שיחה ג
297שיחה ג
א. שאלות בפסוק אודות סדר גאולת הנמכר לעבד
לגבי מקרה בו יהודי נמכר לעבד לנכרי, אומר הפסוק1: "גאולה תהי' לו אחד מאחיו יגאלנו או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו גו' או השיגה ידו ונגאל"; ומן הסדר בפסוק – "אחד מאחיו גו' דודו או בן דודו גו' משאר בשרו גו'" – לומדים2, כי "הקרוב קרוב קודם" – הקרוב יותר, הוא הקודם לגאול את העבד.
צריך להבין:
א) במקרה בו "השיגה ידו" של הנמכר עצמו, הוא הרי "קודם" לכל הקרובים3, כמובן; ומכיוון שהפסוק מונה את הקרובים4 לפי סדר קדימתם לגאולה – היה צריך להיות כתוב לכל לראש "והשיגה ידו ונגאל", ורק אחר כך (אם לא השיגה ידו) "אחד מאחיו גו' או דודו גו'" – מדוע5
ג נכתב "השיגה ידו" לאחר גאולת קרובים?
ב) מכיוון שהפסוק מונה כמה וכמה קרובים ובסדר של "הקרוב קרוב קודם", היה צריך להמנות כקרוב הראשון "אביו", להיותו קרוב יותר אפילו מ"אחיו" (כהדין6 בנוגע לירושה, "האב קודם לאחין") – אך בפועל "אביו"7 כלל לא נמנה בפסוק?
אותה שאלה נשאלת8 בפרשת נחלות, בה מונה הפסוק9 את סדר ירושת הקרובים: "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו .. לאחיו .. לאחי אביו .. לשארו הקרוב אליו" – ומשמיט "אביו", שהוא הקודם לירוש לפני "אחיו" כנ"ל? ומתרצים8 על כך ש"דרך ברכה ידבר ולא בנכרתים" – הפסוק אינו מדבר על מקרה של פורענות10, בו הבן מת בחיי אביו.
ברם [נוסף לזה שתירוץ זה אינו "חלק" גם ביחס לפרשת נחלות, כי מכיוון ועניינים אלו נוגעים להלכה, לכאורה אין מקום 297להשמיט11 "אביו" מהנימוק12 שאין זה "דרך ברכה"13, ובפרט שזה נותן אפשרות לטעות שהאב אינו יורש14 – הרי]
בנידון דידן בו אין מדובר על מצב של "נכרתים"15, היה על הפסוק לומר, ותיכף בהתחלה, את הדין שהאב קודם לגאולה?
ב. העבדות לנכרי – תוצאה של ירידה רוחנית
אפשר לבאר זאת בהקדם דברי חז"ל16, שהפרשיות בסדרה זו באות "על הסדר" – הן מראות את סדר הירידה רחמנא ליצלן הנגרם בעקבות אי קיום (ולו "אבקה"17 של) מצות שביעית: קודם גורם הדבר שהוא "מוכר את מטלטליו", ואחר כך הולך מירידה לירידה, עד לתכלית הירידה, רחמנא ליצלן – שהוא מוכר עצמו לנכרי, ויתירה מזו – "לעקר משפחת גר"18, שהכוונה בכך "לעבודת אלילים עצמה19 (להיות לה שמש20)".
ומובן בפשטות, שאין זו רק ירידה בגשמיות – שהוא מוכרח למכור את כל נכסיו כו', עד למכור את עצמו (ועוד יותר) לנכרי – אלא הדבר מצביע על מסלול ההדרדרות ושפל מצבו ברוחניות21.
זאת, משום שמצב בו יהודי ימכור עצמו לנכרי, הוא (א) היפך התורה – משום שאסור להמכר לנכרי22, וכן (ב) מצב שבעקבותיו עלולה להתעורר מחשבה "הואיל ורבי מגלה עריות .. עובד עבודת אלילים .. מחלל שבת אף אני כמותו"23; ועל אחת כמה וכמה 298להמכר "לעבודת אלילים עצמה", שעבדות לעבודת אלילים עצמה היא ההיפך ממש מ"לי24 בני ישראל עבדים"25.
ג. התעלמות בחינת החכמה – "אב" – שבנפש
כיצד יכול יהודי ליפול לשפל כזה, עד שימכור עצמו "לעבודת אלילים עצמה"? הדבר מתחיל בכך שהוא מתנתק ושוכח, רחמנא ליצלן, על אביו שבשמים (וממילא גם על אהבת הבן לאביו (שבשמים) ויראתו26 וכו') ובלשון הכתוב27: בן יכבד אב גו' ואם אב אני אי' כבודי גו'.
ובלשון החסידות – אין אצלו (בגילוי) את בחינת "אב" שלו – חכמה28 שבנפשו.
וכפי שאדמו"ר הזקן מבאר בארוכה בתניא29, שהסיבה לכך שיהודי יכול לעבור על רצון העליון, היא משום שחכמה שבנפש – האמונה בה' שהיא נעלית מדעת והשגה30 – היא בבחינת "שינה", ולכן אין נרגש אצלו כיצד על־ידי כל עבירה, אפילו עבירה קלה, הוא נעשה נפרד "בתכלית הפירוד מיחודו ואחדותו יתברך".
לו היה31 מרגיש שעל־ידי העבירה הוא נעשה נפרד מ"יחודו ואחדותו יתברך" בדיוק כמו בעבודה זרה, הוא היה עומד בנסיון באותו תוקף – כפי שהוא וכל יהודי (אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל) מוסרים נפשם על קדושת ה' "בלי32 שום דעת והתבוננות, רק כאלו הוא דבר שאי אפשר כלל לכפור בה' אחד".
ועל פי זה מובן הטעם (הפנימי) לכך ש"אביו" אינו נזכר בפסוק כאן ובפרשת נחלות: ענין המיתה ברוחניות – "רשעים שבחייהן קרויין מתים"33, או בדקות יותר: "מאן דנחית מדרגא .. קארי בי' [=היורד ממדריגתו, נחשב הדבר כמו] מיתה"34 – נובעת מכך שחסר הזכרון על אביו שבשמים, ונוצרת התעלמות (הגילוי של) בחינת חכמה שבנפש – "אב"; זוהי בחינת שינה, אשר "שינה אחד משישים למיתה"35. ואילו כאשר קיים אצלו הזכרון – הרי ישנו "כבודי", וכאשר מאירה בחינת חכמה שבנפש 299– הרי ו"החכמה תחי'"36: היא אינה מאפשרת מיתה (רוחנית), אפילו לא נפילה ממדריגתו, לפי שמצד בחינת החכמה שבנפש עבודתו של יהודי היא בכל תוקף האמונה, למעלה משינויים.
ד. "גאולה תהי' לו" – ציווי והבטחה
כשם שהמצב של נמכר לנכרי הוא (בפנימיות) ירידה רוחנית כנ"ל – מובן שכן הוא גם בנוגע לגאולה שלו
– שהתורה מצוה "גאולה תהי' לו"37, שקרוביו חייבים38 לגאול אותו, ויתירה מזו – "גאולה תהי' לו" (גם) בלשון הבטחה. אפילו כאשר הקרובים אינם גואלים אותו הרי "ויצא בשנת היובל גו'"39, והטעם לכך נאמר בפסוק "כי לי בני ישראל עבדים40 עבדי הם" ("שטרי קודם")41 –
שהכוונה בזה (בפנימיות) היא, הגאולה הרוחנית משפל המצב בו היה נמצא: במתן תורה נעשה כל יהודי עבד ה' לנצח – וזהו עילוי עצמי אשר אף אחד אינו יכול ליטול ממנו42. אפילו כאשר עושה אחר כך היפך רצון ה', הרי שייכותו לרע ("נמכר לעבודת אלילים") היא רק דבר נוסף על עצם מהותו, לפי שעצם מהותו (היותו עבד ה') אינה יכולה להשתנות. ולכן ודאי הדבר אשר "גאולה תהי' לו".
[ובכך תובן גם השייכות בין סיום הסדרה לתחילתה, בה מדגיש הפסוק "וידבר ה' גו' בהר סיני גו'" – אשר זוהי43 הקדמה לכללות הסדרה: מכח העובדה שמגיעים מהר סיני, אז44 נעשה הענין של "שטרי קודם" ("לי בני ישראל עבדים") – הרי אפילו לאחר כל סדר הירידה רחמנא ליצלן, הרי ודאי כי "גאולה תהי' לו"].
ה. לפעול בבחינת החכמה "ניעורה משנתה"
בכך אפשר להסביר גם את הטעם (הפנימי) בפירוש רש"י45 והדגשתו 300ואריכותו, אשר "לעקר (משפחת גר)" פירושו "הנמכר לעבודת אלילים עצמה להיות לה שמש ולא לאלהות אלא לחטוב עצים ולשאוב מים"
– שלכאורה אין מובן: מנין לוקח רש"י את הפירוש "ולא לאלהות"46? שהרי, אם מחמת האיסור ליהודי להמכר לעבודת אלילים לאלהות – הרי אסור להמכר גם "להיות לה שמש"47 ואפילו (רק) להמכר לנכרי, כנ"ל –
אלא בכך מבהיר רש"י, שאפילו יהודי כזה, שנפל מטה מטה עד לתכלית הירידה רחמנא ליצלן, בכל זאת אין שייך שימכור עצמו "לעבודת אלילים .. לאלהות", כי זהו "דבר שאי אפשר כלל". זאת משום שגם לפני שנגאל, אין הוא חס ושלום במצב בו לא קיים אצלו זכרון אביו שבשמים, כי אם רק ש"נשחק" ו"נרדם"48, אך בחינת חכמה שבנפש לא התבטלה – אלא רק (כדיוק לשון התניא) "בבחינת שינה".
