שיחה ב
286שיחה ב
א. מצות שביתת הארץ בשביעית – חובת הארץ או חובת גברא?
על מצות שביתת הארץ בשביעית, אומר הרמב"ם1: "מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר:2 ושבתה הארץ שבת לה' ונאמר3 בחריש ובקציר תשבות" – וידוע הדיון על כך4: האם המצוה היא שהאדמה תשבות, כפי שמובן מלשון הפסוקים בפרשתנו "ושבתה הארץ שבת לה' .. שבת שבתון יהיה לארץ .. שנת שבתון יהיה לארץ"5, וכפי שאומר הרמב"ם במקום אחר6, שהמצוה היא שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה"7. או שהמצוה ב * היא שהאדם ישבות מעבודת האדמה, כלשון הפסוק "בחריש ובקציר תשבות", וכלשון הרמב"ם שלעיל8 "לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן"9.
[לגבי הלאוין שבענין זה – "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור"10 – מובן בפשטות שאיסור הלאו חל רק על האדם "שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו..."11].
אחת מהתוצאות הנובעות מכך למעשה היא: אם המצוה היא שקרקע של יהודי צריכה לשבות, אין כלל הבדל מיהו השולל את שביתתה ומעבד 286את הקרקע, ואף אם עושה זאת גוי12, עובר בעל הקרקע על מצות העשה. אך אם זוהי חובת גברא, הרי אם גוי מעבד את האדמה אין בעל השדה עובר על מצות עשה זו.
ב. הפקרת פירות שביעית – חובת גברא או אפקעתא דמלכא?
כמו־כן יש דיון ומחלוקת לגבי מצות עשה נוספת בשביעית – "והשביעית תשמטנה ונטשתה"13, האם מצות שמיטת הפירות היא שבעל הבית צריך להשמיט (להפקיר) את תוצרת האדמה בשביעית*, כלשון הרמב"ם בספר המצוות14 "שצונו להפקיר כל מה שתצמח", ובספר היד החזקה15 "להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית". או שהשמיטה היא באופן של "אפקעתא דמלכא"16 – שהתורה הפקירה17 את פירות18 השביעית ובעל הבית אינו עושה דבר בענין זה19.
ההבדל בפשטות בין שתי השיטות הוא כאשר20 האדם נמנע במפורש להפקיר שדהו (גודר שדהו ונועל כרמו)21: אם מוטלת חובת גברא על בעל הבית להפקיר22 את הפירות, הרי למרות שהוא עובר על מצות עשה זו, בכל זאת, אסור לזולת לקחת זאת, ואם לוקחים עוברים על איסור גזל. אך אם זאת אפקעתא דמלכא, ניתן לקחת ולזכות בפירות אפילו בניגוד לרצון הבעלים.
הבדל נוסף למעשה נובע מכך: פירות שביעית פטורים ממעשר כיון שהם הפקר, ולפיכך, אם חובת ההפקרה מוטלת על האדם, יוצא, שפירות שביעית שהוא לא הפקיר (גודר שדהו וכדומה) חייבים 287במעשרות, אבל אם הם הפקר מצד "אפקעתא דמלכא", מובן, שהעובדה שהאדם לא הפקירם אינה משפיעה כלל, והפירות פטורים ממעשרות.
ג. בשנה השביעית אינה חלה חובת המעשרות
אך ניתן לומר, שגם אם אדם אינו מפקיר את פירות השביעית, הם פטורים ממעשרות אף לפי הדעה שזוהי חובת גברא23, כי יש לומר שפירות שביעית פטורים ממעשרות מטעם הפקר, לא מפני שהם מופקרים בפועל, אלא עקב החובה להפקירם.
וההסבר לכך הוא: כשם שבשש השנים הקודמות יש הבדל בחובת המעשרות, שבשנים הראשונה, השניה, הרביעית, והחמישית, מפרישים מעשר שני, ובשלישית וששית מפרישים במקום זאת מעשר עני, והטעם הפשוט לכך הוא כדי שלא יצטרכו לתת בשנה אחת את כל המעשרות24, בכל זאת לא נמצאת בשום מקום סברה לומר שאם אדם לא נתן, לדוגמא, מעשר שני בשנה הראשונה, עליו לתת מעשר עני, כיון שתבואה שנה זו אינה חייבת במעשר עני.
דומה לכך הדבר לגבי התבואה והפירות על השנה השביעית, שעקב מצות התורה להפקירם, אין חלה בשנה זו חובת המעשרות25, אף אם לא הפקירו אותם למעשה26.
ד. מלשון המדרש על "גבורי כח" אין הוכחה לגבי הפקר פירות שביעית
לכאורה ניתן להוכיח שהפקר פירות שביעית היא אפקעתא דמלכא, 288מלשון27 המדרש28 על הפסוק29 "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו" – "אלו שומרי שביעית, ולמה נקרא שמם גבורי כח, רואה ששדהו מופקרת ואילנותיו מופקרים והסייגים מופרצים ורואה פירותיו נאכלים וכובש את יצרו ואינו מדבר", ומן הסגנון "רואה ששדהו מופקרת ואילנותיו מופקרים" משתמע שהשדה נעשית מופקרת מאליה, עקב אפקעתא דמלכא, ולא מפני שהוא הפקירה.
ברם, ניתן בדוחק להסביר שבמדרש מתואר מצבם של השדה ושל האילן למעשה – "שדהו מופקרת ואילנותיו מופקרים...", בלי להתייחס לגורם לכך, אף שגם לדעת המדרש הופקרה השדה רק על־ידי שהאדם הפקירה30. והחידוש כאשר הוא "רואה" – למרות שהוא עצמו הפקירה – הוא בכך, שהוא רואה זאת למעשה, בדומה לענין שאינה דומה ראיה לשמיעה.
ה. שמיטת כספים – אפקעתא דמלכא
ויש לומר, שניתן לראות כמקור והוכחה לדעה, ששמיטת קרקעות היא חובת גברא ולא אפקעתא דמלכא, את ההשוואה בין שמיטת קרקעות לבין שמיטת כספים31: "וזה דבר השמיטה 289שמוט32, בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע..."33. אמנם, זוהי דעת רבי בלבד ולא דעת רבנן34, אך למרות זאת המחלוקת ביניהם היא רק על דברי רבי "בזמן שאתה משמט קרקע...", אך לא על ההשוואה בין השמטת קרקע לבין השמטת כספים"35.
לגבי שמיטת כספים נאמר במשנה במסכת שביעית36: "המחזיר חוב בשביעית (לאחר זמן השמיטה)37 יאמר לו: משמט אני, אמר לו אף־על־פי־כן, יקבל ממנו שנאמר וזה דבר השמיטה" – אם השמיטה היא אפקעתא דמלכא והחוב בטל מאליו, אין מובנים הביטויים במשנה "המחזיר חוב", "משמט אני", וביאור המפרשים על דברי הלווה "אף־על־פי־כן", שברצונו "לפרוע" את החוב38?
יותר מכך: כיון שהתורה קובעת שהשביעית משמטת ומבטלת את החוב, היה, לכאורה, אסור ללווה לנהוג להיפך מכך – להחזיר את הכסף כחוב, ואילו לפי המשנה לא זו בלבד שמותר ללווה לעשות כך, אלא אף "רוח חכמים נוחה הימנו", כנאמר במשנה הבאה39?
מכל זה מובן, ששמיטת כספים בשביעית אינה אפקעתא דמלכא, שהחוב מתבטל לגמרי מאליו40, אלא (א) חלה חובת גברא על המלוה לשמט את החוב41, (ב) החובה אינה להפקיע ולבטל את החוב לגמרי, אלא לעזוב – לשמט אותו: המלוה אינו דורש אותו בחזרה – לא יגוש.
[לפי זה מובנים דברי הרמב"ם42:
290שנאמר..." – את זאת ניתן לומר, בפשטות, כאשר ההשמטה היא חובת המלוה ולא אפקעתא דמלכא43].
לפי זה ניתן לבאר את דברי הרמב"ם44: "וצריך המלוה לומר למחזיר משמיט אני וכבר נפטרת ממני, אמר לו אף על פי כן רצוני שתקבל, יקבל ממנו שנאמר לא יגוש והרי לא נגש". כלומר, חיוב מצות המלוה – "משמיט אני" – היא בקיום הענין של "לא יגוש". אין זה איסור ולאו נפרד בשמיטת כספים45, אלא זהו אופן קיום חובת ההשמטה, כמצות עשה, כלשון ספר החינוך46: "לעזוב החובות" – לא לדרוש אותם. וכפי שמשתמע מלשון הפסוקים "שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגוש את רעהו ואת אחיו... ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך"47.
וכיון שהאיסור "לא יגוש" מחייב את המלוה לא לדרוש את החוב, מובן שממילא מתבטלת חובת הלווה לפרוע את החוב, כי הא בהא תליא48, וכלשון הרמב"ם: "משמיט אני וכבר נפטרת ממני" – הלווה נפטר משעבודו למלוה49. אך השעבוד מתבטל רק ביחס שבין המלוה ללווה, אבל עדיין נשאר השעבוד על נכסי הלווה50, כי עצם 291החוב כשלעצמו לא התבטל51.
