207
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
בפועל49, על־ידי כיבוש50, נקבעה51 קדושת הארץ.
ה. הבדל זה קיים גם לגבי ארץ ישראל
לדעת רש"י בפשוטו של מקרא, אמורים הדברים גם לגבי קנין בעלות
ב על הארץ, ולא רק לגבי חלות הקדושה עליה,
כיוון שמהות נתינת הארץ ע"י הקב"ה לישראל איננה כשאר נתינות, שבהן רק הרשות משתנה אבל מהות החפץ איננה משתנה, וניתן ע"י כיבוש או קנין להפקיע את הבעלות והחפץ עובר מרשות לרשות. הקב"ה נתן לישראל גם את המהות. הוא לקח מהארץ כל קשר שהיה לאומות העולם עמה. ע"י נתינת הקב"ה חל שינוי
מהות החפץ שנקרא "ארץ", והוא הפך להיות "ארץ ישראל".
אחרי נתינה זו כבר אינה יכולה הארץ להשתייך לעם אחר. שינוי הרשות ע"י קנין אינו יכול לשנות את מהות החפץ52.
לפיכך כשם שמציאות של חלות הקדושה בארץ יכלה להתהוות רק לאחר מתן־תורה, יכולה היתה גם הנתינה, לדעת רש"י, להיעשות רק ע"י שישראל כבשו את הארץ בפועל.
כבשתם ארצות ז' גויים" – שאז התקיים בפועל53 "ברצונו... נתנה לנו", נתינת עצם מהות הארץ, שהרי "כל הארץ של הקב"ה היא: הוא בראה"54.
הערות
- 49. ויתירה מזו מצינו בקדושת המקדש וירושלים, ש"קדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטילה" (רמב"ם הל' ביהב"ח ספ"ו), ומ"מ קביעות קדושה זו נעשה עי"ז "שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים" (רמב"ם שם הי"ד), ע"י מעשה הקידוש, כמפורש בהלכות שלפנ"ז.
- 50. בכפתור ופרח שם (הובאו דבריו " באנציקלופדי' תלמודית שם) "הרי שקדושת הארץ ומעלתה היא משעת נתינתה אל האבות הקדושים לא משעת הכבוש לחוד... יש לה קדושה מאז... (ולהלן שם) וכן בארץ שהיתה בה קדושה מזמן הנתינה". אבל ראה שם שהאריך "אבל קדושת הארץ כולה לגבולותי' המוגבלים בתורה וטהרתה ומעלתה לחיים ולמתים והיותה נחלת השם מקדושה ראשונה ולהלן כדקאי קאי לא בצר לא בזמן הגלות שהיו בבבל וגם לא בגלותינו היום". ושם: שאם לא הי' כן והו"ל כחו"ל א"כ אותם " שבעים שנה כו'. וכן להלן שם: עוד ראי' שקדושה ראשונה היא לכל מילי אלא [לא] למצות כו' אלמא קדושתה היא לעולם מהכניסה ראשונה ואפילו מעת נתינתה לכל כיוצא בזה. ומשמע קצת שלא פסיקא לי' מילתא. וי"ל ע"פ הנ"ל הערה 46 שיש חילוק בזה כמו"ש לפני הכבוש ולאחריו. וראה מ"ש שם לאח"ז ד"לשון קדושה" הוא "לשון הכנה והזמנה" מ ולא "מלשון קדש לה' כו' לשון המתקדשים והמטהרים", וכיו"ב. ועצ"ע. ואכ"מ.
- 51. להעיר מכוזרי מ"ב סי"ד בנוגע למקום המקדש: ונתגלה הדבר בימי דוד כו'.
- 52. ראה בארוכה בלקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 8 ואילך, בביאור דיוק לשון רש"י בתחילת התורה לסטים אתם", עיי"ש.
