(א)

הערות

1. א. הל' זכיה ומתנה פ"א ה"א (שהרמב"ם כתב שם שמחוברים שביער הם הפקר. והראב"ד השיב דהיינו דוקא לאותו השבט (כדברי רבי שמעון בן אלעזר ב"ק פא, ב). והמ"מ שם כתב שהרמב"ם מיירי בחו"ל. והלח"מ שם כתב שלדעת הרמב"ם קיי"ל כברייתא שם (פא, א): מלקטין עצים בשדותיהם ומלקטים עשבים בכל מקום).
2. ב. שמלקטים עצים משדותיהם.
3. ג. ראה רש"י שם ד"ה יבישין.
4. ד. שיהו מרעין בחורשין.
5. ה. רש"י שם ד"ה דקה.
6. ו. הל' נזקי ממון פ"ה ה"ג (הן לענין בהמה גסה והן לענין לחין).
7. ז. קיח, א ד"ה דצווח ולא אהני (שמנחלת שבט אחר אין הרשות בידו לכרות היער).
8. ח. וכן נפסק כאן בפנים דהיינו דוקא בחו"ל.
9. ט. ראה שמות ה, ח. ב"ב קיז, ב.
10. י. וא"כ מהו החילוק בין א"י לחו"ל.
11. יא. שהילוכו של אברהם בארץ לארכה ולרחבה אינו מועיל לקנין, לרבנן דקיי"ל כוותייהו.
12. יב. ראה לקו"ש חט"ו ע' 207 הערה 53. אפיקי מים ח"ב קונ' קנין א"י סי' א אות ח ואילך.
13. יג. ב"ק יב, א.
14. יד. סעיף יב (שבשו"ע נפסק שכ"ה במתנה, וברמ"א שם שיש חולקים. ובסמוך יובא מסמ"ע סי' ערה ס"ק יד שבמתנה מועיל). וראה מ"מ וציונים.
15. טו. ב"ב נג, רע"ב. טור ושו"ע סי' ערה ס"ח.
16. טז. שיש דעת מקנה (הקב"ה).
17. יז. סע"ב: רבה בר רב הונא הוה ליה ההוא אבא אגודא דנהרא (הרי שהיער שייך לו, אף דמיירי בחו"ל, בבל).
18. יח. הל' נזקי ממון פי"ג הכ"ו.
19. יט. ולא יער שהוא הפקר. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קצז.
20. כ. רש"י שם ד"ה אבא.
21. כא. עפ"י קהלת ב, ו.
22. כב. רב אשי הוה ליה אבא (ולא הוה היער הפקר).
23. כג. ע"ב: רב אשי הוה ליה ההוא אבא.
24. כד. הלכה ד.
25. כה. דהוי חזקה המועלת, ראה קידושין כב, ב. ב"ב נג, ב.
26. כו. וכ"ה לעיל או"ח סי' תמ קו"א ס"ק ה (ד"ה וגם). וראה גיטין לח, א ורש"י ד"ה בחזקה. רמב"ם הל' מכירה פ"א הי"ז. טור ושו"ע סי' קצד ס"א. אפיקי מים ח"ב סי' ז הערה א.
27. כז. וכן נפסק בפנים ס"ג.
28. כח. עתה בא לבאר דין עבד שנשבה (שבמשנה גיטין לז, ב), שמועיל (למעשה ידיו) רק במלך (ולא בעבד שנשבה ע"י נכרי סתם), ומזה לומדים לענין קרקע (קנין גמור) ע"י מלך דוקא (ולא בנכרי שגזל קרקע). וכן נפסק בפנים ס"ג.
29. כט. שע"י שסיחון כבש את עמון ומואב, הותר לישראל לכבשם, אף שעמון ומואב נאסר להם לכבוש. ומזה למדו בגיטין שם, שגם עבד שנשבה נקנה.
30. ל. ראה במדבר כא, כא.
31. לא. בהל' עבדים שם (לענין עבדים). וכ"ה בהל' מלכים ספ"ד (לענין כל הארץ שכובש). וכן נפסק כאן בפנים ס"ג.
