹ״, הוּא עַל־יְדֵי הֲסָרַת ״הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים״ לְגַמְרֵי מֵהָרָע, דְּהַיְינוּ, לִמְאוֹס מְאֹד בְּתַעֲנוּגֵי עוֹלָם־הַזֶּה לְהִתְעַנֵּג בָּם בְּתַעֲנוּגוֹת בְּנֵי אָדָם לְמַלֹּאת תַּאֲוַת הַגּוּף בִּלְבָד, וְלֹא לַעֲבוֹדַת ה׳, מִפְּנֵי הֱיוֹתָם נִמְשָׁכִים וְנִשְׁפָּעִים מֵהַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא. וְכָל מַה שֶּׁהוּא מֵהַסִּטְרָא אָחֳרָא – הַצַּדִּיק גָּמוּר הוּא שׂוֹנְאוֹ בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה, מֵחֲמַת גּוֹדֶל אַהֲבָתוֹ לַה׳ וּקְדוּשָּׁתוֹ בְּאַהֲבָה רַבָּה בְּתַּעֲנוּגִים וְחִיבָּה יְתֵרָה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, כִּי הֵם זֶה לְעוּמַּת זֶה, כְּדִכְתִיב: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים, לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי, חָקְרֵנִי וְדַע לְבָבִי וְגוֹ׳״, וּכְפִי עֵרֶךְ גּוֹדֶל הָאַהֲבָה לַה׳, כָּךְ עֵרֶךְ גּוֹדֶל הַשִּׂנְאָה לְסִטְרָא אָחֳרָא וְהַמִּיאוּס בָּרַע בְּתַכְלִית, כִּי הַמִּיאוּס הוּא הֵפֶךְ הָאַהֲבָה מַמָּשׁ כְּמוֹ הַשִּׂנְאָה.
וְצַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר, הוּא שֶׁאֵינוֹ שׂוֹנֵא הַסִּטְרָא אָחֳרָא בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה, וְלָכֵן אֵינוֹ מוֹאֵס גַּם כֵּן בָּרַע בְּתַכְלִית.
וְכָל שֶׁאֵין הַשִּׂנְאָה וְהַמִּיאוּס בְּתַכְלִית, עַל כָּרְחֲךָ נִשְׁאַר אֵיזֶה שֶׁמֶץ אַהֲבָה וְתַעֲנוּג לְשָׁם, וְלֹא הוּסְרוּ ״הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים״ לְגַמְרֵי מִכֹּל וָכֹל, וְלָכֵן לֹא נֶהְפַּךְ לְטוֹב מַמָּשׁ, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיזֶה אֲחִיזָה עֲדַיִין בַּ״בְּגָדִים הַצּוֹאִים״, אֶלָּא שֶׁהוּא בָּטֵל בְּמִיעוּטוֹ וּכְלָא חֲשִׁיב, וְלָכֵן נִקְרָא צַדִּיק וְרַע – כָּפוּף וּבָטֵל – לוֹ. וְעַל כֵּן, גַּם אַהֲבָתוֹ לַה׳ אֵינָהּ בְּתַכְלִית, וְלָכֵן נִקְרָא צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר.
וְהִנֵּה, מַדְרֵגָה זוֹ מִתְחַלֶּקֶת לְרִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת בְּעִנְיַן בְּחִינַת מִיעוּט הָרָע הַנִּשְׁאָר מֵאַחַת מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת הָרָעִים, וּבְעִנְיַן בִּיטּוּלוֹ בְּמִיעוּטוֹ בְּשִׁשִּׁים עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, אוֹ בְּאֶלֶף וּרְבָבָה וְכַיּוֹצֵא עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. וְהֵן הֵם בְּחִינוֹת צַדִּיקִים הָרַבִּים שֶׁבְּכָל הַדּוֹרוֹת, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא, דִּתַמְנֵיסַר אַלְפֵי צַדִּיקֵי קָיְימֵי קַמֵּיהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.
