244

"מת מטמא ואין נציב מלח מטמא", כדלהלן:

במילה "מת" אין הכוונה להדגיש שהגוף יהיה מת – כי מהו החידוש בכך? – אלא הכוונה היא להדגיש שרק על גוף שיכולה לחול עליו ההגדרה של מיתה, חלה טומאת מת. ואילו "נציב מלח" איננו מציאות שהיא בגדר מיתה, ולכן לא חלה עליו טומאת מת, אף אם נאמר שהטומאה באה מצד סילוק הנשמה ולא מצד הגוף המת.

לפי זה מובן מדוע מכנה הגמרא שאלות אלו בכינוי "דברי בורות"⁴⁵, למרות שלסברות אלו יש בסיס לפי התורה, כי לגבי התשובה הנוגעת להלכה אין חשיבות להכרעה בפרטי השאלה, ובכל מקרה המסקנה והתשובה הסופית היא זהה.

ח. השאלה על "בן השונמית" – לגבי סילוק החיות

"בן השונמית מהו שיטמא" – כאן השאלה היא רק לגבי סילוק הנשמה: מצד הגוף, הרי אפשר שתחול הטומאה, כי לא "נתבלבלה צורתו", והוא בגדר מת; אבל השאלה היא לגבי סילוק החיות – האם נתבטל הסילוק הקודם מפני שהוא חי מחדש, או שמא נשארה בו הטומאה למרות שהחיות חזרה אליו?

ההסבר לכך הוא: לגבי האופן שבו החיה אלישע את בן השונמית, נאמר⁴⁶: "ויעל וישכב על הילד וישם Rיו על Rיו ועיניו על עיניו וכRיו על כRיו ויגהר עליו ויחם בשר הילד .. ויזורר הנער עד שבע Rעמים ויפקח הנער את עיניו", ומכך מובן, שלא החיות המקורית שלו חזרה אל ה"ילד", אלא אלישע הכניס לתוכו חיות חדשה⁴⁷ – מחיות אלישע⁴⁸.

בכך מובן מדוע הם לא שאלו על בן הצרפית, אשר החיה אליהו הנביא, כי שם ביקש אליהו⁴⁹ "תשב נא נפש הילד הזה על קרבו, וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד על קרבו ויחי". וכיון ש"נפש הילד" חזרה אליו, התבטל סילוק הנשמה הקודם, ומובן שאין הוא מטמא⁵⁰.

אבל אל בן השונמית לא חזרה נשמתו, והיא נשארה מסולקת מן הגוף, ולכן מתעוררת השאלה "מהו שיטמא"⁵¹: האם המושג סילוק הנשמה חל עדיין בגוף שיש בו חיות חדשה⁵², או שהוא מתבטל עקב זאת⁵³.