157
מדת חסידות שלא לשנות בדיבורו, כיון שזה דבר השייך להקהל (או ליחידים) שרכושם נמצא ברשותו — ולכן אין מדת חסידות שלו (של רב) שייכת בנוגע לרכוש זה (דהקהל או היחידים).
ולכן, הן בנוגע לנכסי יחיד הנמצאים ברשותו, צריך לשער דעתו של בעל הרכוש כמה רוצה ליתן, והן בנוגע לקופת הקהל וכיו"ב, יש לשער דעת (רוב) הקהל והאחראים דהקופה.
ולכן אמר רב למשרתו, שכאשר אומר לו לתת מתנה לעני, יתן לו מיד, כי ודאי וברור לרב, דלא רק בקופת הקהל המיועדת לצדקת הקהל סומכים עליו (רב) לחלקם, אלא דגם בנוגע ליחיד — ניחא לי' לזה היחיד, כיון שהוא רב הקהל, שיתן להעני; משא"כ בנוגע לעשיר ציוה "אמליך בי תניינות", כי אמירתו בתחלה לתת היתה כפי דעתו של רב (בעצמו), ולכן צריך לשער (עוה"פ) דעתם של בעלי הרכוש — אם מסכימים למתנה זו (לעשיר), ולכן "אמליך בי תניינות".
ד. ויש להבין בזה: אפילו אם בסוגיא דב"מ איירי ברכוש אחרים, מ"מ, כשרב שינה אח"כ מדיבורו יש בזה שלילת מדת חסידות דרב (כיון שאינו עומד בדיבורו — אף שיש לו טעם ע"ז). וא"כ הרי מצד מדת חסידות לא הי' לרב לומר אודות נתינה זו בתחלה אם אפשר שישנה דיבורו. ועוד זאת: אם ניתנה לרב האחריות והבעלות המלאה (בתור גבאי וכיו"ב), לכאורה לא איכפת לן מהו רצונם של בעלי הרכוש, שהרי הכל ברשותו של רב?
ויש לומר הביאור בזה:
הא דמס' שביעית שמצד מדת חסידות לא חזר בו רב מדיבורו, הכוונה, שנוסף לזה שלאחרי שאמר לא חזר בו, הנה עוד זאת, שזה פעל שינוי בגוף דיבורו. מכיון שבשעת דיבורו הנהגתו הרגילה ש"הן שלך (יהי') צדק"22, היינו לקיים את דברו ולהצדיק אותו23 (וכ"ש דבשעת האמירה צ"ל "הן שלך צדק"24 — שיאמר לו ודאות ליתן לו, ולא דרך היתול וכיו"ב25 — אחד בפה ואחד בלב26) — בהדיבור לבד גמר ומקני, ע"י הדיבור עצמו נעשה קנין27 בהחפץ שנותן במתנה.
וכמו שמוכח מהתחלת דברי הירושלמי שביעית שם, שהקשו על הנהגת רב — "מתניתא פליגא על רב אימתי אמרו
הערות
- 22. ב"מ שם; ירוש' שביעית שם (ועוד) — עה"פ (קדושים יט, לו) איפת צדק והין צדק.
- 23. כבפי' המשניות להרמב"ם שביעית שם. וראה גם רש"י כתובות פו, סע"א בהא דפריעת בע"ח מצוה.
- 24. להעיר משו"ע אדה"ז, דבחו"מ הל' מכירה ס"ב כ': "ומ"מ בשעה שאומר לו ליתן לו צ"ל בדעת גמורה ולא יהא בדעתו לשנות כי לדבר א' בפה וא' בלב אסור מן התורה שנאמר איפת צדק כו'"; ובאו"ח סקנ"ו ס"ב מפרש בפסוק הנ"ל "כלומר כשאתה מדבר הן או לאו קיים דבריך והצדק אותם".
- 25. כדברי ר' יעקב בן זבדי בירושלמי שם (שע"ז קאי המשך דברי הירושלמי דרב פליג) כבפי' הפ"מ.
- 26. כתירוץ אביי בבבלי שם לדעת רב. וע"פ המבואר הרי זהו לפי דעת רב לדינא שם דדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה, אבל בהנהגתו בעצמו במדת חסידות קיים הפסוק "הין צדק" גם כפשוטו, שקיים דברו, כבפנים.