ולכן49, בהגיעו ל"נסיון בדבר אמונה בה' אחד", שזה נוגע בפנימיות נפשו, חכמה שבנפש, זה פועל שהיא "ניעורה משנתה" ואינה מאפשרת לו להכשל בנסיון; ויתירה מזו: אין היא מאפשרת אפילו מחשבה דיבור או מעשה בחיצוניות ("בלי אמונה בלב כלל") שהם "נגד אמונת ה' אחד".
ולכן, לא יתכן שיהודי ימכור עצמו "לאלהות" (ולו לעשות זאת "בלי אמונה בלב כלל"); הירידה הגדולה ביותר שתיתכן אצל יהודי, כאשר החכמה שבנפשו בבחינת שינה (לולא ענין הבחירה50) הוא רק להמכר "להיות לה שמש .. לחטוב עצים ולשאוב מים".
ו. גאולה מלמעלה – על־ידי קרובים – ואח"כ בכח עצמו
מכיוון שבחינת הזכרון – חכמה51 שבנפש – של הנמכר לנכרי היא בבחינת שינה, עד שכאילו חדל מלהיות בעל־בית על עצמו – הוא משועבד לאדון נכרי, עד "לעבודת אלילים עצמה" – הרי בכזה מצב אין באפשרותו לגאול את עצמו, בהתאם לכלל52: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים";
ולכן, הגאולה שלו חייבת לבוא 301בדרך אתערותא דלעילא (הנעלית ממצבו), על־ידי שאחרים (שאינם משועבדים להנ"ל) גואלים אותו. ולכן לכל לראש נכתבה בפסוק הגאולה על־ידי קרובים53 – שהיא האתערותא דלעילא לחלץ אותו משפל מצבו.
אך התכלית היא (לא שיזדקק תמיד להתעוררותם של אחרים, אלא) לגלות את הפנימיות שלו, שהוא עבד ה', כנ"ל – שעל־ידי זה הגאולה היא באופן שהוא (מצד עצמו) כבר אינו שייך לירידה שכזו.
ובדומה לכפי שהדברים בגשמיות, שהעזרה הטובה והאמיתית ביותר שאפשר להעניק לעני, היא להעמיד אותו במצב בו לא יצטרך לבריות54.
וזהו הטעם (הפנימי) שסיום הפסוק הוא "והשיגה ידו ונגאל"55: התכלית של גאולת קרובים היא – לאפשר לו לגאול את עצמו בכח עצמו53.
[וזהו הטעם שסדר גאולת הקרובים הוא באופן ש"הקרוב קרוב קודם": מכיוון שתפקידם לעורר בעבד את כחותיו הפנימיים56 ואחר כך גם החיצוניים, עד שיוכל להגאל בכח עצמו, לכן, ככל שתגדל מידת הקרבה של ה"קרוב" לעבד – מובן שתגדל גם השפעתו ופעולתו הפנימית בהתעוררותו].
ז. שלילת הירידה מכחו של "הר סיני"
הסיבה והאפשריות לירידה מרומזת ומודגשת בתחילת הסדרה57 – "כי תבואו אל הארץ":
מצד זה שבני ישראל נכנסים לארץ נושבת, בה צריך לנהוג בהתאם להנהגת הטבע, "שש שנים תזרע שדך וגו'"58
– שלא כבמדבר בו היו מופשטים מעניני עולם הזה: אכלו לחם מן השמים – מן, שתו מבארה של מרים, ולבשו בגדים אשר "ענני הכבוד היו שפים כו' ומגהצים כו' גדל לבושם עמהם כו'"59 –
הרי המעבר הזה נותן מקום לירידה הנ"ל.
ולכן גם מבהירים מיד בתחילת 302הסדרה, שמכיוון ובאים מכחו של "הר סיני", הרי ודאי הדבר אשר (לא רק שהאדם ישאר בשלימות – "גאולה תהי' לו" – אלא גם) יפעלו בירור ועילוי ב"ארץ", שעושים מארץ כנען – ארץ ישראל60, ופועלים בארץ ישראל עד אשר – "ושבתה הארץ שבת לה'"57:
תמורת זה שהייתה מציאות של עבודה זרה בארץ ישראל (אליה יהודי יכול להמכר, רחמנא ליצלן), נעשה "עקר משפחת גר", כפירוש התוספות61 – "שסופה62 ליעקר". שנעקר כל ענין העבודה זרה, ואדרבה – "ושבתה הארץ שבת לה'", ורואים בגילוי כיצד "לי הארץ"63.
(משיחת ש"פ בהו"ב תשכ"ג)
הערות
עמוד 297
- 1. פרשתנו כה, מח־מט.
- 2. תו"כ עה"פ. רמב"ם הל' עבדים פ"ב ה"ז. וראה קידושין כא, א (וברש"י שם ד"ה לקרוב). כס"מ ולח"מ לרמב"ם שם. ואכ"מ.
- 3. כלשון הרמב"ם שם "אם לא השיגה ידו לגאול קרובין פודין אותו".
- 4. משא"כ לעיל (פסוק כה־כו) גבי שדה אחוזה, שלא מפורש שם בקרא הסדר ד"קרוב קרוב קודם", וכלל כולם יחד – "גואלו הקרוב אליו".
- 5. אף ש(בדוחק) י"ל הטעם מפני שזהו רחוק יותר בזמן – גאולה ע"י קרובים אפשרית תיכף "אחרי נמכר", משא"כ ע"י עצמו שממצב של "מך" צ"ל למצב ד"והשיגה ידו".
- 6. ב"ב קח, ב (ושם לגבי עוד דינים). קטו, א (במשנה). רמב"ם ריש הל' נחלות.
- 7. ועד"ז יש להקשות למה לא נמנה "בן" שקודם גם לאביו (ב"ב שם). וי"ל שזהו היפך הרגיל והרוב – שהבן (יפרנס ו)יגאל את אביו, ובפרט שמתחלה לא פרנסו ועוד שהוכרח למכור עצמו.
- 8. רמב"ן (והובא בבחיי) פינחס כז, ט. ועוד.
- 9. פינחס שם, ח־יא.
- 10. להעיר גם מב"ב קח, סע"א.
עמוד 297
- 11. משא"כ בב"ב שם שהמדובר ב"אתחולי .. לא מתחלינן".
- 12. ע"ד משנ"ת כמ"פ (לקו"ש ח"ה ע' 281. ח"י ע' 26 ואילך) בנוגע להא שארז"ל (פסחים ג, א. וש"נ) עיקם הכתוב כו' ולא הוציא דבר מגונה מפיו.
- 13. ובפרט שזה גופא שמת בלא בן או בת אינו "דרך ברכה".
- 14. ברמב"ן שם, שהכתוב לא הוצרך להזכיר זה בפירוש "כי במשפטי הירושה כל מנחיל נוחל .. וכיון שאמר הכתוב שהבן יורש את אביו גם האב יורש את הבן ועוד כי הירושה היא בשלשלת הזרע כו' א"כ ונתתם את נחלתו לאחיו משמוש (משמע) נחלה שהאב יורש בקבר וממנו תבא לאחים" (וראה גם אברבנאל שם) – אבל להעיר מראב"ע (שם, יא) "ולדעת הנחלות אם יירש האב .. צריכים אנחנו לקבלה". ולהוסיף שגם אם פשוט שהאב יורש בנו, מ"מ הו"ל לפרטו בכתוב להודיע שבא לאחרי (בן ו)בת (ראה בסוגיא ב"ב שם).
- 15. ועד"ז תירוץ הב' ברמב"ן שם אינו שייך בנדו"ד.
- 16. קידושין כ, א. וש"נ. פרש"י פרשתנו כו, א.
- 17. ראה רש"י ותוס' קידושין שם.
- 18. פרשתנו כה, מז.
- 19. תו"כ (ורש"י) עה"פ. קידושין שם, ריש ע"ב. וש"נ.
- 20. לשון רש"י עה"פ שם. וראה תיב"ע עה"פ. ערכין (ל, ב): זה הנמכר ונעשה משרת לעבודת כוכבים עצמה. ובקידושין שם בתנא דבי ר"י (וכן גרס בשטמ"ק ערכין שם) "ונעשה כומר לעבודת כוכבים", אבל גם זה פי' "לחטוב עצים" (ראה שטמ"ק לרש"י ערכין שם). וראה לקמן סעיף ה' והערה 45.
- 21. כמובן מזה שאינו חוזר בו, שאינו מרגיש ושלא באת לידו הרהור תשובה (ראה קידושין ופרש"י שבהערה 16).
- 22. רמב"ם הל' עבדים פ"א ה"ג. ע"פ תו"כ פרשתנו כה, לט. ספרי ראה טו, יב.
- 23. תו"כ ורש"י פרשתנו כו, א. נת' בארוכה בלקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 187 ואילך.
עמוד 298
- 24. פרשתנו כה, נה – הטעם שנמכר לנכרי יוצא ביובל (וראה לקמן בפנים סעיף ד).
- 25. ראה שו"ת חו"י סקמ"א: מומר כזה כופר ביחוד ובבורא עולם (ומש"ש "שאין במעשיהו נגד הדת" הכוונה רק שלאחרי מכירתו אין במעשיהו איסור כי אינו משתחווה לע"ז כו' רק משרת כו').