32. לב. שהרמב"ם כותב שם (הל' עבדים פ"ט ה"ד): ועבד הנלקח [ע"י ישראל] בדינין אלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר. ולענין גוי שקנה גוי ע"י דינא דמלכותא, כותב בכסף משנה שם דאפשר לומר שקונה רק למעשה ידיו (כמבואר בגיטין לח, רע"א), ואפשר שהוא לגופו ורק בשבאי ששבה מעצמו נקנה למעשה ידיו (ובזה מיירי בגיטין שם). ומדברי הרשב"א (שו"ת ח"א סי' צט) נראה כלשון הראשון.
33. לג. בגיטין שם (לח, א), להוכיח מעמון ומואב דגם שגם עבד שנשבה (שבמשנה שם לז, ב) נקנה בחזקה.
34. לד. אלא ודאי שניהם מיירי בנשבה בדינא דמלכותא (כדלקמן), ובשניהם נקנה למעשה ידיו (כלישנא קמא של הכסף משנה), ושלא בדינא דמלכותא לא קני כלל.
35. לה. ואף שעבד שנשבה שבמשנה שם (לז, ב) מפרש רבא שם שלאחר יאוש ישתעבד לרבו שני (והכי קיי"ל ביו"ד סי' רסז סס"ז), הרי שהקנין מועיל גם לישראל. גם זה לומדים מעמון ומואב, כי מלכות כו' (ולקמן ד"ה ומיהו, יתבאר איך מועיל קנין מעשה ידיו של הנכרי לקנין של הישראל).
36. לו. שעי"ז הותר להם לכבוש, כדלעיל.
37. לז. שמ"ש הרמב"ם שם: ועבד הנלקח בדינין אלו, קאי (לא רק על מ"ש שהמלך גזר שכל מי שלא יתן המס ימכר, אלא) גם על מ"ש לפנ"ז: אם הרשה לכל מי שירצה שילך ויגנוב מאומה שהיא עושה עמו מלחמה יביא וימכור לעצמו.
38. לח. ומשום כך דיניו דין. ראה גם לקמן הל' גזלה סט"ו.
39. לט. שאינו אדוניהם.
40. מ. שכיבוש זה מועיל לכל. וראה גם שו"ת רדב"ז ח"ה סי' תקלג. לעיל או"ח סי' תרמט ס"י.
41. מא. וההוכחה שעבד שנשבה שבמשנה שם מיירי בדינא דמלכותא, דסתמא כו'.
42. מב. אף שהוא קנה הארץ בדינא דמלכותא.
43. מג. בגמרא שם (לח, א): דכתיב וישב ממנו שבי (במדבר כא, א), דמיירי במלך ערד שקנה מדינא דמלכותא.
44. מד. בגמרא שם: עובד כוכבים ישראל. וברש"י שם: כגון עבד זה דשייך במצות. וראה גם ילקו"ש שם רמז תשסד ורש"י עה"ת שם (אינו אלא שפחה אחת).
45. מה. שנעשה עבד כנעני לשני, כדלעיל.
46. מו. סוכה ל, רע"ב (בנכרי שגזל קרקע מישראל, שקרקע אינה נגזלת). וכדלקמן הל' גזלה סי"א, וש"נ.
47. מז. משנה גיטין נה, ב (שהלוקח מסיקריקון, שהוא אנס, מקחו בטל).
48. מח. ס"ק ג (משו"ת הרשב"א ח"א סי' תתנב). וראה גם לעיל שם.
49. מט. וא"כ יוקשה איך עמון ומואב טהרו בסיחון.
50. נ. ויקרא כה, מה. גיטין לז, סע"ב (אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה). גמרא שם לח, רע"א (שאין קונים לגופו רק למעשה ידיו). ונתבאר לעיל שהעיקר הוא כלישנא קמא של הכסף משנה, דהיינו בקנין מלך נכרי.
51. נא. ב"ב לה, סוע"ב.
52. נב. וא"כ יוקשה הא דאמרינן בגיטין שם, בעבד שנשבה ע"י נכרי ופדאוהו ישראל אחר יאוש לשם עבד נקנה לרבו שני, איך קונה אותו לגופו. אלא צריך לומר דכיון כו'.
53. נג. הרי הוא עבד כנעני לכל דבר. ובדין עבד שנשבה שפדה אותו רבו שני, כתב שם פ"ח הט"ו: הרי הוא שלו.
54. נד. הל' גזלה פ"ח הי"ד.
55. נה. מגילה כג, ב וש"נ. רמב"ם הל' גנבה פ"ב ה"ב.
56. נו. לענין יאוש בעבדים.
57. נז. שמות יב, מד.