ולפיכך מובן מדוע למרות שלפי רוב הפוסקים – חוץ מדעת־יחיד של ספר יראים52 – מהות מצות הלווה להחזיר את החוב למלוה אינה קיימת (אף לפני דברי המלוה "משמיט אני"), הרי בכל זאת הוא נקרא53 "מחזיר חובו" – שכן למרות היותו פטור מהחזרת ההלוואה, עדיין החוב קיים ולא התבטל54. במילים אחרות: כאשר הוא לוה חלה מעין בעלות המלוה על חלק מנכסיו, לפי סכום ההלוואה.
קשה לומר שהחזרת החוב למרות ההשמטה היא מצוה של פריעת בעל חוב, כפי שיש המפרשים את משמעות המשנה55, וההוכחה לכך היא, כדלעיל, שרק דעת יחיד סוברת שהלווה חייב להחזיר את החוב למלוה אם הלה לא אמר "משמט אני". ועוד, אם יש כאן מצוה של פריעת חוב – ואפילו לפי הדעה שזה מדרבנן56 – הרי זו חובה ממש57, ולא רק ענין של "רוח חכמים58 נוחה הימנו"59.
292ו. שמיטת קרקעות ושמיטת כספים – אותה מהות של שמיטה
לפי הסבר זה לגבי שמיטת כספים, מסתבר שכך הוא גם בשמיטת קרקעות, כי אותה מהות של שמיטה בשנה השביעית קיימת הן בקרקעות והן בכספים. ובמיוחד כאשר מקשרים ביניהם ב"וזה דבר השמיטה", וכפי שמציין הרמב"ם בספר המצוות, במצות עשה של שמיטת כספים "ולשון התוספתא בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקעות ואחת שמיטת כספים"60. משמעות הפסוק "וזה דבר השמיטה" היא כפשוטה, שמה שמוזכר בהמשך זוהי מצות השמיטה, כלומר, מצוה על ה"גברא" לבצע דברים – להפקיר את שדהו61.
ההבדל ביניהם הוא רק בכך, שבשמיטת כספים המצוה היא "שמוט כל בעל משה ידו... לא יגוש את רעהו" – האיסור הוא רק על הנגישה, ולכן החוב עצמו – "חפצא" – נשאר משועבד, כדלעיל. ואילו בשמיטת קרקע נאמר "והשביעית תשמטנה ונטשתה", ולכן הפירות והתבואה נעשים הפקר לגמרי.
ז. גם בשני החלקים האחרים במשנה מדובר על אותו ענין ואותו טעם
לפי ההסבר לעיל על השמטת כספים ועל "המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו", אפשר להבין גם את המשך המשנה בסוף מסכת שביעית: "הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו, ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו, כל המטלטלין נקנין במשיכה וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה ממנו" –
הקשר שבין שני החלקים האחרונים לבין החלק הראשון – "המחזיר חוב בשביעית" – אינו רק בכך שבכל 293שלושת הענינים "רוח חכמים נוחה ממנו", אלא גם בסיבה הגורמת לכך ש"רוח חכמים נוחה ממנו":
כשם שאצל "המחזיר חוב בשביעית" אין חלים חובה ושעבוד גברא לגבי תשלום החוב, אלא שעבוד חפצא בלבד, ולכן פרעון החוב הוא בגדר של "רוח חכמים..." – כך גם בשני החלקים האחרים, הלווה אינו משועבד, שעבוד גברא, ל"בניו של הגר", וכן המוכר ללוקח, אלא שעבוד חפצא בלבד, ולכן גם מעשיהם הם בגדר של "רוח חכמים...".
בנוסף לכך: כלל הוא שלרוב62 סדר החלקים במשנה הוא באופן של "לא זו אף זו". ולפי זה יש לומר, ששלושת החלקים במשנה זו מסודרים באופן אשר בכל חלק מאוחר יותר יש חידוש בענין של "רוח חכמים נוחה ממנו", על פני החלק הקודם.
ח. "רוח חכמים נוחה" – בכל שלושת מרכיבי ההלוואה
כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את הדיוק במשנה:
בחלק השני: לשם מה אומרת המשנה "לא יחזיר לבניו" – אילו נאמר רק "הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו אם החזיר לבניו רוח חכמים נוחה ממנו" כבר היה מובן שאין חייבים להחזיר את החוב לבנים.
בחלק השלישי: "כל המטלטלין נקנין במשיכה וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה ממנו" – אין מובן, כשאלת המפרשים: מטרת המשנה היא לציין את מעלת "המקיים את דברו", שהרי אין כאן המקום לבאר דיני קנין, אך מצד שני, קיום דברו אינו דוקא בקנית מטלטלין63, ומדוע נאמרת ההקדמה "כל המטלטלין נקנין במשיכה".
ההסבר לכך הוא: המשמעות הפשוטה של "רוח חכמים נוחה ממנו" היא, ש"חכמים אוהבים אותו על זה וישר בעיניהם מה שעשה"64 לא רק משום שקיים מצוה צדדית או לא עבר על איסור צדדי, למרות שאין הוא חייב בהם – אלא מפני שעל ידי כך הוא עושה דבר טוב בעצם הדבר שבו נעשתה פעולתו.
ובעניננו – ענין ההלוואה: "רוח חכמים נוחה ממנו" מפני מעשהו הטוב, למרות שאינו חייב, שהוא דבר של מעלה וטובה בעצם ההלוואה עצמה, ולא בענין צדדי אחר.
פעולת ההלואה, וכך גם קנין, מורכבת מן: (א) המלוה, (ב) הלווה, (ג) הממון, המקשר בין המלוה ללווה.
"רוח חכמים נוחה ממנו" לגבי 294"המחזיר חוב בשביעית" בכל שלושת הפרטים הללו: לגבי המלוה, המקיים את מצות התורה "כסף תלוה": לגבי הלווה – "רוח חכמים נוחה" מכך שיש רגש בלבו להחזיר טובה למלוה65, שהוא "בור ששתית ממנו מים", וכן מהתועלת שצומחת ללווה עצמו, שכאשר יזדקק לכך, יוכל שוב לקבל הלואה מהמלוה66.
ולגבי עצם החוב – ה"חפצא" של ההלוואה: הרי למרות שעל הלוואה לא חל שעבוד גברא, בכל זאת הממון נשאר משועבד, ולכן "רוח חכמים נוחה" כאשר ה"חוב" מוחזר לבעליו67
ט. "הלווה מן הגר" – הטובה מתבטאת רק בשניים מן הפרטים
גם בחלק השני – "הלווה מן הגר שנתגיירו בניו לא יחזיר לבניו ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו" – הענין של "רוח חכמים נוחה ממנו" אינו עקב ענינים צדדיים (כדי שהבנים לא יחזרו לסורם וכדומה), אלא עקב התועלת לגבי ההלוואה עצמה, אך רק בשניים ממרכיבי ההלוואה: הלווה, וה"חפצא" – החוב עצמו.
לגבי הלווה: כיון שנהנה מהגר שלוה ממנו כסף בכוונה להשיבו, הרי למרות שמן הדין הוא פטור מלהחזירו לאחר פטירת הגר, בכל זאת, כיון שלוה בכוונה להחזיר עדיין זהו המשך של חוב, ומידה טובה היא להשיב זאת.
וכן לגבי החוב עצמו: אמנם אין קיים מלוה שניתן להחזיר לו את החוב, אך השעבוד על חלק מנכסי הלווה, בשווי החוב, מאי בטלי'ה68 (=מי ביטל שעבוד זה)? ולכן יש טעם להחזרת החוב,
וכיון שרק ל"בניו" יש קשר כלשהו לממון זה (שלא יחזרו לסורם) – יחזיר לבניו, ולכן "רוח חכמים נוחה ממנו"69.
לעומת זאת לגבי המלוה לא צומחת מכך שום טובה, כי המלוה, הגר, מת, ו"בניו" אינם בגדר של מלוים.
וכך מובנת התוספת במשנה: "לא יחזיר לבניו", המציינת זאת למרות שהדבר מובן מן הנאמר "החזיר – רוח חכמים נוחה ממנו" בלבד, כדי להדגיש שללווה אין שום קשר עם בניו של המלוה, לא רק מעצם הדין, כיון שאין הם בגדר של מלוים, והלווה אינו משועבד להם כלל, אלא גם מבחינת "רוח חכמים".
ולפי זה מובן החידוש שישנו בחלק 295השני, המדבר על הלווה מן הגר, על־פני החלק הראשון, המדבר על "המחזיר חוב בשביעית", באופן של "לא זו אף זו": הענין של "רוח חכמים נוחה ממנו" אינו קיים רק כאשר הטוב שבמעשהו מתבטא בכל שלושת פרטי הענין הנדון, כבמקרה של "המחזיר חוב בשביעית", אלא גם במקרה שהטוב מתבטא רק בשניים מן הפרטים.