- 53. ראה לשון אדה"ז הל' הפקר קו"א סק"א: הקב"ה נתנה להם מורשה כו'. ואף שאעפ"כ לא נקנית להם אלא בחזקה המועלת כו' כיון שהקב"ה נתנה להם דינה כמתנה כו'. ואולי י"ל שהוא ע"ד מש"כ בצפע"נ הל' תרומות פ"א ה"ב (ג, ב־ד): דלאחר כבוש זכו למפרע .. דאף דא"י מוחזקת "מ מתחלה בעי קנין גמור ואח"כ נעשית מוחזקת. ועד"ז ביד רמ"ה לב"ב קיט, א (אות נו). וצ"ע אם יש לומר עד"ז בנוגע לקדושת הארץ המבוארת לעיל.
- 54. עיי"ש בלקו"ש ע' 9 ואילך, וש"נ.
משנה תורה, הלכות בית הבחירה ו׳ - הטקסט מספריא
המקדש כולו לא היה במישור אלא במעלה ההר כשאדם נכנס משער מזרחי של הר הבית מהלך עד סוף החיל בשוה ועולה מן החיל לעזרת הנשים בשתים עשרה מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה:
ומהלך כל עזרת הנשים בשוה ועולה ממנה לעזרת ישראל שהוא תחלת העזרה בחמש עשרה מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה:
ומהלך כל עזרת ישראל בשוה ועולה ממנו לעזרת הכהנים במעלה גבוהה אמה ועליה דוכן יש בו שלש מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה נמצאת עזרת הכהנים גבוהה על של ישראל שתי אמות ומחצה:
ומהלך כל עזרת הכהנים והמזבח ובין האולם ולמזבח בשוה ועולה משם לאולם בשתים עשרה מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה והאולם וההיכל כולו בשוה:
נמצא גובה קרקע ההיכל על קרקע שער המזרח של הר הבית שתים ועשרים אמות וגובה שער הר הבית עשרים אמה לפיכך העומד כנגד שער המזרח אינו רואה פתח ההיכל ומפני זה עשו כותל שעל גבי שער זה נמוך כדי שיהא כהן העומד בהר המשחה רואה פתח ההיכל בשעה שמזה מדם הפרה נוכח ההיכל:
ולשכות היו שם תחת עזרת ישראל פתוחות לעזרת הנשים ששם הלוים נותנין הכנורות והנבלים והמצלתים וכל כלי השיר ועל הדוכן העולה מעזרת ישראל לעזרת הכהנים היו הלוים עומדים בשעה שאומרים שירה על הקרבן:
הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול אם היו גגותיהן שוין עם קרקע העזרה תוכן חול וגגותיהן קדש ואם אינן שוין אף גגותיהן חול שהגגות והעליות לא נתקדשו לפיכך גגים אלו אין אוכלין שם קדשי קדשים ולא שוחטין קדשים קלים:
היו בנויות לחול ופתוחות לקדש תוכן קדש לאכילת קדשי קדשים אבל אין שוחטין שם קדשים קלים והנכנס לשם בטומאה פטור וגגותיהן חול לכל דבר:
המחילות הפתוחות לעזרה קודש והפתוחות להר הבית חול החלונות ועובי החומה כלפנים בין לאכילת קדשי קדשים בין לטומאה:
בית דין שרצו להוסיף על ירושלים או להוסיף על העזרה מוסיפין ויש להם למשוך העזרה עד המקום שירצו מהר הבית ולמשוך חומת ירושלים עד מקום שירצו:
אין מוסיפין על העיר או על העזרות אלא על פי המלך וע"פ נביא ובאורים ותומים ועל פי סנהדרין של שבעים ואחד זקנים שנאמר ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו לדורות ומשה רבינו מלך היה:
וכיצד מוסיפין על העיר עושין בית דין שתי תודות ולוקחין לחם חמץ שבהם והולכים בית דין אחר שתי התודות ושתי התודות זו אחר זו ועומדין בכנורות ובנבלים ובצלצל על כל פנה ופנה ועל כל אבן (ואבן) שבירושלים ואומר ארוממך י"י כי דליתני וגו' עד שמגיעין לסוף המקום שמקדשין אותו ועומדין שם ואוכלים שם לחם תודה אחת משתי התודות והשנייה נשרפת וע"פ הנביא שורפין את זו ואוכלין את זו:
וכן אם הוסיפו על העזרה מקדשין אותה בשיירי המנחה מה ירושלים התודה שנאכלת בה מקדשתה אף העזרה שיירי המנחות שאין נאכלין אלא בה הן שמקדשין אותה בהן ואוכלין אותן בסוף המקום שקדשו:
כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה לא במעשיו נתקדש המקום שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא:
לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא:
ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואף על פי שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה:
משנה תורה, הלכות תרומות א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצות ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אע"פ שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.
