שיחה א

276שיחה א

א. כל המצות "כללותיהן ודקדוקיהן מסיני"

בתחילת הסדרה מתעכב רש"י על המילים "בהר סיני"¹ ומפרש: מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותי' ופרטותי'² ודקדוקי' מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני" – כלומר: זה שנאמר במפורש בשמיטה שהיא נאמרה בהר סיני (אף ש"כל המצות נאמרו מסיני"), הוא כדי ללמד ממנה על כל שאר המצוות, שבדיוק כמו ששמיטה כללותי' ופרטותי' ודקדוקי' נאמרו מסיני, כך גם כל המצוות – כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני.

לאחר מכן אומר רש"י: "כך שנויה בתורת כהנים, ונראה לי שכך פירושה לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה³ למדנו שכללותי' ופרטותי'⁴ כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דיבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן וחזרו ונשנו בערבות מואב".

זאת אומרת, רש"י בא להבהיר⁵: זה שאנו יודעים אשר "כל המצות נאמרו מסיני"⁶, הוא רק בנוגע לכללותיהן, ויש צורך בראיה שכן הוא גם ביחס 276לדקדוקיהן – ואת זה לומדים משמיטה. אך קשה: מהו ההכרח שהנאמר "בהר סיני" לגבי שמיטה בא ללמד גם על שאר המצות (שגם דקדוקיהן מסיני), הרי מדובר כאן רק בנוגע לשמיטה?

לכן אומר רש"י – מכיוון ששמיטת קרקעות אינה כתובה במשנה תורה, יכולנו לדעת גם בלי המילים "בהר סיני" ש"פרטותי' ודקדוקי'" של שמיטה נאמרו מסיני. ממילא מתעוררת השאלה, מה באות להשמיענו התיבות "בהר סיני"? ומזה מוכח כי הדבר אותו "בא הכתוב ולמד כאן"⁷ אינו בנוגע לשמיטה שהיא נאמרה מסיני, כי אם, בנוגע ל"כל דבור שנדבר למשה, שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן וחזרו ונשנו בערבות מואב".

ב. פירוש רש"י – כדעת רבי עקיבא בתורת־כהנים?

כפי שלומדים את רש"י בפשטות – וכך אכן לומדים מפרשי רש"י – עולה:

א) שאלתו של רש"י היא אותה השאלה של התורת־כהנים – לשם מה אומר הפסוק לגבי שמיטה שהיא נאמרה בהר סיני. ב) בתירוצו של רש"י – לפי התורת־כהנים, ש"בהר סיני" משמיענו שכל המצות (כללותיהן ודקדוקיהן) מסיני – בא לשלול את דעת ר' ישמעאל⁸ אשר רק "כללות נאמרו בסיני" ואילו "פרטות באהל מועד", והוא מתאים איפוא לדעת ר' עקיבא⁸ אשר "כללות ופרטות נאמרו בסיני"⁹.

ברם, לפי זה צריך להבין:

א) מאחר ושאלתו של רש"י היא מדוע נאמר "בהר סיני" לגבי שמיטה, היה עליו להתעכב לא רק על המילים "בהר סיני", אלא להעתיק גם את המילים המוכיחות כי עיקר הקושיא היא על שמיטה, מהפסוק השני בפרשה בו מדובר אודות שמיטה (או לכל הפחות להוסיף "וגו'") – שהרי השאלה אינה על המילים "בהר סיני" 277כשלעצמן, אלא מדוע נאמרו מילים אלו לגבי שמיטה¹⁰?

ב) מאחר וחידושו של רש"י הוא, שהפרטים נאמרו (בהר סיני, ו)לא באוהל מועד כדעת ר' ישמעאל, אם כן, כיצד מביא הוא כראי' לכך שנאמרו בהר סיני את העובדה ש"לא מצינו כו' שנשנית בערבות מואב" – הרי מכאן אין כל הוכחה שהם לא נאמרו באהל מועד¹¹?!

לכל הפחות היה לו לומר "לא מצינו כו' שנשנית באוהל מועד ובערבות מואב".