- 26. שהאהבה היא שורש לכל רמ"ח מ"ע והיראה שורש כל שס"ה מל"ת (תניא רפ"ד (ולהעיר משינוי הלשון ברפמ"א. חינוך קטן בתחלתו). וראה פי' להרמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ב).
- 27. מלאכי א, ו.
- 28. תניא פ"ג. ע"פ זח"ג רצ, א. וראה ס' הערכים־חב"ד ע' אב (אבא), וש"נ.
- 29. פי"ט (כה, א).
- 30. שם פי"ח (כד, א).
- 31. שם פכ"ד.
- 32. שם ספי"ח.
- 33. ברכות יח, ב. ועוד. פרש"י ס"פ נח.
- 34. זח"ג קלה, ב.
- 35. ברכות נז, ב.
עמוד 299
- 36. קהלת ז, יב. תניא פי"ט (כד, סע"ב).
- 37. פרשתנו כה, מח.
- 38. קידושין כא, ריש ע"ב. וראה שם כ, ריש ע"ב. וש"נ. תו"כ ורש"י עה"פ. רמב"ם הל' עבדים פ"א ה"ד. פ"ב ה"ז.
- 39. פרשתנו שם, נד. וראה רבותינו בעה"ת שנעתק לקמן הערה 53.
- 40. ראה מלאכי שם: ועבד אדוניו.
- 41. פרשתנו שם, נה ובפרש"י (ועד"ז בפרש"י פרשתנו שם, מב. תו"כ שם. וצע"ק שלא דרש כן בתו"כ גם בפסוק נה*).
- 42. ראה מהר"ל בספרו גבורת ה' פס"א. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 176 והערה 32 שם.
- 43. ע"ד ההלכה כו' – ראה תו"כ (הובא רש"י) עה"פ.
- 44. ראה רש"י משפטים כא, ז (מקידושין כב, ב): אזן ששמעה (קולי) על ה"ס (בשעה שאמרתי) כי לי בנ"י עבדים.
- 45. עה"פ. ועד"ז בפי' לש"ס – קידושין כ, ריש ע"ב. וראה גם פרש"י ב"ק קיג, ב. ב"מ עא, א. ערכין ל, ב (וברבינו גרשום שם: שיהא מכבד ומרבץ לפני').
- . ואולי נכלל במ"ש "על תנאי שלא ישתעבדו בהם". אבל להעיר שגם בפסוק מב יש ב' דרשות: שטרי קודם: על תניי שלא ימכל ממכרת עבד. ולהעיר מדעת התוס' (ד"ה הואיל קידושין יד, יב) שרק ישראל קונה ע"ע בשטר ולא עכו"ם.
עמוד 300
- 46. במשכיל לדוד כאן כתב דנלמד מזה שלא נאמר "לעקר" לבסוף (שאז הוי משמע אפי' נמכר לשם אלהות) רק לפני "משפחת גר", ללמד שהוא דומיא דמוכר לגוי דהיינו לשמשות. אבל בפשטות אין להקשות למה נאמר "לעקר" לבסוף, כי בפשטות גם לפי הדרשה "זה הנמכר לע"א עצמה", "לעקר" הוא סמוך ל"משפחת גר" ("עקר של משפחת גר"), ורק שמיתורא דקרא למדין שמרבה גם הנמכר לע"א עצמה.
- 47. להעיר מב"ב קי, א.
- 48. ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב סוס"י (וש"נ). לקו"ת ס"פ קדושים.
- 49. תניא פי"ט (כה, א־ב).
- 50. משא"כ מצד ענין הבחירה, שאפשר לעשות היפך טבעו כו'. ולהעיר ממשכיל לדוד כאן, שהנמכר לשם אלהות הו"ל מומר וקיי"ל מורידין ואין מעלין. ולהעיר מחו"י שהובא לעיל הערה 25. שו"ת חת"ס יו"ד סי' שכב.
- 51. דחכמה הוא מוח הזכרון (תו"א פא, סע"ג. קי, סע"ד. לקו"ת קדושים שם. שה"ש לג, א. ובכ"מ).
- 52. ברכות ה, ב. וש"נ.
עמוד 301
- 53. להעיר גם מרבותינו בעה"ת כאן, שענין הגאולה כאן מרמז להגאולה משעבוד מלכיות, ו"אחד מאחיו .. או דודו" קאי על הקב"ה, "בן דודו, זה מלך המשיח", "או השיגה ידו ע"י מצות וזכיות שבידו". וראה שם פסוק נד "ואם לא יגאל באלה .. שלא קיימו המצות מ"מ לא אניחם בגלות אלא ויצא בשנת היובל .. שימשוך הקב"ה ביובל כו'". וראה גם בבחיי לפסוקים הנ"ל.
- 54. רמב"ם הל' מתנות עניים פ"י ה"ז. טושו"ע יו"ד סרמ"ט ס"ו.
- 55. ועצ"ע ביאור ענין גאולה אחרים שנלמדת ממש"נ (לאחרי גאולת עצמו – "והשיגה ידו") "ונגאל" – קידושין טו, ב. תו"כ עה"פ. ולהעיר – ע"ד ההלכה – שלדעת רבי (קידושין שם, סע"ב. רמב"ם הל' עבדים פ"ב ה"ז) גאולת עצמו נאמרה בין גאולת קרובים וגאולת אחרים כדי שיהא מקרא נדרש בין לפניו ובין לאחריו. ע"ש. ואכ"מ.
- 56. דעיקר התשובה בלב (תניא פכ"ט – לו, ב) ונמשך בכל הכוחות.
- 57. כה, ב.
- 58. שם, ג.
- 59. פרש"י עקב ח, ד.
עמוד 302
- 60. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 11. ח"י ע' 2 ואילך.
- 57.
- 61. קידושין כ, א. ערכין שם.
- 62. ולא רק (כבכמה מפרשים – רמב"ן עה"פ. ועוד) ע"ש שהאדם מחוייב לשרש אחרי' ולעקרה.
- 63. פרשתנו כה, כג.
משנה תורה, הלכות עבדים ב׳:ז׳ - הטקסט מספריא
הנמכר לעכו"ם אם לא השיגה ידו לגאול קרוביו פודין אותו וקרוב קרוב קודם שנאמר או דודו או בן דודו יגאלנו וב"ד כופין את קרוביו לפדותו שלא יטמע בעכו"ם לא פדאוהו קרוביו או שאין ידם משגת מצוה על כל אדם מישראל לפדותו ובין שפדאוהו קרובים בין שפדאהו שאר אדם יצא לחירות ויש לו ללוות ולגאול את עצמו מן העכו"ם וגואל לחצאין אבל הנמכר לישראל אין הקרובים פודין אותו ואין לוה וגואל ואינו גואל לחצאין אלא כיצד דינו אם השיגה ידו ליתן כפי השנים הנותרות נותן ויוצא ואם לאו לא יצא.
בבא בתרא ק״ח ב - הטקסט מספריא
וְעוֹד, כְּדִכְתִיב: ״אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ״ –
וְתַנָּא, אַיְּידֵי דְּאָתְיָא לֵיהּ מִדְּרָשָׁא – חֲבִיבָא לֵיהּ!
וּמַאי דְּרָשָׁא? דְּתַנְיָא: ״שְׁאֵרוֹ״ – זֶה הָאָב; מְלַמֵּד שֶׁהָאָב קוֹדֶם לָאַחִין. יָכוֹל יְהֵא קוֹדֶם לַבֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַקָּרוֹב״ – קָרוֹב קָרוֹב קוֹדֵם.
וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת הַבֵּן, וּלְהוֹצִיא אֶת הָאָח? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַבֵּן – שֶׁכֵּן קָם תַּחַת אָבִיו לִיעִדָה וְלִשְׂדֵה אֲחוּזָּה.
אַדְּרַבָּה! מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הָאָח, שֶׁכֵּן קָם תַּחַת אָחִיו לְיִבּוּם! כְּלוּם יֵשׁ יִבּוּם – אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בֵּן, הָא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בֵּן – אֵין יִבּוּם.
טַעְמָא דְּאִיכָּא הַאי פִּירְכָא, הָא לָאו הָכִי – הֲוָה אָמֵינָא אָח עֲדִיף? תִּיפּוֹק לֵיהּ
And furthermore, the verse first states that a son inherits from his father, as it is written in the portion concerning inheritance: “If a man dies, and has no son, then you shall pass his inheritance to his daughter” (Numbers 27:8).
The Gemara answers: And as for the tanna of the mishna who listed the father inheriting first, since the halakha that a father inherits from his son is learned through a derivation and is not explicitly mentioned in the verse, this halakha is dear to him; therefore, he listed it first.
And what is the derivation? As it is taught in a baraita concerning the verse: “And if his father has no brothers, then you shall give his inheritance to his kinsman who is next to him of his family, and he shall inherit it” (Numbers 27:11): “His kinsman”; this is referring to the father, and the Torah teaches that the father precedes the brothers of the deceased in inheriting from him. One might have thought that the father of the deceased should precede the son of the deceased in inheriting from him; the verse therefore states: “Next [hakkarov] to him,” teaching that the closer [karov] one is to the deceased, the earlier one is in the order of inheritance, and a son of the deceased is considered to be a closer relative to the deceased than the father of the deceased.
