שיחה ד

הערות

עמוד 267

1. 1. פרשתנו כג, מ.
2. 2. הל' לולב פ"ח הי"ב.
3. 3. כמ"ש הרמב"ם בהל' יו"ט פ"ו הי"ז. סהמ"צ מ"ע נד.
4. 4. ראה שינוי גירסאות ברמב"ם מהדורת פרענקל (ירושלים תשל"ה).
5. 5. ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ רס"ג ח"ג מילואים סי' ה'.
6. 6. ולא הזכיר ע"ד ניסוך המים כ"א בהל' תמידין ומוספין פ"י ה"ו ואילך (אבל לא מענין השמחה, שאין מקומו שם, כמובן).
7. 7. וראה רמב"ם הל' לולב שם הי"ד: "שהיו מרקדין וכו' בימי חג הסוכות".
8. 8. ואין לתרץ עפ"י הכלל (יד מלאכי כללי הרמב"ם ס"ד) שהרמב"ם מביא דרשה הפשוטה יותר אף שלא נזכרה בש"ס – כי הבאת כתוב זה כאן נותנת מקום לטעות שחיוב השמחה הוא (א) מן התורה, (ב) "שבעת ימים".
9. 9. בסהמ"צ להרמב"ם (שם. וכ"ה בחינוך מצוה תפח): "ובכלל אמרו ושמחת בחגיך מה שאמרו וכו' ולשחוק בכלי* ניגון ולרקד במקדש לבד והיא שמחת בית השואבה", שמזה מוכח ששמחה זו היא גדר שמחת יו"ט, ולא משום ניסוך המים. אבל לאידך הוקשה לי' להרי"פ פערלא שם (רלו, ג־ד), למה אי"ז מצוה בפ"ע מן הכתוב "ושמחתם גו'". וראה לקמן הערה 37.
10. 10. ופי' לשון הגמרא (סוכה נ, ב (לגי' רש"י). נא, א) "שמחה יתירה" לפי"ז הוא (לא כפרש"י (ד"ה דברי הכל) "ואינה מן התורה אלא לחבב את המצות ולא דחי שבת", כ"א) שהוא יתרון בהשמחה דיו"ט שצ"ל בלא"ה, אבל ראה לקמן הערה 40.
11. 11. סוכה פ"ה מ"א.
12. . בכמה דפוסים: בכל. וראה סהמ"צ הוצאת ר"ח העליר.

עמוד 267

1. 12. שם נ, ריש ע"ב. ירושלמי שם. וראה פרש"י ד"ה מנא ה"מ שם מח, ב.
2. 13. ישעי' יב, ג. וראה פיה"מ להרמב"ם רפ"ה דסוכה.
3. 14. לשון הרמב"ם שם. וראה מ"ג שם: מאור בית השואבה.
4. 15. בהלכה יג (ממשנה שם נ, א).
5. 16. כדעת רש"י דלעיל הערה 10. שבת כא, א.
6. 17. רמב"ם שם הי"ג. וראה משנה שם נא, ב.
7. 18. עירובין קד, א. וראה ביצה ל, א. לו, ב. רמב"ם הל' שבת פכ"ג ה"ד.
8. 19. ראה תוד"ה שאינו (סוכה נ, א). ד"ה ורבנן (שם, ב).
9. 20. דאינו דומה לתק"ש בשבת כדלקמן הערה 21. ומ"ש ברי"פ פערלא שם "משום שלא צוה עלי' הכתוב אלא לשמחה יתירה לא דחיא שבת" – צריך ביאור.
10. 21. אבל גם בלא"ה אינו דומה לתקיעת שופר בר"ה שחל להיות בשבת שאין תוקעין במדינה משום גזירה דרבה (ר"ה כט, ב. וש"נ) – כי שם לא עקרו המצוה מכל וכל רק בשנה מסוימת, משא"כ בנדו"ד שלעולם נעקרת מצות "שמחה יתירה" ביו"ט הראשון של חג ובמילא נעקר קיום "ושמחתם גו' שבעת ימים", ואא"פ לחכמים לעקור מצוה לגמרי – ראה יד מלאכי כללי היו"ד סי' רצה, וש"נ. ולהעיר מפרש"י סוכה נא, א (ד"ה ה"ג): שמחה יתירה נמי דוחה שבת הואיל ושמחת מצות היא ובחליל אין איסור מלאכה אלא שבות בעלמא (ולא הזכיר דאין שבות במקדש).
11. 22. פסחים סה, א. ביצה יא, ב.