ג) כמו כן בסיום דברי רש"י "וחזרו ונשנו בערבות מואב": הרי הדיון כאן הוא האם הפרטים נאמרו בסיני או באהל מועד – היה רש"י צריך איפוא לומר "וחזרו ונשנו באוהל מועד"?

ד) מהי אריכות הלשון "ונראה לי שכך פירושה לפי שלא מצינו וכו'" – ובפרט שאין זה עניינו של רש"י לפרש את התורת כהנים¹²?

חייבים אם כן לומר, כי ניתן לומר פירוש שונה בדברי התורת כהנים, ולפיו לא היה רש"י רואה נכון להביאו כאן (כי לפי אותו פירוש אין דברי התורת כהנים קשורים לפשוטו של מקרא); ולכן אומר "ונראה לי שכך פירושה", כי דווקא לפי פירושו קשורים דברי התורת כהנים בפשוטו של מקרא. יש אם כן להבין מהו הפירוש שאפשר ללמוד בתורת כהנים שאינו לפי פשוטו של מקרא, פירוש אותו שולל רש"י, ולומד בתורת כהנים פירוש אחר?

ג. דיוקים נוספים בלשון רש"י

כמו כן ישנם כמה דיוקים בלשון רש"י – ומהם:

א) בתחילת דבריו כותב "מה ענין שמיטה אצל הר סיני", אך לאחר מכן משתמש בקביעות בלשון "מסיני"¹³ בהשמטת המילה "הר"¹⁴?

ב) כאשר רש"י מפרש "בא הכתוב ולמד כאן על כל דבור ודבור כו' שמסיני היו כולם כו'", הוא מוסיף "(על כל דבור) שנדבר למשה" – שלכאורה הוא יתור לשון? ובפרט, שבתורת כהנים אותו מפרש רש"י ("ונראה לי שכך פירושה") נאמר "אף כולן כו'" ולא נאמר "שנדבר למשה".

278ד. אוהל מועד – הוא "בהר סיני" שבפסוק

והביאור בכל הנ"ל:

שאלתו של רש"י איננה מדוע "בהר סיני" נאמר לגבי שמיטה, אלא המילים "בהר סיני" עצמן¹⁵ – שהקושי בהן מתעורר עוד לפני שיודעים על איזו מצוה מדובר כאן [וזה שרש"י מביא את שאלת התורת כהנים "מה ענין שמיטה אצל הר סיני", הוא משום שעל־ידי השאלה והתירוץ של התורת כהנים מתיישבת ממילא גם הקושיא בפשוטו של מקרא – "בהר סיני" מה משמיענו?] והשאלה היא:

מהקמת המשכן ואילך היו כל דיבורי ה' אל משה לא בהר סיני, אלא באוהל מועד, וכפי שרש"י אמר זאת בפירוש כבר לפני כן (בפרשת תשא¹⁶): "ומשהוקם לא נדבר עמו עוד אלא מאוהל מועד". וכיצד יתכן שלאחר כל הפרשיות והסדרות של ספר ויקרא (שפתיחתו "ויקרא גו' מאהל מועד") נאמר "וידבר גו' בהר סיני"?

בדוחק גדול היה אפשר ללמוד, שהפרשה נאמרה לפני כל הסדרות הקודמות של ספר ויקרא, לפני הקמת המשכן, והעובדה שהיא כתובה בפרשתנו – הוא משום ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה"¹⁷ (וכך מבאר האבן עזרא¹⁸). אך ביאור זה כלל אינו "חלק", לפי שבתירוץ "אין מוקדם ומאוחר בתורה" משתמשים רק בלית ברירה (וצריך להיות טעם כלשהו לכך), אך עד כמה שניתן משתדלים ללמוד את הסדרות והפרשיות כסדרן, ובפרט – על פי פשוטו של מקרא¹⁹.

בדרך הפשט קשה גם לבאר (כמו הרמב"ן²⁰), שדיבור ה' אל משה היה בהר סיני (ובו אמר לו את כל הפרשה לפרטיה), אך הפרשה נכתבה כאן (לאחר פרשת אמור) משום שמשה מסר ציווי זה (של שמיטה ופרטיה) לעם ישראל רק אז²¹ (לאחר המעשה של "בן אשה ישראלית") – לפי שמפשטות לשון וסדר הכתובים עולה, שה"וידבר הוי' אל משה" היה לאחר הסדרות הקודמות, לאחר פרשת אמור.