The Gemara asks: And what did you see to include the son as the closer relative than the father and to exclude the brother? The Gemara answers: I include the son, as he stands in place of his father to designate a Hebrew maidservant as a wife for himself, which a brother cannot do. And similarly, he stands in place of his father with regard to an ancestral field. If a son redeems a field consecrated by his father, it is considered as though the father himself redeemed it and the field returns to the family in the Jubilee Year. By contrast, if the brother of the one who consecrated it redeems the field, it does not return to the family (see Leviticus 27:16–21).
The Gemara asks: On the contrary, I should include the brother as the closer relative, as he stands in his brother’s place with regard to levirate marriage, and a son does not. The Gemara answers: This is not a valid claim, as is there levirate marriage except in a case where there is no son? In a case where there is a son, there is no levirate marriage. This indicates that a son stands in place of the deceased before a brother even with regard to levirate marriage.
The Gemara comments: The reason that a son is considered to be a closer relative than a brother is specifically due to this refutation, that where there is a son there is no levirate marriage. This indicates that without this refutation I would say that a brother is superior to a son in terms of how close a relative he is. The Gemara therefore asks: Why not derive that a son is closer to the deceased than a brother
בבא בתרא ק״ח א - הטקסט מספריא
כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא חַיָּה קוֹפֶצֶת. וְלַעֲבֵיד חָרִיץ – וְלָא לַעֲבֵיד בֶּן חָרִיץ! אַיְּידֵי דְּרָוַוח, קָיְימָא בְּגַוֵּיהּ וְקָפְצָה. וְלַעֲבֵיד בֶּן חָרִיץ – וְלָא לַעֲבֵיד חָרִיץ! אַיְּידֵי דְּקַטִּין, קָיְימָא אַשִּׂפְתֵּיהּ וְקָפְצָה. וְכַמָּה בֵּין חָרִיץ לְבֶן חָרִיץ? טֶפַח.
הֲדַרַן עֲלָךְ בֵּית כּוֹר
יֵשׁ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין, וְיֵשׁ נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין; מַנְחִילִין וְלֹא נוֹחֲלִין; לֹא נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין.
וְאֵלּוּ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין: הָאָב אֶת הַבָּנִים, וְהַבָּנִים אֶת הָאָב, וְהָאַחִין מִן הָאָב – נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין. הָאִישׁ אֶת אִמּוֹ, וְהָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וּבְנֵי אֲחָיוֹת – נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין. הָאִשָּׁה אֶת בָּנֶיהָ, וְהָאִשָּׁה אֶת בַּעְלָהּ, וַאֲחֵי הָאֵם – מַנְחִילִין וְלֹא נוֹחֲלִין. וְהָאַחִין מִן הָאֵם – לֹא נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין.
גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא דְּקָתָנֵי ״הָאָב אֶת הַבָּנִים״ בְּרֵישָׁא? לִיתְנֵי ״הַבָּנִים אֶת הָאָב״ בְּרֵישָׁא – חֲדָא, דְּאַתְחוֹלֵי בְּפוּרְעֲנוּתָא לָא מַתְחֲלִינַן;
so that an animal will not jump over the fence, enter the field, and cause damage. The Gemara asks: Let him make only a larger ditch and not make a smaller ditch. The Gemara replies: Since the ditch is wide, the animal can stand inside it and jump from there over the fence. The Gemara asks: If so, then let him make only a smaller ditch and not make a larger ditch? Since the ditch is small, the animal stands on its edge and jumps over the fence. The baraita explains the matter further: And how much space is there between the larger ditch and the smaller ditch? One handbreadth.
MISHNA: There are family members who both inherit from and bequeath to each other upon their respective deaths; and there are those who inherit from certain relatives but do not bequeath to them; and there are those who bequeath to certain relatives but do not inherit from them; and there are those who, despite being relatives, do not inherit from nor bequeath to one another.
The mishna lists those referred to above. And these both inherit and bequeath: A father with regard to his sons, and sons with regard to their father, and paternal brothers; all inherit from one another and bequeath to each other. A man with regard to his mother, and a man with regard to his wife, and sons of sisters, i.e., nephews born to the sisters of the deceased, all inherit from their respective relatives but do not bequeath to them. A woman with regard to her sons, and a woman with regard to her husband, and maternal uncles, all bequeath to their respective relatives but do not inherit from them. And maternal brothers, despite being blood relatives, do not inherit from each other nor do they bequeath to one another, as they are not considered relatives for the purpose of inheritance.
GEMARA: The Gemara begins by clarifying the order of the list in the mishna. What is different, i.e., what is the reason, that the mishna teaches: A father with regard to his sons, as the first example? Let it teach: Sons with regard to their father, as the first example. The Gemara explains why this would be preferable: One reason is that we do not want to begin with a calamity, as the death of a son during his father’s lifetime is a calamity; therefore, it would have been appropriate to begin with the example of sons inheriting from their father.
הטקסט של Ramban on Numbers 27:8 אינו זמין בספריא.
רש"י על ויקרא כ״ו:א׳ - הטקסט מספריא
לא תעשו לכם אלילים. כְּנֶגֶד זֶה הַנִּמְכָּר לְגוֹי, שֶׁלֹּא יֹאמַר הוֹאִיל וְרַבִּי מְגַלֶּה עֲרָיוֹת, אַף אֲנִי כְּמוֹתוֹ, הוֹאִיל וְרַבִּי עוֹבֵד עָ"זָ, אַף אֲנִי כְּמוֹתוֹ, הוֹאִיל וְרַבִּי מְחַלֵּל שַׁבָּת, אַף אֲנִי כְּמוֹתוֹ, לְכָךְ נֶאֶמְרוּ מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ; וְאַף הַפָּרָשִׁיּוֹת הַלָּלוּ נֶאֶמְרוּ עַל הַסֵּדֶר: בַּתְּחִלָּה הִזְהִיר עַל הַשְּׁבִיעִית, וְאִם חָמַד מָמוֹן וְנֶחְשַׁד עַל הַשְּׁבִיעִית, סוֹפוֹ לִמְכֹּר מִטַּלְטְלָיו, לְכָךְ סָמַךְ לָהּ וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר — (מַה כְּתִיב בֵּיהּ? אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ — דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיָּד לְיָד) — לֹא חָזַר בּוֹ, סוֹף מוֹכֵר אֲחֻזָּתוֹ, לֹא חָזַר בּוֹ, סוֹף מוֹכֵר אֶת בֵּיתוֹ, לֹא חָזַר בּוֹ, סוֹף לֹוֶה בְרִבִּית — כָּל אֵלּוּ הָאַחֲרוֹנוֹת קָשׁוֹת מִן הָרִאשׁוֹנוֹת — לֹא חָזַר בּוֹ, סוֹף מוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ, לֹא חָזַר בּוֹ, לֹא דַיּוֹ לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא אֲפִלּוּ לְגוֹי:
ואבן משכית. לְשׁוֹן כִּסּוּי, כְּמוֹ "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי" (שמות ל"ג), שֶׁמְּכַסִּין הַקַּרְקַע בְּרִצְפַּת אֲבָנִים:
להשתחות עליה. אֲפִלּוּ לַשָּׁמַיִם, לְפִי שֶׁהִשְׁתַּחֲוָאָה בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם הִיא וְאָסְרָה תוֹרָה לַעֲשׂוֹת כֵּן חוּץ מִן הַמִּקְדָּשׁ (מגילה כ"ב):
לא תעשו לכם אלילם YE SHALL MAKE YOU NO IDOLS This command is repeated here with reference to one who has sold himself as a slave to a non-Jew in order that he should not say "Since my master is a libertine I will be like him; since my master worships idols, I will be like him; since my master desecrates the Sabbath, I will be like hin", on this account have these verses (v. 1 and v. 2) been stated. Indeed all these sections (these of the whole Sedrah) are stated in the sequence in which the incidents to which they refer actually occur. First Scripture warns the people about the seventh year's produce (not to do trade in them). If, however, one is covetous of money and brings himself under the constant suspicion of trading in the seventh-year fruits, he will at some time have to sell his movable property on account of his destitution. It is for this reason that Scripture put in juxtaposition to it (the“And when you make a sale [to your fellow-Jew]” (25:14) “or make a purchase from the hand…,” something that is transferred from hand to hand). If he still does not repent, he will eventually have to sell his inheritance (25:25). If he even then does not repent, he will eventually have to sell his home, and if even then, he does not repent, he will eventually have to borrow money with interest (verses 25:35-38). Now, the later the scenario in this passage, the more severe it is [i.e., first he sells his belongings, then his property, then his home and then even borrowing with interest which is more severe than selling one’s property; (Nachalath Ya’akov) thus, the passage continues accordingly, for] if he still does not repent, he will eventually have to sell himself [to his fellow Jew as a servant] (verses 25:39-46); and [finally,] if he has still not repented, not enough that he had to be sold to his fellow Jew - but he will [be forced to sell himself] even to a non-Jew! (Kiddushin 20a)
ואבן משכית (a kind of mosaic pavement) — The word משכית is an expression denoting “covering”, similar to the verb in (Exodus 33:22) “I will cover thee (ושכותי) with my hand”. Such a mosaic is so called because people cover the ground with a pavement of stones
להשתחות עליה TO PROSTRATE YOURSELVES UPON IT, not even to the Lord, since prostration involves stretching forth of hands and feet (the highest form of adoration) and Scripture forbids doing so outside the Temple (Megillah 22b)
משנה תורה, הלכות עבדים א׳:ג׳ - הטקסט מספריא
עבד עברי שמכרוהו בית דין אין מוכרין אותו אלא לישראל או לגר צדק וכן המוכר עצמו אינו רשאי למכור עצמו לעכו"ם ואפילו לגר תושב ואם עבר ומכר עצמו אפילו לעכו"ם ואפילו לעבודת כוכבים עצמה ה"ז מכור שנאמר או לעקר משפחת גר לעקר זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה.
