85

אבל כאשר מלך קונה מיד הדיוט, הרי זה באופן דהפקעת רשות לגמרי, ואין לייחסו כאן לשם הפרטי של האיש שהוא זה שמכר השדה להמלך.

בסגנון אחר: כאשר א' קונה מהשני, מכיון שגדרו של קנין הוא מעשה משותף דהמוכר (הנותן) והקונה (המקבל), אם במעשה הקנין או בסמיכת דעת — הקנאת המוכר, הרי כשם שבמעשה הקנין ישנו שם המוכר³², נשאר השם גם על גוף השדה, ששדה זו לקח פלוני מפלוני.

משא"כ בקניית מלך, עיקר גדר קנין הוא לא מצד הנותן והמוכר, אלא מצד המלך (והרי בידו של המלך ליקח הכל מאנשי המדינה בפועל³³), ולכן לא נשאר שם בעלות שלפנ"ז על השדה³⁴.

וזהו שמדייק רש"י "תקומה היתה לו שיצא מיד הדיוט ליד מלך", שאין זה רק גדר קנין סתם ממוכר ללוקח, דשדה עפרון נקנה לאברהם, אלא "תקומה היתה לו", יציאה משם הדיוט לשם מלך, ובמילא אין כאן שייכות לשם פרטי ואין נפק"מ בזה בין הדיוט ממש לשר — כי בזה שווים הם.

ה. ויש לומר, שענין זה הוא בהתאם לתוכן הכללי בהנהגת אברהם, שלא רצה לקבל המערה במתנה אלא קנאה, ובזה גופא הדגיש שקנייתו תהי' "בכסף מלא", "אשלם כל שווי'"³⁵ — שכוונת אברהם בזה היתה כדי לסלק (שם) עפרון לגמרי מן השדה, היינו לא רק שלא יהי' לעפרון שום בעלות וזכות (או אף שייכות) ממוני בהשדה [שעי"ז אין שום סרך של "צדיק³⁶ קבור בקבר שאינו שלו"³⁷], אלא עוד זאת, שגם נסתלק שמו של עפרון מהשדה³⁸, אפילו בתור "נותן" או "מוכר" מקום קבר לקבורת שרה.

ומטעם זה הדגיש "בכסף מלא", היינו שהכסף שנותן אינו בגדר קנין כסף, אלא שנותן כל שוויות השדה³⁹, כי בקנין כסף יש השתתפות דנתינת וסמיכת דעת המקנה (כנ"ל), משא"כ כשמשלם בכסף שוויות הדבר, באופן שלא חסר כלום אצל המוכר, הרי עיקר הקנין הוא מצד (נתינת שוויות הדבר ד)הקונה ולא הקנאת המקנה (המוכר).

ועפ"ז מובן עוד יותר הדגשת הכתוב אחרי הסיפור ש"וישקול אברהם לעפרון את הכסף גו'"¹⁹ — "ויקם שדה עפרון". דלכאורה, לפי פשוטו של מקרא שה