קשה מאוד לפרש שמשה מסר לבני ישראל את הדיבור לאחר ריבוי חדשים מאז שקיבלו – בהתאם לפירוש רש"י קודם לכן²² ש"ענשו הכתוב" על כך שלא אמרו בזמנו – אף 279שניתן לחלק כי שם הדבר היה נוגע למעשה.

ולכן לומד רש"י, שפרשת בהר אכן נאמרה למשה לאחר הסיפור של בן אשה ישראלית. אם כן מהו שנאמר כאן "בהר סיני" – זה משום שבני ישראל היו אז עדיין ליד הר סיני, לפני "ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני"²³, ולכן גם הדיבור שנאמר אז באוהל מועד מתואר בפסוק "וידבר .. בהר סיני"²⁴. ובפרט שהמדבר נקרא בשם "מדבר סיני" – על שם הר סיני שבו.

אמנם, מפאת החידוש בדבר – שבביטוי "הר סיני" הכוונה לאוהל מועד משום שהיה "נגד ההר" בחניית מדבר סיני – לכן מסתייע רש"י ומביא מדברי התורת כהנים, אשר לפי הפשט של רש"י בתורת כהנים – "ונראה לי שכך פירושה" – מוכרח אשר "בהר סיני" כאן הכוונה למדבר סיני, כדלקמן.

ה. ההוכחה לפירוש מדברי ה"תורת כהנים"

התורת כהנים אומר, שמהנאמר "בהר סיני" לגבי שמיטה לומדים כי גם כל²⁵ המצוות "נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני". זאת משום, שהנאמר "בהר סיני" לגבי שמיטה אינו חידוש – כפי שרש"י מפרש שגם ללא המילים "בהר סיני" היינו יודעים "(למדנו) שכללותי' ופרטותי' כולן נאמרו מסיני" – חייבים אם כן לומר, שהנאמר כאן "בהר סיני" (לא בא ללמדנו על שמיטה, אלא) "בא הכתוב ולמד כאן על כל דיבור כו'".

מנין כה פשוט לגבי שמיטה עצמה (גם אילולא המילים "בהר סיני") שכללותי' ופרטותי' כולן נאמרו מסיני? – זה תלוי כיצד נפרש את המילים "בהר סיני": אם נפרש ש"בהר סיני" הכוונה על הר סיני עצמו – יש צורך במילים "בהר סיני" כדי ללמדנו על שמיטה עצמה, כי בלעדן היינו לומדים שהיא נאמרה באהל מועד – משום שהפרשה כתובה לאחר הקמת המשכן [וכאמור לעיל סעיף ב', שהעובדה ש"לא מצינו כו' שנשנית בערבות מואב", אינה ראי' שהיא נאמרה בהר סיני]. ומכיוון שיש צורך במילים "בהר סיני" ללמד על מצות שמיטה עצמה – ממילא אי אפשר ללמוד מהם על שאר המצוות²⁶.

לכן מוכרח שלפי התורת כהנים "בהר סיני" פירושו – מדבר סיני.

280ומכיוון שהעובדה שפרטותי' של שמיטה נאמרו במדבר סיני (שבזה נכללים הן הר סיני והן אהל מועד), ברורה לנו גם אם לא היה נאמר "בהר סיני" [כי "לא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב"²⁷]; בהכרח אם כן לומר שהמילים "בהר סיני" באות ללמד על מצוות אחרות, שגם הם נאמרו ב(מדבר) סיני, כמו שמיטה.

[ופירוש זה תואם הן את דעת רבי עקיבא, והן את דעת ר' ישמעאל שפרטי המצוות נאמרו (לא על הר סיני, אלא) באהל מועד, במדבר סיני].