תניא, ליקוטי אמרים ד׳ - הטקסט מספריא
וְעוֹד יֵשׁ לְכָל נֶפֶשׁ אֱלֹהִית שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה; שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם מְקַיֵּים בְּמַעֲשֶׂה כָּל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וּבְדִבּוּר הוּא עוֹסֵק בְּפֵירוּשׁ כָּל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְמַחֲשָׁבָה הוּא מַשִּׂיג כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד הַתּוֹרָה – הֲרֵי כְּלָלוּת תַּרְיַ״ג אֵבְרֵי נַפְשׁוֹ מְלוּבָּשִׁים בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
וּבִפְרָטוּת, בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, מְלוּבָּשׁוֹת בְּהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה שֶׁהוּא מַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד כְּפִי יְכוֹלֶת הַשָּׂגָתוֹ וְשֹׁרֶשׁ נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה; וְהַמִּדּוֹת, שֶׁהֵן יִרְאָה וְאַהֲבָה וְעַנְפֵיהֶן וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן – מְלוּבָּשׁוֹת בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת בְּמַעֲשֶׂה וּבְדִבּוּר, שֶׁהוּא תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן.
כִּי הָאַהֲבָה הִיא שֹׁרֶשׁ כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וּמִמֶּנָּה הֵן נִמְשָׁכוֹת, וּבִלְעָדָהּ אֵין לָהֶן קִיּוּם אֲמִתִּי, כִּי הַמְּקַיְּמָן בֶּאֱמֶת הוּא הָאוֹהֵב אֶת שֵׁם ה׳ וְחָפֵץ לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, וְאִי אֶפְשָׁר לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, כִּי אִם בְּקִיּוּם רַמַ״ח פְּקוּדִין, שֶׁהֵם רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא כִּבְיָכוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר. וְהַיִּרְאָה הִיא שֹׁרֶשׁ לְשַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה, כִּי יָרֵא לִמְרוֹד בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.
אוֹ יִרְאָה פְּנִימִית מִזּוֹ, שֶׁמִּתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ, לַמְרוֹת עֵינֵי כְבוֹדוֹ וְלַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינָיו, כָּל תּוֹעֲבַת ה׳ אֲשֶׁר שָׂנֵא, הֵם הַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, אֲשֶׁר יְנִיקָתָם מֵהָאָדָם הַתַּחְתּוֹן וַאֲחִיזָתָם בּוֹ הוּא בְּשַׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה.
וְהִנֵּה, שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ מֵהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אַף שֶׁנִּקְרָאִים לְבוּשִׁים לְנֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עִם כָּל זֶה, גָּבְהָה וְגָדְלָה מַעֲלָתָם לְאֵין קֵץ וְסוֹף עַל מַעֲלַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עַצְמָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, פֵּירוּשׁ: דְּאוֹרַיְיתָא, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – כּוּלָּא חַד, כִּי הוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ם.
וְאַף דְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נִקְרָא ״אֵין סוֹף״, וְלִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, וְכֵן בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כְּדִכְתִיב: ״אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ״, וּכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם״.
הִנֵּה עַל זֶה אָמְרוּ: ״בְּמָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ״, וְצִמְצֵם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה וּבְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה־נְבִיאִים־כְּתוּבִים, וּדְרָשׁוֹתֵיהֶן שֶׁבְּאַגָּדוֹת וּמִדְרְשֵׁי חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה.
בִּכְדֵי שֶׁכָּל הַנְּשָׁמָה אוֹ רוּחַ וָנֶפֶשׁ שֶׁבְּגוּף הָאָדָם, תּוּכַל לְהַשִּׂיגָן בְּדַעְתָּהּ, וּלְקַיְּימָן – כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְקַיֵּים מֵהֶן בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, וְעַל יְדֵי זֶה תִּתְלַבֵּשׁ בְּכָל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ.
וְלָכֵן נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה לְמַיִם; מַה מַּיִם יוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ, כָּךְ הַתּוֹרָה יָרְדָה מִמְּקוֹם כְּבוֹדָהּ, שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל.
וּמִשָּׁם נָסְעָה וְיָרְדָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגוֹת, מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים וְעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵן רוֹב מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּכוּלָּם וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת גַּשְׁמִיּוֹת בִּדְיוֹ עַל הַסֵּפֶר, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים שֶׁבְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא כָּל מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּהֶן, וַאֲפִילוּ בְּחִינַת דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, שֶׁלְּמַטָּה מִמַּדְרֵגַת מַחֲשָׁבָה, תְּפִיסָא בָּהֶן וּמִתְלַבֶּשֶׁת בָּהֶן.
וּמֵאַחַר שֶׁהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ וְכָל תַּרְיַ״ג אֵבָרֶיהָ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, הֲרֵי כּוּלָּהּ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה׳ מַמָּשׁ, וְאוֹר ה׳ מַמָּשׁ מַקִּיפָהּ וּמַלְבִּישָׁהּ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ״, וּכְתִיב: ״כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ״, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְלוּבָּשִׁים בְּתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתֶיהָ.
וְלָכֵן אָמְרוּ: ״יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא״, כִּי עוֹלָם הַבָּא הוּא שֶׁנֶּהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא תַּעֲנוּג הַהַשָּׂגָה, וְאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם נִבְרָא, אֲפִילוּ מֵהָעֶלְיוֹנִים, לְהַשִּׂיג, כִּי אִם אֵיזוֹ הֶאָרָה מֵאוֹר ה׳, וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם ״זִיו הַשְּׁכִינָה״; אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, כִּי אִם כַּאֲשֶׁר תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אֲזַי הִיא תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד.
וְאַף שֶׁהַתּוֹרָה נִתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים תַּחְתּוֹנִים גַּשְׁמִיִּים – הֲרֵי זֶה כִּמְחַבֵּק אֶת הַמֶּלֶךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בְּמַעֲלַת הִתְקָרְבוּתוֹ וּדְבֵיקוּתוֹ בַּמֶּלֶךְ, בֵּין מְחַבְּקוֹ כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ לְבוּשׁ אֶחָד בֵּין שֶׁהוּא לָבוּשׁ כַּמָּה לְבוּשִׁים, מֵאַחַר שֶׁגּוּף הַמֶּלֶךְ בְּתוֹכָם.
וְכֵן אִם הַמֶּלֶךְ מְחַבְּקוֹ בִּזְרוֹעוֹ, גַּם שֶׁהִיא מְלוּבֶּשֶׁת תּוֹךְ מַלְבּוּשָׁיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וִימִינוֹ תְחַבְּקֵנִי״, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִיָּמִין, שֶׁהִיא בְּחִינַת חֶסֶד וּמַיִם:
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ב׳ - הטקסט מספריא
האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ונאמר את ה' אלהיך תירא.
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
כל מה שברא הקב"ה בעולמו נחלק לשלשה חלקים מהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה והם הווים ונפסדים תמיד כמו גופות האדם והבהמה והצמחים והמתכות ומהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה אבל אינן משתנין מגוף לגוף ומצורה לצורה כמו הראשונים אלא צורתן קבועה לעולם בגולמם ואינן משתנין כמו אלו והם הגלגלים והכוכבים שבהן ואין גולמם כשאר גולמים ולא צורתם כשאר צורות ומהן ברואים צורה בלא גולם כלל והם המלאכים שהמלאכים אינם גוף וגויה אלא צורות נפרדות זו מזו.
ומהו זה שהנביאים אומרים שראו המלאך אש ובעל כנפים הכל במראה הנבואה ודרך חידה לומר שאינו גוף ואינו כבד כגופות הכבדים כמו שנאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא ואינו אש אלא משל וכמו שנאמר עושה מלאכיו רוחות.
ובמה יפרדו הצורות זו מזו והרי אינן גופין לפי שאינן שוין במציאותן אלא כל אחד מהן למטה ממעלתו של חבירו והוא מצוי מכחו זה למעלה מזה והכל נמצאים מכחו של הקדוש ברוך הוא וטובו וזהו שרמז שלמה בחכמתו ואמר כי גבוה מעל גבוה שומר.
זה שאמרנו למטה ממעלתו של חבירו אינה מעלת מקום כמו אדם שיושב למעלה מחבירו אלא כמו שאומרין בשני חכמים שאחד גדול מחבירו בחכמה שהוא למעלה ממעלתו של זה וכמו שאומרין בעילה שהיא למעלה מן העלול.
שינוי שמות המלאכים על שם מעלתם הוא ולפיכך נקראים חיות הקדש והם למעלה מן הכל ואופנים ואראלים וחשמלים ושרפים ומלאכים ואלהים ובני אלהים וכרובים ואישים כל אלו עשרה השמות שנקראו בהן המלאכים על שם עשר מעלות שלהן הן ומעלה שאין למעלה ממנה אלא מעלת האל ברוך הוא היא מעלת הצורה שנקראת חיות לפיכך נאמר בנבואה שהן תחת כסא הכבוד ומעלה עשירית היא מעלת הצורה שנקראת אישים והם המלאכים המדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה לפיכך נקראו אישים שמעלתם קרובה למעלת דעת בני אדם.