י. "כל המטלטלין..." – הטובה מתבטאת רק באחד מן הפרטים
"כל המטלטלין נקנין במשיכה וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה ממנו": גם כאן "רוח חכמים נוחה ממנו" לא רק בגלל ענין צדדי שהוא "מקיים את דברו", אלא מצד ה"חפצא" – המיטלטלין, אך לא ביחס לשני הפרטים האחרים, המוכר והלקוח:
כיון שהלוקח לא ביצע משיכה, ואף אם הוא שילם כסף70, לא נוצר כאן שעבוד בין המוכר לבין הלוקח, ולא נוצר ביניהם קשר של מוכר וקונה, בהתאם להגדרת הקנינים.
יותר מכך: על ידי שהאדם במקרה זה "מקיים דברו" אינה נמנעת טובה כלפי המוכר או כלפי הקונה, שהרי מהלוקח לא נגרע דבר, כי במקרה שהלוקח כבר שילם הוא מקבל זאת חזרה, אלא חל שינוי רק לגבי ה"חפצא" עצמו: המיטלטלין נעשו שייכים לקונה על ידי דיבורו של המוכר, או אף עקב התשלום של הלוקח, ועל כך נאמר במשנה שגם במקרה כזה, כאשר יש השפעה לטובה רק לגבי אחד משלושת הפרטים, גם אז "רוח חכמים נוחה ממנו"71.
יא. שמיטה, כספירת המלכות, הכוללות שני ענינים
בענין הנ"ל של שמיטת כספים קיים דבר והיפוכו:
מצד אחד מהותה של שמיטת כספים – "שמוט כל בעל משה ידו... לא יגוש את רעהו" – היא שלילה והעדר, ומסיבה זו, כמוסבר לעיל, "המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו".
דומה לכך מהותה של שמיטת קרקעות – "ושבתה הארץ שבת לה'", "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור שנת שבתון יהיה לארץ" – גם היא ענין של שלילה.
מצד שני, צריכה עצם שלילה זו של השמיטה להתבטא בפעולה חיובית, בדיבור, כאמור לעיל "המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני... שנאמר וזה דבר השמיטה", ולפי מספר דעות דיבור זה, "משמט אני", הוא 296מצוה מדאורייתא72. בהמשך המשנה נאמר "רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני, אמרו לו אף על פי כן, יקבל מהם, שנאמר וזה דבר הרוצח". זוהי הימנעות מנתינת כבוד לרוצח עקב טעות, כמבואר בירושלמי73 בדומה לאדם שמכבדים אותו כיון שחושבים שהוא יודע שתי מסכתות בשעה שהוא יודע אחת בלבד הרי הוא חייב להבהיר להם זאת.
יש לומר שהסבר הדברים לפי פנימיות הענינים הוא: מהותה של שנה השביעית היא ספירת המלכות74, אשר יש בה שני הענינים: התבטלות ספירת המלכות כלפי הספירות שמעליה. ועם זאת, ספירת המלכות היא עולם הדיבור,
ולפיכך קיימים בשביעית שני הענינים הללו: "ושבתה הארץ" – התבטלות ושביתת הארץ – מלכות, ו"לא תזרע...", וכן שמטת כספים; ויחד עם זאת קיימת מצוה בדיבור "דבר השמיטה".
לפי זה מובן המדרש שהוזכר לעיל, ששומרי שביעית נקראים "עושי דברו לשמוע בקול דברו", ולא בביטוי הנפוץ "עושי מצוותיו", "עושי חוקותיו", וכדומה, כי ענין השמיטה קשור במיוחד לדיבור.
כפי שמוכיח המדרש שמדובר כאן על "שומרי שביעית" – "נאמר כאן עושי דברי ונאמר להלן וזה דבר השמיטה, מה דבר שנאמר להלן בשומרי שביעית הכתוב מדבר, אף דבר האמור כאן בשומרי שביעית הכתוב מדבר".
ולפי זה יובן יותר מדוע סיום מסכת שביעית הוא "כל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה ממנו".
ובאמצעות הלימוד והעיסוק בהלכות שביעית, אשר "כל העוסק בתורת... כאילו עשה"75, מחישים את "רצית ה' ארצך ("ועשו את השמיטין") שבת שבית יעקב" ("אתבת שבייתא דבית יעקב") ו"גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה"76, ונהיה "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", שומרי שביעית – בקיום מצות שביעית כפשוטה בארץ הקודש ומן התורה, בקרוב ממש כאשר הקדוש־ברוך־הוא "יקיים" את "דברו", "דבר ה' זה הקץ"77 – "והיתה לה' המלוכה", בביאת משיח צדקנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.
(משיחות חודש תשרי תשל"ג
– שנת השמיטה)
הערות
עמוד 286
- 1. ריש הל' שמיטה ויובל.
- 2. פרשתנו כה, ב.
- 3. תשא לד, כא.
- 4. ראה מנ"ח מצוה קיב. ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ רס"ג מ"ע סא (רסג, ג ואילך. רסה, ב ואילך). ובס' לאור ההלכה להרש"י שי' [ז"ל] זוין (ע' צד) מציין עוד ספרים דשקו"ט בזה.
- 5. שם, ד־ה. ברמב"ם ריש הל' שמיטה ויובל הביא (מהנ"ל בפנים) רק הכתוב "ושבתה הארץ", ובסהמ"צ מ"ע קלה: "(והוא אמרו .. בחריש ובקציר תשבות) וכבר נכפל זה הציווי פעמים ואמר שבת שבתון יהי' לארץ .. האי שבתון עשה (ואח"כ) ואמר גם כן ושבתה הארץ". ובפרש"י ע"ז (טו, ב) הביא הכתוב "שנת שבתון יהי' לארץ". וראה לקמן הערה 8, 12.
- 6. במנין המצות (מצוה א') שבהכותרת להל' שמיטה ויובל.
- 7. להעיר מתו"כ עה"פ (בחוקתי כו, לד. מג) "אז תרצה הארץ גו' והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותי'" – "בשביל שתדעו שהארץ שלי כו' והיא תשמט מאילי' כל שמיטים שהיא חייבת לי".
- *. וסיום מס' שביעית.
- 8. ועד"ז לשונו במנין המצות בריש ספר היד מ"ע קלה ובהסהמ"צ שם. ועפ"ז יומתק מה שבסהמ"צ הביא הכתוב "בחריש ובקציר תשבות" ורק אח"כ "וכבר נכפל זה הציווי פעמים ואמר שבת שבתון". ובמנין המצות שם הביא רק הכתוב "בחריש ובקציר". וכ"ה בחינוך שם "לבטל עבודת הארץ בשנה השביעית שנאמר בחריש ובקציר תשבות ובא הפי' כו'". אבל להעיר שבריש הל' שמיטה ויובל הקדים הרמב"ם הכתוב "ושבתה הארץ".
- 9. וי"ל שתלוי בהטעמים למצות שמיטה: "שתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה" (מו"נ ח"ג פל"ט), שביתת הארץ. או "לקבוע בלבנו כו' ענין חידוש העולם כי ששת ימים עשה כו' הכתיב מנוחה על עצמו כו'" – "אין דבר מיוחד מרשותו רק שהכל ברשות אדון הכל" (חינוך מצוה פד. שכח. וראה רמב"ן פרשתנו כה, ב. ובארוכה אברבנאל ריש פרשתנו), שביתת האדם.
- 10. פרשתנו שם, ד.
- 11. לשון הרמב"ם בהכותרת להלכות שמיטה ויובל מצוה ב' (וראה לשונו בסהמ"צ ובמנין המצות בתחילת ספר היד מל"ת רכ ואילך). וראה צפע"נ מהד"ת ג, רע"ג.
עמוד 286
- 12. ראה תוס' ע"ז שם (מהדו"ק). חכמת שלמה (מהרש"ל) ב"מ צ, א. ובתוס' רי"ד (בשם המורה – רש"י) וח"ש הביאו הכ' "שבת שבתון יהי' לארץ".
- 13. משפטים כג, יא. וראה חינוך מצוה פד "ומצוה זו שהיא להפקיר כל פירותי' ומצוה אחרת שציונו הא־ל לשבות בה כו' קשר אחד להם".
- *. והנהגתו מוכיחה שהפקיר וא"צ הפקר בדיבור, או שסתמי' – אוקמי בחזקת כשרות.
- 14. מ"ע קלד. ועד"ז בחינוך ריש מצוה פד.
- 15. הל' שמיטה ויובל פ"ד הכ"ד. ובמנין המצות (מ"ע קלד) שבריש ספר היד "להשמיט קרקע". וראה לקמן הערה 18.
- 16. לשון הגמרא ב"מ לט, רע"א (ובפרש"י שם: מצות המלך). קו, א (ובפרש"י: המלך ביטלו מלזורעה כו'). קט, א (לגבי יובל).
- 17. להעיר מלשון הרמב"ם בהכותרת שם (מצוה ו') "שישמט מה שתוציא הארץ".
- 18. ולשון הגמרא נדרים מב, ב: "ארעא נמי (רחמנא) אפקרה" היינו ללקוט פירות כמ"ש בר"ן ורא"ש שם.