אַךְ עַל מַעֲלַת צַדִּיק גָּמוּר, הוּא שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי: ״רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּה וְהֵם מוּעָטִים כוּ׳״, שֶׁלָּכֵן נִקְרָאִים ״בְּנֵי עֲלִיָּה״, שֶׁמְּהַפְּכִין הָרָע וּמַעֲלִים אוֹתוֹ לִקְדוּשָּׁה, כִּדְאִיתָא בַּזֹּהַר בַּהַקְדָּמָה, שֶׁכְּשֶׁרָצָה רַבִּי חִיָּיא לַעֲלוֹת לְהֵיכַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי, שָׁמַע קָלָא נָפִיק וְאָמַר: ״מַאן מִנְּכוֹן דִּי חֲשׁוֹכָא מְהַפְּכָן לִנְהוֹרָא וְטָעֲמִין מְרִירוּ לְמִיתְקָא עַד לָא יֵיתוּן הָכָא וְכוּ׳״:
וְעוֹד נִקְרָאִים בְּנֵי עֲלִיָּה, מִפְּנֵי שֶׁגַּם עֲבוֹדָתָם בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״ בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, הוּא לְצוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ וּמַעְלָה מַּעְלָה עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת, וְלֹא כְּדֵי לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ בִּלְבָד לְרַוּוֹת צִמְאוֹן נַפְשָׁם הַצְּמֵאָה לַה׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר, אֶלָּא כִּדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים: ״אֵיזֶהוּ חָסִיד – הַמִּתְחַסֵּד עִם קוֹנוֹ״; עִם קַן דִּילֵיהּ, לְיַיחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ בַּתַּחְתּוֹנִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת תֵּצֵא: ״כִּבְרָא דְּאִשְׁתַּדֵּל בָּתַר אֲבוֹי וְאִימֵּיהּ, דְּרָחִים לוֹן יַתִּיר מִגַּרְמֵיהּ וְנַפְשֵׁיהּ וְרוּחֵיהּ וְנִשְׁמְתֵיהּ כוּ׳, וּמָסַר גַּרְמֵיהּ לְמִיתָה עֲלַיְיהוּ לְמִיפְרַק לוֹן כוּ׳״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
[וּשְׁנֵיהֶם עוֹלִים בְּקָנֶה אֶחָד, כִּי עַל יְדֵי הַבֵּירוּרִים שֶׁמְּבָרְרִים מִנּוֹגַהּ מַעֲלִים ״מַיִּין נוּקְבִין״, וְנַעֲשִׂים יִחוּדִים עֶלְיוֹנִים לְהוֹרִיד ״מַיִּין דְּכוּרִין״, שֶׁהֵם הֵם מֵימֵי הַחֲסָדִים שֶׁבְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה מֵרַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, שֶׁכּוּלָּן הֵן בְּחִינַת חֲסָדִים וּ״מַיִּין דְּכוּרִין״, דְּהַיְינוּ, הַמְשָׁכַת קְדוּשַּׁת אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה לְהִתְלַבֵּשׁ בַּתַּחְתּוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר]:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 11 עמודים.
- אגרות קודש כרך כז י'תמח פסחים לג, א
- לקוטי שיחות כרך לא פורים שיחה ב פסחים לג, ב
- לקוטי שיחות כרך לד הוספות ה' מנחם--אב פסחים לג, א
- לקוטי שיחות כרך ב קרח שיחה א פסחים לג, ב
- לקוטי שיחות כרך יח חוקת שיחה ב פסחים לג, ב
- תורת מנחם שיחת מוצש"ק פ' וישב, כ"ף כסלו ה'תשי"ז פסחים לג, רע"ב
- תורת שמואל תר"ם [כי טובים דודיך מיין] והנה בתושבע"פ כו' ערבים עלי מאותו ספר פסחים לג, ב
- תורת שמואל תר"ם ושאבתם מים מאותו ספר פסחים לג, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות נטילת ידים קנח דיני נטילת ידים לסעודה ב פסחים לג, ב
- אגרות קודש אדמו"ר הזקן אגרת ה פסחים לג, א
- אגרות קודש אדמו"ר הזקן אגרת סח פסחים לג, ב