וזהו מה שרש"י אומר "ונראה לי שכך פירושה": בזה מתכוין לשלול את ההבנה שהפרטים נאמרו בפעם הראשונה בהר סיני ולא באהל מועד (כפירושם של כמה מפרשים – הן מפרשי התורת כהנים והן מפרשי רש"י); כי אם הנאמר "בהר סיני" בא למעט שהפרטים נאמרו בערבות מואב, וכפי שרש"י עצמו מפרש, שהפירוש שלו מחדש – "לפי שלא מצינו כו' בערבות מואב כו' וחזרו ונשנו בערבות מואב".

ז. "מסיני" – מהמדבר – ו. "בהר סיני" בא לשלול ולא "מהר סיני" "בערבות מואב"

לפי זה, ש"בהר סיני" הכוונה למדבר סיני – מהו החידוש בכך שכללותיהן ודקדוקיהן של כל המצוות נאמרו מסיני; מה באים לשלול כאן? אומר רש"י, שהדבר בא למעט "ערבות מואב": מכיוון וכמה מצוות נאמרו "בערבות מואב במשנה תורה"; יכולנו לחשוב כי פרטי אותן מצוות נאמרו רק בערבות מואב – ועל כך לומדים מ"בהר סיני" הנאמר בשמיטה, שגם מצוות אלה שנשנו בערבות מואב (לא נאמרו שם בפעם הראשונה, אלא) "מסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן (והעובדה שנכתבו במשנה תורה היא) וחזרו ונשנו בערבות מואב".

על פי זה מובנים גם דיוקי הלשונות בפירוש רש"י (שהובאו לעיל סעיף ג'):

א) מה שאומר כסדר "מסיני", ולא "מהר סיני" כלשון הכתוב: הוא מתכוין להדגיש בכך, שלפי פשוטו של מקרא – יודעים רק שהם נאמרו מסיני: או על ההר (כדעת ר' עקיבא), או לא בהר סיני, אלא באהל מועד. [רק בפעם הראשונה נאמר (בתורת כהנים ו)ברש"י "מה ענין שמיטה אצל הר סיני", לפי שהשאלה "מה ענין כו'" היא על הפסוק בו נאמר "בהר סיני", לכן אומר שם "בהר סיני" כלשון הכתוב].

ב) לשון רש"י "ובא הכתוב כו' כל דבור שנדבר למשה": בזה מדגיש, שהחידוש של תורת כהנים ש"כולן נאמרו כו' מסיני" (שהכוונה למדבר סיני כנ"ל), הוא בנוגע למצוות שנאמרו בערבות מואב רק למשה – 281ולכן מוסיף רש"י "שנדבר למשה": כאן מדובר אודות מצוות שהדיבור שלהם היה רק למשה ולא לבני ישראל, כי המצוות שאמר משה במשנה תורה לבני ישראל היו "מפי עצמו"²⁸ – וכמו שנאמר "אשר דבר משה אל כל בני ישראל" בערבות מואב²⁹.

ח. "כך פירושה" – בפשוטו של מקרא

על פי הנ"ל, שבפירושו (שהוא לפי פשוטו של מקרא) המתאים הן לדעת ר' עקיבא והן לדעת ר' ישמעאל, מפרש רש"י את התורת כהנים גם לדעת ר' ישמעאל ("כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד"), מובנת יותר הוספתו "כך שנוי' בתורת כהנים ונראה לי שכך פירושה":

הגמרא³⁰ אומרת כלל, "סתם ספרא [=תורת כהנים הוא דברי] רבי יהודה .. וכולהו אליבא [=וכולו לפי שיטת] דרבי עקיבא" – ואם כן כיצד ניתן ללמוד את התורת כהנים כדעת ר' ישמעאל³¹? לכן חייב רש"י להבהיר: "כך שנוי' בתורת כהנים ונראה לי שכך פירושה": אמנם הדבר נאמר בתורת כהנים, אך בכל זאת אפשר ללמוד כאן – לפי פשוטו של מקרא – באופן המתאים גם לשיטת ר' ישמעאל³² (וכנ"ל סעיף ה').

