269

הנאמרת באופן כללי? (ב) מהו המקור להבדל זה³⁰?

ב) במשנה מוזכרים רק "חסידים ואנשי מעשה", והרמב"ם מוסיף גם "גדול חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין (והחסידים) והזקנים (ואנשי המעשה)"?

יתר על כן: בגמרא³¹ מובאת הברייתא המספרת על מה שאמרו אז "חסידים ואנשי מעשה" ובעלי תשובה. כלומר, היו שלושה סוגים: חסידים, אנשי מעשה ובעלי תשובה. הרמב"ם מוסיף, מצד אחד, סוגים שאינם מוזכרים בברייתא, ומצד שני הוא משמיט בעלי תשובה, שהם נזכרים בברייתא!

ה. "שמחה יתירה" של סוכות קשורה בשמחה של מצוה בכלל

בהמשך אומר³² הרמב"ם: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא־ל שצוה בהן עבודה גדולה היא... וכל המשפיל עצמו ומקל גופו... הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר³³ ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני...".

ויש להבין: מדוע מביא הרמב"ם ענין זה כאן בהלכות לולב, בהמשך לדבריו על "שמחה יתירה" של חג הסוכות? גם אם בכוונתו לצרף הלכה זו של שמחה להלכה אחרת של שמחה, היה עליו להביא זאת בהלכות יו"ט³⁴ מפני מספר סיבות: (א) הן קודמות (ב) השמחה שם היא כללית יותר (ג) ועיקר: בסוף ענין השמחה שם מדובר על שמחה בעבודת ה' בכלל, בדיוק כמו כאן.

מובן מכך, שלשמחה של מצוה בכלל יש קשר עם "שמחה יתירה" של סוכות.

ו. השמחה היתירה היא תוספת בשמחת יו"ט, ולא מצוה נפרדת

ההסבר לכל זה:

בכך שהרמב"ם מצטט את הפסוק "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" כמקור ל"שמחה יתירה" בחג הסוכות, הוא איננו מתכוון לומר שבתורה קיימת כאן עוד חובה של "שמחה יתירה" בחג הסוכות, בנוסף למצות שמחה ביום־טוב, אלא כוונתו היא כדלהלן:

כיוון שהתורה מדגישה את חובת שמחת יום־טוב לגבי חג הסוכות בבית המקדש, יותר מאשר בשאר ימים־טובים, בפסוק³⁵ "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים", למרות שחובת שמחת יום־טוב כבר נלמדת מן הפסוק "ושמחת בחגיך..."³⁶, לכן