עמוד 268

1. 23. והתירוץ בתוד"ה ורבנן (דלעיל הערה 19. ועד"ז הוא ברשב"א סוכה שם) – הוא רק אם שמחת ביה"ש אינה מדאורייתא, כדמוכח בתוס' שם.
2. 24. כקושיית הרי"פ פערלא שם. ועיי"ש השקו"ט בדברי הירושלמי (ר"ה פ"ד ה"ג. סוכה פ"ג הי"א) כמקור להרמב"ם. וידועה השקו"ט (יד מלאכי כללי הדל"ת סי' קמד. שד"ח (כרך ט') כללי הפוסקים סט"ז אות נ') האם אפשר לדרוש ללמוד הלכות מפסוקים לאחרי חתימת התלמוד. ולהעיר מסדר ברה"נ לאדה"ז (פי"ג ס"ב) "אם הי' מעונה בכבלי ברזל", שלכאורה מקורו הכתוב (תהלים קז, י) "אסירי עני וברזל" (שער הכולל פכ"ג).
3. 25. הל' לולב פ"ז הי"ג. וראה סוכה מג, א.
4. 26. כקושיית הרי"פ פערלא שם. מכתבי תורה מכתב קנב.
5. 27. הי"ד.
6. 28. עכצ"ל שיש חילוק בין זקן זה שקנה חכמה (קדושין לב, ב) ו"גדולי חכמי ישראל" דחשיב לפני זה. ואולי י"ל דזקן חכמתו באה ע"י "רוב שנים יודיעו חכמה" (איוב לב, ז) וכמה הרפתקאי דעדו עליו (קדושין לג, א) ואין חכם כבעל הנסיון וכו', וחכמי ישראל – מצד טבע שכלו, יניק וחכים (קדושין לב, ב).
7. 29. סוכה נא, א.

עמוד 269

1. 30. משא"כ החילוקים בשמחת יו"ט (רמב"ם הל' יו"ט פ"ו הי"ז־יח), כי שם הוא "כל אחד ואחד כראוי לו" (רמב"ם שם). ועד"ז בהקהל – וילך לא, יב.
2. 31. שם נג, א.
3. 32. הט"ו.
4. 33. שמואל ב ו, כב.
5. 34. פ"ו לאחרי ה"כ.
6. 35. וראה יל"ש פרשתנו כאן (רמז תרנד): שלש שמחות כתיב בחג.
7. 36. ראה טז, יד.

עמוד 270

1. 37. ומתורץ עפ"ז למה לא נמנה כמצוה בפ"ע אלא נכללת במצות שמחת יו"ט (ראה לעיל הערה 9).
2. 38. עפ"ז מתורץ מה שיש להקשות לכאורה על כללות השמחה דשמחת ביה"ש – הרי אין מערבין שמחה בשמחה (מו"ק ח, ב. ירושלמי שם פ"א ה"ז. רמב"ם הל' יו"ט פ"ז הט"ז). וראה אנציקלופדיא תלמודית בערכו. ואכ"מ.
3. 39. דאז הול"ל (בהלכה י"ב): מצוה לעשות שמחה יתירה במקדש בחג הסוכות שנאמר ושמחתם גו'.
4. 40. ואולי זוהי ג"כ כוונת רש"י (דלעיל הערה 10) במ"ש "ואינה מן התורה אלא לחבב את המצות" – היינו שאינו חיוב מן התורה, אלא "לחבב את המצות" (– של תורה). וראה אנציק' תלמודית ע' "חובה מצוה ורשות" החילוקים בגדר רשות חובה ומצוה. וש"נ.
5. 41. להעיר ג"כ מרשב"א (דלעיל הערה 23): ובחליל של שואבה שאינה חובה אלא שמחה יתירה.
6. 29.
7. 42. רמב"ם הל' יו"ט פ"ז.
8. 43. וראה בארוכה שיירי כנה"ג או"ח "לשונות הרמב"ם ז"ל" הל' לולב כאן. ערוך לנר סוכה שם. [ושם – שהוא ע"ד שיטת הרמב"ם לענין הקהל, עיי"ש]. ויומתק יותר עפ"י המובואר בפנים, ששמחת ביה"ש אינה בגדר חובה.
9. 44. כענין השמחה בעיקרה וביסודה. ולהעיר שגם במ"ע מה"ת שבלב מצינו כיו"ב, במצות אהבת ה' ויראתו שכאו"א מחויב בהן אבל כיון שהדרך* לבוא לקיומן הוא ע"י שיתבונן האדם כו' (עיי"ש) מובן גודל החילוק שיש בכ"ז בבנ"א.
10. . רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ב.