- 19. ראה בכהנ"ל (ובהבא לקמן): מחלוקת ב"י והמבי"ט (שו"ת אבקת רוכל סי' כד. שו"ת מבי"ט ח"א סי"א. מהרי"ט ח"א סי' מב, מג). מנ"ח מצוה פד. ביאור הרי"פ פערלא שם (רסו, א ואילך). ובאור ההלכה שם (ע' צו) הביא עוד כמה ספרים. אנציקלופדיא תלמודית בערכו. ובצפע"נ (מאכא"ס פ"י הט"ו (צ, ד). נדרים פ"ו הי"ג (יג, א). תרומות פ"ב סהי"ב (מה, ב). מת"ע פ"ו ה"ה (סג, ב). ועוד) דפליגי הראשונים, מחלוקת רש"י ותוס' בר"ה טו, א.
- 20. מנ"ח שם.
- 21. ראה רמב"ם שם (פ"ד הכ"ד) "וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מ"ע". משא"כ בסתם י"ל בפשטות דהוי הפקר ממילא לכו"ע. ראה בהמובא באנצקלפדיא שם. ועוד.
- 22. ולשונות הגמרא הנ"ל (הערה 16, 18) תירצו באחרונים לדיעה זו – ראה בהמובא בהערה 19.
עמוד 287
- 23. מחלוקת הב"י והמבי"ט (הנ"ל בהערה 19) היא בעיקר לגבי פירות עכו"ם בשביעית. ובתוך דבריו כתב הב"י (אבקת רוכל שם) "כי לא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות, ומה שטען אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקיר כו' דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת אע"ג דרחמנא אפקירא כיון דאיהו לא אפקרי' ואפי' את"ל דפטורה איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקרי' מה שאין כן בשל גוי כו'". הרי דגם לשיטתי' דמצוה על האדם להפקיר לא פסיקא לי' מילתא בפירות של ישראל.
- 24. אף שלמדוהו מהכתובים ראה יד, כח־כט. (ראה ספרי שם. ר"ה יב, ב. רמב"ם הלכות מת"ע פ"ו ה"ד) – הרי י"ל שזהו טעם הכתוב שצ"ל רק מעשר אחד ולא שזהו גזה"כ בלי טעם.
- 25. להעיר מתוד"ה יד הכל ר"ה טו, א. ראה צפע"נ שבהערה 19. ובכמה אחרונים. ולהעיר עד"ז בהיתר – מי שאנסוהו לחלל שבת – המחוייב להניח תפילין. העושה מלאכה בחוה"מ האם מחוייב בתפילין – שו"ת אמרי יושר ח"ב סקמ"ט (ושם גם שקו"ט בהולך במדבר ושכח מתי שבת כו'). וראה ג"כ הצ"צ למו"ק פ"ג מ"ד.
- 26. ראה ספרי (ראה יד, כח. תבוא כו, יב. ילקו"ש שם): "יכול אף שנה שביעית תהא חייבת במעשר ת"ל שנת המעשר שנה שחייבת במעשר יצאה שביעית שאינה חייבת במעשר". ובמהרי"ט שם סי' מג מוכיח מזה שפירות שביעית פטורין מן המעשר מגזה"כ ולא מטעם הפקר כלל (וראה שם שהביא מפרש"י ר"ה שם). ובזית רענן לילקוט ראה שם (אות מה) "שהכל הפקר", ולפי הנ"ל בפנים י"ל פי' הספרי בפשטות שפירות שביעית אינן חייבות במעשר מכיון שחייב להפקירם [ולהעיר שבספרי (וילקוט) שם ממשיך "יכול יהו שני מעשרות נוהגים בה (בשלישית) ת"ל שנת המעשר מעשר אחד כו'"]. וראה צפע"נ מת"ע הנ"ל.
עמוד 288
- 27. עוד יש להוכיח (לכאורה) דשביעית הוי אפקעתא דמלכא מזה שהוצרכו לשומרי ספיחים בשביעית להביא מהן עומר ושתי הלחם (שקלים פ"ד מ"א. תוספתא מנחות פ"י ה"ה) ובתוס' בכ"מ (יבמות קכב, א (ד"ה של). ב"מ נח א (ד"ה לשמור). מנחות פד, א (ד"ה שומרי). ועוד) שקו"ט האיך מותר והלא צריך ממשקה ישראל מן המותר לישראל ובת"כ פרשתנו (כה, ה) מן שמור בארץ אין אתה בוצר כו', ולמה לא הקנו את השדות לפני שנת השביעית לקטנים שלאו בני מצוה נינהו ואינם צריכים להפקירם, והיו יכולין להביא מהם עומר ושתי הלחם, ומוכח לכאורה דאפקעתא דמלא הוי שלכן גם השדות דחש"ו הוי הפקר מאליהם (ראה עד"ז מנ"ח מצוה פד)*. אבל אינו – כי מצות התורה לא ניתנו שיהא אפשר לקיימם רק ע"י ערמה וכיו"ב, ופשיטא שאין לומר שקיום מצות עומר ושתה"ל בשנה השביעית ניתן באופן כזה שיהא מחוייבים ליקח שדה של המחוייב במצות וליתנו להקטן כדי להפקיעו ממצות שמיטה. ופשוט.
- 28. תנחומא ר"פ ויקרא. וראה ויק"ר שם.
- 29. תהלים קג, כ.
- 30. גם צע"ק את"ל דהוי אפקעתא דמלכא ואינו שייך לפעולת האדם כלל – מדוע נקרא "שומרי שביעית" עי"ז ש"כובד את יצרו ואינו מדבר", ובויק"ר שם "בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום א' לשבת א' לחודש א' שמא לשאר ימות השנה", דמשמע שהעדר דיבורו בכל ימות השנה הוי מצוה.
- 31. להעיר מרע"מ ריש פרשתנו (זח"ג קח, ב): "פקודא דא לשבות בשנה השביעית כו' ואבתרי' להשמיט כספים בשביעית כו'". ובויק"ר שם: וא"ת אינו מדבר בשומרי שביעית נאמר כאן עושי דברו ונאמר להלן וזה דבר השמיטה מה דבר שנאמר להלן בשומרי שביעית הכתוב מדבר אף דבר האמור כאן בשומרי שביעית הכתוב מדבר.
- . ומה"ט אין מספיק מ"ש במנ"ח שם שאפשר שלא הי' סמוך לירושלים כו'. ומ"ש במנ"ח ד"אפילו הי' (שדות של חשו"ק סמוך לירושלים) מ"מ אינם בני הקנאה מה"ת", הרי זה שייך להשקו"ט בנתינת לולב לקטן אם מהני מתנתו דקטן אפילו לדאורייתא (ראה שד"ח כרך ב' שפ, ב ואילך). אבל להעיר דצריך למוסרו לצבור יפה יפה ובזה שקו"ט ומחלוקת אם מהני גם בגדול (ירושלמי שקלים שם (ובמפרשים). ב"מ קיח, א. ועיין תוי"ט שקלים שם דמחלק בין הנ"ל ושקלים דמקבלים מקטנים (שקלים פ"א מ"ה. וראה רע"ב שם) ולא חיישינן. וראה בארוכה מל"מ ושעה"מ שקלים פ"ד ה"ו. ועוד). ובכל אופן י"ל בפשטות שיכולים ליקח מהם בתורת הפקר ב"ד הפקר. ואכ"מ.
עמוד 289
- 32. ראה טו, ב.
- 33. גיטין לו, סע"א. וש"נ.
- 34. בגיטין שם: בשביעית בזה"ז ורבי היא (וראה פרש"י שם ד"ה בשביעית. שם ע"ב ד"ה רבא). ובמו"ק ב, סע"ב מוסיף "אפי' תימא רבנן כו'".
- 35. ובסהמ"צ להרמב"ם מ"ע קמא ובחינוך מצוה תעז: ולשון התוספתא בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקעות ואחת שמיטת כספים. וראה לאור הלכה שם ע' קי שרוב הראשונים פוסקים כרבי, ואשר כן פסק הרמב"ם. אבל ראה לקמן הערה 60.
- 36. פ"י מ"ח. גיטין לז, ריש ע"ב (בשינוי לשון).
- 37. בזמן שהשביעית נוהגת ועברה עליו שביעית – פרש"י גיטין שם. הרא"ש שביעית שם. וראה ר"ש, פי' מהר"י בן מלכי צדק, רע"ב (ועוד) שביעית שם.
- 38. בר"ש (וברע"ב) שם "אני רוצה לפרוע (לך)". וראה מה שהקשה בתוי"ט שביעית שם ובמשנה ראשונה שם. ובפרש"י גיטין שם ד"ה ואם "אני רוצה להחזירו לך". ויתירה מזו בפרש"י שבת (קמח, ב): אעפ"כ איני חפץ שישמטו יקבל ממנו.
- 39. מ"ט שם.