בבא בתרא קי״ט א - הטקסט מספריא
לְעוֹלָם בָּתֵּי אָבוֹת קָא חָשֵׁיב, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן – דִּבְנוֹת צְלָפְחָד נָטְלוּ חֵלֶק בְּכוֹרָה; אַלְמָא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מוּחְזֶקֶת הִיא.
אָמַר מָר: וְהַבָּנִים נָטְלוּ בִּזְכוּת אֲבִי אֲבִיהֶם, וּבִזְכוּת אֲבִי אִמּוֹתֵיהֶן. וְהָתַנְיָא: בִּזְכוּת עַצְמָן! לָא קַשְׁיָא; הָא כְּמַאן דְּאָמַר לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, הָא כְּמַאן דְּאָמַר לְבָאֵי הָאָרֶץ.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא לְבָאֵי הָאָרֶץ, וְלָא קַשְׁיָא; הָא דַּהֲוָה בֶּן עֶשְׂרִים. הָא דְּלָא הֲוָה בֶּן עֶשְׂרִים.
וְשֶׁהָיָה בְּכוֹר נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים. וְאַמַּאי? רָאוּי הוּא, וְאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּיִתְדוֹת אֹהָלִים.
מֵתִיב רַבָּה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנוֹת צְלָפְחָד נָטְלוּ אַרְבָּעָה חֲלָקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה״! אֶלָּא אָמַר רַבָּה: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מוּחְזֶקֶת הִיא.
מֵיתִיבִי, אָמַר רַבִּי חִידְקָא: שִׁמְעוֹן הַשִּׁקְמוֹנִי הָיָה לִי חָבֵר מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְכָךְ הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן הַשִּׁקְמוֹנִי אוֹמֵר: יוֹדֵעַ הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁבְּנוֹת צְלָפְחָד יוֹרְשׁוֹת הֵן, אֲבָל לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אִם נוֹטְלוֹת חֵלֶק בְּכוֹרָה אִם לָאו;
וּרְאוּיָה הָיְתָה פָּרָשַׁת נַחֲלוֹת לִיכָּתֵב עַל יְדֵי מֹשֶׁה, אֶלָּא שֶׁזָּכוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד וְנִכְתְּבָה עַל יָדָן.
וְיוֹדֵעַ הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁהַמְקוֹשֵׁשׁ בְּמִיתָה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״, אֲבָל לֹא הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵי זוֹ מִיתָה הוּא יָמוּת; וּרְאוּיָהּ הָיְתָה פָּרָשַׁת מְקוֹשֵׁשׁ שֶׁתִּכָּתֵב עַל יְדֵי מֹשֶׁה, אֶלָּא שֶׁנִּתְחַיֵּיב מְקוֹשֵׁשׁ וְנִכְתְּבָה עַל יָדוֹ. לְלַמֶּדְךָ,
The Gemara answers: Actually, the verse is counting fathers’ houses. And by also counting the inheritance of Zelophehad’s daughters, the verse teaches us this: That the daughters of Zelophehad took the portion of the firstborn due their father. Evidently, Eretz Yisrael is considered already in possession of one who was entitled to his portion of the land, even before the land was assigned. Although a firstborn son does not take a double portion of the property due to his deceased father as he does the property his father possessed, it is considered that Hepher possessed the portion that would eventually be assigned to him, and that Zelophehad was entitled to a double portion.