ט. דעת רש"י בחומש כרבי ישמעאל

ואולי יש לומר כי רש"י מפרש בחומש רק כדעת ר' ישמעאל ש"פרטים באוהל מועד" – ולכן שינוי לשונו "מסיני" במקום "בהר סיני", כדי לשלול שהפרטים נאמרו "בהר סיני" – משום ששיטה זו מתאימה יותר לדרך הפשט, דרכו של רש"י בפירושו לתורה³³:

א) לפי הלימוד בדרך הפשט מסתבר, שפרטי המצוות נאמרו לבני ישראל במקום בו נכתבו בפירוש בתורה^*; 282והיות ובתורה לא נאמר כי גם פרטי כל המצוות נאמרו בהר סיני, צריך שיהיה הכרח על דרך הפשט לומר כך [ולכן לומד רש"י שהחידוש והלימוד של התורת כהנים "כולן כו' מסיני" הוא רק (א) שהמצוות של ערבות מואב (ב) נאמרו כבר במדבר סיני].

[לפי הסברה זו בשיטת רבי ישמעאל, תתורץ בדרך ממילא קושיית התוספות³⁴ על דברי רבי עקיבא "כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב": ואם תאמר, מאי אצטריך למימר שלישי [=לשם מה צריך ר' עקיבא לומר שהמצוות נאמרו פעם שלישית] דערבות מואב והא לא איירי [=הרי אינו מדבר] ר' ישמעאל בערבות מואב כלל" (והתוספות מתרץ "משום סיפא נקט לה כו'").

אך על פי הנ"ל מובן: גם העובדה ש"נשתלשו בערבות מואב" קשורה למחלוקת ביניהם – כי בדיוק כפי שרבי ישמעאל סובר שהפרטים לא נאמרו בהר סיני (היות ואין זה כתוב בתורה), כך גם לא נאמרו בערבות מואב³⁵].

ב) ועיקר: ה"כללות" של שמיטה נאמר עוד קודם ציווי המשכן על הר סיני³⁶ – ושש שנים תזרע גו' והשביעית תשמטנה גו', ובפרשתנו, שהיתה באהל מועד – נוספו ה"פרטות". שזה מכריע כי בדרך הפשט "כללות בסיני ופרטות באוהל מועד".

י. רבי ישמעאל ורבי עקיבא – עבודת צדיקים ובעלי תשובה

למרות שעל פי פשוטו של מקרא מתאימה יותר שיטתו של ר' ישמעאל, כנ"ל, אך (על דרך ההלכה) הדין הוא כרבי עקיבא, בהתאם לכלל³⁷: הלכה כרבי עקיבא מחבירו.

ויובן זה בהקדים ביאור המחלוקת בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל (על פי פנימיות הענינים):

החילוק בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא (כפי שכבר דובר פעמים רבות³⁸): רבי ישמעאל הי' כהן (גדול), 283ועבודתו הייתה באופן של (ויבדל גו' קדש הקדשים^*) עבודת הצדיקים, ואילו רבי עקיבא היה בן גרים, ואופן עבודתו היה – עבודת בעלי תשובה³⁹.

וזה גם מה שר' עקיבא אמר⁴⁰ "כל ימי הייתי מצטער כו' מתי יבוא לידי ואקיימנו" – הוא עמד בתנועה של מסירות נפש⁴¹ (לא רק בשעת קריאת שמע ובאמירת "אחד", אלא) "כל ימי":

עבודת הצדיקים מחייבת מסירות נפש בתחילת היום, בשעת קריאת שמע⁴². אך בכל היום העבודה היא בסדר והדרגה (אף שרושם המסירות נפש צריך להיות בקיום כל התורה ומצוות; אך עצם העבודה היא בתורה ומצוות); אך מצד עבודת התשובה, להיותה נעלית ממדידה והגבלה⁴³, נמצאים תמיד – הן בעת לימוד תורה והן בעת קיום המצוות, ואפילו כשעוסקים בדברי הרשות – במסירות נפש⁴⁴. וזוהי הכוונה "כל ימי" – בכל ענייניו עמד בתנועה של מסירות נפש.

יא. "סיני" ואוהל מועד" – בפנימיות הענינים

וזהו טעם המחלוקת שר' ישמעאל סובר שכללותי' מסיני ופרטותי' באוהל מועד, ור' עקיבא סובר שכללותי' ופרטותי' מסיני:

החילוק בין "סיני" ו"אוהל מועד" הוא:

"אוהל מועד" היה לו סדר. היו בו מחיצות, יריעות וקרשים וכו', וצורתו הייתה במקביל לציור סדר ההשתלשלות, כביאור הרמ"א בספר תורת העולה⁴⁵. אשר כל זה מורה על עבודה בסדר והדרגה⁴⁶.