58. נח. גיטין לח, א (שמטעם זה המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור).
59. נט. רמב"ם הל' עבדים פ"ח הי"ג. טור ושו"ע יו"ד סי' רסז סעיף סד.
60. ס. לט, ב (מה אשה בשטר אף עבד נמי בשטר).
61. סא. שזה שיאוש מועיל בעבד (אף שיאוש אינו דומה להפקר. ראה גם לעיל הל' מציאה ופקדון ס"א, וש"נ), הוא מטעם שאחר יאוש אין רשות רבו עליו. וראה העו"ב קה ע' ז.
62. סב. שמוכח מהתוס' שגם לרבי יוחנן, דקיי"ל כוותיה, דרשינן עבד איש כו', לענין שחרור גופו.
63. סג. שאף לרבי יוחנן דבעי גט שחרור היינו מטעמא כו'.
64. סד. וע"ז מקשה דיאוש אינו מועיל כהפקר.
65. סה. שבגמרא שם (לט, ב) מיירי רק אליבא דרבי יוחנן ולא אליבא דשמואל.
66. סו. אלא ודאי לדידן דקיי"ל כרבי יוחנן סבירא לן דרשת שמואל. ולכן מועיל היאוש של רבו ראשון גם לקנין גופו, וישראל הקונה מהנכרי קונה גם גופו, וכדלעיל.
67. סז. ס"א, קרקע אינה נגזלת לעולם כו' אפילו כו' נתייאשו הבעלים כו'.
68. סח. גיטין לז, ב. וכדלעיל.
69. סט. כדלקמן הל' גזלה סי"א, וש"נ. שדין זה הוא גם בעבדים (ונפק"מ לתקנת השוק, ראה סמ"ע שם סק"א), ולא לענין שיאוש אינו מועיל. וראה ש"ך סי' שסג סק"ג.
70. ע. שהיאוש מועיל לקנין גופו לרבו שני (אבל למעשה ידיו קונה השבאי אפילו בלא יאוש).
71. עא. הל' עבדים פ"ט ה"ד, שהובא לעיל (ד"ה אלא).
72. עב. שם לז, ב ד"ה למעשה (קנייה שבאי ביאוש). לח, א ד"ה בחזקה וד"ה עמון.
73. עג. הל' גזלה סופ"ח.
74. עד. כלאים סופ"ז.
75. עה. סוכה ל, ב ד"ה וקרקע.
76. עו. ראה רש"י סוכה ל, רע"ב ד"ה וקרקע. תפארת ציון סי' ט הערה 3.
77. עז. הל' עבדים הט"ו.
78. עח. אין לומר שרבו ראשון צריך ליתן דמיו לרבו שני כדי שלא ימנע מלפרוק (כדאמרינן בגמרא שם לת"ק לענין פדאו לשם בן חורין). וכפירוש המחנה אפרים ברמב"ם שם.
79. עט. אלא חוזר לרבו הראשון בלא כלום.
80. פ. שכשם שלענין פודה אותו לפני יאוש לשם עבד פוסק רבנו כרשב"ג בתוספתא (גיטין פ"ג ה"ז), שיחזור לראשון ורבו נותן דמיו, כן היה צ"ל בפדאו לשם בן חורין כרשב"ג בתוספתא, שיחזור לראשון ורבו נותן דמיו.
81. פא. הטעם שצריך ליתן דמיו לרבו שני, אינו מטעם רשב"ג בתוספתא, אלא משום דקני למעשה ידיו.
82. פב. ולא כרבא שם בלאחר יאוש, דקיי"ל כוותיה.
83. פג. כאביי ודלא כרבא.
84. פד. סי' ו, לענין תוספתא אחרת, שכיון שלא הובא בגמרא לפשוט ממנה, לאו דסמכה היא. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל פו וכלל רי.
85. פה. כמבואר בגמרא שם, שרשב"ג לא הוי ידע. וראה תוס' שם ד"ה אי.
86. פו. שהרמב"ם פוסק כת"ק, שלא לפי פירושו של רשב"ג, אלא לפי פירושו של רבא.
87. פז. ויתן דמיו.
88. פח. ומה שאמר ת"ק שלא ישתעבד מיירי לאחר יאוש, כרבא.
89. פט. רבו ראשון.
90. צ. לרבו הראשון.
91. צא. כיון שעדיין לא נתייאש.