§ The Gemara continues its discussion of the baraita. The Master says: And the sons of the spies and of the protesters took portions of the land in the merit of their paternal grandfathers and in the merit of their maternal grandfathers if those grandfathers were among those who left Egypt. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita (Tosefta 7:10): The sons of the spies and of the protesters took portions in their own merit? The Gemara answers: This is not difficult: This baraita, which states they took portions in the merit of their grandfathers, is written in accordance with the opinion of the one who says that Eretz Yisrael was divided among those who left Egypt; and that baraita, which states that they took portions in their own merit, is written in accordance with the opinion of the one who says that Eretz Yisrael was divided among those who entered Eretz Yisrael.
The Gemara suggests another answer. And if you wish, say instead: This baraita and that baraita are written in accordance with the opinion that asserts that Eretz Yisrael was divided among those who entered Eretz Yisrael, and it is not difficult: This baraita is discussing one who was twenty years old when the Jewish people entered Eretz Yisrael, and therefore he took a portion in his own merit, and that baraita is discussing one who was not twenty years old.
§ The mishna teaches: And Zelophehad took an additional portion that he received from Hepher, because he was a firstborn, and a firstborn takes two portions of inheritance from his father. The Gemara asks: But why was he entitled to the double portion of the firstborn? His portion of land is property merely due to Hepher, as Hepher never actually possessed the land, and the halakha is that a firstborn does not take a double portion of property due to the deceased as he does of property the deceased possessed. Rav Yehuda says that Shmuel says: This clause of the mishna is stated with regard to tent pegs and other assorted movable property that Hepher possessed.
Rabba raises an objection from a baraita: Rabbi Yehuda says: The daughters of Zelophehad took four parts, as it is stated: “And ten parts fell to Manasseh” (Joshua 17:5). Clearly, this is referring to portions of land, and not simply movable property. Rather, Rabba says: Eretz Yisrael is considered already in possession of one who was entitled to his portion of inheritance land, even before the land was assigned.
The Gemara raises an objection from a baraita. Rabbi Ḥideka said: Shimon HaShikmoni was my colleague among the students of Rabbi Akiva, and so would Rabbi Shimon HaShikmoni say: Even before turning to God for guidance, Moses our teacher knew that the daughters of Zelophehad were inheritors and that they were entitled to their father’s portion, as well as his share in Hepher’s portion. But he did not know if they were entitled to take a portion of the firstborn of Hepher’s portion or not.
Rabbi Ḥideka continues citing Rabbi Shimon HaShikmoni: And the Torah portion concerning the laws of inheritances was fit to have been written through God initiating a commandment to Moses, without mentioning Zelophehad’s daughters. But by demonstrating their desire for land in Eretz Yisrael the daughters of Zelophehad merited that the portion was written through a response to them.
Rabbi Ḥideka continues citing Rabbi Shimon HaShikmoni: And Moses our teacher similarly knew that the wood gatherer, who gathered wood on Shabbat (see Numbers 15:32–36), was to be punished by death, as it is stated: “Every one that profanes it shall be put to death” (Exodus 31:14), but he did not know by which death penalty the wood gatherer must die. And the Torah portion concerning the punishment of the wood gatherer was fit to have been written through God initiating a commandment to Moses, to teach which form of court-imposed capital punishment is administered to one who violates Shabbat. But the wood gatherer was found guilty, and the portion was written through the incident involving him. This is to teach you
מצוטט בעמוד אחד
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- קו"א חושן משפט ‹ הל' הפקר ‹ (א) לקו"ש חט"ו ע' 207
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.