[אמנם הייתה במשכן גם עבודת הקטורת, עד ל"אחת בשנה" בה נכנס הכהן הגדול בקדש הקדשים – אך זה 284היה רק (א) "אחת בשנה", בדוגמת אחת⁴⁷ ביום, המסירות נפש בשעת קריאת שמע. וכן (ב) רק הכהן גדול לבדו היה נכנס בקדש הקדשים (אך בד בבד בשליחותו של כל יהודי, ששלוחו של אדם כמותו – ובדוגמת בחינת כהן גדול שבכל אחד)].

לעומת זאת "סיני" היה מדבר, לא מקום ישוב וסדר. שזה מורה על עבודה שלמעלה מסדר והדרגה – מסירות נפש שלמעלה ממדידה⁴⁸.

ובזה יובן הנאמר שבהר סיני על "כל דיבור ודיבור וכו' יצתה נשמתן"⁴⁹ – שבהשקפה ראשונה דורש ביאור: מילא הדיבור "אנכי" ו"לא יהי' לך" – להיותם איסור עבודה זרה עליו מצווים יהרג ואל יעבור⁵⁰, ניתן להבין את שייכותם ל"יצתה נשמתן". אך כאשר מדובר אודות "כבד את אביך" "לא תגנוב" וכיוצא בהן, שהם מצוות שכליות, עבודה שעל פי טעם ודעת – מה להן ול"יצתה נשמתן"?

אך זהו ענין של "סיני" – מדבר דקדושה, מקום שלמעלה מסדר והדרגה, ולכן על כל דיבור מהר סיני הייתה מסירות נפש [ובדוגמת המבואר לעיל בנוגע לרבי עקיבא אשר "כל ימי" – בתמידות, בכל מה שרק עשה – עמד בתנועה של מסירות נפש].

וזהו ההסבר במחלוקתם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא:

מצד עבודת הצדיקים – רבי ישמעאל – מספיק מה ש"כללותיהן מסיני": כאשר עוסקים ב"כללותיהן" של המצוות (בחינת ה"כלל" שבכל מצוה ומצוה), זאת אומרת, כאשר מדובר על יסוד המצוות – זה צריך להיות "מסיני", במסירות נפש⁵¹. אך אשר מדובר אודות "פרטותיהן" – קיום המצוות בפועל בפרטיות, כאן צריכה להיות עבודה מסודרת – אוהל מועד.

אך רבי עקיבא – עבודת התשובה – אומר אשר (א) מצד העיסוק עם ענינים אותם צריך לגייר – בן גרים – חייבים להגיע למסירות נפש⁵² גם בשעה שמדובר על פרטים, וכן (ב) מצד שעומדים בתנועת התשובה שלמעלה מסדר, אפשר גם ב"פרטים" – "כל ימי" – להיות בתנועה של מסירות נפש.

285יב. ב"הליכות עולם" – "סיני" ומסירות נפש גם בפרטים

וזהו הביאור על כך שבלימוד פשוטו של מקרא לומד רש"י כרבי ישמעאל, ועם זאת ההלכה היא כרבי עקיבא:

מצד הענין של מתן תורה (מלמעלה), אשר תורה על הרוב תדבר ו"עמך כולם צדיקים"⁵³, הסדר הוא שרק כללותיהן מסיני;

אך בנוגע להלכה – סדר העבודה מצד "הליכות עולם"⁵⁴ – המדגיש את הצורך להתעסק עם העולם ועניניו הגשמיים (ועל אחת כמה וכמה בזמן הגלות שגדלו ההעלמות והסתרים וכו'), נדרשים לתוקף בעבודת הבירור, ענין התשובה – ולכן הלכה כרבי עקיבא, שגם הפרטים צריכים להיות מסיני, שבכל ענין וענין, ("כל ימי") צריך לעמוד בתמידות בתנועה של מסירות נפש.

(משיחת ש"פ בהר תשכ"ה)