- 27. ראה תוד"ה אליבא (כתובות קב, א): ואפילו באמירה בעלמא יש דברים שנקנים כדקאמר בסמוך ועוד דשמעינן לי' לר"י בהזהב הנותן מתנה מועטת לחבירו קנה אע"פ שלא הגיע לידו דגמר ומקני (וראה רש"ש שם). וכן משמע בשו"ת הרא"ש כלל קב ס"י. ע"ש. וראה ר"ח ב"מ שם: דאמר ר"י ישראל שאמר לבן לוי וכו' דקני. ולהעיר מתוד"ה הכא ב"ב קכג, ב. קצות החושן סר"ד סק"ג. ועוד. וראה לקו"ש חי"ז ע' 295. ואכ"מ.
כתובות ק״ב א - הטקסט מספריא
לָא, בִּשְׁטָרֵי פְסִיקָתָא, וְכִדְרַב גִּידֵּל.
דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ? כָּךְ וְכָךְ. וְכַמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִתְּךָ? כָּךְ וְכָךְ. עָמְדוּ וְקִידְּשׁוּ — קָנוּ. הֵן הֵן הַדְּבָרִים הַנִּקְנִין בַּאֲמִירָה.
תָּא שְׁמַע, כָּתַב לְכֹהֵן: ״שֶׁאֲנִי חַיָּיב לְךָ חָמֵשׁ סְלָעִים״ — חַיָּיב לִיתֵּן לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים, וּבְנוֹ אֵינוֹ פָּדוּי.
שָׁאנֵי הָתָם דִּמְשׁוּעְבַּד לֵיהּ מִדְּאוֹרָיְיתָא: אִי הָכִי, אַמַּאי כָּתַב? כְּדֵי לְבָרֵר לוֹ כֹּהֵן.
אִי הָכִי, בְּנוֹ אַמַּאי אֵינוֹ פָּדוּי? כִּדְעוּלָּא. דְּאָמַר עוּלָּא: דְּבַר תּוֹרָה — פָּדוּי לִכְשֶׁיִּתֵּן, וּמַאי טַעְמָא אָמְרוּ בְּנוֹ אֵינוֹ פָּדוּי? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ פּוֹדִין בִּשְׁטָרוֹת.
אָמַר רָבָא, כְּתַנָּאֵי: עָרֵב הַיּוֹצֵא אַחַר חִיתּוּם שְׁטָרוֹת — גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין.
מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְאָמַר: גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. אָמַר לוֹ בֶּן נַנָּס: אֵינוֹ גּוֹבֶה לֹא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין וְלֹא מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים.
אָמַר לוֹ: לָמָּה? אָמַר לוֹ: הֲרֵי שֶׁהָיָה חוֹנֵק אֶת חֲבֵירוֹ בַּשּׁוּק, וּמְצָא[וֹ] חֲבֵירוֹ וְאָמַר לוֹ: הַנַּח לוֹ, וַאֲנִי אֶתֵּן לָךְ — פָּטוּר, שֶׁלֹּא עַל אֱמוּנָתוֹ הִלְוָהוּ.
לֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר כְּבֶן נַנָּס.
אַלִּיבָּא דְּבֶן נַנָּס כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי,
The Gemara rejects this: No, the mishna is referring to a case of documents of stipulation that record the amounts that parents agree to provide to their son or daughter, and this is in accordance with the opinion of Rav Giddel.
As Rav Giddel said that Rav said: When two families negotiate the terms of marriage for their respective children, one side says to the other: How much do you give your son? And the second side answers: Such and such amount. How much do you give your daughter? And the first side responds: Such and such amount. Then, if the son and daughter arose and performed the betrothal, all of these obligations are acquired and therefore binding. These are among the things that are acquired through words alone, without the need for an additional act of acquisition. The mishna is referring to a document that records such an agreement.