- 40. אבל במרדכי גיטין פ"ד סי' שפ: "דשביעית הפקעתא דמלכא הוא אע"ג דלא אמר משמט אני". וראה סמ"ע שו"ע חו"מ סס"ז סקט"ו. וכן פשיטא לי' להמנ"ח מצוה תעז בתחילתו. וראה ספר התרומות שער מה (חלק א') אות ה' (ותשובות הרא"ש כלל עז אות ד') בשם תשובת הרמב"ן. ולהעיר מפרש"י גיטין (לו, א ד"ה מוסרני. שם ב ד"ה רבא) דתירוץ רבא "הפקר ב"ד הי' הפקר" קאי גם על קושיא הא' שם "ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא והתקין הלל דלא תשמט". ועד"ז בחי' הרשב"א שם (ושם: "הפקר הלל ממונו של לוה לגבי מלוה ומגבי לי'"). וי"ל.
- 41. וכן מוכח בתשובת מהרשד"ם חו"מ סי' סא. (ועד"ז מקושי' התומים סס"ז סקכ"ה): ושמא אפי' טעמא דב"ד אביהן של יתומין לא איצטריך ליתומים קטנים שהלוו שהרי לאו בני מיעבד מצוה נינהו וקרא כו'. ועי"ש בסוף התשובה, ואם הוי אפקעתא דמלכא, הרי החיוב נפקע מאליו ולמאי נפק"מ, כמ"ש במנ"ח שם. וראה בהנסמן לקמן הערה 50.
- 42. רפ"ט שם. ובסהמ"צ מ"ע קמא. ראה ביאור הרי"פ פערלא שם (רסו, ג).
עמוד 290
- 43. כי דוחק לומר שס"ל שכל המצוה היא רק שיאמר משמט בדבור אבל אפקעתא דמלכא היא מעצמה כי: א) רק כשבא הלוה להחזיר מצינו שצריך שיאמר משמט אני, ולא פסיקא מילתא בכל מלוה עד שיתכן לומר "מ"ע להשמיט המלוה בשביעית כו'" ב) אם לזה כוונתו הו"ל לפרש. וראה רי"פ פערלא שם. לקמן הערה 47.
- 44. שם פ"ט הכ"ח. וראה רדב"ז וכס"מ שם.
- 45. ועפ"ז יובן מה שבהמצות ל"ת (סהמ"צ ל"ת רל) כללם יחד: הזהירנו שלא לתבוע משאות בשנת השמיטה אבל ישמטו כלם יחדו* שנאמר שמוט כל בעל משה ידו כו' ואינו מתיר לגוש כו' אבל ישמט". ולהעיר שגם בספר היד שם רפ"ט כתב: "מ"ע להשמיט המלוה כו' והתובע חוב כו' עבר על ל"ת שנאמר כו'" ולא כתב מ"ע להשמיט כו' ואסור לתבוע כו'.
- 46. מצוה תעז.
- 47. ולפי"ז מה שצריך לומר משמט אני לדעת הרמב"ם כיון דכל הגדר הוא מצד לא יגוש, י"ל דס"ל דהוי מצוה שיאמר ההשמטה בפה כפרש"י גיטין ושבת שם. וכן הוא דעת אדה"ז הלכות הלואה סל"ו. (וכ"כ במרדכי שם ואו"ז פ"א דע"ז סי' קח לדעתם דשביעית משמטת מאילי'. וראה תוס' רי"ד גיטין לז, ב. ב"ח חו"מ סי' סז סקל"ה וסקל"ו). וברי"פ פערלא שם בתחלתו (רסב, ד) כ' דלהרמב"ם בלא אמירת משמט אני עובר בלא יגוש.
- 48. ראה יתירה מזו בקצה"ח סי' קד סק"ב דבהלואה בכלל (לא בשנת השמיטה) כשאין המלוה תובע אין על הלוה מצוה לפרוע. וגם לדעת הנתה"מ (שם סק"א) דחייב כיון דרחמנא חייבא לפרוע, היינו כשחסרה התביעה בפועל, אבל בנדו"ד ד(מצוה ו)איסור על המלוה לתבוע כו', י"ל שגם לשיטתו אין על הלוה מצוה לפרוע. וכדמשמע מהלשון רוח חכמים נוחה הימנו ולא קיום מצות פבע"ח וכיו"ב (וכבפנים).
- 49. ולשונו "וכבר נפטרת ממני" היינו שנפטרת ממני לא ע"י אמירתו עכשיו "משמיט אני".
- 50. להעיר מתומים שם, דס"ל לרש"י בפי' דברי ר"ש בספרי "בעל משה ולא היורש" דעיקר מה שהקפיד התורה הוא ללא יגוש אותו דהוא משועבד גופא כו' ובשביעית פטרה התורה לבל יכול לנגוש אותו הפקיעה שעבוד הגוף כו' אבל בלוה מת ונשתייר נכסים נכסי אביו ערבים בשביל אביו כו' נכסיו ערבים מיום הלואה כו' וגובה מהם. וראה בית רידב"ז הל' שביעית ס"י בסופו. ויומתק ע"פ דעת ר"ת (ר"ן כתובות פה, ב) דשני שעבודים יש לו למלוה על הלוה שעבוד גופו שהוא מחוייב לפרוע ושעבוד על נכסיו, וכשמחלו פקע שעבוד הגוף וממילא פקע שעבוד נכסים כו', משא"כ כשמת הלוה כו', והרי בנדו"ד המלוה לא מחל השעבוד, וא"כ מובן שנשאר איזה שעבוד נכסים.
- . כ"ה בהוצאה שלפנינו. אבל בתרגום קאפח "ישמטו כליל לגמרי". ובהוצאת העליר מתרגום א"א "אבל יפלו לגמרי".
עמוד 291
- 51. ומ"ש הרמב"ם פ"ט סה"ד שם "וכשתשקע חמה בליל ר"ה של מוצאי שביעית אבד החוב" – אין פירושו שבטל החוב או נפקע וכיו"ב, כ"א שאא"פ לו לתובעו עוד, ובא בהמשך למ"ש לפנ"ז ד"בשביעית עצמה גובה חובו כו' וכשתשקע חמה כו' אבד החוב".
- 52. סי' רעח. ובהשלם – סי' קסד. וראה תועפת ראם שם סקט"ז מהרקאנטי, דהיראים חזר בו, עיי"ש שלא חזר בו מהדין שצריך הלוה להחזירו למלוה ואינו רשאי לעכבו אלא ע"פ מלוה כו'. וס"ל כפשוטו שכל הגדר הוא רק שלא יגוש את רעהו בפועל. וראה אברבנאל ראה טו, ב.
- 53. אף ד"כשהוא נותן לו אל יאמר לו בחוב אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך" (גיטין לז, ב) – ראה יראים שם (סי' רעח) "ותיקון לשון דיבור הוא שתקנו לומר במתנה שיהא הדבר ניכר ונראה שלא ע"י נגישה נותן לו". ואף שכתבו לדעתו דשמיטה דקרא אינה מחילה כו', ויש שכתבו (נסמן בהערה שלפנ"ז) שהיראים חזר בו – הרי כשבא להחזיר חובו לפני אמירת משמט אני, פשיטא שנקרא מחזיר חובו (כבהערה שלפנ"ז), וגם אח"כ מאמירת הלוה "אעפ"כ" משמע ג"כ שהוא מחזיר חובו, כבהערה 38. וראה פרש"י גיטין שם ד"ה עד דאמר.
- 54. ולהעיר מצפע"נ כלאים פ"י הכ"ז (יט, ג־ד). מהד"ת בסופו.
- 55. משנה ראשונה שביעית מ"ט שם.
- 56. ראה אנציק' תלמודית כרך ט' ע' רכז ואילך. וש"נ.
- 57. ראה כתובות פו, סע"א דכופין על מ"ע.
- 58. ראה בארוכה בצ"צ חידושים על הש"ס סוף שביעית בגדר רוח חכמים נוחה ממנו. אבל להעיר דלפרש"י כתובות (שם) ד"ה פריעת בע"ח מצוה – "מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו דכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק כו'", והרי לכמה פירושים זהו הפירוש בסוף משנתנו "כל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה ממנו" – ר"מ ורע"ב. וראה ירושלמי שביעית כאן. אבל ראה לקמן בפנים. – וראה לקו"ש חל"ב ע' 157.
- 59. ולפי היראים הנ"ל, י"ל בפשטות ד"רוח חכמים נוחה ממנו" היינו אחר שאמר המלוה משמט אני שאז כבר אין עליו חוב לפרוע, וכפשטות סדרם במשנה, דהמשנה "רוח חכמים נוחה ממנו" באה לאחרי מ"ח "המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני". ראה מלאכת שלמה שם. אבל ברמב"ם מקדים "כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו (ואח"כ) וצריך המלוה לומר למחזיר משמיט אני כו'".