וכל הצורות האלו חיים ומכירין את הבורא ויודעים אותו דעה גדולה עד למאד כל צורה וצורה לפי מעלתה לא לפי גודלה אפילו מעלה הראשונה אינה יכולה להשיג אמתת הבורא כמו שהוא אלא דעתה קצרה להשיג ולידע אבל משגת ויודעת יותר ממה שמשגת ויודעת צורה שלמטה ממנה וכן כל מעלה ומעלה עד מעלה עשירית גם היא יודעת הבורא דעה שאין כח בני האדם המחוברים מגולם וצורה יכול להשיג ולידע כמותה והכל אינן יודעין הבורא כמו שהוא יודע עצמו.
כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו.
הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו ולפיכך אומר חי פרעה וחי נפשך ואין אומר חי ה' אלא חי ה' שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו.
דברים אלו שאמרנו בענין זה בשני פרקים אלו כמו טיפה מן הים הם ממה שצריך לבאר בענין זה וביאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה.
צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד והוא שיהיה חכם ומבין מדעתו ואחר כך מוסרין לו ראשי הפרקים ומודיעין אותו שמץ מן הדבר והוא מבין מדעתו וידע סוף הדבר ועומקו ודברים אלו דברים עמוקים הם עד למאד ואין כל דעת ודעת ראויה לסובלן ועליהם אמר שלמה בחכמתו דרך משל כבשים ללבושך כך אמרו חכמים בפירוש משל זה דברים שהן כבשונו של עולם יהיו ללבושך כלומר לך לבדך ואל תדרוש אותם ברבים ועליהם אמר יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך ועליהם אמר דבש וחלב תחת לשונך כך פירשו חכמים הראשונים דברים שהן כדבש וחלב יהיו תחת לשונך.
תניא, ליקוטי אמרים ג׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כָּל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מִשָּׁלֹשׁ אֵלּוּ: נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה – כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר בְּחִינוֹת, כְּנֶגֶד עֶשֶׂר סְפִירוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהֶן, הַנֶּחְלָקוֹת לִשְׁתַּיִם, שֶׁהֵן: שָׁלֹשׁ אִמּוֹת וְשֶׁבַע כְּפוּלוֹת; פֵּירוּשׁ, חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְשִׁבְעַת יְמֵי הַבִּנְיָן: חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת כוּ׳.
וְכָךְ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁנֶּחְלֶקֶת לִשְׁתַּיִם: שֵׂכֶל וּמִדּוֹת.
הַשֵּׂכֶל כּוֹלֵל: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְהַמִּדּוֹת הֵן: אַהֲבַת ה׳ וּפַחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ וּלְפָאֲרוֹ כוּ׳.
וְחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת נִקְרְאוּ אִמּוֹת וּמָקוֹר לַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן תּוֹלְדוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת:
וּּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁהוּא הַמַּשְׂכִּיל כָּל דָּבָר – נִקְרָא בְּשֵׁם ״חָכְמָה״, ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וּכְשֶׁמּוֹצִיא כֹּחוֹ אֶל הַפּוֹעַל, שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ לְהָבִין דָּבָר לַאֲשׁוּרוֹ וּלְעָמְקוֹ, מִתּוֹךְ אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה הַמּוּשְׂכָּל בְּשִׂכְלוֹ – נִקְרָא ״בִּינָה״.
וְהֵן הֵם ״אָב״ וָ״אֵם״ הַמּוֹלִידוֹת אַהֲבַת ה׳ וְיִרְאָתוֹ וּפַחְדּוֹ.
כִּי הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן וּמַעֲמִיק מְאֹד בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵיךְ הוּא ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ וְ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וְ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ נוֹלְדָה וְנִתְעוֹרְרָה מִדַּת יִרְאַת הָרוֹמְמוּת בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לִירֹא וּלְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵין לָהּ סוֹף וְתַכְלִית, וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ.
וְשׁוּב יִתְלַהֵב לִבּוֹ בְּאַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה, לִגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְהִיא כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ, כְּדִכְתִיב: ״נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי וְגוֹ׳״.
וְהַצִּמָּאוֹן, הוּא מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַטִּבְעִיִּים, וְכֵן הוּא בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁיְּסוֹד הָאֵשׁ הוּא בַּלֵּב, וּמְקוֹר הַמַּיִם וְהַלֵּיחוֹת מֵהַמּוֹחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳, שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁנִּקְרָא מַיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
וּשְׁאָר הַמִּדּוֹת כּוּלָּן, הֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַדַּעַת, הוּא מִלְּשׁוֹן ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה״, וְהוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת, שֶׁמְּקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק מְאֹד, וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ.
כִּי אַף מִי שֶׁהוּא חָכָם וְנָבוֹן בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הִנֵּה אִם לֹא יְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק וּבְהַתְמָדָה – לֹא יוֹלִיד בְּנַפְשׁוֹ יִרְאָה וְאַהֲבָה אֲמִיתִּית, כִּי אִם דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא.
וְעַל כֵּן, הַדַּעַת הוּא קִיּוּם הַמִּדּוֹת וְחַיּוּתָן, וְהוּא כּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, פֵּירוּשׁ, אַהֲבָה וַעֲנָפֶיהָ וְיִרְאָה וַעֲנָפֶיהָ:
תניא, ליקוטי אמרים י״ט - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, צָרִיךְ לְבָאֵר הֵיטֵב מַה שֶּׁכָּתוּב: ״נֵר ה׳ נִשְׁמַת אָדָם״.
פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הַקְּרוּיִם ״אָדָם״, נִשְׁמָתָם הִיא, לְמָשָׁל, כְּאוֹר הַנֵּר שֶׁמִּתְנַעְנֵעַ תָּמִיד לְמַעְלָה בְּטִבְעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאוֹר הָאֵשׁ חָפֵץ בְּטֶבַע, לִיפָּרֵד מֵהַפְּתִילָה וְלִידָּבֵק בְּשָׁרְשׁוֹ לְמַעְלָה בִּיסוֹד הָאֵשׁ הַכְּלָלִי שֶׁתַּחַת גַּלְגַּל הַיָּרֵחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים.
וְאַף שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִכְבֶּה וְלֹא יָאִיר כְּלוּם לְמַטָּה, וְגַם לְמַעְלָה – בְּשָׁרְשׁוֹ, יִתְבַּטֵּל אוֹרוֹ בִּמְצִיאוּת בְּשָׁרְשׁוֹ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, בְּכָךְ הוּא חָפֵץ בְּטִבְעוֹ.
כָּךְ נִשְׁמַת הָ״אָדָם״, וְכֵן בְּחִינַת רוּחַ וָנֶפֶשׁ, חֶפְצָהּ וְחֶשְׁקָהּ בְּטִבְעָהּ לִיפָּרֵד וְלָצֵאת מִן הַגּוּף וְלִידָּבֵק בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ – בַּה׳ חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא; הֲגַם שֶׁתִּהְיֶה אַיִן וָאֶפֶס וְתִתְבַּטֵּל שָׁם בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי, וְלֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנָּה מְאוּמָה מִמַּהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן, אַף־עַל־פִּי־כֵן, זֶה רְצוֹנָהּ וְחֶפְצָהּ בְּטִבְעָהּ.
וְטֶבַע זֶה הוּא שֵׁם הַמּוּשְׁאָל לְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת טַעַם וָדַעַת.
וְגַם כָּאן, הַכַּוָּונָה, שֶׁרָצוֹן וְחֵפֶץ זֶה בַּנֶּפֶשׁ אֵינוֹ בִּבְחִינַת טַעַם וָדַעַת וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג וּמוּבָן, אֶלָּא לְמַעְלָה מֵהַדַּעַת וְשֵׂכֶל הַמּוּשָּׂג וְהַמּוּבָן, וְהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ שֶׁבָּהּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְזֶהוּ כְּלָל בְּכָל סִטְרָא דִקְדוּשָּׁה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁנִּמְשָׁךְ מֵחָכְמָה, שֶׁנִּקְרָא ״קוֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן״, הַבָּטֵל בִּמְצִיאוּת בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בּוֹ, וְאֵינוֹ דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְלָכֵן נִקְרָא ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וְהוּא הֵפֶךְ מַמָּשׁ מִבְּחִינַת הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁמִּמֶּנָּה נַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ, וְאָמְרִין: ״הַב הַב״ וְ״הַלְעִיטֵנִי״, לִהְיוֹת יֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, הֵפֶךְ בְּחִינַת הַחָכְמָה; וְלָכֵן נִקְרָאִים ״מֵתִים״, כִּי ״הַחָכְמָה תְּחַיֶּה״, וּכְתִיב: ״יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה״, וְכֵן הָרְשָׁעִים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל קוֹדֶם שֶׁבָּאוּ לִידֵי נִסָּיוֹן לְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם; כִּי בְּחִינַת הַחָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית עִם נִיצוֹץ אֱלֹהוּת מֵאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, הֵם בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּגוּפָם בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, מִצַּד הַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, הַמּוֹלֶכֶת וּמוֹשֶׁלֶת בְּגוּפָם בְּסוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְלָכֵן נִקְרֵאת אַהֲבָה זוֹ בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁרְצוֹנָהּ וְחֶפְצָהּ לִדָּבֵק בַּה׳ חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, בְּשֵׁם ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״, כִּי הִיא מְסוּתֶּרֶת וּמְכוּסָּה בִּלְבוּשׁ שַׂק דִּקְלִיפָּה בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִמֶּנָּה נִכְנָס בָּהֶם רוּחַ שְׁטוּת לַחֲטוֹא, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵין אָדָם חוֹטֵא כוּ׳״.
