ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך יז בהר שיחה ב

291

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

החוב כשלעצמו לא התבטל⁵¹.

ולפיכך מובן מדוע למרות שלפי רוב הפוסקים – חוץ מדעת־יחיד של ספר יראים⁵² – מהות מצות הלווה להחזיר את החוב למלוה אינה קיימת (אף לפני דברי המלוה "משמיט אני"), הרי בכל זאת הוא נקרא⁵³ "מחזיר חובו" – שכן למרות היותו פטור מהחזרת ההלוואה, עדיין החוב קיים ולא התבטל⁵⁴. במילים אחרות: כאשר הוא לוה חלה מעין בעלות המלוה על חלק מנכסיו, לפי סכום ההלוואה.

קשה לומר שהחזרת החוב למרות ההשמטה היא מצוה של פריעת בעל חוב, כפי שיש המפרשים את משמעות המשנה⁵⁵, וההוכחה לכך היא, כדלעיל, שרק דעת יחיד סוברת שהלווה חייב להחזיר את החוב למלוה אם הלה לא אמר "משמט אני". ועוד, אם יש כאן מצוה של פריעת חוב – ואפילו לפי הדעה שזה מדרבנן⁵⁶ – הרי זו חובה ממש⁵⁷, ולא רק ענין של "רוח חכמים⁵⁸ נוחה הימנו"⁵⁹.

הערות

51. ומ"ש הרמב"ם פ"ט סה"ד שם "וכשתשקע חמה בליל ר"ה של מוצאי שביעית אבד החוב" – אין פירושו שבטל החוב או נפקע וכיו"ב, כ"א שאא"פ לו לתובעו עוד, ובא בהמשך למ"ש לפנ"ז ד"בשביעית עצמה גובה חובו כו' וכשתשקע חמה כו' אבד החוב".
52. סי' רעח. ובהשלם – סי' קסד. וראה תועפת ראם שם סקט"ז מהרקאנטי, דהיראים חזר בו, עיי"ש שלא חזר בו מהדין שצריך הלוה להחזירו למלוה ואינו רשאי לעכבו אלא ע"פ מלוה כו'. וס"ל כפשוטו שכל הגדר הוא רק שלא יגוש את רעהו בפועל. וראה אברבנאל ראה טו, ב.
53. אף ד"כשהוא נותן לו אל יאמר לו בחוב אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך" (גיטין לז, ב) – ראה יראים שם (סי' רעח) "ותיקון לשון דיבור הוא שתקנו לומר במתנה שיהא הדבר ניכר ונראה שלא ע"י נגישה נותן לו". ואף שכתבו לדעתו דשמיטה דקרא אינה מחילה כו', ויש שכתבו (נסמן בהערה שלפנ"ז) שהיראים חזר בו – הרי כשבא להחזיר חובו לפני אמירת משמט אני, פשיטא שנקרא מחזיר חובו (כבהערה שלפנ"ז), וגם אח"כ מאמירת הלוה "אעפ"כ" משמע ג"כ שהוא מחזיר חובו, כבהערה 38. וראה פרש"י גיטין שם ד"ה עד דאמר.
54. ולהעיר מצפע"נ כלאים פ"י הכ"ז (יט, ג־ד). מהד"ת בסופו.
55. משנה ראשונה שביעית מ"ט שם.
56. ראה אנציק' תלמודית כרך ט' ע' רכז ואילך. וש"נ.
57. ראה כתובות פו, סע"א דכופין על מ"ע.
58. ראה בארוכה בצ"צ חידושים על הש"ס סוף שביעית בגדר רוח חכמים נוחה ממנו. אבל להעיר דלפרש"י כתובות (שם) ד"ה פריעת בע"ח מצוה – "מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו דכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק כו'", והרי לכמה פירושים זהו הפירוש בסוף משנתנו "כל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה ממנו" – ר"מ ורע"ב. וראה ירושלמי שביעית כאן. אבל ראה לקמן בפנים. – וראה לקו"ש חל"ב ע' 157.
59. ולפי היראים הנ"ל, י"ל בפשטות ד"רוח חכמים נוחה ממנו" היינו אחר שאמר המלוה משמט אני שאז כבר אין עליו חוב לפרוע, וכפשטות סדרם במשנה, דהמשנה "רוח חכמים נוחה ממנו" באה לאחרי מ"ח "המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני". ראה מלאכת שלמה שם. אבל ברמב"ם מקדים "כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו (ואח"כ) וצריך המלוה לומר למחזיר משמיט אני כו'".

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 24 עמודים.