עמוד 292
- 60. הנ"ל הוא לפרש"י גיטין לו, סע"א דשמיטת קרקע קאי על השביעית. אבל גם לפי' ר"ת בתוס' שם ד"ה בזמן (וכן פירש ברמב"ן ריטב"א ר"ן מאירי שם. ובכמה פוסקים שפסקו כרבי), שמפרש דברי רבי כהירושלמי דהשמטת קרקע מדובר ביובל, והשמטת כספים פי' שביעית בכלל – גם דקרקע, הרי פשיטא ששוין הן שהרי כוללם יחד. ויתירה מזו: קורא לשביעית בכלל – שמיטת כספים. אבל להעיר דלפי' הא' דר"ת בקדושין (לח, ב סד"ה השמטת) "נקט נמי שמיטת כספים דדמיא להו שמיטת יובל שביובל חוזרות השדות מלוקח למוכר ושמיטת כספים כמו כן מופקעים ממלוה ללוה" (ועד"ז הוא ברשב"א גיטין שם). וברמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"ט ה"ב "אין שמיטת כספים כו' אלא בזמן שהיובל נוהג .. שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף כו' אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע כו'". וראה לשונו פ"י ה"ט שם. ובסוף הפרק שם "יובל משמיט קרקע בתחלתו ושביעית אינה משמטת כספים אלא בסופה". ובכ"מ פ"ד הכ"ה שם (פ"ט ה"ב. פ"י ה"ט) דלהרמב"ם דוקא שמיטת כספים הוקשו ליובל. וראה מל"מ פ"ד שם.
- 61. ע"פ הנ"ל הערה 47 אולי י"ל ההשתוות דשמיטת קרקע ושמיטת כספים גם בזה שגם בקרקע המצוה "להשמיט כל מה שתוציא הארץ" היינו שמניחו הפקר [ורק "כל הנועל כרמו כו' ביטל מ"ע" (רמב"ם שם פ"ד הכ"ד)] וגם להפקיר בפה – ראה רמב"ם שם "אלא יפקיר הכל". וראה רי"פ פערלא שם רסו, א ואילך.
עמוד 293
- 62. ראה עירובין (ע"ו סע"א) וש"נ לכו"כ מקומות דזו ואצ"ל זו קתני. דרכי שלום כללי הש"ס סי' קפ (וש"נ). ובשד"ח כללים מערכת ז' כלל יא: כתבו הראשונים בכ"מ דאף שתירוץ זו ואין צריך לומר זו לא נאמר אלא מדוחק אבל תירוץ לא זו אף זו אינו דוחק כלל. – ולהעיר מתוד"ה דחביבה (יבמות ל, א).
- 63. ואי לאשמעינן בנוגע למתנת קרקע וכיו"ב – הרי העיקר חסר מן הספר.
- 64. לשון הר"מ כאן. וראה צ"צ כאן בארוכה.
עמוד 294
- 65. ראה ר"ש סיריליאו ומלאכת שלמה כאן "רוח חכמה וחסידות בקרבו דאינו רוצה ליהנות מממון אחרים". וראה בעל העיטור אות פה פרוזבול "שאינו רוצה ליהנות בממון חבירו אבל לכתחלה אין לו להחזיר".
- 66. ראה במשנה ראשונה כאן.
- 67. ראה לשון המפרשים (דלעיל הערה 65) "ממון אחרים" – "בממון חבירו".
- 68. להעיר מב"ק (קט, א) בגזל הגר בזקפו עליו במלוה לר"ע (וכ"ה ההלכה – רמב"ם פ"ח מהל' גזילה ה"ד) שחייב להוציא מתחת ידו, וגם לר"י שם, עכ"פ צריך למחול לנפשי' לאחר מיתת הגר, עיי"ש. ולהעיר מגמרא שם ע"ב "קנאו השם".
- 69. ועפ"ז תתורץ קושי' משנה ראשונה כאן "מאי אירי לוה מן הגר כו' אפילו לוה מן העכו"ם".
עמוד 295
- 70. לפי הר"מ והרע"ב. משא"כ להר"ש לתויו"ט. וראה צ"צ שם.
- 71. ובירושלמי שביעית מסיים "דרב נהג (כשאמר לבני ביתו ליתן מתנה לבר נש לא הוי חוזר בו) למדת חסידות", ולפי הפי' שבמשנתינו איירי כשנתן דמים יומתק החידוש וההמשך בירושלמי שהוא ג"כ בדרך לא זו אף זו. וראה בארוכה לקו"ש חל"ב עק 154 ואילך.
עמוד 296
- 72. ראה לעיל הערה 47, 61.
- 73. במס' שביעית כאן.
- 74. ראה דרמ"צ מצות קדושת שנה השביעית מכתבי האריז"ל (ושם גם בנוגע לשמיטת כספים). תורת לוי יצחק ע' קלה. לקוטי לוי יצחק אגרות־קודש ע' רמד. וראה לקו"ת פרשתנו מב, ד. ועוד.
- 75. ראה מנחות בסופה בנוגע לקרבנות.
- 76. תהלים פה, ב. שם, יג. מדרש תהלים שם. תרגום שם.
- 77. שבת קלח, ב.
ספר המצוות, מצוות עשה קל״ה - הטקסט מספריא
היא שצונו לשבות מעבודת הארץ בשנה שביעית, והוא אמרו יתעלה בחריש ובקציר תשבות. וכבר נכפל זה הצווי פעמים ואמר שבת שבתון יהיה לארץ. וכבר קדם לנו (מצוה צ') האי שבתון עשה ואמר גם כן ושבתה הארץ. וכבר התבארו משפטי מצוה זו גם כן בשביעית. ואין חובתה מן התורה אלא בארץ ישראל. (כי תשא, זרעים הלכות שמטה ויובל פ"א):
רמב"ן על ויקרא כ״ה:ב׳ - הטקסט מספריא
שַׁבָּת לַה' לְשֵׁם ה', כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁבַּת בְּרֵאשִׁית, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על ויקרא כ"ה:ב'). וְרַבּוֹתֵינוּ לֹא כָּךְ נִתְכַּוְּנוּ בְּמִדְרָשָׁם, כִּי כָל הַשַּׁבָּתוֹת גַּם הַמּוֹעֲדִים לְשֵׁם ה' הֵן, וְלֹא יֵאָמֵר בְּאֶחָד מֵהֶם "לַה'", אֲבָל אָמַר "יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן" (ויקרא כ"ג:כ"ד), וְאָמַר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם" (שם לב). וּלְשׁוֹן הַבָּרַיְתָא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים (פרק א ב), "שַׁבָּת לַה'", כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁבַּת בְּרֵאשִׁית כָּךְ נֶאֱמַר בַּשְּׁבִיעִית "שַׁבָּת לַה'". אֲבָל פֵּרוּשׁ "שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ" הָאָמוּר בְּשַׁבָּת בְּרֵאשִׁית (שמות כ י), כִּי בוֹ שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ וְעַל כֵּן לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, וּלְכָךְ אָמְרוּ כִּי כֵן נֶאֱמַר בַּשְּׁמִטָּה, כִּי הִיא שְׁבִיעִית בַּשָּׁנִים. וְהִנֵּה בְּכָאן עוֹרְרוּ אוֹתָנוּ בְּסוֹד גָּדוֹל מִסּוֹדוֹת הַתּוֹרָה, כְּבָר רָמַז לָנוּ ר"א שֶׁכָּתַב, וְטַעַם "שַׁבָּת לַה'" כְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְסוֹד יְמוֹת עוֹלָם רָמוּז בַּמָּקוֹם הַזֶּה. וְכוֹף אָזְנְךָ לִשְׁמֹעַ מַה שֶׁאֲנִי רַשַּׁאי לְהַשְׁמִיעֲךָ מִמֶּנּוּ בַּלָּשׁוֹן אֲשֶׁר אַשְׁמִיעֲךָ, וְאִם תִּזְכֶּה תִּתְבּוֹנֵן. כְּבָר כָּתַבְתִּי בְּסֵדֶר בְּרֵאשִׁית (בראשית ב ג) כִּי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית הֵם יְמוֹת עוֹלָם וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ (שמות כ ו), כִּי בּוֹ יִהְיֶה שַׁבָּת לַשֵּׁם הַגָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ (תמיד פ"ז מ"ד), בַּשְּׁבִיעִי מֶה הָיוּ אוֹמְרִים, "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת", לֶעָתִיד לָבֹא שֶׁכֻּלָּהּ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים. וְהִנֵּה הַיָּמִים רֶמֶז לַאֲשֶׁר בָּרָא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, וְהַשָּׁנִים יִרְמְזוּ לַאֲשֶׁר יִהְיֶה בִּבְרִיאַת כָּל יְמֵי עוֹלָם. וְעַל כֵּן הֶחְמִיר הַכָּתוּב בַּשְּׁמִטָּה יוֹתֵר מִכָּל חַיָּבֵי לָאוִין וְחִיֵּב הַגָּלוּת עָלֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁהֶחְמִיר בָּעֲרָיוֹת (ויקרא י"ח:כ"ח), שֶׁנֶּאֱמַר "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ" (ויקרא כ"ו:ל"ד), וְהֶחְזִיר הָעִנְיָן פְּעָמִים רַבּוֹת "כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת" (שם שם לה), וְנֶאֱמַר "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ" (שם שם מג), וְכֵן שָׁנִינוּ (אבות פ"ה מ"ט), גָּלוּת בָּאָה עַל עִנּוּי הַדִּין וְעַל עִוּוּת הַדִּין וְעַל שְׁמִטַּת הָאָרֶץ; מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ אֵינוֹ מוֹדֶה בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית וּבָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן הֶחְמִיר הַנָּבִיא וְגָזַר גָּלוּת עַל שִׁלּוּחַ עֲבָדִים בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לד יג יד) "אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְגוֹ' מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים" וְגוֹ', כִּי גַּם בָּעֶבֶד שְׁבִיעִית וְיוֹבֵל כו'. וְהַיּוֹבֵל יִוָּדַע עוֹד מִבְּרֵאשִׁית עַד וַיְכֻלּוּ, כִּי יָשׁוּבוּ בַּיּוֹבֵל הַכֹּל אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי הוּא מוּסָד מוּסָּד, הַמַּאֲמִין יַחֲרִישׁ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת" (כאן), "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ" (ויקרא כ"ה:י'), כִּי הִיא אֶרֶץ הַחַיִּים הַנִּרְמֶזֶת בַּפָּסוּק הָרִאשׁוֹן (בראשית א א), שֶׁבָּהּ נֶאֱמַר "וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כ"ו:מ"ב), וּכְבָר זָכַרְתִּי זֶה פְּעָמִים. וְשֶׁמָּא לָזֶה רָמְזוּ רַבּוֹתֵינוּ (ר"ה כא) בְּאָמְרָם, חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִּינָה נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם וְכֻלָּם נִמְסְרוּ לְמֹשֶׁה חוּץ מֵאֶחָד; כִּי כָל שְׁמִטָּה שַׁעַר בַּיִת אֶחָד, וְהִנֵּה הוֹדִיעוּהוּ כָּל הַהֲוָיָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף חוּץ מִן הַיּוֹבֵל קֹדֶשׁ:
משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל ד׳:כ״ד - הטקסט מספריא
מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכל מקום שנאמר ואכלו אביוני עמך ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר חמש כדי שמן חמשה עשר כדי יין ואם הביא יתר מזה מותר.