עמוד 271

1. 45. שהרי זה ש"כולן באין לראות ולשמוע" פעל אצלם שמחה כמובן, וכלשון הרמב"ם: "מרקדין כו' ומשמחין כו'" (ולא "שמחין").
2. 31.
3. 46. פ"ב ה"ד.
4. 47. בסגנון אחר: הודעת שם בעל המאמר – לימוד ודין הוא בגדר השמחה. ודוחק גדול לומר שאך אופני השמחה ותוכן דיבורם אתי להשמיענו והשם בא רק כטפל להדגיש שאף שהלל ענותן הי' בכ"ז אמר אם אני כאן הכל כאן (ולהעיר ש"הוא הי' אומר (רגיל לומר – לאו דוקא בשמחת ביה"ש) אם אין אני לי מי לי"*). ועד"ז בהשאר.
5. 48. י"ל (עכ"פ – לחדודי) שמכאן מקור לאלה שאין ישנים בסוכה*, כי לכאורה גם מנמנמי, שינת ארעי צ"ל בסוכה (סוכה כו, א. רמב"ם הל' סוכה פ"ו ה"ו. טושו"ע או"ח סתרל"ט ס"ב. שו"ע אדה"ז שם ס"ז), ופשטות הלשון כאן משמע שהיו מנמנמי חוץ לסוכה. וראה תשב"ץ ח"א ס' ק.
6. 49. שהרי כו"כ היו עמדו ונהגו כמותו, וכלשונו: "אכתפי דהדדי".
7. 50. בכורות ח, ב.
8. 51. חגיגה ה, ב.
9. . אבות פ"א מי"ד. *) השקו"ט עפ"י הלכה ראה בארוכה לקו"ש חכ"ט ע' 211 ואילך.

עמוד 272

1. 52. ירמי' מט, ז.
2. 53. וישלח לג, יב.
3. 54. שבת טו, א. – שהרי המדובר בזמן שביהמ"ק הי' קיים, ברשב"ג הזקן (סה"ד בערכו. יעב"ץ סוכה שם).
4. 55. רמב"ם הל' סנהדרין פ"א ה"ג.
5. 56. אף שגם ריב"ח הי' חבר סנהדרין – אב"ד (ב"ק עד, סע"ב. סנה' יז, ב), מ"מ אין לומר ששמו נזכר מצד היותו בסנהדרין, כי א"כ מאי קמ"ל בהזכרת שם רשב"ג. ועכצ"ל דריב"ח מלמדנו סוג גדולי חכמי ישראל ורשב"ג – (ראש) סנהדרין.
6. 57. ואין לומר ראש סנהדרין צריך לשמוח – כי א"כ אינו אלא חד בדרא ופשיטא שמשתתף בשמחת ביה"ש. וראה גם לקמן הערה 74. ולכן מסתבר שהוא מצד היותו אחד משבעים ואחד שבסנהדרין, דגם ראש הסנהדרין הוא חלק מהסנהדרין (משא"כ ראש ישיבה ותלמידיו – דהם ב' סוגים. וראה לקמן הערה 61).
7. 58. אף שהי' ג"כ נשיא (שבת טו, א. פסחים סו, א. ועוד) – מ"מ, נזכר כאן להיותו "(הלל) הזקן", כבפנים. ועוד: נשיא (סנהדרין) כבר למדנו מרשב"ג, כנ"ל בפנים.
8. 59. ראה סדר הדורות בערכו – שלדעת ספר היוחסין הי' ר"ש בן יהוצדק בזמן דר' טרפון. אבל בסה"ד שם פריך עליו, ומסיק שהתנא ר"ש בן יהוצדק הוא רבו דר' יוחנן (כמ"ש בתוס' נדה י, ב), עיי"ש בארוכה, ואשר י"א דשלשה ר"ש ב"י הוי. ועצ"ע.