אֶלָּא שֶׁגָּלוּת הַזֶּה לִבְחִינַת חָכְמָה – אֵינוֹ אֶלָּא לַבְּחִינָה הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת מִמֶּנָּה בַּנֶּפֶשׁ כּוּלָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, אֲבָל שֹׁרֶשׁ וְעִיקָּר שֶׁל בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית הוּא בַּמּוֹחִין, וְאֵינָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת בִּלְבוּשׁ שַׂק דִּקְלִיפָּה שֶׁבַּלֵּב בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בִּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ, רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת שֵׁינָה בָּרְשָׁעִים, וְאֵינָהּ פּוֹעֶלֶת פְּעוּלָּתָהּ בָּהֶם – כָּל זְמַן שֶׁעֲסוּקִים בְּדַעְתָּם וּבִינָתָם בְּתַאֲוֹת הָעוֹלָם.
אַךְ כְּשֶׁבָּאִים לִידֵי נִסָּיוֹן בִּדְבַר אֱמוּנָה, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַדַּעַת, וְנָגְעָה עַד הַנֶּפֶשׁ – לִבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבָּהּ, אֲזַי הִיא נֵיעוֹרָה מִשְּׁנָתָהּ, וּפוֹעֶלֶת פְּעוּלָּתָהּ בְּכֹחַ ה׳ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן ה׳״, לַעֲמוֹד בַּנִּסָּיוֹן בֶּאֱמוּנַת ה׳ בְּלִי שׁוּם טַעַם וָדַעַת וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג לוֹ, לְהִתְגַבֵּר עַל הַקְּלִיפּוֹת וְתַאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה בְּהֶיתֵּר וּבְאִיסּוּר שֶׁהוּרְגַּל בָּהֶם, וְלִמְאוֹס בָּהֶם, וְלִבְחוֹר לוֹ ה׳ לְחֶלְקוֹ וּלְגוֹרָלוֹ, לִמְסוֹר לוֹ נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמוֹ.
וְאַף כִּי הַקְּלִיפּוֹת גָּבְרוּ עָלָיו כָּל יָמָיו וְלֹא יָכוֹל לָהֶם, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם״, מִכָּל מָקוֹם, כְּשֶׁבָּא לִידֵי נִסָּיוֹן בִּדְבַר אֱמוּנָה בַּה׳ אֶחָד, שֶׁיְּסוּדָתָהּ בְּהַרְרֵי קוֹדֶשׁ, הִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁבָּהּ מְלוּבָּשׁ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הֲרֵי כָּל הַקְּלִיפּוֹת בְּטֵלִים וּמְבוּטָּלִים וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ מַמָּשׁ לִפְנֵי ה׳, כְּדִכְתִיב: ״כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ ה׳, כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ, יִתְפָּרְדוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ״.
וְהִנֵּה, אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בַּחָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ – גָּדוֹל וְעָצוּם כֹּחוֹ כָּל כָּךְ, לְגָרֵשׁ וְלִדְחוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַקְּלִיפּוֹת שֶׁלֹּא יוּכְלוּ יִגְּעוּ אֲפִילוּ בִּלְבוּשָׁיו, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל אֱמוּנַת ה׳ אֶחָד; דְּהַיְינוּ, לַעֲמוֹד בַּנִּסָּיוֹן, לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ אֲפִילוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת רַק אֵיזֶה מַעֲשֶׂה לְבַד נֶגֶד אֱמוּנַת ה׳ אֶחָד, כְּגוֹן, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה, אַף שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בָּהּ כְּלָל בְּלִבּוֹ, וְכֵן שֶׁלֹּא לְדַבֵּר תּוֹעָה חַס וְשָׁלוֹם עַל אַחְדּוּת ה׳, אַף שֶׁאֵין פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, רַק לִבּוֹ שָׁלֵם בֶּאֱמוּנַת ה׳.
וְזֶה – נִקְרָא ״דְּחִילוּ הַנִּכְלָל בִּרְחִימוּ״, שֶׁהִיא אַהֲבָה הַטִּבְעִית שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבִּכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁחֶפְצָהּ וּרְצוֹנָהּ בְּטִבְעָהּ לִידָּבֵק בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁמִּפְּנֵי אַהֲבָה זוֹ וְרָצוֹן זֶה, הִיא יְרֵאָה וּמְפַחֶדֶת בְּטִבְעָהּ מִנְּגוֹעַ בִּקְצֵה טוּמְאַת עֲבוֹדָה־זָרָה חַס־וְשָׁלוֹם, שֶׁהִיא נֶגֶד אֱמוּנַת ה׳ אֶחָד, אֲפִילוּ בִּלְבוּשֶׁיהָ הַחִיצוֹנִים שֶׁהֵם דִּבּוּר אוֹ מַעֲשֶׂה, בְּלִי אֱמוּנָה בַּלֵּב כְּלָל:
משנה תורה, הלכות עבדים א׳:ד׳ - הטקסט מספריא
בא ואמר לך הריני מוכר עצמי לעכו"ם אין אתה זקוק לו עד שימכר אבל לאחר שנמכר לעכו"ם אע"פ שעבר ועשה שלא כהוגן מצוה לפדותו ולא יטמע בהם שנאמר אחרי נמכר גאולה תהיה לו.
רש"י על שמות כ״א:ז׳ - הטקסט מספריא
וכי ימכר איש את בתו לאמה. בִּקְטַנָּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר; יָכוֹל אֲפִלּוּ הֵבִיאָה סִימָנִים, אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר, וּמַה מְּכוּרָה קֹדֶם לָכֵן יוֹצְאָה בְסִימָנִין – כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף, שֶׁאָנוּ דּוֹרְשִׁין אוֹתוֹ לְסִימָנֵי נַעֲרוּת – שֶׁאֵינָהּ מְכוּרָה אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִמָּכֵר (ערכין כ"ט):
לא תצא כצאת העבדים. כִּיצִיאַת עֲבָדִים כְּנַעֲנִים שֶׁיּוֹצְאִים בְּשֵׁן וָעַיִן, אֲבָל זוֹ לֹא תֵצֵא בְּשֵׁן וָעַיִן אֶלָּא עוֹבֶדֶת שֵׁשׁ, אוֹ עַד הַיּוֹבֵל, אוֹ עַד שֶׁתָּבִיא סִימָנִין, וְכָל הַקּוֹדֵם קוֹדֵם לְחֵרוּתָהּ, וְנוֹתֵן לָהּ דְּמֵי עֵינָהּ אוֹ דְּמֵי שִׁנָּהּ. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים בְּשֵׁשׁ וּבַיּוֹבֵל? תַּ"לֹ כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה, מַקִּישׁ עִבְרִיָּה לְעִבְרִי לְכָל יְצִיאוֹתָיו, מָה עִבְרִי יוֹצֵא בְשֵׁשׁ וּבַיּוֹבֵל, אַף עִבְרִיָּה יוֹצְאָה בְשֵׁשׁ וּבַיּוֹבֵל, וּמַהוּ לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים? לֹא תֵצֵא בְרָאשֵׁי אֵבָרִים כַּעֲבָדִים כְּנַעֲנִיִּים; יָכוֹל הָעִבְרִי יוֹצֵא בְרָאשֵׁי אֵבָרִים? תַּ"לֹ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה, מַקִּישׁ עִבְרִי לְעִבְרִיָּה, מָה הָעִבְרִיָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה בְרָאשֵׁי אֵבָרִים, אַף הוּא אֵינוֹ יוֹצֵא בְרָאשֵׁי אֵבָרִים (מכילתא):
וכי ימכר איש את בתו לאמה AND IF A MAN SELL HIS DAUGHTER TO BE A MAIDSERVANT — The text speaks of a minor daughter (under 12 years of age). You might think that he may sell her also although she may have shown signs of incipient puberty and is no longer a minor! You must admit, however, that the à fortiori argument applies: How is it in the case of a woman who was sold at an earlier age (as a minor)? She goes free on showing signs of incipient puberty, as it is said, (v. 11) “then shall she go out free without money”, which law we explain to refer to a woman who has showed such signs during the period of slavery! Is it not the conclusion that she who is of such an age and has not yet been sold shall not be sold at all?! (Arakhin 29b, cf. Mekhilta).