נדרים מ״ב ב - הטקסט מספריא
אִם מֵת — לֹא יִירָשֶׁנּוּ! שָׁאנֵי הָכָא דְּקָא אָמַר לֵיהּ ״בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ״.
מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא? אֶלָּא: בִּ״נְכָסִים אֵלּוּ״ — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי. כִּי פְּלִיגִי בִּ״נְכָסַי״.
רַב וּשְׁמוּאֵל סָבְרִי: לָא שְׁנָא ״נְכָסִים אֵלּוּ״, לָא שְׁנָא ״נְכָסַי״, אָדָם אוֹסֵר. וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ סָבְרִי: ״נְכָסִים״ — אָדָם אוֹסֵר, ״נְכָסַי״ — אֵין אָדָם אוֹסֵר.
וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר לָא שְׁנָא ״נְכָסִים אֵלּוּ״ וְלָא שְׁנָא ״נְכָסַי״? וְהָא תְּנַן: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״קֻוֽנָּם לְתוֹךְ בֵּיתְךָ שֶׁאֲנִי נִכְנָס״, ״שָׂדְךָ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ״, מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר — מוּתָּר. ״לְבַיִת זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס״, ״שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ״, מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר — אָסוּר.
אֶלָּא: כִּי אָמְרִי רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, בִּ״נְכָסַי״. וְרַב וּשְׁמוּאֵל, בִּ״נְכָסִים אֵלּוּ״, וְלָא פְּלִיגִי.
וּבַשְּׁבִיעִית אֵין יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ כּוּ׳. מַאי שְׁנָא דְּאוֹכֵל מִן הַנּוֹטוֹת — דְּפֵירֵי דְהֶפְקֵירָא אִינּוּן, אַרְעָא נָמֵי אַפְקְרַהּ?!
אָמַר עוּלָּא: בְּעוֹמְדִין אִילָנוֹת עַל הַגְּבוּלִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים אָמַר: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשְׁהֶא בַּעֲמִידָה.
מַתְנִי׳ הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ — לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ וְלֹא יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ, לֹא יַלְוֶנּוּ וְלֹא יִלְוֶה מִמֶּנּוּ, וְלֹא יִמְכּוֹר לוֹ וְלֹא יִקַּח מִמֶּנּוּ.
then if the father dies, his son does not inherit from him. Apparently, one can render his property forbidden and have it remain forbidden after it is no longer in his possession. The Gemara rejects that proof: It is different here, as he said to him explicitly: During his lifetime and upon his death. There is no proof that in a case where he did not explicitly extend the prohibition to the period after it leaves his possession, the prohibition would not remain in effect.
The second question was answered, but in any case the first question remains difficult: Why didn’t Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish disagree in a case where he said: This property, as well? Rather, this is the explanation of their dispute: In the case of one who said: Benefit from this property is forbidden to you, everyone agrees that the prohibition remains in effect even after the item is no longer in his possession. When they disagree, it is in the case of one who said: Benefit from my property is forbidden to you.
Rav and Shmuel hold: It is no different if he said: This property, and it is no different if he said: My property; in both cases, a person renders an item forbidden and the prohibition remains in effect even after the item is no longer in his possession. And Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish hold: If one said: Property, a person renders an item forbidden and the prohibition remains in effect. However, if he said: My property, a person does not render an item forbidden for the period after it is no longer in his possession, as the phrase my property means property in my possession.
The Gemara asks: And is there anyone who says that it is no different if he said: This property, and it is no different if he said: My property, and that the prohibition remains in effect even after the item is no longer in his possession? But didn’t we learn in a mishna (46a): If one says to another: Entering into your house is konam for me, or: Buying your field is konam for me, then if the owner died or sold the property to another, it is permitted for the one who vowed to enter the house or buy the field, as the prohibition is in effect only as long as it belongs to that person. However, if he said: Entering this house is konam for me, or: Buying this field is konam for me, then if the owner died or sold the property to another, it remains forbidden. Apparently, there is a difference between a case where he simply renders an item forbidden and a case where he renders an item belonging to a particular individual forbidden.
Rather, this is the explanation of the statements of the amora’im: When Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish said that the prohibition is no longer in effect after the item is no longer in his possession, it was in a case where he said: My property. And when Rav and Shmuel said that the prohibition remains in effect after the item is no longer in his possession, it was in a case where he said: This property. And they do not disagree, as each pair of amora’im addressed a different situation.
We learned in the mishna: And during the Sabbatical Year he may not enter his field; however, he eats from the produce that leans out of the field. The Gemara asks: What is different about the Sabbatical Year that he is permitted to eat of the produce that leans out of the field? It is due to the fact that the produce is ownerless. With regard to land as well, the Torah rendered it ownerless, as during the Sabbatical Year, it is permitted for everyone to enter the field and eat the produce.
Ulla said: The mishna is referring to a case where the fruit trees are standing on the borders of the field. Since it is possible to eat the produce without entering the field, it is not permitted for him to enter it. Rabbi Shimon ben Elyakim said: Even in a case where the fruit trees are standing in the middle of the field, it is also prohibited for him to enter the field, due to a rabbinic decree lest he remain standing there longer than necessary for purposes of eating, which is prohibited even during the Sabbatical Year.
MISHNA: In the case of one for whom benefit from another is forbidden by vow, that other person may neither lend an item to him nor borrow an item from him. Similarly, he may neither lend money to him nor borrow money from him. And he may neither sell an item to him nor purchase an item from him.
משנה תורה, הלכות מתנות עניים ו׳:ד׳ - הטקסט מספריא
על הסדר הזה מפרישין בשנה ראשונה מן השבוע ובשניה וברביעית ובחמישית אבל בשלישית ובששית מן השבוע אחר שמפרישים מעשר ראשון מפריש מן השאר מעשר אחר ונותנו לעניים והוא הנקרא מעשר עני ואין בשתי שנים אלו מעשר שני אלא מעשר עני ועליו נאמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ובא הלוי ועליו נאמר כי תכלה לעשר.