עמוד 273

1. 60. סוף עדיות. הובא באגרת רב שרירא גאון – נעתק בערוך ע' אביי. ובסנהדרין (מא, ריש ע"ב): "כי הוא למד בן זכאי הוה קרי לי' כו' כי הוה לימד הוא קרי לי' רבן יוחנן בן זכאי". ובכ"מ מבואר שהתואר "רבי" ניתן בקבלת סמיכה – וראה אגרת רש"ג שם. חסדי דוד לתוספתא שם. ואכ"מ.
2. 61. אין ללמוד סוג זה מרשב"ג שהי' נשיא, ונשיא הוא "ראש הישיבה" (רמב"ם שם) – כי הכוונה בזה לראש דישיבה זו דסנהדרין וכיו"ב (חברים ובערך זל"ז, ואחרי רבים להטות וכו'), משא"כ ראש ישיבה ותלמידים – תלמידיו, כמובן.
3. 62. ובפני משה שם: "משתבח בעיני הרואים" (בקרבן העדה שם: "היו משבחין אותו". ואולי היתה לו גירסא אחרת בירושלמי*).
4. 63. ואף שאי"ז מדברי ר"ש בן יהוצדק עצמו כ"א דבעל הסוגיא (משא"כ בנידון ריב"ז דלקמן בפנים) – מ"מ מדייק בירושלמי לכתוב "בן יהוצדק" לאשמעינן דכאשר "משתבח" צ"ל גם דיבור באופן של היפך הכבוד.
5. 64. ברכות לד, סע"ב.
6. 65. ואין לומר שזה הי' קודם שהיו לו תלמידים שאז נק' בפי כל "בן זכאי" (ראה הערה 60) – כי הרי הי' זה כאשר "ר"ח בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל ריב"ז".
7. 66. ראה פיה"מ להרמב"ם בהקדמתו ד"ה אחרי כן.
8. 67. בסוגיין ד"ה אלו חסידים.
9. 68. ולא רק חסידים שנאמר בברייתא.
10. 69. פ"א ה"ה. וראה נדה יז, א ובתוד"ה שורפן.
11. . הד"ה בקה"ע שם הוא "הי' משתבח בקפיצותיו" – אבל במפרשים כהנ"ל, קרוב לודאי לומר שהד"ה הם דהבחור הזעצער.

עמוד 274

1. 70. ראה ב"ק קג, ב: והדר הוי חסיד. וראה ג"כ ספר חסידים בתחילתו.
2. 71. משא"כ ברייתא שמפורש ג' סוגים: חסידים אנשי מעשה ובע"ת.
3. 72. ועייג"כ קרית ספר על הרמב"ם כאן: "אע"פ שכל המועדות .. בחגה"ס היתה שמחה יתירה .. ומצוה להרבות בשמחה זו שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצות .. עבודה גדולה היא".
4. 73. ש"ב ו, טז.
5. 74. בירושלמי הובא ענין זה דדוד בהמשך לשמחת ביה"ש (אבל ברמב"ם הוא בהמשך לשמחה של מצוה בכלל, וכדמוכח בקראי שם דקאי בהבאת הארון כו'). ועפ"י הנ"ל בפנים – ששמחת ביה"ש הו"ע אחד עם שמחה של מצוה בכלל – מתורץ זה שבירושלמי בא הוא בהמשך לשמחת ביה"ש. ולהוסיף: עפ"י הנ"ל – שאלה שנזכרו בש"ס ששמחו בשמחת ביה"ש הוא בכדי ללמוד מכאו"א מהם סוג בבנ"י שעושין השמחה – הרי מכיון שאין מלך אלא אחד, עכצ"ל (כנ"ל הערה 57) שכוונת וראיית הירושלמי היא לא לענין שמחת ביה"ש (שאין בזה הוראת סוג), כ"א לשמחה של מצוה בכלל.

עמוד 275

1. 75. אבות פ"ב מי"ב.
2. 76. משלי ג, ו.
3. 77. תהלים ק, ב.
4. 78. ברכות לא, א.
5. 79. ראה זח"ג תצוה קפד, ב. מאה שערים יז, ב (אגרות קודש אדמו"ר הצ"צ ע' שכה־ו).
6. 80. תהלים ב, ד.