לא תצא כצאת העבדים SHE SHALL NOT GO OUT AS THE MENSERVANTS DO — i. e. not under the circumstances that the Canaanitish menservants’ departure takes place, for these go free in consequence of the loss of their tooth or eye inflicted by their master; this woman, however, shall not go free because of such loss of her tooth or eye, but shall serve either six years or until the Jubilee, or until she shows signs of incipient puberty. Whichsoever of these periods comes first brings her freedom first. — He (the master), however, has to pay her the value of her eye or the value of her tooth. — Or perhaps this is not so, but, “she shall not go out as the men-servants do,” means she shall not go free as the Hebrew menservants do, viz., at the end of six years or at the Jubilee? Scripture, however, states, (Deuteronomy 15:12) And if thy brother, an Hebrew man or an Hebrew woman be sold unto thee”, comparing the Hebrew woman with the Hebrew man in regard to all reasons for departure (i. e. also with regard to her going free in the Jubilee, for that she goes free in the seventh year is stated in the text just quoted). How is it in the case of a Hebrew man? He goes free at the end of six years and at the Jubilee! So, too, does the Hebrew woman go free at the end of six years and at the Jubilee. What then do these words mean: “she shall not go out as the menservants do”? They mean: she shall not go free in consequence of the loss of one of “the tips of her limbs” (i. e. the ends of limbs that project from the body) (cf. Mishnah Negaim 6:7) inflicted by the master, as the Canaanitish servants do when they that lose “the tips of their limbs” (Mekhilta; Kiddushin 20a). Incidentally I may add that you might think that the Hebrew manservant shall go free in consequence of loss of one of the tips of his limbs and that only the Hebrew maidservant differs in this respect from the Canaanitish servant, since Scripture expressly specified her in the words: she shall not go out free etc. Scripture, however, states “an Hebrew man or an Hebrew woman” thereby comparing the Hebrew man with the Hebrew woman. What is the case with the Hebrew woman? She does not go free in consequence of loss of one of “the tips of her limbs”! So, too, the Hebrew man does not go free as compensation for the injury inflicted on one of “the tips of his limbs” (cf. Mekhilta).
בבא בתרא ק״י א - הטקסט מספריא
אֶלָּא אִי אֲבוּהּ דְּאִמֵּיהּ מִיּוֹסֵף – אִמַּהּ דְּאִמֵּיהּ מִיִּתְרוֹ; אִי אֲבוּהּ דְּאִמֵּיהּ מִיִּתְרוֹ – אִמַּהּ דְּאִמֵּיהּ מִיּוֹסֵף. דַּיְקָא נָמֵי, דִּכְתִיב: ״מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל״ – תַּרְתֵּי שְׁמַע מִינַּהּ.
אָמַר רָבָא: הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה, צָרִיךְ שֶׁיִּבְדּוֹק בְּאַחֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן״ – מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״בַּת עַמִּינָדָב״, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲחוֹת נַחְשׁוֹן הִיא? מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲחוֹת נַחְשׁוֹן״? מִכָּאן שֶׁהַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה צָרִיךְ שֶׁיִּבְדּוֹק בְּאַחֶיהָ. תָּנָא: רוֹב בָּנִים דּוֹמִין לַאֲחֵי הָאֵם.
״וַיָּסוּרוּ שָׁמָּה, וַיֹּאמֶר: מִי הֱבִיאֲךָ הֲלֹם, וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה בָּזֶה, וּמַה לְּךָ פֹה?״. אָמְרוּ לוֹ: לָאו מִמֹּשֶׁה קָא אָתֵית, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״אַל תִּקְרַב הֲלֹם״? לָאו מִמֹּשֶׁה קָא אָתֵית, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״מַה זֶּה בְּיָדְךָ״? לָאו מִמֹּשֶׁה קָא אָתֵית, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי״? תֵּעָשֶׂה כּוֹמֶר לַעֲבוֹדָה זָרָה?!
אָמַר לָהֶן, כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: לְעוֹלָם יַשְׂכִּיר אָדָם עַצְמוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאַל יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת.
וְהוּא סָבַר – לַעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ; וְלָא הִיא, אֶלָּא ״עֲבוֹדָה זָרָה״ – עֲבוֹדָה שֶׁזָּרָה לוֹ, כְּדַאֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב כָּהֲנָא: נְטוֹשׁ נְבֵילְתָּא בְּשׁוּקָא וּשְׁקוֹל אַגְרָא, וְלָא תֵּימָא: גַּבְרָא רַבָּא אֲנָא וְזִילָא בִּי מִילְּתָא.
כֵּיוָן שֶׁרָאָה דָּוִד שֶׁמָּמוֹן חָבִיב עָלָיו בְּיוֹתֵר, מִינָּהוּ עַל הָאוֹצָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁבֻאֵל בֶּן גֵּרְשׁוֹם בֶּן מְנַשֶּׁה נָגִיד עַל הָאֹצָרוֹת״. וְכִי שְׁבוּאֵל שְׁמוֹ? וַהֲלֹא יְהוֹנָתָן שְׁמוֹ! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁשָּׁב לָאֵל בְּכׇל לִבּוֹ.
וְהַבָּנִים אֶת הָאָב. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״אִישׁ כִּי יָמוּת וְגוֹ׳״. טַעְמָא דְּאֵין לוֹ בֵּן, הָא יֵשׁ לוֹ בֵּן – בֵּן קוֹדֵם. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי, אֵימָא: אִי אִיכָּא בֵּן – לֵירוֹת בֵּן, אִיכָּא בַּת – תֵּירוֹת בַּת, אִיכָּא בֵּן וּבַת – לָא הַאי לֵירוֹת וְלָא הַאי לֵירוֹת!
וְאֶלָּא
Rather, this is how the matter should be resolved: If his mother’s father came from the family of Joseph, his mother’s mother came from the family of Yitro, and if his mother’s father came from the family of Yitro, his mother’s mother came from the family of Joseph, so while his mother was descended from Joseph on one side and from Yitro on the other, Pinehas was a more distant relative to Yitro than Jonathan was. Based on this conclusion, the language of the verse is also precise, as it is written: “And Elazar, Aaron’s son, took one of the daughters of Putiel” (Exodus 6:25). Conclude from the wording of the verse that Pinehas was descended from two men who were referred to as Puti: Yitro and Joseph.
Rava says: One who marries a woman needs to first examine her brothers so that he will know in advance what character his children will have, as it is stated: “And Aaron took Elisheva, the daughter of Amminadav, the sister of Nahshon” (Exodus 6:23). By inference from that which is stated: “The daughter of Amminadav,” do I not know that she is the sister of Nahshon, as Nahshon was the son of Amminadav? What is the meaning when the verse states: “The sister of Nahshon”? From here one learns that one who marries a woman needs to examine her brothers. The reason is as the Sages taught: Most sons resemble the mother’s brothers.
In connection with the Gemara’s mention of Jonathan, who served as a priest for Micah, the Gemara quotes additional statements of the Sages concerning that episode. Describing when the men from the tribe of Dan passed through Micah’s house, the verse states: “And they turned aside there and said to him: Who brought you here [halom], and what [ma] are you doing in this place, and what do you have here [po]?” (Judges 18:3). The Sages interpret their multiple questions. They said to him: Do you not come from Moses, about whom it is written: “Do not draw close to here [halom]” (Exodus 3:5)? Do you not come from Moses, about whom it is written: “What [ma] is that in your hand” (Exodus 4:2)? Do you not come from Moses, about whom it is written: “But as for you, stand here [po] with me” (Deuteronomy 5:27)? Shall you, a descendant of our teacher Moses, become a priest for idol worship?
Jonathan said to them: This is the tradition that I received from the house of my father’s father: A person should always hire himself out to idol worship and not require the help of people by receiving charity, and I took this position in order to avoid having to take charity.
The Gemara comments: And he, Jonathan, thought that this referred to actual idol worship, but that is not so, that was not the intent of the tradition. Rather, here the term idol worship, literally: Strange service, is referring to service, i.e., labor, that is strange, i.e., unsuitable, for him. In other words, one should be willing to perform labor that is difficult and humiliating in his eyes rather than become a recipient of charity. As Rav said to Rav Kahana, his student: Skin a carcass in the market and take payment, but do not say: I am a great man and this matter is beneath me.
The Gemara continues its discussion of that episode. Later, when King David saw that money was excessively precious to Jonathan, he appointed him as director of the treasuries of the Temple, as it is stated: “And Shebuel, the son of Gershom, the son of Moses, was ruler over the treasuries” (I Chronicles 26:24). The Gemara asks: And was his name really Shebuel; but wasn’t his name Jonathan? Rabbi Yoḥanan says: He is called Shebuel in order to allude to the fact that he repented and returned to God [shav la’el ] with all his heart.
§ The mishna teaches in the list of those who inherit from and bequeath to each other: Sons with regard to their father. The Gemara asks: From where do we derive this halakha that sons inherit the entire estate and daughters do not receive a share along with them? As it is written: “If a man dies, and has no son, then you shall pass his inheritance to his daughter” (Numbers 27:8). The reason the inheritance would be passed to a daughter is that he has no son, but if he has a son, the son takes precedence. Rav Pappa said to Abaye: Why not say the following: If there is only a son, let the son inherit the father’s estate; if there is only a daughter, let the daughter inherit the father’s estate; and if there is both a son and a daughter, neither this one should inherit nor that one should inherit.
Abaye asked Rav Pappa: And rather,
משנה תורה, הלכות מתנות עניים י׳:ז׳ - הטקסט מספריא
שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.
שולחן ערוך, יורה דעה רמ״ט:ו׳ - הטקסט מספריא
שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת יֵשׁ בַּצְּדָקָה, זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ: מַעֲלָה הַגְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּהּ, הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל הַמָּךְ וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה, אוֹ הַלְוָאָה, אוֹ עוֹשֶׂה שֻׁתָּפוּת, אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק יָדוֹ שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת וְלֹא יִשְׁאַל, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ (בַּמִּדְבָּר כה, לה).
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך לב ‹ בהר ‹ שיחה ב ‹ 161 לקו"ש חי"ז ע' 300