משנה מועד קטן ג׳:ד׳ - הטקסט מספריא
אין כותבין שטרי חוב במועד. ואם אינו מאמינו. או שאין לו מה יאכל. הרי זה יכתוב. אין כותבין ספרים. תפילין ומזוזות במועד. ואין מגיהין אות אחת אפילו בספר עזרא (ספרים אחרים העזרה). ר' יהודה אומר. כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו. וטווה על יריכו תכלת לציציתו:
משנה שקלים ד׳:א׳ - הטקסט מספריא
התרומה מה היו עושין בה. לוקחין בה תמידין ומוספין. ונסכיהם. העומר. ושתי הלחם. ולחם הפנים וכל קרבנות הצבור. שומרי ספיחים בשביעית. נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ר' יוסי אומר אף הרוצה מתנדב שומר חנם. אמרו לו אף אתה אומר שאינן באין אלא משל צבור:
מדרש תנחומא, ויקרא א׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ (תהלים קג, כ). בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו, אֵלּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן שֶׁנִּקְרְאוּ מַלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וְיוֹצִיאֵנוּ מִמִּצְרַיִם (במדבר כ, טז). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי אֱלֹהִים (דה״ב לו, טז). רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אוֹמֵר, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. שֶׁהוּא אוֹמֵר, גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ, שֶׁהִקְדִּימוּ עֲשִׂיָּה לִשְׁמִיעָה. רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא אוֹמֵר, אֵלּוּ שׁוֹמְרֵי שְׁבִיעִית. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָם גִּבּוֹרֵי כֹּחַ. רוֹאֶה שֶׁשָּׂדֵהוּ מֻפְקֶרֶת וְאִילָנוֹתָיו מֻפְקָרִים וְהַסְּיָגִים מְפֹרָצִים וְרוֹאֶה פֵּרוֹתָיו נֶאֱכָלִים, וְכוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר. וְשָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ. רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי אוֹמֵר, מִי גִּבּוֹרֵי כֹּחַ, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁאֵין גִּבּוֹר כְּמוֹתוֹ, שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמְדִים לִפְנֵי הַר סִינַי וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל הַדִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יוֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמַתְנוּ (דברים ה, כב), וּמֹשֶׁה לֹא נִזּוֹק. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁגְּדוֹלִים הַצַּדִּיקִים יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵינָן יְכוֹלִין לִשְׁמֹעַ קוֹלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ (יואל ב, יא) אֶלָּא עוֹמְדִין וְנִבְהָלִין. וְהַצַּדִּיקִים יְכוֹלִין לִשְׁמֹעַ קוֹלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ. כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ (יואל ב, יא), אֵלּוּ הַמַּלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה (בראשית לב, ב). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְשׁוּנֵיהּ (דניאל ז, י). וּמִי קָשֶׁה מֵהֶם. הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְּבָרוֹ (יואל ב, יא), זֶה צַדִּיק שֶׁעוֹשֶׂה רְצוֹן יוֹצְרוֹ. וְאֵיזֶהוּ, זֶה מֹשֶׁה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן, וְעָמַד וְנִזְדָּרֵז וְעָשָׂה מִשְׁכָּן. וְהָיָה עוֹמֵד מִבַּחוּץ, שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא לָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד (שמות מ, לה). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵינוֹ דִּין שֶׁמּשֶׁה שֶׁעָשָׂה אֶת הַמִּשְׁכָּן יְהֵא עוֹמֵד מִבַּחוּץ וַאֲנִי מִבִּפְנִים, אֶלָּא הֲרֵינִי קוֹרֵא אוֹתוֹ שֶׁיִּכָּנֵס. לְפִיכָךְ כְּתִיב: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה. הֱוֵי, קָשֶׁה כֹּחָן שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁיְּכוֹלִין לִשְׁמֹעַ קוֹלוֹ. וְכֵן בִּשְׁמוּאֵל כְּתִיב: וַיָּבֹא ה' וְיִתְיַצֵּב וַיִּקְרָא כְּפַעַם בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, דַּבֵּר כִּי שׁוֹמֵעַ עַבְדֶּךָ (ש״א ג, י). לְפִיכָךְ אָמַר דָּוִד, גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ. וְאִם תֹּאמַר, כְּשֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִם מֹשֶׁה, בְּקוֹל נָמוּךְ הָיָה מְדַבֵּר, לְפִיכָךְ הָיָה יָכֹל מֹשֶׁה לִשְׁמֹעַ. לֹא הָיָה מְדַבֵּר אֶלָּא בְּקוֹל מַתַּן תּוֹרָה שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל וּמֵתוּ בְּדִבּוּר רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יוֹסְפִים אֲנַחְנוּ וְגוֹ' (דברים ה, כב). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, נַפְשִׁי יָצְאָה בְּדַבְּרוֹ (שה״ש ה, ו). וּמִנַּיִן שֶׁבְּקוֹל מַתַּן תּוֹרָהּ הָיָה מְדַבֵּר. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, קוֹל ה' בַּכֹּחַ (תהלים כט, ד). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו (במדבר ז, פט), הַקּוֹל שֶׁהָיָה שׁוֹמֵעַ בְּמַתַּן תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה' שׁוֹבֵר אֲרָזִים (תהלים כט, ה), וּבוֹ הָיָה מְדַבֵּר עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר וְעַל כָּל אֲמִירָה וְצִוּוּי. שֶׁמָּא תֹּאמַר, שֶׁנִּשְׁמַע הַקּוֹל לְיִשְׂרָאֵל מִבַּחוּץ. תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל, הוּא הָיָה שׁוֹמֵעַ בִּלְבַד. וְכִי מֵאַחַר שֶׁבְּקוֹל גָּבֹהַּ הָיָה מְדַבֵּר, לָמָּה לֹא הָיוּ שׁוֹמְעִים. לְפִי שֶׁגָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַדִּבּוּר שֶׁיֵּצֵא וְהָלַךְ אֵצֶל מֹשֶׁה וְעָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁבִיל שֶׁבּוֹ יוֹצֵא הַקּוֹל עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְמֹשֶׁה וְלֹא נִשְׁמַע לְכָאן וּלְכָאן, שֶׁנֶּאֱמַר: לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל (איוב כח, כה), שֶׁכָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיּוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַכֹּל בְּמִשְׁקָל. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קוֹלוֹת (איוב כח, כו), שֶׁעָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דֶּרֶךְ לְאוֹתוֹ הַקּוֹל שֶׁיֵּלֵךְ אֵצֶל מֹשֶׁה בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, אֵלָיו הָיָה נִשְׁמָע וְלֹא לְאַחֵר. לְכָךְ נֶאֱמַר: גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ. וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי טוֹב אֲמָר לְךָ עֲלֵה הֵנָּה מֵהַשְׁפִּילְךָ לִפְנֵי נָדִיב (משלי כה, ז). רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר, רְחַק מִן מְקוֹמְךָ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָה מוֹשָׁבוֹת שֶׁיֹּאמְרוּ לְךָ עֲלֵה, וְאַל תַּעֲלֶה שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ לְךָ רֵד. רַבִּי תַּנְחוּמָא אוֹמֵר, יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָּעַת (משלי כ, טו). מִתְּלָא אוֹמֵר, דַּעַת חָסַרְתָּ מַאי קָּנִיתָ, דַּעַת קָּנִיתָ מַאי חָסַרְתָּ. אַף מֹשֶׁה לֹא עָלָה עַד שֶׁקְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה.
משנה שקלים א׳:ה׳ - הטקסט מספריא
אף על פי שאמרו אין ממשכנין נשים. ועבדים. וקטנים. אם שקלו מקבלין מידן. העובד כוכבים והכותי ששקלו אין מקבלין מידן. ואין מקבלין מידן קיני זבין. וקיני זבות. וקיני יולדות. וחטאות ואשמות. אבל נדרים ונדבות מקבלין מידן. זה הכלל כל שנידר ונידב מקבלין מידן. כל שאין נידר ונידב. אין מקבלין מידן. וכן הוא מפורש על ידי עזרא. שנאמר (עזרא ד, ג) לא לכם ולנו לבנות את בית אלהינו:
הטקסט של רש"י על תהלים קג כ אינו זמין בספריא.
ספר המצוות, מצוות עשה קמ״א - הטקסט מספריא
היא שצונו להשמיט כספים כלומר החובות כלם בשנת השמטה, והוא אמרו יתברך ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך. וכבר נכפל הצווי הזה באמרו וזה דבר השמטה וגו'. ולשון התוספתא בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקעות ואחת שמיטת כספים. ומצות שמיטת כספים אינה נוהגת מן התורה אלא בזמן ששמיטת קרקע נוהגת, בכל מקום. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת שביעית בפרק בתרא. (ראה אנכי, הלכות שמטה פ"ט):
ספר המצוות, מצוות לא תעשה ר״ל - הטקסט מספריא
הזהירנו שלא לתבוע משאות בשנת השמיטה אבל ישמטו כלם יחדו שנאמר שמוט כל בעל משה ידו ולא יגוש את רעהו, וזה אין חייבין בו מן התורה אלא בארץ ישראל בעת שתהיה שם שמיטת קרקע רוצה לומר היובל, ומדרבנן יתחייב כן בכל מקום ובכל זמן. ואינו מותר לגוש המשאת שעברה עליה השביעית אבל ישמט. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשביעית. (ראה אנכי, הלכות שמיטה פ"ט):
משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל ט׳:ב׳ - הטקסט מספריא
אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף ודבר זה קבלה הוא אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ.
מצוטט ב־4 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך לב ‹ בהר ‹ שיחה א ‹ 157 לקו"ש חי"ז ע' 295
תורת מנחם 3
- ע - שנת תשל"ג - חלק ראשון ‹ שיחת יום ה' פ' האזינו, וא"ו תשרי, ה'תשל"ג לקו"ש חי"ז ע' 293
- ע - שנת תשל"ג - חלק ראשון ‹ שיחת יום שמחת תורה, ה'תשל"ג לקו"ש חי"ז ע' 286
- ע - שנת תשל"ג - חלק ראשון ‹ שיחת מוצש"ק פ' וישלח, י"ט כסלו, ה'תשל"ג לקו"ש חי"ז ע' 296