Come and hear another challenge to the opinion of Reish Lakish, based upon the following mishna (Bekhorot 51a): If he wrote to a priest with whom he wants to perform the redemption of his firstborn son: I am obligated to pay you five sela, then he is obligated to give him five sela and his son is not redeemed even once he pays the money. This baraita apparently supports the opinion of Rabbi Yoḥanan.
The Gemara answers: It is different there, because he is obligated to give the five sela to him by Torah law in order to fulfill his obligation of redeeming his firstborn son, even without writing a contract. The Gemara asks: If that is so, why did he write the contract at all? The Gemara answers: In order to select for himself a specific priest with whom to perform the redemption of his son.
The Gemara asks: If that is so, why is his son not redeemed once he pays the money? The Gemara answers: This is in accordance with the opinion of Ulla. As Ulla said, by Torah law a son is redeemed when the father gives the money. And for what reason did the Sages say: His son is not redeemed? It is a rabbinic decree that was enacted lest people say that one can redeem a firstborn son with documents, i.e., by giving a document allowing the priest to collect a debt from a third party. This is not effective, since the Torah requires that one redeem his son with actual money.
Rava said: The dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish is like a dispute between tanna’im over the same matter in the following mishna (Bava Batra 175b): In a case where a guarantor appears after the signatures in contracts, i.e., someone wrote that he is a guarantor for a loan after the contract was signed, the creditor collects only from the unsold property of the guarantor. Since the guarantee is not viewed as though it were written in the document, it is like a loan by oral agreement, which is collected only from unsold property.
An incident came before Rabbi Yishmael, and he said: The creditor collects from unsold property. Ben Nannas said to him: He does not collect from the guarantor at all; not from unsold property, nor from liened property that was sold, since what the guarantor wrote has no legal standing whatsoever.
Rabbi Yishmael said to him: Why? Ben Nannas said to him: If someone was strangling another in the marketplace and demanding money that is owed to him, and a friend of the victim found him and said to the strangler: Leave him alone and I will give you what you are demanding from him, the friend of the victim is exempt from having to make any payment. This is because the creditor did not lend the money based on his trust in the friend of the victim, as the friend promised to repay the loan only after the money had been loaned. The same should apply in the case of the guarantor who comes after the contracts were already signed.
Rava concludes: Let us say that Rabbi Yoḥanan stated his ruling in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, that the obligation that one accepts upon himself is binding, and Reish Lakish stated his ruling in accordance with the opinion of ben Nannas.
The Gemara responds: According to the opinion of ben Nannas, everyone agrees that if he wrote in a contract: I owe you one hundred dinars, he is not obligated to pay.
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך יז ‹ בהר ‹ שיחה ב ‹ 291 לקו"ש חל"ב ע' 157
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 16 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך ל ויגש שיחה א מאותו ספר כתובות קב, סע"א
- אגרות קודש אדמו"ר הזקן אגרת צא כתובות קב, ב
- סדר תנאים אירוסין ונישואין שטר התנאים במשך הדורות התחייבות על הנדוניא כתובות קב, ב
- לקוטי שיחות כרך יז אחרי שיחה ב מאותו ספר כתובות פו, סע"א
- לקוטי שיחות כרך יז בהר שיחה ב מאותו ספר כתובות פו, סע"א
- תורת מנחם שיחת ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תשי"ז כתובות פו, סע"א
- תורת מנחם שיחת מוצש"ק פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשכ"ז כתובות פו, סע"א ואילך
- תורת מנחם שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"ז כתובות פו, סע"א ואילך
- מאמרי אדמו"ר האמצעי דרושי חתונה ח"ב שמח תשמח כו' שהקב"ה נק' חתן כתובות פו, א
- מאמרי אדה"ז תקס"ט זכור את יום השבת כתובות פו, א
- תורת חיים שמות ח"ב פרשת פקודי אלה פקודי המשכן כתובות פו, רע"ב
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה הלכות ת"ת פרק ראשון ד כתובות פו, רע"ב
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות הלואה דיני הלואה יג כתובות פו , סע"א
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות הלואה דיני הלואה כ כתובות פו , א
- שארית יהודה שו"ת חשן המשפט סימן י כתובות פו, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ה (סי' תעב-תפו) תפה דין מי שנשבע שלא לאכול מצה כתובות פו, סע"א